השגת השם, בכח הספירות קבלת שפע בכלל מהותך. חלק-''''ג'''' המשך 

מהות האותיות שנקרא בהם שם השם יתע' שהוא הראוי להקרא שם המפורש המיוחד לו יתב'. ולמה נקרא בשמות רבים מתחלפים לפי הנגלה לכל, ומה הם שאר השמות הגנוזים שאינו גלוים לכל אדם, ועל מה יורו ומה קדושתם יותר משאר השמות. כבר יעדתיך בכל החלקים למעלה שאודיעך בזה החלק שהוא חלק ט' של גנוז עניינים רבים שלא נשלם ביאורם במקומם הראשון, מפני שכל חלקי זה הספר קשורים אלה באלה ואלה באלה כהקשר אברי הגוף זה בזה וזה בזה, כמו שאמרתי בקצת מקומות בזה החבור. והיה זה מפני שכל חלקי זה החבור הם כאברים, וט' ויו"ד של אוצ"ר הם כנפש הצומחת למה שקדם להם מהשמנה חלקים. וט' וי' של עד"ן הם כנפש המרגשת לשמנה חלקים שקדמו להם. וט' וי' של גנו"ז הם כנפש המשכלת לחלקיהם השמנה שקדמו להם. ואמנם ההקדמה הכללית אשר כללה את הכל לפי הכונה הכללית היתה כחמר הראשון הקרוב לאדם, והתכלית הכוללת בכלל כל מה שקדם לה. והוא מה שקראתי שם התכלית ההיא האחרונה לפי הכונה חות"ם בתו"ך חות"ם. היא כצורה האחרונה לכל נמצא מזה החומר המשותף לכל, והוא הדבר הנקרא שכל הפועל הנותן כל הצורות, שהיא צורה נבדלת ונפרדת מכל חמר. ועל כן שמתי זאת התכלית הנזכרת הבאה אחר זה החלק ואחר הבא אחריו, צורה לכל הצורות הקודמות הנזכרות והיא כנשמה לכל הנשמות. ולפיכך היה ראוי להגיד בזה החלק מהות האותיות המיוחסות לשם השם. ואומר כי מילת שם, ביארו המדקדקים שהם חכמי לשוננו שהיא נגזרת מענין שומא. מורה על שיעור ענין אחד כללי והוא פירוש טוב. ויש מי שפרש שהוא מענין סימן, ויש מי שפרשו מלשון שממה, ויש מי שאמר שהוא חלק ממלת שמים. ויאמר שם מן שמים כמו שיאמר צפרן מן צפרנים. סוף דבר כלם פירושים טובים כי הדבר נעלם, וכשיפורשו עליו עניינים רבים יובן יותר. והרשות ביד המעיין לקבל מה שיתיישב בלבו יותר מכלם. ואם יוכל להוסיף חזוק על מה שקבל יוסיף ויתחזק אצל השומעים. וכך אני אומר שמלת שומא אצלי יותר מקובלת משאר הפירושים שפרשו בו, עם היות כלם מעולים. ואוסיף עליהם קצת ביאור, והוא כי השיעור שאמרו שמין אותו כפי ששווין עניינו מדה כללית משוערת אצל היודעה, כשיעור חלה או תרומה שהם שיעורים מורים על הפרשה והבדלה, וכן הבכור והמעשר והבדלת הלוי והכהן מעם ישראל וישראל מהאומות והאדם ממין שאר החי וכיוצא בזה כל זה שיעור ומדה ושומא:

וידוע בקבלה שאמר ר' ישמעאל כל היודע שיעורו של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ופירושו כי שיעורו הוא סוד פרושו ועניינו שמו שמורה על שיעורו ועל מדתו. וזו האמת כמו שאמר ואני ועקיבה ערבים לו. כי היודע שמו אשר נקרא שם שם יהו"ה צבאות יושב הכרובים עליו בסוד יי אלהי ישראל, ידע מדתו. והיודע מדתו ידע פעולתו והיודע פעולתו יכיר כי "הצור תמים פעלו" ויתחייב מתמימות פועלו המשפט "כי כל דרכיו משפט". ומהוא ענין המשפט "אל אמונה ואין עול" מפני מה מפני שהוא "צדיק וישר" ומיד קשר עליו "כי שם יי אקרא הבו גודל לאלהינו". וא"כ נתלה הכל בידיעת השם וכן סוד "ידעתיך בשם" (שמות לג' יב'). וכן בודאי אנו אומרים אנה השם אנא בשם, וענין היות שם בצורת שומא וצורת סימן הכל אחד. כי שם אברהם כולל ענין כל הגוף הזה שנקרא ככה. ודע כי בלשון יון קורין למקום הקרוב שימ"א ולרחוק מקרי"א ושניהם שוין בגימטריא. כמו רחו"ק וקרו"ב בלשוננו ששניהם שוין בגימטריא, וכן אנדרוגינוס זכר ונקבה שוין. והנה שם כמו שם שהוא מקום, והחכמים אומרים יש שם כלומר יש במציאות ויורה על מקום. וכמו שהמקום מקיף בדבר כן השם הוא מקיף בשם הנקרא בשם. והנה יהיה שם כמו מקיף, ויהו"ה כמו שמא, דבר מסופק שאין קריאת שם מחייבת מציאות, אבל מציאות מחייבת קריאת שם לנמצא להבדילו בשם משאר הנמצאים שגם הם אנשי שם. ועוד לפי דעתי נקח שם מורכב מן יש ומן מה, כי ראשית כל השאלות על מה שסופק אם נמצא אם לא נמצא היא מלת יש. כמו שישאל שואל יש נביא בעיר הזאת, וישיב המשיב יש. ועוד ישאל מה שמו, וישיב אברהם. ועוד ישאל איך עניינו, וישיב מחבר ספרים. ועוד ישאל למה, וישיב להחכים בהם בני אדם עוד שישובו נביאים כמוהו וכיוצא בשאלות אלו רבות, עד שיודע כל דבר על בוריו עם השמות. סוף דבר עניין היותנו אנחנו קוראים את השם בשם, או משה שאמר ליראה את השם הנכבד והנורא, הוא מפני שבכל מה שאפשר לאדם לחבר אותיות ולקרוא דבר נמצא בשם, ויהיו בתכלית המיעוט, לא היה זה אפשר לפי לשוננו בפחות משתי אותיות. וא"כ היה לבחור מהם אחר שהם כ"ב אותיות שתי אותיות מעולות, ולפרש יותר שלש ולפרש יותר ארבע. ולפיכך נבחרו תחלה שתים והם י"ה:

ונבאר העניינים ונאמר כי לפי המוצא הטבעי י' נזכר עם ה' נקודים שהם י י י י י והנה אלה אם נקחם על דרך קריאה לא יספיקו להורות הכונה אבל צריך ללקחם על דרך הבנה שהקריאה נמצאת בעבור ההבנה, ואין שום הבנה בעבור הקריאה ובלתי הבנה תהיה כל קריאה לבטלה. ואפילו כשיקראו איש אחד בשמו אם לא יבין שקורין אותו לא יענה ואפילו בשמעו קול גדול מדבר. וא"כ תהיה הקריאה אצלו לבטלה, ועל כן צריך שיוסיפו לקרוא אותו עוד, עד שיבין שהוא נקרא ואז ראוי לענות ולשאול לקורא למה הוא קורא. א"כ אין קריאת השם מספקת לא לקורא ולא לנקרא, עד שישתתפו שניהם הקורא והנקרא בהבנת הכונה שבעדה היתה הקריאה. וכך יקרה בין הממציא והנמצא שצריך הנמצא שהוא הנקרא להיותו יודע למה נמצא ומה בינו ובין ממציאו, עד שתהיה כונה אחת לשניהם במציאות הנמצא. וכן צריך הנמצא להיותו עוד שואל לממציאו למה המציאו, עד שיודיענו ג"כ כונתו. וראוי לו שלא לסמוך בזאת שאלה על זולתו אם אפשר שיודיענה לו ממציאו. ולפיכך ישוב הממציא נקרא מהנמצא וכשיענה לו ויודיענו כונתו יהיה דבר נכון לשניהם. ואמנם כמו שאמרנו כי האות האחת מנוקדת בה' נקודים כן האות השנית ג"כ. ה ה ה ה ה וככה יקרה לכולן, אבל אנחנו מדברים באותיות השם לבדם. והנה נבחרו עוד שתי אותיות אחרות ליחד בהם שם השם, וראוי כן לנקדם בה' נקודים ו ו ו ו ו וככה ג"כ זאת האחרת. כי ארבע אותיות הקדש הן שהן קדש קדשים מפני שנבחרו להיותם בטבע נעלמות לפי לשון הקדש. ואמנם הרביעית שמצאנוה שהיא השנית בעצמה, היא ג"כ זו א א א א א . וידוע כי הנעלם מן הא' הוא אל"ף. והנה יגיע זה הסוד הנזכר אל נ' ואל כה' ואל ה' לפי המספרים בכלל. ואלה האותיות אשר הושמו בשם להכנה הם ראויים לכהנה. ואמנם עד מספרים יוכפל הכ"ל ויעלו ק"י והוא דמיו"ן כי ממנו ואילך ישולשו המספרים אבל עדיו הגיעה תכלית השניות, ויהיה סוד כל אחת כך. י' הוא ו' היא ו' היא י' הוא י"ו ה"א והנה השמות השלמים שבהם הם ד' ועלו ד"ק ונוספו ב' עם ד' ששניהם ו' והנה ימ"י מסבבו וסודו גלג"ל ד"ם והוא נ"ס ע"ם. וא"כ הנה הוא דמינ"ו והוא דמני"ו מדינ"ו ונקרא דומנ"י. ואלה האדונים אדנ"י ה"ם כל מזגי והנו זיו הלבנה והנה אלו החיים אשר באו מכח אלו"ה חכ"ם וככה יהיה אהו"י נגל"ה אחר היותו נעלם. ואין ספק שאלו הם האותיות שראוי שיקרא השם בם כלומר אחר שמתחלה היה סוד"ם נעלם ואחרי כן נגלה. וכן ענין הקב"ה בעצמו ר"ל כי טרם שידעהו המשכיל יהיה נעלם ממנו ואחר שידעהו יהיה נגלה לו. ועל כן הכתובים (ומידים) [מעידים] שהשם מתגלה לנביאים אחר היותו נעלם מהם כאמרו "וירא אליו יי" "וארא אל אברהם" "וירא אליכם כבוד יי" ואין להם חקר. הא למדת שלפי זו הדרך זהו השם המפורש הראוי לקרא השם בו, והוא שם המיוחד לו יתע' לבדו. ואמנם שאר שמותיו המתחלפים יש לכל אחד ענין מקריב לידיעתו יתב' ושאר השמות הגנוזים הנעלמים מרוב החכמים וכל שכן מכל ההמון, והם אשר לא באו מבוארים במכתב כלם מורים ג"כ דרכים מקריבים לידיעת אמתת המציאות. ועל כן נתקדשו על שאר השמות. ומפני היות האותיות הקדושות האלו הארבע יסודות לכל הדבור בהיותם נמצאות עם כל מבטא בהכרח, יצטרכו להיות שרשים ושמשים. והיו לפי מספרם ראש תוך סוף. הראש הנו א' ויורה על סוד הבכור ועל כל ההתחלה ועל צורך פדיון הבן הבכור מיד הכהן שהוא משבט לוי שכלם נחלה לשם והוא שבט שלישי ראובן שמעון לוי. והוא סוד הראות והשמע והדבור, שהוא הלוי בסוד הירח והקרבן, הבא על יד שבט השלישי בעל השלום. כאמרו "הנני נתן לו את בריתי שלום" כסוד ברכת כהנים המשולשת "יברכך יי וישמרך" "יאר יי פניו אליך ויחנך" "ישא יי פניו אליך וישם לך שלום" כי השם משלש בברכה ההיא וקראוה בשם הדבור הראשון כמו שנאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" ברכה שניה והיא חכמה לדעת את השם בה כמו שנאמר "ברכת יי היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה"הקדמת המורה נבוכים לחלק ג'===כבר ביארנו כמה פעמים 1, כי עיקר 2 המטרה הייתה במאמר זה ביאור מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה ולפי מי 3 שנתחבר לו מאמר זה.

וכבר ביארנו 4 כי הדברים הללו מכלל סתרי תורה, וכבר ידעת תוכחתם 5 ז"ל למי שמגלה סתרי תורה 6. וכבר ביארו ז"ל כי שכר המעלים סתרי תורה אשר הם ידועים וברורים לבעלי העיון - גדול מאוד.
אמרו בסוף פסחים, בעניין אמרו "כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק" 7, אמרו: "למכסה דברים שגלן 8 עתיק יומיא, ומאי ניהו סתרי תורה" 9.

ולכן הבן עד כמה הזהירו על הדבר אם אתה ממי שמבין. וכבר ביארו עומק מעשה מרכבה וזרותם 10 מהבנת ההמון, ונתבאר כי אפילו הדבר 11 אשר יתבאר ממנו למי שחננו ה' להבנתו, הרי הוא מנוע מצד הדין ללמדו ולהסבירו, כי אם בעל פה ליחיד המתואר 12, וגם לא יאמר לו אלא ראשי פרקים 13.

וזוהי הסיבה 14 שנפסק מידע זה מן האומה כליל, עד שאין למצוא ממנו מעט ולא הרבה. וראוי הוא לנהוג בו כך, לפי שלא חדל להיות מסור מן הלב אל הלב 15 ולא נכתב כלל בספר.

וכיון שהדבר כך, היאך אמצא לי עצה להעיר על מה שאולי 16 נתגלה ונתבאר לי, ונתברר בלי ספק לדעתי 17 במה שהבנתי ממנו.
אבל להימנע מלכתוב מאומה במה שנתגלה לי, עד שיהא אובדנו באובדי, אשר אי אפשר בלעדיו 18, נראה לי כי זו אונאה גדולה כלפיך וכלפי כל נבוך, וכאלו היא גזלת דבר מבעליו 19, או קנאה ביורש 20 על ירושתו, ושתי אלה מידות מגונות.
אבל לומר הדברים בפירוש כבר קדם מה שיש בכך מן האזהרה מצד הדין, נוסף על מה שהדעת מחייבת 21. נוסף לכך, שמה שנתברר לי ממנו הוא על [רעה] דרך ההשערה והמחשבה,22 ולא נראה לי בו חזון אלוהי שילמדני שכך היא הכוונה בדבר, ולא קבלתי את דעותי בכך ממורה, אלא הורוני המקראות שבספרי הנבואה ודברי חכמים, עם מה שיש בידי מן ההקדמות העיוניות, שהדבר כך בלי ספק. ואפשר שיהיה הדבר בהפכו ותהיה הכוונה עניין אחר 23.

וכבר העירתני התבונה הנכונה והעזרה האלוהית בכך למצב שאבאר, והוא שאני אפרש לך מה שאמר יחזקאל הנביא ע"ה פירוש אשר אם ישמעהו כל אדם יחשוב שאני לא אמרתי מאומה נוסף על מה שמורה עליו הכתוב, אלא כאילו אני מתרגם מילים משפה לשפה, או מתמצת 24 עניין שדבריו פשוטים. וכאשר יתבונן בו מי שנתחבר לו מאמר זה, והבין פרקיו אחד אחד בהשגחה שלמה, יתבאר לו כל העניין אשר נתבאר לי ונתברר, עד שלא יעלם לו דבר. וזוהי תכלית היכולת לאחד בין הבאת המועלת לכל אדם, ובין מניעת אמירת הדברים בפירוש בלימוד דבר מן העניין הזה כראוי.

ואחרי הקדמת הקדמה זו תן דעתך לפרקים שיבואו בעניין הזה הנכבד הנעלה הגדול, אשר הוא יתד שהכל תלוי בו25 ועמוד שהכל נשען עליו 26. [רעו]
:===[תיקוני זהר דף ד/א
קום יחזקאל נביאה, לגלאה אלין מראות קמי שכינתא, דאתמר בהון ודמות החיות מראיהן כגחלי אש, בנקודי אורייתא (ובנקודי) וטעמי דאורייתא, דעלייהו דאתוון אתמר ודמות החיות, מראיהם כגחלי אש אלין אינון נקודין, בוערות כמראה הלפידים אלין טעמי, ובהון והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, והמשכילים אלין אתוון, יזהירו אלין נקודין דנהרין בהון, כזהר אלין טעמי:

ושכינתא כלילא מכלהו, עלה אתמר היא מתהלכת בין החיות, דאינון חיוון עלאין דנקודי דטעמי, וחיוון תתאין דנקודי דאתוון, כגוונא דא ה, ואינון סגולת"א לעילא תלת חיון עילאין, דרמיזין י'י'י' בראשי תיבין יהו"ה יהו"ה יהו"ה, ואינון יקו"ק מלך יקו"ק מלך יקו"ק ימלך, אנפי תלת חיוון עילאין, דאינון חס"ד גבור"ה תפאר"ת, ולתתא סגו"ל דאינון חיוון תתאין, אנפי נצ"ח יסו"ד והו"ד, דרמיזין ביברכ"ך ה' יא"ר ה' יש"א ה', נקודה דאמצעיתא חיה ששמה אדם כגוונא דא ה', היא מתהלכת בין החיות, דאינון תלת לעילא, ותלת לתתא, כגוונא דא ה':

איהי רביעאה לכל תלת, ושביעאה לשית. ורזא דתלת חיוון תתאין, עלייהו איהו קא רמיז ויהי בשלשים שנה, ועל נקודא דאמצעיתא קא רמיז ברביעי, דאיהי ארבע אנפי אדם, חכמה עלאה כ"ח מ"ה, דאתמר ביה דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, וכלא ברזא דנקודי דאת ה':

בחמשה לחדש, דא את ה', דאיהי אלקי"ם, כנו"י לשם יקו"ק, ואיהי כורסיא, דהכי סליק הכס"א כחושבן אלקי"ם:

ואיהי כתר עליון, חמישאה לארבע חיוון עלאין, וחמישאה לארבע תתאין, ואיהי כורסיא למארי כלא, אדון על כלא, דאיהו טמיר וגניז:

ואי תימא דרזא דא חזא יחזקאל, לא הוה אלא דמות דאלין חיוון, ולא דחזא חיוון, אלא כמלכא דשלח שטר בחותמיה, ודיוקנא דמלכא רשימא על שעוה מחותמיה. דבספירן דאצילות איהו דיוקנא דמלכא ממש, ובספירן דבריאה חותמא דמלכא, ובספירן דיצירה ובמלאכין דאינון חיוון ציורא דחותמא בשעוה, ובגין דא אתמר במראות יחזקאל דמות כמראה אדם, ודמות החיות, ולא החיות ממש. למאן דכל יומוי לא חזא מלכא, והוה בן כפר, ושאיל בגיניה, ורשימין ליה על טבלא או על נייר דיוקניה:

(ואית נקודה דכל עלמא תליא תחותה, כגון שמשא לגבי תתאין, אתחזיא לבני נשא תחות רקיעא כנקודת קמ"ץ, ואיהו כמה זמנין רב מכל (אתוון) (נ"א ארעא), כל שכן נקודין דאורייתא, לגבי גובה דלהון, ואתחזיין לן נקודין, ע"כ):===]

והנה הברכה והשמירה והמאור והחן והנשיאה והשלמות כלן עניינים מתחייבים מידיעת שם בן י"ב. ועל כן אמרתי בראש הספר הזה בהקדמה שראוי לפדות הבן הבכור שהוא בדמות א', כלומר אחד יחיד מאחד פשוט והוא השכל באמת כמו שרמזתי שם. ועוד אמרתי בראש החלק הראשון של זה החבור בא' של אוצר בענין י' ספירות בלימה ענין הברכה הנזכרת. וצריך הכהן המברך להיותו מבורך תחלה בברכות האמורות בברכת כהנים בביאור והן שש ברכות מתחייבות מג' שמות שהם ג"כ ששה. וסוד שלש ברכות להט החרב. ואמנם הברכה היא חכמת ידיעת השם הראשון שנחלק לשני חלקים, ועל כן תהיה השמירה מתשלום הידיעה בו. ואמנם הנשיאה ההיא הפנימית שהוא ענין השפע השכלי בהגיע אדם לקבלה מיד יתחייב ממנה החן משני השמות יחד. ואמנם הנשיאה ההיא הפנימית גם כן היא העילוי וההתנשאות עם ידיעת השם השלישי והשלום מהשגת השלמות:

וזהו סוד השלשה שמות:

י הוה י הוה י הוה:

פירוש הסבה העשירית היא תמיד נשאית והיא האצילות האחרונה המתחייבת מן הסבה הראשונה הנפרדת. וגם היא אצילות נבדלת והשגחתה ופעלתה עד העשירית אשר ממנה כל נמצא הוה. כלומר המציאה וחדשה והתמיד חדושה ומציאותה בצלמה וכדמותה. ודע כי הראשונה מוחלמת והשנית מושרקת והשלישית מוחרקת, להודיע שהראשונה המעלה העליונה והשנית בשנית והשלישית בשלישית. ועל היותה הברכה על ידי הכהן שהוא כהן לוי וישראל והוא הכל. ונשיאות כפיו לישר המדות בכח הספירות, ועל זה היה ראוי ענין המעשר ליחדו לשם ג"כ. ודע שרמז האצבעות לספירות (...) והכרובים ומפני להט החרב המתהפכת. כי יצר אשה וקטן שמאל דוחה וימין מקרבת, וכשישראל עושין רצונו של הקב"ה השמאל נעשה ימין. כי צדק בימינו ומשפט בשמאלו, שנאמר "צדק ומשפט מכון כסאך" (תהלים פט' טו'). והמדות הידועות מדברי משה רבינו ע"ה ומדברי הנביאים ע"ה ומדברי החכמים ז"ל. ועם כל זה צריך לדבר בהן בזה המקום כאשר יעדנו, כי זה מקומו בלא ספק ונשלים ענייניהן בחותם בתוך חותם:

ודע כי כל מה שנדבר במדות האלהיות לא יהיה אלא על דרך דברה תורה כלשון בני אדם, או על צורות דמיונות ועל דרך משלים וחידות, או על דרך שמות משותפין או על דרך מדותינו הנמצאות. ואחר שהדבר כן תדע מזה שהשם יתע' אשר המציא הכל המציא העניינים כלם לפי הראוי, לא הוסיף לדבר יותר מן הראוי לו ולא גרע מדבר מה שהיה לו והשוה השווים כולם. ואם יראה במקצת הבריות שגרע או הוסיף עם ההשתכלות הטוב ימצא שמה שגרע לפי הנגלה היה מפני התוספת, ומה שהוסיף היה מפני הגרעון, והשווי מכריע בין התוספת ובין הגרעון. ואמנם ראוי לומר שכל נמצא הוא גרוע בערך אליו יתע' או נוסף, והוא יתע' לבדו הוא הדבר שאין בענייני עצמו כי אם עצמו. ועל כן אמתתו בלי תוספת ומגרעת כי השנוים הם מהם. וראשית המקרים המשיגים לגופים אחר היותם בעלי קצוות היא התנועה המשתנה בנקודות הנטיות והירידות והעליות. ויקרה לחמר הראשון התחתון שיחליף צורותיו כמו שיקרה לגלגל עם תנועותיו במקרה האנה בכלל זה, שבזה תנועותיו הכלליות לא הוות [ולא] נפסדות, וגם בזה תנועותיו החלקיות מתחדשות והוות ונפסדות, ובזה צורותיו החלקיות מתחדשות והוות ונפסדות. וזו היא בעצמה דרך המדות שבהן העולם השפל נידון, כי המדות הכלליות הנזכרות בתורה על מספר י"ג הן קיימות וחלקיהן מפני שפועלים בחלקים ג"כ הן הוות ונפסדות בחלקים. ואמנם הנזכרות בתורה שהן "יהו ה יהוה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פ קד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל ר בעים" (שמות לד' ו'). הנה נודע מהם כי י"א מדות מהן הן כלם מדות רחמים בכלליות, אבל ב' מדות מהן והן האחרונות הן מדות הדין והן, לא ינקה, פוקד, וכן תרגם אונקלוס ונקה סלח לדתיבין לאוריתיה, ותרגם לא ינקה ודלא תיבין לא מזכי. והסתכל שאין זכר לשון סליחה בראשון עם התשובה כי אין סליחה אלא אחר העון והחטא, כמו שנאמר "וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו". וזכר בשני לשון זכר כי אי אפשר לזכות בלי תשובה שהיא מדת התבונה הנולדת ממדת החכמה ומשתוה לה ודבקה עמה והיא היא. והיא גם היא נולדת מן המחשבה הנקראת כתר עליון, וקראוה ספירה ראשונה והחכמה שניה לה והיא היא, והבינה שלישית לה ושלשתן שלש ספירות והן שלש מדות הראשונות שסודן יהוה יהוה ההויה, כלומר המחשבה מחכמת הבינה כלומר שהמחשבה השכלית מביאה את הנפש המשכלת להיותה חכמה עד שתבין בעצמה צורך התשובה, שהיא דומה על דרך משל כמי שיצא מארצו עירום מבלי לבוש ורואה בדעתו הכרח לשוב אל ארצו ואל מולדתו ואם הוא חכם משתדל לבלתי שוב ערום כשבא, אבל לבוש כלים נאים והגונים לו עד שישמחו כל רואיו בו. כן הנפש בהתחכמה עם רוב המחשבה יודעת לתקן בעצמה מדות התשובה שהן דעת ובינה והשכל. וכשהנפש מבינה מיד מגיעים אליה רחמים וחנינה מהשם שהוא מרחם על השבים המבינין וחונן להם דעת, כי הוא חונן הדעת בצורת חן ורחמים ומאריך אפו לאברי הגוף שהביאו את הנפש לחטוא, ובסוף גובה מהם דינו ושולחם ביד הכלל שממנו היו באמרו "וישב העפר על הארץ כשהיה" (קהלת יב' ז'). והאלהים שנתן הנפש לוקחה ומשיבה אליו בתשובה באמרו "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (שם). ומרבה חסד ואמת לשני העניינים, לחי ולמת שמשיב כל אחד מהם לעניינו הראוי לו. ונצירת החסד היא כללית לפי האלפים שהם אלפי החלקים, כי ההשגחה האלהית באנושות היא לכל אדם בכלל ונפרטת ונבדלת להיותה בישראל על צורה מיוחדת. ועוד נחלקת להיותה בשבט לוי מיוחדת מהישראלית ובכהן מיוחדת מהלוים ובנביא מהם סגולת הסגולות, והיא בכלל לאלף דור, כאמרו "דבר צוה לאלף דור". וכתיב "ועשה חסד לאלפים לאהבי". ונשיאת עון וחטאה היא מדה אחת בדמות סליחה ומחילה וכפרה שהנשיאה כוללת את כלן. ושם נשיאה משותף לעניינים רבים מאד. ואמנם הרמוז פה כמו "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה" (ויקרא טז' כב'). כי אין העון גוף שיוקח מזה ויתנוהו לזה ויוליכהו, אלא כיון שנסלח מזה ונתן זה הגוף כפר תחת זה יראה מיד שזה לקחו מיד זה, ומה שהיה מקבל זה מהענש קבלו זה, וזו היא כפרה מלשון כפר. ונקה לא ינקה פירש בם המורה פירוש מדת רחמים כמו, ושרש לא ישרש כלומר לא יאבד השרש כמו ונקה לא אנקך. אבל אונקלוס לא פירש אלא כמו שאמרתי לך והוא הראוי, גם הפקידה נזכרת בפעלתה לארבעה דורות כמו שאמר הרב. כי מה שאפשר לחיות לראות מן התולדות לשום אב הוא שיראה בניו ובני בניו ובני בני בניו הרי הם עמו ד' דורות. ואמנם זה בזמן שמעשה אבותיהם בידיהם כמו שתרגם אונקלוס, מספר חובו אבהן על בניו מרדין על דר תליתאי ואל דר רביעאי. אבל אם לו ימרדו הבנים באבות איש בחטאו יומתו כי אין מיתה בלא חטא. והסוד כשיחטאו היסודות ימות האדם כשאינו מושגח ממה שלמעלה ממנו ואינו נשמר משומרו, אבל אם הוא מושגח והדין נותן שישמר ינצל כי יש עליו מלאך מליץ והוא אחד מן הכחות המבריאים שיגבר על המחליאים וירפא זה החולה ויחיה בכח עליון, וזה יקרה פעמים שלש ובסוף יסוף:

וידוע שהנקודה היא המדה הקטנה של כל מדור והיא השיעור הקטן שאין קטן ממנו בכל העניינים. והקו המקיף בכל אין גדול ממנו בכל השיעורים הנמדדים. ומה שבין הנקודה והקו הוא משוער עם הקו או עם נקודה וגם בשניהם יחד. כי יערב העניינים אליהם ויאמר עליהם בהצטרף אל אלה גדולים בערך וקטנים בערך, ויהיה כל המציאות הגופני הזה כלומר השמימיי והארציי זה בתוך זה וזה בתוך זה. ותהיה הנקודה בדמות אחד במספר על דרך משל, ויהיה הקו בו בדמות אלף על דרך משל. כי אחד הוא מה שבו ישוער כל המספר, ועשרה או מאה או אלף הוא המספר המקיף, כי רבבה מלשון רבוי. ואם כן הרב והמעט הוא י' וא' לפי זו הדרך. ועל כן נתהפכו הצורות להיות י' כצורת נקודה קטנה, וא' כצורת גוף שלם, ויש לי' ראש וזנב כלומר ראש וסוף ג"כ, וכן ראשו למעלה וסופו למטה. ומזה ידענו כי הקו של הגלגל המקיף בכל הוא ראש לכל הגופים, והנקודה שהיא בארץ היא סוף לכל הגופים, ומה שביניהם מקיפים זה את זה, ולפי המקיפים והמוקפים היו המדות. ותבין זה מן האדם מגופו ומכחותיו, כי יש גוף מעולה וגוף פחות, המעולה הראש, והפחות ברגלים ומה שבאמצע מעולה ופחות בערך זה אל זה. והכחות יודיעו המדות וגם הם משוערות ונמדדות, כי החושים שהם כחות חיצוניות גם בהם מעולים ופחותים ונערכים בערך זה אל זה. ומי שלא ישער זה לא ישער מדותיו, כל שכן שלא ישער מדות אלהיו ולא יכיר ולא ידע משפט אלהיו. ועל כן צריך לשער המדות בערך סדרי הגוף, והאברים הקשים יורו על המדות הקשות, והרכים יורו על כל המדות הרפות, וכאשר בגוף כן בעולם. על כן מצאנו סוד שמ"י שוקים מתנים ירכים, וסוד זכר"י זרועות כתפים רגלים ידים:

וידוע שבמדה שאדם מודד בה מודדין בו או לו. והנה אברהם מדד במדת החסד ובמדת החסד מדדו בו, שנאמר "ועשה חסד עם אדוני אברהם". יעקב מדד במדת האמת שנאמר בשניהם "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". יצחק מדד במדת הדין ומדדו בו במדת הפחד שהיא מדת הדין שנאמר "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק". ונאמר עוד "ופחד יצחק היה לי" והיא מדת הגבורה. והן שלש מדות גופניות החסד הפחד והאמת, ונולדו משלש רוחניות מהחשוב ומההתחכמות ומההתבוננות. כי עם המחשבה ימצא אדם עצמו שנעשה לו חסד במציאותו. כמו שנאמר על המצאת העולם "כי אמרתי עולם חסד יבנה" "ובחסד עולם" "וחסד יי מעולם ועד עולם על יראיו" "חסדי יי כי לא תמנו" "הודו ליי כי טוב כל"ח" "ולך יי חסד". ואין להם קץ כמעט לפי מה שיורו על מדת החסד. והיא באה עם קצת המדות משותפות ומצטרפות, וגם כל המדות או רובן ככה. ובמצוא האדם חסדו של השם עמו בעבור שהמציאו, ויראה כי החסד אב רחם שרחם השם על התחתונה ושם כח בזרע שיקבלהו הרחם, והוא כדמות החמר ששם בו כח לקבל צורות משתנות, מיד יצחק בלבו וישמח עם זה האב אשר אהב להמציאו רם על כל שנמצא בעולמו. ויירא ופחד ממדת הגבורה והיכלת העצומה שסדרה זה הסדר, כמו שנרמז על זה "עבדו את יהוה ביראה וגילו ברעדה". ואחר זה יוסיף עיון וימצא סופו והוא עקב ימיו ולא ישתוק מן האמת אבל יעקב את המעשה שהוא אחיו וידע שיכול לקחת מידו הבכורה והברכה. כמו שנרמז על זה "טוב ללכת אל בית אבל מ לכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו" (קהלת ז' ב'). והמדות הן מופלאות ונאמר עליהם עניינים רבים מספיקים בספרים אין להם חקר:

ואמנם שתדע שהתחלת כל מדה מנקודה כמו שהתחלת הנער הלומד מאות, וכל ההשגות א"כ יתרבו מהנקודה ומתחלק. ובחבר חלק אל חלק ויהיו שנים וחלק לשנים ויהיו שלשה וחלק לחלקים רבים עד שישובו כל החלקים כלל אחר. כמו י' שהוא כלל שהתחייב מהרכבת מה שקדם לו ומורה על קבוץ העשר ועל אסיפת כחות המלכות ושמה קהלת יעקב, שנקרא י' שראל י' עקב כלומר י' סוף, אז ראוי לומר א"כ שראוי היה שיהיה אות י' שהוא הכל עם היותו סוף ראש לשם השם, ובהיות אחריו ה' יורה שמה שנמצא ראשון לכל הדברים הגולמיים שעליהם יורו השמות והם יורו על הנעלמות, הוא דבר שלם וחצי שלם בערך י' אל כלל המספר, ובערך ה' אל י' שהוא חציו. וראוי ג"כ להיות אות א' ראשונה כמו שהיא בשם אהי"ה שגם הוא יה"ו. ובשם יהו"ה היה ו' אמצעי בין שני האי"ן. ובשם אהי"ה היה י' אמצעי בין שני ההי"ן. והנה בלשון א' סימן למדבר בעד עצמו, כמו "כי אהיה עמך" וזה בראש התיבה, אבל בסוף התיבה א' לעולם נעלם כמו "אקרא" והדומים לו. ובתוך נגלה ופעם נעלם, ובראש לעולם נגלה. ומדת הראש בזה הפך הזנב, ולא יתכן שיוחס פעל הזנב בעצם אל השם, מפני שהוא פעל מורה על העדרים. כי הראש כל פעולותיו טובות והזנב נמשך אחריו לאחור על צורת התלי. וחצי הפעל מיוחס אל חצי האמצע והוא השוה לשני האי"ן עם י' אחד ותוכם קו שוה ישר והוא ו'. כי ו' מזלות לעולם בין ראש התלי ובין זנבו. והנה י' סימן הנעלם שמדברים בעדו יהיה, והוא שוה למלת יהוה כי י' עם ו' מתחלפים וזה בראש התיבה, אבל בסופה הוא סימן הנקבה שמדברים לה פנים אל פנים "אחותינו את היי לאלפי רבבה". ואמנם ה"א סימן הידיעה בראש וסימן הנקבה בסוף אשה, ובסמוך (בסמיכות) מתחלפת (ה') בת' "אשת חיל" לה שמה. והו"ו לשון זכר לו שמו, לי שמי ובתוך איש ודעם. ולפי הטעמים שזכרתי ורבים כהם ראוי שיקרא שם המפורש והמיוחד לשם יתע' באותיות אהו"י לבדם. ומפני היותם ד' אותיות בלבד השתתף עמהם ד' והיה עמה חצי השם במבטא, ובכל השם במכתב, בענין יו"ד ה"א כלומר ד' אותיות הם שבהם השם המפורש ומיוחד, כשישתתפו מהם ד' יח"ד והוא שיורה סודם על חלוקם וחלוקם על סודם. י"ג י"ג ג"י ג"י טד טד דט דט חה חה הח הח זו זו וז וז. וכזה החלוק שסודו חזג"י והט"ד, יתבאר לך כי השמש מתגלגל בכל ב' וב' שנים על פי השם המפורש. והנה היה החום בחצי השם הנעלם שנגלה עתה וכו וה'. והנה נקרא שם מלא על עולם מלא, כי בתחלה היה ענינו א' זג"י ואט"ד. ועתה התחלפו ח"ה בא"א וא"א בח"ה בחבה שחבב השם את ישראל עמו והרים קרן משיחו, משיחו להגיד לאדם מה שיחוי. והמשיח בא' לעד נאמן שהיה חסר מי' ספירות לפי שמות הקדש הנחלקים אל ד' אחדים. כי אדנ"י נמצא שוה באחדי"ם והוא אחד בכל כ"ל באח"ד והוא כח הלב. והנה זה הסוד גלוי יוד הא ועל כן ב' אחדים אח"ד אח"ד זה יהו"ה וזה אדנ"י. והיה שם העצם הוא בעצמו שם העצם והעד עו"ד כ"ף ו"ו. הנה שם התאר שהוא אלהי"ם וסודו פ"ו הוא אחד עם יהו"ה שסודו כ"ו ונזכר עמו יחד. וזהו מה שגלה הרב המורה צדק בסוד שם אהיה אשר אהיה, שהתאר הוא מתואר בעצמו. והנה לעד אהיה השלישי שבא לבדו וחסרו גלגולי המספר הנזכר ד' פעמים א"ב שהם אב אב בא בא. והחלוקים הם ר"ח כי הם גדהוזחט"י והחסרים א"ב והנמצאים ב"ן, והרמז "נבחר שם מעשר רב מכסף ומזהב חן טוב" (משלי כב' א'). ואל תקרי מעשר אלא מעושר כי כן הוא שם מעושר ד' בנים, כנגד ארבעה בנים דברה תורה. והנה ד' פעמים א"ב עולים ו"ו חברם עם ר"ח שהיו לנו תמצאם ורו"ח, וסימן "ורוח אלהים מרח פת על פני המים". 'רוח מרוח אלהים תפעל הפנימים', ורבים כהם וזה עמהם ל"ח שמות בחמר נעלמים יפה וסודם כ"ו י"ב מרובעים והם תרע"ו שי"ב הנזכרים בסוף חלק ח' שלפני זה:

ואחר זה אודיעך למה נקרא השם בשמות רבים מתחלפים לפי הנגלה לכל. והוא מפני היות ענין ידיעת השם בתכלית ההעלם וההסתר בטבעה. ודעתנו קצרה וחלושה והחכמים המשיגים אותה עוד מוסיפים העלמה על העלמתה מפני סבות. וא"כ יודעיה הם מעטים ולא עוד אלא שהדורשים אותה מעטים מהמעטים ואפילו לשמה, אבל המבקשים ידיעת השם לשמה כמעט קט שאין להם מציאות בכמה אלפי ארצות. וכשימצא איש מיוחד מתפאר בה יכחישוה השומעים מפני שלא נתפרסמה להמון כאשר היא. אבל הושמו במקומה שועריה שהם תורה ומצוות ומעשים טובים והספיק להמון בעבודת השוערים. וזה לטובים שבהם אבל זולתם לא יזכרו ולא יפקדו בדרך זו לא בהקיץ ולא בחלום כי אינם ממין האדם. אבל הם בעלי חיים מתדמים למין האדם בקצת הדבור ובקצת הפעולות. ולפי הסבות הרבות האלה באה ידיעת השם המיוחד על ידי שמות רבים מתחלפים, כדי שימצא פתח לבא אליה. והשמות האלה שבאו מבוארים בתורה ובשאר הספרים מכלל כ"ד הם אלה כלם לבד, אלהי"ם, יהו"ה, אדנ"י, א"ל, א"ל שד"י, שד"י, י"ה, אהי"ה, צבאו"ת, אלו"ה. אלו הם י' שמות ובאו מהם מורכבים ומהם יחד משותפים. ונזכרו קצתם בספר יצירה בראשו לפי הארוך ובסוף פרק ה' לפי הקצור. ושם נאמר אלו כ"ב אותיות שבהן יסד י"ה יהו"ה צבאו"ת אלהים חיים אלה"י ישראל א"ל שד"י רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו. ופי' גלה שזכר הוא מובן מאד שהורה בהם שבאותיות כלם יסד השם שמו, כי איך יהיה שם בלתי אותיות, וראוי להיות שמו יתע' מיוחד לכלם, וראוי ג"כ להיות שמו מצד אחר מאותיות מיוחדות יותר מייחוד הכלל ויהיה בכלל וכן הוא אהו"י. ועל כן היה מיוחד מכלם זה השם. והנה הוסיף על הנזכרים שמות תארים ואמר לנו ששם אלהי"ם ראוי להוסיף עמו חיים שסודו חכם מיוחד והוא י"ה מלא מיוחד, שממנו חיים באים לכל חי. והוסיף אלה"י ישראל שהוא בסודו י"ש רא"ל שערי"ם. והורה כי זה השם המיוחס לעמנו הוא מפני ידיעתם את השם שהוציא יש מאין בכח רל"א שערים, שצירף בחכמתו ית' ונקרא בם א"ל וי"ה. מפני שחבר מהם כל מה שחבר פנים ואחור, שיורו על שתי מדות, מדת הדין ומדת רחמים, שהם א"ל וי"ה לא והי הין ולאו הן ולא, וכל אלו שמות הקדש בלא שום ספק. ואמרו א"ל שד"י מורכב זהו השם שהוא סודו אש להט, אש דם, וד"ם צור"ה, אח"ד מט"ה ארבע"ה. ד"ם אדו"ם לב"ן שחו"ר ירו"ק סופם בם לאחור קר"ן מ"ם. נפ"ש, למו"ד שכ"ל, ד"ם ועפ"ר בכ"ח, כ"ח נח"ש ד"ם, מלשי"ן. ותוכם ב"ו ד"ו רו"ח ודעם. רם ונשא מראשון שוכן עד בהתחלה, אך מרום וקדוש שמו שמור וקדוש שמו יסוד שמו ידוע שהוא יהו"ה, כי ממנו יוצא כמו שיפורש בחותם בתוך חותם. וסוד י"ה תלתא באבי, בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא. כי ראשית תיבותיה קמ"ב והוא מומר בא"ת ב"ש בסופי שמות האבות בק"ם והוא שד"י. וסופם של אלה א'א'א' והם הנעלמים מן ה'ה'ה' והכל יחד הוא הנעלם מכל השם והוא ח"י. ותוכם (עינ"י) [עצ"י] תמ"ר, צור"ת מד"ע, חמ"ר הראשו"ן, קשת"י, צורת"ו עגל"ה. הרי נודע לך שסוד שם י"ה. והנה א' בבא קמא פירוש שער ראשון והנה ה"ו בבא מציעא כלומר שער אמצעי והנה בבא בתרא ר"ל שער אחרון, ואלה הם שערי השם. ואמנם שם צבאו"ת תצ"ט אלף מאורות ועוד אות בצבא שלו, ניכר בסימניו כי הוא מחוייב המציאות בבחינות עצמו, וכל נמצא בלתו אפשר המציאות בבחינת עצמו ומחויב המציאות בבחינת סבתו. וזה כלו מבואר מספרי הפילוסופיא ובמורה ובמלמד ובשאר ספרי החכמה ואין צרך להשיבו פה. ואמנם כולל סוד המדברים כלם לפי היחוד אנכי אתה הוא שם אלהי"ם מא"ל י"ה ימי"ה א"ל מההויה י"ה ההויה מיה י"ה מלא אי מלהי ממא"ה כלו"ל נבד"ל כנו"י המהו"ל מבדי"ל הכונ"ה יכו"ן כוי"ן א"ל י"ה אלה"י אלי"ה א"ל וה"י ואלה רבים אין קץ להם:

ואלה הם סתרי ההכאות שרמזתי בצורות הערכים אחר חשבון הודו קרוב לסוף חלק א' של אוצר בחלק הראשון, אכ"ה כ"ו, מכ"ה ס"ה, ובה הסוד כסה"ו כי מלא"ך האלהי"ם הוא. ואם הוא כנו"י פ"ה יכנ"ו גם זה אכס"ה כי הוא סוד הכס"א. ואם כו אכ"ה יצעק לאמר לי הכ"ה הכ"ה. ועל זה כס"ו הנביאים כולם סוד אהוב כזה שהוא סו"ד גבו"ה מאד. והנה ל"ב ומ"ח, בחלו"ם, ובד"ם ובכב"ד, הטב"ע, וזה השם ב"ו החכמ"ה, וב"ו הבינ"ה גם הכונ"ה, ב"ה דע"ה וסוד אד"י הכ"ו (אולי אדי"ם). והנה סוד ההכאות הוא על דרך השפע השופע מהשם אל האברים, והעד כי שם צבאו"ת הכאו"ת ההבנ"ה שהן הכאו"ת בינ"ה שהיא מכ"ה בהכאו"ת, וכן כ"ח המכו"ת נקרא צבאו"ת, והוא או"ת הלבנ"ה אשר די"ו החכמו"ת שהן הבנו"ת ההכא"ה ודי"ו הבינו"ת אשר הכ"ו במכו"ת, והנה חכמ"ת הודא"י (אולי ההוי"ה) הוד"ה הדע"ת חו"ה לילי"ת באו"ת המיל"ה כי האו"ת במיל"ה מביא"ה שקול"ה והיא תאו"ה בפ"ה. וההכאה היא להכות מספר על עצמו או על יתר ממנו או על פחות ממנו על אחת או על רבים. ואמנם כאשר יהיה המספר פשוט ידמה לקוים, וכאשר יוכה על עצמו ידמה לשטחים אשר ארכם ורחבם שוים. וכשיוכה על יתר או על פחות ממנו ידמה למי שארכו יתר על רחבו או למי שרחבו יתר על ארכו. וכשיוכה על עצמו ויצא ממנו כלל אחד ארכו ורחבו שוים. ועוד יוכה מכה שנית פעם שנית על הכלל שיצא ממנו אז יהיה הכלל המחובר מזה המספר דומה לגופים ויהיו ארכו ורחבו ועמקו שוים. ושם המספר הראשון הפשוט ישר ושם השני מרבע ושם השלישי מעקב. יהו"ה יש"ר מקו"ם מרב"ע המכת"ב מעק"ב ער"ב משמי"ע בק"ר בק"ר משמי"ע ער"ב וכך חקוק וחתום שת"י וער"ב בדם. והנה מ' שמות מספרם ישר מרבע ומעקב בכח"י, ח"י אהו"י. כ"ו קפ"ו אתס"ו, כבד מקום המכתב, כבד יפועל חמר הרוח, והכלל הן שתים ארבע שש פעל ישר שתי וערב, והנה ערבות הוא שתי וערב ושתים וארבעה שתי וערב:

הנה כבר בארתי לך הדרכים שצריך שתלך בהם בידיעת השם מכל צד ומכל פנה. ועתה אודיעך מה הם שאר השמות הגנוזים שאינם גלוים לכל אדם. ואם לא אכתוב מהם כי אם מעטים מספיקים לך אשר כונה אחת בכולם יחד. ואלה הם, שם בן כ"ב אנקתם פסתם פספסים דיונסים ה' ד' ו' ז' אהו"י זיו"ג חט"ה טוב"ה תקופה מתקנא מולד סתם. ועוד עיין בם מאד כי הם יורוך סוד ביד"י, כ"ב אותיות ד' שמות. א'ג'ה'ז'ט' מרבעים ראשי תיבותיהם א"פ מחול בידים כדין העבר מכה היד הכה מיד יד וידים וכהן פס ידא די כתבא מנאי מנאתק לו פריסין. והאחרון סימן דיו דיו ועל כן הכהן סמן ידיו כי נסס ועשה מידיו נס. כי הוא סוד ימין על דרך דמיון דם ודיו והוא פנים. והקרוב לו הפך הימין אחור ושב רוחו דמיון והיה דמיונו רוח והשתתפו רוח ודמיון והיה רוח האדם גלגל. כי רוח הגלגל אדם על כן אדם מלא רוח. והקרוב לו פסת"ם פנים שנים שעיר שר"פ משני פנים והראשון שב אחרון. כי מ"ת קנ"א ונשכח סמא"ל כמת מלב אשר בידו כת מלא המימה מלכות מאדים עולם התלי טבע תנין טבע ישר והמהפך כחו הוא מנצחו תמיד כמו הכהן. ועל כן זה השם חובר על ברכת כהנים. ואלה הם השמות של שם בן מ"ב אבגיתץ קרע סמנ נגד יכש פטר צהג טנע חקב יגי פזק שקו צית, אדירירון הוא ג"כ שם שמשלימין בו זה ומאליפין בו אותיות רבות. והנה סמנ הוא שטן חקב טנע הפוך יגל פזק נשתנה. ואלה הם שמות ע"ב, והו ילי סיט עלם מהש ללה אכא כהת, הזי אלד לאו ההע יזל מכה הרי הקם, לאו כלי לוו פהל נלכ ייי מלה חהו, נתא האא ירת שאה ריי אום לכב ושר, יחו להח בוק מנד אני חעם רהע ייז, ההה מיכ וול ילה סאל ערי עשל מיה, והו דני החש עמם ננא נית מבה פוי, נמם ייל הרח מצר ומב יהה ענו מחי, דמב מנק איע חבו ראה יבם היי מום. זה השם ידוע לכל שהוא מצורף כלו ויוצא מן ג' פסוקים ואין בו ג', והסוד ג' בלא ג'. ויסע ויבא ויט ראשיו, ואמנם מאחריהם הלילה המים סופיו, ובנה כך שני ראשים מן ראש הראש ו' ומן ראש הסוף ו' ומן סוף התוך ה' והושם בתוך שניהם ונהיה משלשתם שם ראשון והיה וה"ו ונמשך, כאלו כך אלה הראשים הלכו לפנים עד סופם והאמצעי חזר לאחור מסופו עד ראשו. וזה המהלך מורה על אמתת מהלך הדם שבאדם הנמצא בו מראש התלי עד זנבו. ויש לו ג"כ צירופים רבים ומקצתם ידועים ואין צרך להזכירם. וידענו מצד הידועים הנשארים כי לא יכילום ספרים, ואם רחבו משמים ורבו מחול ימים. כי זאת החכמה אין לה סוף וחול הים יש לו סוף למספרו, וכן השמים הם בעלי שיעור בהכרח כי גופים הם. ויש שמות רבים מצורפים עוד כגון אתניק גלילי והדומים לו, מהם מומר ומהם מגומטר ומהם מנוטרק ומהם מצורף, ולהם דרכים רבים. ואמנם כלם מורים פחיתות מציאות העולם השפל ומעלת העולם העליון וקיומו, וסדרי מערכות השמים וכל צבאם ותנועותיהם וענין הזמנים וכחם והכחות והרוחות והקשרים שבינינו ובינם. ולפיכך לא יוכל אדם לכתוב מהם דבר מבואר כי אם על דרך רמזים וראשי פרקים כמו שעשינו עד כה וכמו שנעשה עוד לפנים בסוף הספר. והחכם יבין מדעתו שהכל תלוי בו, כי המשפיע שופע השפע מאתו תמיד ובהתקדש האדם יתקדש עם השמות הקדושים הנזכרים כי כלם קדושים ובתוכם יי:

וכבר העירותיך בזה אל מה שאתה צריך לפי הענין ואינך חסר כי אם שתקח העט והקלף והדיו ותכתוב ותצרף השמות ותטה בם תמיד אל הטוב "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד' טו'):