העבאסים בראשית דרכם ביססו את כוחם בעזרת אבו-מסלם נציגם. בשלב זה העבאסים נשארו מאחורי הקלעים. אבו-מסלם השתלט על הדעוה בח'רסאן והחל בהכנות למהפכה פעילה. היו מספר מניעים שהביאו את העבאסים לפנות לכיוון ח'רסאן למרות היותו מחוז מרוחק. עקב ריחוקו של המחוז ממרכז השלטון האומאי, השלטון היה פחות ריכוזי מאשר במקומות אחרים והיה מתאים יותר לפעילות מהפכנית. נוסף על כך הייתה בו אוכלוסייה ערבית גדולה בלתי מרוצה, ומספר רב של מואלי שהיו מוכנים להתגייס למטרות העבאסים. זאת ועוד לחלק גדול באוכלוסייה היה ניסיון קרבי עקב היות המחוז אזור ספר.
אבו-מסלם, הדמות החשובה ביותר בדעוה העבאסית, הינו הדמות החידתית ביותר בהיסטוריה האסלאמית. ישנן מסורות שונות לגבי זהותו, כאשר אפילו שמו האמיתי נתון במחלוקת. ככל הנראה הערפל סביב דמותו נוצר בכוונה על ידיו. בצורה זו יכול כל תומך בתנועה למלא פרטים אלו כרצונו. ערפל זה הקל על אבו-מסלם לקחת בידיו את השליטה על ארגון הדעוה בח'רסאן.[1]
מלחמות האזרחים ומרידות של עידן מרוואן אבן-מחמד (744-750), הח'ליף האומאי האחרון, הוביל להתמוטטות השלטון בח'רסאן. קבוצות שונות ניסו לנצל את המצב בכדי לקחת לידיהם את השליטה באזור. אבל אז הניף אבו-מסלם את נס המהפכה בכפרי האזור והמהפכה החלה. כנראה שהמסר הכללי של התעמולה העבאסית, שפנה לערבים וללא-ערבים כאחד, אפשר לאבו-מסלם לקבל את השליטה במחוז.
בפברואר 748, אבו-מסלם ביסס עצמו במרוו, וקחטבה אבן-שביב לקח פיקוד על הצבא. הכוחות העבאסים התקדמו מערבה ונצחו את הכוחות האומאים במספר קרבות מכריעים באיראן. באוגוסט 749 הגיעו הצבאות המנצחים לנהר הפרת ליד כופה.
בשלב זה העבאסים עדיין אינם נוטלים חלק פעיל במהפכה, ואינם משתתפים במסע הארוך דרך איראן, ובקרבות כנגד הצבא האומאי. הם נדחקו עוד יותר לקרן זווית כאשר אבראהים, מנהיג המשפחה, נעצר על ידי האומאים והוצא להורג, ואיש הקשר העיקרי שלהם בח'רסאן, קיטבא אבן שביב, נהרג בעת שחצה את הפרת, זמן קצר לפני שהכוחות העבאסים כבשו את כופה.
בעקבות רצח איבראהים נוצר חלל שלטוני ומותו של קיטבא אבן שביב, אבו-סלמה, שהיה מתאם התנועה בכופה, ניצל את ההזדמנות כדי לבסס את מעמדו כממליך-מלכים ופתח במגעים עם אנשים שונים מבני משפחת עלי, במגמה להציע להם את משרת הח'ליף. אך הוא לא לקח בחשבון את נאמנותו וכושרו של אבו-מסלם, אשר היה עשוי להפסיד מהתחזקותו של אבו-סלמה ומהעברת השלטון לידי בני-עלי. בעוד אבו-סלמה מנהל את המשא ומתן, יצרה קבוצה קטנה של אנשי אבו-מסלם מגע עם העבאסים ובחרו באבו-אל-עבאס כמועמד שלהם. הם הביא אותו למסגד בכופה ושם הוא הוכרז בפומבי לח'ליף, והחליף שמו לאל-ספאח. אבו-סלמה הועמד בפני עובדה מוגמרת, ומיהר לקבל את הדין ולהצהיר על נאמנות לח'ליף החדש.[2]
למרות ההכתרה, השושלת החדשה הייתה רחוקה משליטה בטוחה באימפריה. בעייתם של העבאסים הייתה להטיל את מרותם באופן חד-משמעי תחילה על הח'רסאנים ואחר כך על העולם האסלאמי כולו. הבעיה הדחופה ביותר הייתה לנצח את הח'ליף האומאי, מרוואן, בעצמו. אמנם כוחותיו הורחקו מהמישור האיראני ומעיראק אבל היו מבוססים היטב בגבול הסורי הצפוני. המצב השתנה לאחר הניצחון המוחץ של העבאסים בקרב שהתרחש על גדות נהר זאב. בעקבות ניצחון העבאסים נסוגו מרוואן וכוחותיו לאזור סוריה שם נתפס מרוואן ונהרג.
עם חיסול השלטון האומאי, עמד בפני העבאסים, הצורך לבסס ולייצב את שלטונם באימפריה האסלאמית. ייצובו של השלטון וקבלתו על ידי מרבית הקהילייה האסלאמית היה הישגה של קבוצת אישים מצטיינים במשפחתו הקרובה של אל-ספאח, ובראשם אחיו אבו-ג'עפר, שהיה לימים בעצמו הח'ליף העבאסי השני, אל-מנצור.
הצעד הראשון היה חלוקת האימפריה לשני חלקים. האזור האיראני המזרחי ניתן לאבו-מסלם כתשורה על תמיכתו בעבאסים. המערב נשאר בידי העבאסים כאשר התפקידים המרכזיים חולקו בין בני המשפחה העבאסית. אבו-מסלים הכיר בסמכותו של הח'ליף אך נהנה מאוטונומיה כמעט מוחלטת באזורים שהיו נתונים לשליטתו.
הצעד השני היה לבסס את הקשרים בין המשפחה העבאסית לבין אנשי הצבא הח'רסאנים שהעלו אותם לשלטון. זה נעשה על ידי מינוי בני המשפחה למפקדים במהלכים הצבאיים, כנגד כיסי ההתנגדות האחרונים שנשארו. בדרך זו עלה בידיהם לעשות נפשות בקרב אנשי הצבא הח'רסאני, ואלה פיתחו בהדרגה תחושה של נאמנות וזהות אינטרסים עם מנהיגיהם העבאסים.
הצעד השלישי היה רצונם להרחיב את מעגל התומכים ולמנוע תלות המשפחה בכוחות הח'רסאנים דבר שיעורר התנגדות ברחבי הקהילה האסלאמית. הם גייסו תומכים מקרב האופוזיציה לשלטון של מרוואן, את הימנים, בכך שמשפחות מסוימות מקרבם קיבלו משרות של נציבים בחלקים מהאימפריה האסלאמית. בנוסף צירפו אליהם מנהיגים קייסים מתומכי הח'ליף האחרון, שבאו מאזורי הספר בגבול ביזנטיון וארמניה.
המהלכים של העבאסים שנועדו לבסס את שלטונם, ולהרחיב את התמיכה בהם ברחבי האימפריה, עוררו התנגדות וחוסר שביעות רצון בקרב גורמים שונים בח'רסאן. המתנגדים שהיו מתומכיהם בעבר, התאכזבו מנתינת משרות לבני משפחה וראו בכך פגיעה באידיאולוגיה של המהפכה, שוותק בתנועה יהיה מדד לחלוקת משרות. גורמים אחרים בח'רסאן חשו, שהמהפכה נבגדה על ידי המדיניות של אבו-מסלם והכפופים לו. המתנגדים הרגישו שהמהפכה נלקחה להם מבין הידיים וההבטחות שנתנו להם לא קוימו.
התבססות המשפחה העבאסית בשלטון, והעברת כס החליפות בתוך המשפחה העבסית , עוררה התנגדות בקרב תומכיהם בעבר, בכופה ובבצרה. הם ראו במשפחת עלי את היורשים האמיתיים של מחמד. לטענתם המשפחה העבאסית, למרות הבסיס הלגיטימי שלה, אינה שונה מהמשפחה האומאית שהודחה מהשלטון.[3]
1 Moshe Sharon, Black Banners From The East (Jerusalem: 1983) pp. 203-224
2 Hugh kennedy, The Early Abbasid Chaliphate (London: 1981) pp 43-45
3 היו קנדי, מחמד והח'ליפות, (ירושלים: 1998), עמ' 117-122
אבו-מסלם, הדמות החשובה ביותר בדעוה העבאסית, הינו הדמות החידתית ביותר בהיסטוריה האסלאמית. ישנן מסורות שונות לגבי זהותו, כאשר אפילו שמו האמיתי נתון במחלוקת. ככל הנראה הערפל סביב דמותו נוצר בכוונה על ידיו. בצורה זו יכול כל תומך בתנועה למלא פרטים אלו כרצונו. ערפל זה הקל על אבו-מסלם לקחת בידיו את השליטה על ארגון הדעוה בח'רסאן.[1]
מלחמות האזרחים ומרידות של עידן מרוואן אבן-מחמד (744-750), הח'ליף האומאי האחרון, הוביל להתמוטטות השלטון בח'רסאן. קבוצות שונות ניסו לנצל את המצב בכדי לקחת לידיהם את השליטה באזור. אבל אז הניף אבו-מסלם את נס המהפכה בכפרי האזור והמהפכה החלה. כנראה שהמסר הכללי של התעמולה העבאסית, שפנה לערבים וללא-ערבים כאחד, אפשר לאבו-מסלם לקבל את השליטה במחוז.
בפברואר 748, אבו-מסלם ביסס עצמו במרוו, וקחטבה אבן-שביב לקח פיקוד על הצבא. הכוחות העבאסים התקדמו מערבה ונצחו את הכוחות האומאים במספר קרבות מכריעים באיראן. באוגוסט 749 הגיעו הצבאות המנצחים לנהר הפרת ליד כופה.
בשלב זה העבאסים עדיין אינם נוטלים חלק פעיל במהפכה, ואינם משתתפים במסע הארוך דרך איראן, ובקרבות כנגד הצבא האומאי. הם נדחקו עוד יותר לקרן זווית כאשר אבראהים, מנהיג המשפחה, נעצר על ידי האומאים והוצא להורג, ואיש הקשר העיקרי שלהם בח'רסאן, קיטבא אבן שביב, נהרג בעת שחצה את הפרת, זמן קצר לפני שהכוחות העבאסים כבשו את כופה.
בעקבות רצח איבראהים נוצר חלל שלטוני ומותו של קיטבא אבן שביב, אבו-סלמה, שהיה מתאם התנועה בכופה, ניצל את ההזדמנות כדי לבסס את מעמדו כממליך-מלכים ופתח במגעים עם אנשים שונים מבני משפחת עלי, במגמה להציע להם את משרת הח'ליף. אך הוא לא לקח בחשבון את נאמנותו וכושרו של אבו-מסלם, אשר היה עשוי להפסיד מהתחזקותו של אבו-סלמה ומהעברת השלטון לידי בני-עלי. בעוד אבו-סלמה מנהל את המשא ומתן, יצרה קבוצה קטנה של אנשי אבו-מסלם מגע עם העבאסים ובחרו באבו-אל-עבאס כמועמד שלהם. הם הביא אותו למסגד בכופה ושם הוא הוכרז בפומבי לח'ליף, והחליף שמו לאל-ספאח. אבו-סלמה הועמד בפני עובדה מוגמרת, ומיהר לקבל את הדין ולהצהיר על נאמנות לח'ליף החדש.[2]
למרות ההכתרה, השושלת החדשה הייתה רחוקה משליטה בטוחה באימפריה. בעייתם של העבאסים הייתה להטיל את מרותם באופן חד-משמעי תחילה על הח'רסאנים ואחר כך על העולם האסלאמי כולו. הבעיה הדחופה ביותר הייתה לנצח את הח'ליף האומאי, מרוואן, בעצמו. אמנם כוחותיו הורחקו מהמישור האיראני ומעיראק אבל היו מבוססים היטב בגבול הסורי הצפוני. המצב השתנה לאחר הניצחון המוחץ של העבאסים בקרב שהתרחש על גדות נהר זאב. בעקבות ניצחון העבאסים נסוגו מרוואן וכוחותיו לאזור סוריה שם נתפס מרוואן ונהרג.
עם חיסול השלטון האומאי, עמד בפני העבאסים, הצורך לבסס ולייצב את שלטונם באימפריה האסלאמית. ייצובו של השלטון וקבלתו על ידי מרבית הקהילייה האסלאמית היה הישגה של קבוצת אישים מצטיינים במשפחתו הקרובה של אל-ספאח, ובראשם אחיו אבו-ג'עפר, שהיה לימים בעצמו הח'ליף העבאסי השני, אל-מנצור.
הצעד הראשון היה חלוקת האימפריה לשני חלקים. האזור האיראני המזרחי ניתן לאבו-מסלם כתשורה על תמיכתו בעבאסים. המערב נשאר בידי העבאסים כאשר התפקידים המרכזיים חולקו בין בני המשפחה העבאסית. אבו-מסלים הכיר בסמכותו של הח'ליף אך נהנה מאוטונומיה כמעט מוחלטת באזורים שהיו נתונים לשליטתו.
הצעד השני היה לבסס את הקשרים בין המשפחה העבאסית לבין אנשי הצבא הח'רסאנים שהעלו אותם לשלטון. זה נעשה על ידי מינוי בני המשפחה למפקדים במהלכים הצבאיים, כנגד כיסי ההתנגדות האחרונים שנשארו. בדרך זו עלה בידיהם לעשות נפשות בקרב אנשי הצבא הח'רסאני, ואלה פיתחו בהדרגה תחושה של נאמנות וזהות אינטרסים עם מנהיגיהם העבאסים.
הצעד השלישי היה רצונם להרחיב את מעגל התומכים ולמנוע תלות המשפחה בכוחות הח'רסאנים דבר שיעורר התנגדות ברחבי הקהילה האסלאמית. הם גייסו תומכים מקרב האופוזיציה לשלטון של מרוואן, את הימנים, בכך שמשפחות מסוימות מקרבם קיבלו משרות של נציבים בחלקים מהאימפריה האסלאמית. בנוסף צירפו אליהם מנהיגים קייסים מתומכי הח'ליף האחרון, שבאו מאזורי הספר בגבול ביזנטיון וארמניה.
המהלכים של העבאסים שנועדו לבסס את שלטונם, ולהרחיב את התמיכה בהם ברחבי האימפריה, עוררו התנגדות וחוסר שביעות רצון בקרב גורמים שונים בח'רסאן. המתנגדים שהיו מתומכיהם בעבר, התאכזבו מנתינת משרות לבני משפחה וראו בכך פגיעה באידיאולוגיה של המהפכה, שוותק בתנועה יהיה מדד לחלוקת משרות. גורמים אחרים בח'רסאן חשו, שהמהפכה נבגדה על ידי המדיניות של אבו-מסלם והכפופים לו. המתנגדים הרגישו שהמהפכה נלקחה להם מבין הידיים וההבטחות שנתנו להם לא קוימו.
התבססות המשפחה העבאסית בשלטון, והעברת כס החליפות בתוך המשפחה העבסית , עוררה התנגדות בקרב תומכיהם בעבר, בכופה ובבצרה. הם ראו במשפחת עלי את היורשים האמיתיים של מחמד. לטענתם המשפחה העבאסית, למרות הבסיס הלגיטימי שלה, אינה שונה מהמשפחה האומאית שהודחה מהשלטון.[3]
1 Moshe Sharon, Black Banners From The East (Jerusalem: 1983) pp. 203-224
2 Hugh kennedy, The Early Abbasid Chaliphate (London: 1981) pp 43-45
3 היו קנדי, מחמד והח'ליפות, (ירושלים: 1998), עמ' 117-122
המחבר הינו בוגר תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ולימודי מידע, וכרגע נמצא בשלבי סיום של התואר השני בלימודי מידע.
את העבודה השלמה ניתן למצוא ב: http://planet.nana.co.il/ronyuval1/Abbasid.pdf
יש גם גירסה אחרת ב- http://www.e-mago.co.il/Editor/defense-1094.htm
את העבודה השלמה ניתן למצוא ב: http://planet.nana.co.il/ronyuval1/Abbasid.pdf
יש גם גירסה אחרת ב- http://www.e-mago.co.il/Editor/defense-1094.htm
