ניתן לחלק את ארגוני הטרור האסלאמיים במצרים לשני זרמים עיקריים - הזרם הג'יהאדי וזרם האשמה בכפירה. בזרם הג'יהאדי נכללים בין השאר קבוצות אל-ג'יהאד וקבוצת אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה. בזרם ההאשמה בכפירה בולטת הקבוצה אל-תכפיר ואל-הג'רה. אם נשווה בין שני הארגונים, אל-ג'יהאד ואל-תכפיר ואל-הג'רה, נראה כי קיים שוני בצורת הארגון, גיוס החברים ובתפיסה האידיאולוגית.
מבחינת צורת הארגון היה סגנון ההנהגה של אל-תכפיר אוטוקראטי במידה מסוימת. מוצטפא, המייסד, נחשב על ידי המאמינים למפקד קבוצת המאמינים. המילה האחרונה היתה תמיד שלו. הוא היה בכל האספקטים של חיי החברים בארגון, שהיו נאמנים לא בצורה מוחלטת.[1]הקבוצה פעלה כחברה סגורה והיררכית. הפעילות השוטפת של הקבוצה נוהלה באמצעות מספר מדורים פונקציונאליים, אשר היו כפופים ישירות למנהיג.[2] בניגוד לכך, אל-ג'יהאד הונהג על ידי הנהגה קולקטיבית. הארגון נבנה במבנה מתוחכם המנוהל על ידי מערכת הנהגה הממונה על האסטרטגיה בכללותה, ועל מועצה מייעצת בת 10 חברים בראשות שייח' עמר עבד אל-רחמאן. הפעילות היום יומית נוהלה על ידי מערכת פיקוח תלת-מחלקתית. החברים אורגנו בתאים וקבוצות חצי-עצמאיות.[3]
בענייני גיוס התבססו שתי הקבוצות בעיקר על קשרים משפחתיים. שניהם גייסו בעיקר סטודנטים מאזורים כפריים ומרקע של מעמד בינוני נמוך, שלאחרונה היגרו לעיר והרגישו זרים ומנותקים בסביבתם החדשה. אל-ג'יהאד גייסה לשורותיה חברים במסגדים פרטיים שנמצאו בשכונות חלשות, היכן שמנהיגם העביר דרשות יום שישי. הם הצליחו לגייס חברים ממשמר הנשיאות, הבירוקרטיה האזרחית, המודיעין הצבאי, התקשורת והאקדמיה. היו לה שני סניפים נפרדים, אחד בקהיר והשני במצרים עלית. הקבוצה הקהירית היתה מורכבת מחמישה או שישה תאים בראשות אמירים שנפגשו מידי שבוע לתכנן את האסטרטגיה שלהם.[4] לעומתה אל-תכפיר, ריכזה את עיקר פעולות הגיוס שלה בקמפוסים האוניברסיטאיים, כאשר לפי עדות אחת היא שלטה באגודות הדתיות של פקולטות באוניברסיטאות של קהיר, עין-שמס, אלכסנדריה, מנצורה ואסיוט. חבריה של הקבוצה היו בעיקר ממצרים עלית.[5]
מבחינה אידיאולוגית, מטרתם של כל שני ארגוני הטרור האסלאמיים, אותם אנו בודקים, ג'מעאת אל-ג'יהאד וג'מעאת אל-תכפיר ואל-הג'רה, הינה הקמתו של סדר חדש המבוסס על דת האסלאם. מטרה זו מכוונת בדרך כלל ליישומה של ההלכה האסלאמית על כל מהלך החיים החברתיים. שתי הקבוצות מסכימות שהאסלאם האוטנטי התקיים רק בתקופתו של הנביא מחמד ובתקופת ארבעת הח'ליפים "ישרי הדרך" שבאו אחריו. מכאן והמטרה הבלעדית של שתי הקבוצות הינה הקמתה של אומה אסלאמית אוניברסאלית תחת הנהגתו של ח'ליף. עד לאותו רגע החברות האסלאמיות יקימו חיל חלוץ של האומה האסלאמית האמיתית במאבקה כנגד אויבים חיצוניים ופנימיים. בשלב הראשון יש להשתלט על מדינה אסלאמית יחידה.[6]
לפי שתי הקבוצות כל המשטרים אשר כרגע בשלטון במדינות האסלאם אינו אסלאמי במהותו ולכן זוהי מצווה וזכות למרוד נגדם. אל-תכפיר ואל-הג'רה לא מבחינה בין המערכת הפוליטית ולחברה בכללותה. לפי הארגון חברה מושחתת מולידה משטר מושחת, ולהיפך. מכאן שהמערכת הפוליטית והחברה במצרים הן מעבר לכל כפרה. המונח השכיח ביותר לתאר מצב זה הוא ג'אהליה חדשה, שזה שילוב של כפירה, התנוונות, ובערות, בדומה לזה שהיה חצי האי ערב לפני בוא האסלאם.[7] לעומתה אל-ג'יהאד גורסת שרק השליטים ומי שמשתף עימם פעולה הם הכופרים.[8]
אנשי תכפיר ואל-הג'רה טוענים, שהמקור היחיד לתחיקה ולנורמות הוא הקוראן, והחדית'ים של הנביא, אבל רק שהם מפורשים לפי תפיסות הקבוצה. אין הקבוצה מכירה בעקרונות תחיקה אחרים, כגון חדית'ים שאינם של הנביא, קונסנסוס הקהילה, אנלוגיה ופרשנות על סמך ההיגיון, אשר גובשו לאחר שנת 660. זה משום שהעלמא היו מאז ומעולם רגישים יותר להוראות השליטים מאשר לצרכי הדת.[9] כנגד זה, ארגון אל-ג'יהאד בחר מספר פרשנים למען מטרתם, כולל חכם הדת הימי ביניימי הידוע אבן-תימיה. כתביו של אבן-תימיה, פורשו כך שיראו שחברות הינן מוסלמיות רק בחלקן כאשר השליטים כולם עובדי אלילים שמחוקקים חוקים לפי רצונם. הם קיבלו את ארבעת האסכולות באסלאם, את עיקרון ההסכמה ומספר פרשנים מאוחרים.[10]
שני הארגונים נבדלו מבחינה אידיאולוגית גם בדרך השגת מטרותיהם. אל-תכפיר טענה שעל כול המוסלמים האמיתיים לנהוג בדרכו של הנביא, שביצע הג'רה ממכה, שם נרדף על-ידי מתנגדיו, לעבר מדינה בכדי לחזור אחר למכה כמנצח. מכאן ועל המאמין בכול דור לבצע את המודל של מחמד ולהיפרד פיזית מהחברה הכופרת. על ידי מעבר למקום בטוח, הם יכולים לבסס חברה חדשה ולהתכונן לשלב של חזרה וניצחון. הפרדה מוחלטת היא חובה במצב הנוכחי של חולשה, שתסתיים רק כאשר החברה האלטרנטיבית תהיה חזקה מספיק לאתגר את השלטונות. ארגון אל-ג'יהאד לעומת זאת, פעל בכדי לחדור לצבא, שירותי הביטחון ומוסדות ממשלתיים אחרים זאת בכדי לבצע ג'יהאד מיידי. כמו קבוצות מהפכניות רבות, השקפתה של הקבוצה היתה שהתנקשות פוליטית ופעולות אלימות אחרות יניעו את ההמונים שנמצאים בצד שלהם לנקוט פעולה כנגד השלטון הכופר. מכיוון שאלוהים עומד לצידם אין צורך בהכנות ארוכות טווח לפני ביצוע הפעולה.[11]
שתי הקבוצות ראו את עצמן משחיות. בעוד אל-תכפיר האמינה ששכרי אחמד מצטפא הוא המהדי, אשר נשלח להשיב את העולם לשליטת האסלאם. הקבוצה תערוך הג'רה, כשם שערכה הקהילה האסלאמית המקורית. ההג'רה תיעשה לצפון תימן, המהווה מקום מתאים להקמת חברה חדשה ולצמיחתה. בהנהגת שכרי מצטפא תצא הקבוצה מתימן למסע כיבוש דרך סעודיה, סוריה ותורכיה, ולאחר מלחמת עולם שלישית בין "מזרח" ל"מערב" תשתלט בכוח על העולם כולו ותשליט בו את האסלאם האמיתי.[12] אל-ג'יהאד, למרות שלא היתה מהדיסטית, קיבלה את המסורת של המהדי שיחשוף את עצמו בקץ הימים לכונן צדק ברחבי העולם. בינתיים, נמצא המערב בשקיעה, ויוחלף בקרוב על ידי האסלאם האמיתי. מחסור בהנהגה משיחית אינו תירוץ לדחיית המאבק, וההנהגה צריכה להינתן בידי המוסלמים הטובים ביותר בקהילה, ככל הנראה הנהגת הארגון.[13]
1) Ibrahim, p.16
2) אלטמן, עמ' 10-11
3) David Zeidan, "Radical Islam in Egypt: A comparison of two groups", MERIA, Vol 3, No 3, (September 1999), p. 3
4) Ibid., p. 3
5) אלטמן, עמ' 12
6) Zeidan, p.3
7) Ibrahim, pp. 9-10
8) Dermakjian, R. Hrair, Islam in revolution, (New York, 1995), pp. 94-95
9) אלטמן, עמ' 13-14 ו-סיוון עמ' 65
10) Zeidan, p.4
11) Zeidan, pp. 5-6
12) אלטמן, עמ' 13-14
13) Zeidan, p. 7
מבחינת צורת הארגון היה סגנון ההנהגה של אל-תכפיר אוטוקראטי במידה מסוימת. מוצטפא, המייסד, נחשב על ידי המאמינים למפקד קבוצת המאמינים. המילה האחרונה היתה תמיד שלו. הוא היה בכל האספקטים של חיי החברים בארגון, שהיו נאמנים לא בצורה מוחלטת.[1]הקבוצה פעלה כחברה סגורה והיררכית. הפעילות השוטפת של הקבוצה נוהלה באמצעות מספר מדורים פונקציונאליים, אשר היו כפופים ישירות למנהיג.[2] בניגוד לכך, אל-ג'יהאד הונהג על ידי הנהגה קולקטיבית. הארגון נבנה במבנה מתוחכם המנוהל על ידי מערכת הנהגה הממונה על האסטרטגיה בכללותה, ועל מועצה מייעצת בת 10 חברים בראשות שייח' עמר עבד אל-רחמאן. הפעילות היום יומית נוהלה על ידי מערכת פיקוח תלת-מחלקתית. החברים אורגנו בתאים וקבוצות חצי-עצמאיות.[3]
בענייני גיוס התבססו שתי הקבוצות בעיקר על קשרים משפחתיים. שניהם גייסו בעיקר סטודנטים מאזורים כפריים ומרקע של מעמד בינוני נמוך, שלאחרונה היגרו לעיר והרגישו זרים ומנותקים בסביבתם החדשה. אל-ג'יהאד גייסה לשורותיה חברים במסגדים פרטיים שנמצאו בשכונות חלשות, היכן שמנהיגם העביר דרשות יום שישי. הם הצליחו לגייס חברים ממשמר הנשיאות, הבירוקרטיה האזרחית, המודיעין הצבאי, התקשורת והאקדמיה. היו לה שני סניפים נפרדים, אחד בקהיר והשני במצרים עלית. הקבוצה הקהירית היתה מורכבת מחמישה או שישה תאים בראשות אמירים שנפגשו מידי שבוע לתכנן את האסטרטגיה שלהם.[4] לעומתה אל-תכפיר, ריכזה את עיקר פעולות הגיוס שלה בקמפוסים האוניברסיטאיים, כאשר לפי עדות אחת היא שלטה באגודות הדתיות של פקולטות באוניברסיטאות של קהיר, עין-שמס, אלכסנדריה, מנצורה ואסיוט. חבריה של הקבוצה היו בעיקר ממצרים עלית.[5]
מבחינה אידיאולוגית, מטרתם של כל שני ארגוני הטרור האסלאמיים, אותם אנו בודקים, ג'מעאת אל-ג'יהאד וג'מעאת אל-תכפיר ואל-הג'רה, הינה הקמתו של סדר חדש המבוסס על דת האסלאם. מטרה זו מכוונת בדרך כלל ליישומה של ההלכה האסלאמית על כל מהלך החיים החברתיים. שתי הקבוצות מסכימות שהאסלאם האוטנטי התקיים רק בתקופתו של הנביא מחמד ובתקופת ארבעת הח'ליפים "ישרי הדרך" שבאו אחריו. מכאן והמטרה הבלעדית של שתי הקבוצות הינה הקמתה של אומה אסלאמית אוניברסאלית תחת הנהגתו של ח'ליף. עד לאותו רגע החברות האסלאמיות יקימו חיל חלוץ של האומה האסלאמית האמיתית במאבקה כנגד אויבים חיצוניים ופנימיים. בשלב הראשון יש להשתלט על מדינה אסלאמית יחידה.[6]
לפי שתי הקבוצות כל המשטרים אשר כרגע בשלטון במדינות האסלאם אינו אסלאמי במהותו ולכן זוהי מצווה וזכות למרוד נגדם. אל-תכפיר ואל-הג'רה לא מבחינה בין המערכת הפוליטית ולחברה בכללותה. לפי הארגון חברה מושחתת מולידה משטר מושחת, ולהיפך. מכאן שהמערכת הפוליטית והחברה במצרים הן מעבר לכל כפרה. המונח השכיח ביותר לתאר מצב זה הוא ג'אהליה חדשה, שזה שילוב של כפירה, התנוונות, ובערות, בדומה לזה שהיה חצי האי ערב לפני בוא האסלאם.[7] לעומתה אל-ג'יהאד גורסת שרק השליטים ומי שמשתף עימם פעולה הם הכופרים.[8]
אנשי תכפיר ואל-הג'רה טוענים, שהמקור היחיד לתחיקה ולנורמות הוא הקוראן, והחדית'ים של הנביא, אבל רק שהם מפורשים לפי תפיסות הקבוצה. אין הקבוצה מכירה בעקרונות תחיקה אחרים, כגון חדית'ים שאינם של הנביא, קונסנסוס הקהילה, אנלוגיה ופרשנות על סמך ההיגיון, אשר גובשו לאחר שנת 660. זה משום שהעלמא היו מאז ומעולם רגישים יותר להוראות השליטים מאשר לצרכי הדת.[9] כנגד זה, ארגון אל-ג'יהאד בחר מספר פרשנים למען מטרתם, כולל חכם הדת הימי ביניימי הידוע אבן-תימיה. כתביו של אבן-תימיה, פורשו כך שיראו שחברות הינן מוסלמיות רק בחלקן כאשר השליטים כולם עובדי אלילים שמחוקקים חוקים לפי רצונם. הם קיבלו את ארבעת האסכולות באסלאם, את עיקרון ההסכמה ומספר פרשנים מאוחרים.[10]
שני הארגונים נבדלו מבחינה אידיאולוגית גם בדרך השגת מטרותיהם. אל-תכפיר טענה שעל כול המוסלמים האמיתיים לנהוג בדרכו של הנביא, שביצע הג'רה ממכה, שם נרדף על-ידי מתנגדיו, לעבר מדינה בכדי לחזור אחר למכה כמנצח. מכאן ועל המאמין בכול דור לבצע את המודל של מחמד ולהיפרד פיזית מהחברה הכופרת. על ידי מעבר למקום בטוח, הם יכולים לבסס חברה חדשה ולהתכונן לשלב של חזרה וניצחון. הפרדה מוחלטת היא חובה במצב הנוכחי של חולשה, שתסתיים רק כאשר החברה האלטרנטיבית תהיה חזקה מספיק לאתגר את השלטונות. ארגון אל-ג'יהאד לעומת זאת, פעל בכדי לחדור לצבא, שירותי הביטחון ומוסדות ממשלתיים אחרים זאת בכדי לבצע ג'יהאד מיידי. כמו קבוצות מהפכניות רבות, השקפתה של הקבוצה היתה שהתנקשות פוליטית ופעולות אלימות אחרות יניעו את ההמונים שנמצאים בצד שלהם לנקוט פעולה כנגד השלטון הכופר. מכיוון שאלוהים עומד לצידם אין צורך בהכנות ארוכות טווח לפני ביצוע הפעולה.[11]
שתי הקבוצות ראו את עצמן משחיות. בעוד אל-תכפיר האמינה ששכרי אחמד מצטפא הוא המהדי, אשר נשלח להשיב את העולם לשליטת האסלאם. הקבוצה תערוך הג'רה, כשם שערכה הקהילה האסלאמית המקורית. ההג'רה תיעשה לצפון תימן, המהווה מקום מתאים להקמת חברה חדשה ולצמיחתה. בהנהגת שכרי מצטפא תצא הקבוצה מתימן למסע כיבוש דרך סעודיה, סוריה ותורכיה, ולאחר מלחמת עולם שלישית בין "מזרח" ל"מערב" תשתלט בכוח על העולם כולו ותשליט בו את האסלאם האמיתי.[12] אל-ג'יהאד, למרות שלא היתה מהדיסטית, קיבלה את המסורת של המהדי שיחשוף את עצמו בקץ הימים לכונן צדק ברחבי העולם. בינתיים, נמצא המערב בשקיעה, ויוחלף בקרוב על ידי האסלאם האמיתי. מחסור בהנהגה משיחית אינו תירוץ לדחיית המאבק, וההנהגה צריכה להינתן בידי המוסלמים הטובים ביותר בקהילה, ככל הנראה הנהגת הארגון.[13]
1) Ibrahim, p.16
2) אלטמן, עמ' 10-11
3) David Zeidan, "Radical Islam in Egypt: A comparison of two groups", MERIA, Vol 3, No 3, (September 1999), p. 3
4) Ibid., p. 3
5) אלטמן, עמ' 12
6) Zeidan, p.3
7) Ibrahim, pp. 9-10
8) Dermakjian, R. Hrair, Islam in revolution, (New York, 1995), pp. 94-95
9) אלטמן, עמ' 13-14 ו-סיוון עמ' 65
10) Zeidan, p.4
11) Zeidan, pp. 5-6
12) אלטמן, עמ' 13-14
13) Zeidan, p. 7
המחבר הינו בוגר תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ולימודי מידע, וכרגע נמצא בשלבי סיום של התואר השני בלימודי מידע.
את העבודה השלמה ניתן למצוא ב: http://planet.nana.co.il/ronyuval1/Egypt.pdf
יש גם גרסה אחרת ב- http://www.e-mago.co.il/Editor/defense-991.htm
את העבודה השלמה ניתן למצוא ב: http://planet.nana.co.il/ronyuval1/Egypt.pdf
יש גם גרסה אחרת ב- http://www.e-mago.co.il/Editor/defense-991.htm
