אלימות בקרב בני זוג החווים משבר הגירה. 

בשנים האחרונות אנו עדים למעשי אלימות במשפחה ובעיקר למעשי רצח נשים על ידי בעליהן. מקריאה בעיתונות חלק ניכר ממעשיי האלימות הם בקרב זוגות עולים חדשים. לא ניתן להבין את מעשי האלימות וצריך להוקיע אותם מכל וכל. אבל ניתן לנתח מערכות זוגיות על רקע היות בני הזוג עולים חדשים, מהגרים והמשמעות שיש לכך על התא המשפחתי ככלל והזוגיות בפרט. מאמר זה אינו מתייחס לארץ המוצא אלא למשבר הגירה והשפעתו על המערכת המשפחתית.

הגירה היא תהליך אישי וחברתי של חשיפה לסביבה חברתית תרבותית חדשה המביאה לשינוי באורח החיים. יש הרואים בהגירה אירוע שלילי ומגדירים אותה כהלם תרבותי ויש הרואים בהגירה הזדמנות לצמיחה אישית וחברתית. יחד עם זאת, כולם מאוחדים בראיית ההגירה כאירוע של דחק או משבר כתוצאה משינוים פיזיים, חברתיים ותרבותיים (מושקוביץ, 1996).

תהליך ההגירה מוגדר כתהליך שינוי. כל תהליך שינוי טומן בחובו התארגנות מחדש.

ההגירה כרוכה בשינוי או הרס מערך התפקידים של הפרט שהותווה במהלך הסוציאליזציה התקינה בחברת המוצא שלו. בסביבה החברתית החדשה אמור העולה לרכוש לאחר תקופת "מוריטוריום" הסתגלותי, מערך תפקודי חדש, לבסס מחדש את הקשר בין דימויו העצמי לבין דימויו התפקידי ולהשיג סטטוס חברתי המעוגן במבנה החברתי הקיים. תהליך זה מבוסס על אינטראקציה מתמדת בין העולה לסביבתו החברתית (בר-יוסף, 1972).

ברינק וסאונדרס (בתוך איציקסון, 1992) מחלקים את תהליך ההסתגלות הנפשית הטיפוסית למהגרים לארבעה שלבים:

1. "ירח דבש"- שלב המאופיין באידיאליזציה של הארץ החדשה.

2. "השלב הדיכאוני"- בו מאופיינות תגובות המהגרים במצב רוח דיכאוני המלווה לעתים בגוון של חשדנות או עוינות.

3. "שלב ההסתגלות"- בשלב זה מוותר המהגר על חלק מהתנגדויותיו ומעמדותיו השליליות הרגשיות ומגיע להבנה מציאותית יותר של החברה החדשה.

4. שלב דחית התרבות המקורית- שבו מאמץ המהגר את התרבות החדשה, אינו מזדהה יותר עם התרבות ממנה בה ואף דוחה אותה (יש לציין שלא כל המהגרים עוברים שלב זה).

לעיתים ישנו יאוש מהמצב, חוסר אמון לגבי היכולת להשתלב במעגל העבודה ולעסוק במקצועות או בעיסוקים בהם עסקו בארצות המוצא. המערכות הממסדיות השונות נתפסות כמשהו חודרני, עויין אשר מאשים אותם על חוסר הסתגלותם החברתית. לעיתים תחושות החשדנות מלוות את בני הזוג שנים רבות על רקע סיפור חיים קשה של כל אחד מהם, אך אין ספק כי תחושות אילו התעצמו על רקע ההגירה הטומנת בחובה אבדן בסיס כלכלי, אבדן הזהות והסטטוס, אי וודאות, חוסר בטחון ופערים בתרבות ובחינוך (לשם, קינן, 1992).

למשפחה תפקיד מרכזי ומכריע בהסתגלות חבריה לתהליך של שינוי, כגון כניסה לחברה החדשה. בנוסף, מידת הסתגלותו של האדם לשינוי הינה פונקציה ישירה לתגובות ולמסרים המילוליים והלא מילוליים של הסביבה הקולטת (הרשקו, 1992). בעת שינוי הסביבה והתרבות בה מתפקדת המשפחה, עלול להיגרם משבר בגלל היותו של האדם במידה רבה תוצר ההתנסות החברתית שלו (הורוביץ, 1992)

ערעור דפוסי ההתנהגות הרגילים, התפקידים המסורתיים וההיררכיה המשפחתית ע"י ערכי החברה הקולטת והשיפוטיות שלה כלפי העולים מערימים קשיים על המשפחה העולה ופוגעים בתפקודה. פגיעה בתפקוד המשפחה פוגע ביכולתה להיות לעזר לחבריה בתהליך ההסתגלות לחברה החדשה. לעיתים קרובות עולים חדשים חשים מנודים, לעתים לא רצויים. הם מרגישים ביקורת רבה עליהם כאנשים וכהורים. בארצות רבות, מערכת היחסים בין הורים וילדים לא מאופיינת בפתיחות רגשית וילדים אינם נוהגים לשוחח על מצוקותיהם הנפשיות עם עולם המבוגרים (הורוביץ, 1992) מאידך ישנה המערכת החינוכית והטיפולית המאשימה את ההורים בהזנחה, בחוסר התייחסות למצוקות הילדים.

במישור הכלכלי חשים העולים כי החברה מצפה מהם לעבוד בכל עבודה על מנת לפרנס את המשפחה ומתעלמת לגמרי מהקושי הרב העולה אצל אדם בעל מקצוע אקדמאי או לחלופין חסר כל ידע מקצועי או השכלה מקצועית, למצוא עבודה.

הקושי מתעצם כאשר על העולה הבוגר להתמודד גם עם תפקידו כהורה בחברה בה הוא אינו יכול לשמש כמתווך של נורמות כלפי ילדיו. ילדים לומדים מהר יותר את דפוסי ההתנהגות בארץ ונוצר מצב הפוך: הילדים יודעים יותר מהוריהם.

למצב זה עלולה להיות השפעה על יחסי הורים ילדים. יש לעתים פגיעה ביכולת ההורים לתמוך בילדיהם בתחומי תמיכה שונים כגון במישור כלכלי רגשי וחברתי. כמו כן, סמכות ההורים נפגעת וכן יכולתם להציב גבולות של מותר ואסור לילדיהם (דותן, 1992).

פעמים רבות מתחים אילו נכנסים אל המערכת הזוגית. בעקבות הלחץ ואבדן הבטחון של הזוג כתת מערכת הורית מתפתחת מערכת האשמות הדדית של בני הזוג המביאה לעתים להתפרקות רגשית של הזוגיות שאיננה יכולה להוות עוד מקור לתמיכה.

בחברה שאחד מערכיה החשובים ביותר הוא ערך העבודה, אדם שאינו מוצא עצמו במעגל העבודה מרגיש דחוי מבחינה חברתית. לדחייה זו יש בהכרח השפעה על תפקודו בבית. כל אדם צפוי שיגיב לשינוי. על אחת כמה וכמה עולים שבעת ובעונה אחת עוברים מכלול שינויים אשר מעצימים את תגובתם ועלולים לגרום להם לנסיגה ולתחושה שאין הם מסוגלים לפגוש את המצב החדש (הרשקו, 1992). דאגות הפרנסה מתעצמות כתוצאה מהציפייה החברתית להשתלבותו המהירה של העולה במעגל העבודה. המתח בו שרוי הורה עולה שמוטלת עליו מחד אחריות לפרנס את משפחתו ומאידך למלא אחר ציפיות החברה, גורם לעתים לחוסר מקום נפשי לדאוג לבעיות האחר, והדבר יוצר אוירה קשה בבית וחיכוכים עם שאר בני המשפחה המרגישים בודדים ונטושים במאבקם שלהם להיקלט, כאשר אין האחד פנוי להושיט יד לעזרה לאחר(דותן, 1992).

זוגות רבים שבהם ישנה אלימות במשפחה הם הבגרות בחייהם שעל פי אריקסון זהו שלב ההנאה לעומת קיפאון. היעד ההתפתחותי בשלב זה הפוריות. פוריות לדידו של אריקסון פירושה יצירתיות יצרנית במובן של תרומה תעסוקתית ומקצועית לחברה. נישואין, ולידה אף הם פעילויות יצירתיות ויצרניות. בהתאם לכך הפתרון המוצלח של הקונפליקט, פירושו שהאדם הבוגר רוצה להיות יעיל ויצרני, נחוץ. ההתמסרות של האדם לאחר, לאידיאל, או לעמלו, מוליכה להרחבת אופקי ההתעניינות של האני. כשלון בשלב זה יוביל לעצירת ההתפתחות ולקפיאה על השמרים. קפיאה זו פירושה חזרה שבשגרה על פעולות מקצועיות וחברתיות. הפרט נעשה אנוכי ועסוק בעצמו ולחלופין מצפה שיתעסקו בו. מקריאה בעיתונות נראה כי במקרים רבים בני הזוג שבה ישנה אלימות במשפחה, נתונים במצב של כישלון בשלב זה הן במישור המשפחתי והן במישור החברתי: הם אינם עובדים, אינם מממשים עצמם מבחינה מקצועית ומרגישים מאד ממורמרים על כך. הם תלויים בקצבאות שהחברה מספקת להם ומרגישים את יחסה השלילי של החברה הישראלית לעולים החדשים הרואה בהם לעתים קרובות כטפילים חברתיים (הרשקו, 1992).

במישור המשפחתי-זוגי אין לבני הזוג את היכולת להתמסר האחד לשני ולצמוח מתוך האינטראקציות המשפחתיות. הם אינם יוצרים מערכת יחסים אינטימיים ותומכת וניתן לומר כי במונחים של אריקסון הם לא מקיימים בניהם מערכת פורייה של משפחה. ניתן לתאר את מצבם כדברי אריקסון: "כאנשים המתחילים להתעסק בעצמם כאילו היו בנם האחד והיחיד של עצמם" (אריקסון (אצל מוס, 1988).

לסיום, תופעת האלימות במשפחה היא קשה ביותר. לא ניתן להסכים לה, יש להעניש בעונשים כבדים את בני הזוג האלימים. על בתי המשפט להרחיקם לאלתר מתחום המגורים והעבודה של הקורבן. אך מאידך יש ללמוד את הנושא ולנסות לפעול עוד בטרם האלימות פורצת. לצערנו יש מעט מאוד תוכניות העוסקות במנע. לרוב, התוכניות הן לאחר שישנה אלימות במשפחה וגם אז לא מספיק.

חוה אוסטרובסקי

עובדת סוציאלית MSW