שפת המוח 

המוח הוא למעשה המפקד העליון הקובע כל מעשה, תנועה, דבור ומחשבה של האדם. ההחלטות מה לעשות מה לדבר מה לחשוב מתקבלות בתהליך אשר בגלל המהירות הרבה בה הוא מתרחש איננו מודעים למורכבות הגדולה שלו.
המוח האנושי מוצף ללא הרף במידע מהחושים על העולם: צלילים, טעמים מראות וריחות חדשים. אם אדם יגיב לכל גירוי שהוא חווה: קול, מראה ריח וכו' תיראה לו הסביבה כמו "בלבול רועם ומזמזם" וכל התנסות תחווה כחדשה ותהמם אותו.
הפעילות המוחית בנויה על פעילותם של כ- 100,000 תאי עצב (נוירונים) אשר כל אחד מהם יוצר קשרים באמצעות סינפסות ל-1,000 עד 10,000 תאי עצב אחרים. המידע מועבר בין הנוירונים דרך הסינפסות בדרך של גירוי כימי באמצעות מולקולות הנקראות שליחים עצביים (נוירוטרנסמיטורים), שמספרם הידוע (עד שנת 2001) הוא 53. על פי חישוב תיאורטי מספר הקישורים אפשריים במוח הינו באופן מעשי אינסופי לפיכך אפשר היה לצפות שלאדם תהיינה אין סוף אפשריות של תגובה. אולם למעשה כפי שנפרט בהמשך
מגוון התגובות של האדם מצומצם בהרבה.

לצערנו כפי שגם נראה בהמשך האדם מנצל חלק מאוד קטן מהפוטנציאל שלו.
בתהליך הלמידה מעוצבים כל הזמן מסלולי תקשורת הבנויים על יצירה של קשרים חדשים והחלשה של קשרים ישנים. ניתן לתאר זאת כאילו תאי העצב מתנהגים כמו בני אדם שמצויים באולם הומה, שכדי לשוחח ביניהם הם לומדים להתעלם מהרעש סביבם. ככל שהאדם לומד יותר כמות הקשרים במוח גדלה, ככל שכמות קשרים גדלה עולה יכולת החשיבה והתפיסה. תאי עצב במוח מחזקים את קשריהם עם תאי עצב מסוימים, ומחלישים את הקשר שלהם לתאי עצב אחרים. זהו תהליך דינאמי שבו המוח משתנה ומשנה את דפוסי הקישור שלו עם כל קלט חושי, פעולה פיזית,רגש, חוויה, תגובה ומחשבה.
תהליך הלמידה נעשה ע"י עצוב מסלולי תקשורת מסוימים ברשתות העצבים במוח. מתפתחים נתיבים "מועדפים" בשביל האותות העצביים החשמליים השייכים לתוכן שנלמד. כאשר המוח לומד משהו, נוצר מעין כוונון עדין ומדויק למסרים בעלי אופי מוגדר. תאי המוח ה"לומדים", מנהלים מעין "תקשורת סלקטיבית". התא שמקבל את המסר שומע או קולט רק מסרים אליהם הוא "מכוונן".
במוח נוצרות מעין "מפות פנימיות" שמשמשות מסד נתונים להבנת המציאות. המיפוי הזה הוא כה משמעותי עד כי על פי הנוירולוג ד"ר אוליבר סאקס מידע שאין עבורו כתובת לעיבוד לא יטופל ואינפורמציה הקשורה אליו תלך לאיבוד.
רוב התגובות שלנו מבוססות על "קריאה של מפות פנימיות" - תבניות אגורות בזיכרון של המרחבים בהם אנו נעים, פרצופים, דימוי הגוף שלנו, מחשבות, דפוסי רגש, דפוסי התנהגות, אמונות, כללים וכו.
האינפורמציה הנקלטת ע"י החושים מגיעה בשלב הראשון אל בלוטת התלמוס, הממוקמת בחלקו האחורי של המוח. משם היא מועברת אל האמיגדלה (Amygdala ). אשר אחראית בין השאר על ההערכה של הפן הרגשי של האינפורמציה. היא "מסמנת" את האותות העצביים בהתאם לעוצמת הרגש שנחווה באירוע. לסימון של האמיגדלה יש השפעה רבה היות וסימון זה מדרג את האירוע בסולם של חשיבות שקובע את רמת תשומת לב הניתנת לו בסקלה בין חוסר עניין, שמסיט מהם את הקשב, לבין התפעלות רבה שמחייבת תשומת לב רבה וקשב פנימי. כמו כן קובע הדרוג הרגשי את רמת הלמידה והלקחים המופקים ממנה, על זמינות הזיכרון בעתיד ועל התוקף שיש למסקנות שהופקו בעקבותיו; אם זו אמונה, חשש או להיפך ציפייה לבאות.

במצב רגיעה אינפורמציה זורמת הלאה לעבר הקורטקס וממנו היא מועברת לעיבוד לאונות השונות ולהיפוקמפוס ( Hippocampus) אזורים מוחיים אלו כביכול " משוחחים" ביניהם.
נעשית פעילות תת-ספית ענפה של שליפת זיכרונות, ומחשבות שאינן מגיעות להכרה. פעילות זו של המוח גורמת לכך שהתפיסה היא לא עיבוד טהור של הקלט מהחושים, אלא חיבור עם מה שנמצא שם קודם. המוח בונה את סיפור התמונה על סמך ניסיון ומידע שצבר בעבר. ישנם מסלולים של קלט שאינם מגיעים כלל למודעות, כפי שקרה לחולת אמנזיה (מחלת השכחה) שלאחר פגישה בה נדקרה ע"י סיכה שאחז הרופא היא סרבה לאחר מכן ללחוץ את ידו. במשך כל שנות הטיפול לאחר מכן היה על הרופא ד"ר קלפורד להציג את עצמו בפניה מחדש, ויחד עם זאת היא המשיכה בעקשנות לסרב ללחוץ את ידו בלי שהייתה יכלה להסביר את התנהגותה.

כאשר נמצאת תבנית הנראית מתאימה ביותר על סמך האינפורמציה שהגיעה, ומתוך השוואה עם תבניות מוכרות מהעבר, נעשית החלטה לגבי הוראות הפעולה המתאימות. האם למשל לבלום את המכונית במהירות (כי התבנית מתאימה לתאונת שרשרת במרחק קצר בהמשך הכביש) או שמא רק להאט מעט (כי התבנית מתאימה למכונית שסוטה לכוון נתיב היציאה מהדרך המהירה).
בזמני לחץ כאשר כשהאמיגדלה מזהה אינפורמציה שמשמעה סכנה אפשרית היא מפעילה מיד נוהל חרום - "הלחם או ברח". נוהל זה משמש להכנת הגוף לפעילות גופנית מהירה. הגירויים העצביים מועברים במצב חרום במסלול מהיר העוקף את המסלול הרגיל דרך הקורטקס. המסלול העוקף קשור למערכת העצבים הסימפתטית והוא מנתב את ריכוז המשאבים אך ורק למערכות ואיברים החיוניים להישרדות, על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות מיידית. דבר שגורם לעוררות גופנית ולשינויים פיזיולוגיים ביניהם שינויים ברכוזים של הורמונים כגון אדרנלין וקורטיזול. הורמוני הדחק מצדם גורמים לעיכוב בניצול סוכרים מהדם במרכז הזיכרון הראשי של המוח, לחוסר אפשרות של חשיבה קוגניטיבית, לאי רישום של זיכרונות חדשים, לחוסר התייחסות לזיכרונות קיימים ולהריסת תאי מוח.

נוהל החרום של "הילחם או ברח" הוא קריטי ליכולת ההישרדות אבל הוא גובה מחיר כבד בחיי יומיום, מאחר והוא מופעל בכל מצבי הלחץ. גם באותם מצבים בהם לא נדרשת פעילות גופנית. תחושה של עלבון למשל מתורגמת למצב לחץ המסיט את המערכת למנגנון חרום הלחם או ברח. מאחר ובחיים המודרניים מצבי לחץ ברובם אינם קשורים בבעיות של הישרדות הדורשים פעילות גופנית מהירה, אלא קשורים דווקא בבעיות מורכבות הדורשות מחשבה מורכבת והגיונית, הפעלת מנגנון "הלחם או ברח" מונעת חשיבה מודעת ויצירתית במיקרים בהם היא נדרשת.
פגישה במוח אחד בנויה לפרק את ההתניות שנוצרו בין אירועים בעבר לבין מסלולי תגובה אוטומטיים. בתהליך העבודה מועלות סיטואציות מהעבר עם מכלול הרגשות הספקות העצמיים, שגיאות המחשבה והאמונה הלא מודעות שנוצרו באותו מצב ושקעו יחד כמקשה אחת.
בשלב ראשון מזוהות דרכי התגובה והמחשבה השגויות, התנהגויות כפייתיות ורגשות בלתי פתורים. בשלב הבא מתוך מודעות ובאמצעות שילוב של שיטות כגון דמיון מודרך, סמלים, איזונים אנרגטיים ניתן להמיר אותן בתגובות מתאימות ואפקטיביות.ועל כך במאמר נוסף ב"ה