המבצע בדרום הרצועה הביא להתגייסות חסרת תקדים של בעלי הצימרים בצפון ולאירוח במחירים סמליים ואף בחינם של תושבי הדרום.
קשה מאוד למצוא בעלי צימרים שלא פתחו את העסק לרווחה למען יוכלו כל תושבי הדרום לנפוש במקום לשבת בחדרים הממוגנים בביתם.
נכון, גם כשהלחימה הייתה בצפון היו מאות אנשים טובים ממרכז הארץ שפתחו את ביתם, הזמינו והסכימו לארח, אך ההצעות מכיוון בעלי הצימר הינן בעלות אופי שונה; כשאנחנו פותחים את דלתותינו לציבור הדרומי אנחנו מפסידים כסף.
מעבר להפסד הברור של לילות בהם יכולנו לארח אורחים במחיר מלא (ובי נשבעתי שיש פניות גם בזמן מלחמה) ישנה גם ההוצאה הכספית על חימום החדרים, עלויות חשמל וכדומה שהיו נחסכות באם פשוט הייתי מארחת בביתי ולא בצימר.
ההתגייסות הזו של הענף מדהימה אותי, במיוחד כי היא חסרת תקדים.
וזה נובע לדעתי, מסיבה מאוד פשוטה. צימרים רבים בגליל נמצאים בישובי קו העימות, כמו מטולה, שחוו לחימות בעבר, מכירים את ההשפעות, את הקשיים, זוכרים את המראות והקולות של פגזי הקטיושה שמתעופפים מסביב. מכירים את הריצות למקלטים, הישיבות חסרות המנוחה מול הטלוויזיה והאינטרנט, מנסים לדלות פסיסי מידע ולהבין מה קורה כאן, מסביב לבית שלי. אנחנו זוכרים את כל אותן המשפחות שנשארות בבית, למרות הפחד, כי כבר נמאס להתארח אצל אנשים זרים במרכז, מכירים את ההוצאה הכספית של התארחות שכזו ואת ההפסדים הכספיים לכל בעלי העסקים העצמאיים עם תום הלחימה.
אנחנו זוכרים את החלומות בלילות, הסיוטים והפחדים, קולות האזעקה ומילות הקוד. מכירים את הטלפונים הבלתי פוסקים של כל מי שמכיר אותך ולא גר באזור שמתחנן, רק תבואו להתארח, צאו מאזור הלחימה.
וגם חווינו את השינוי, כי לפני 10-15 שנה זה עוד היה באופנה להישאר באזור המופגז, להראות לחיזבאללה שאנחנו לא מפחדים, נשארים לשמור על הבתים שלנו, לא בורחים. הילת המופגזים, כאלו שלא מפחדים...ועכשיו, כבר ירדנו מהעץ ואנחנו רוצים שכל מי שלא צריך להיות בקו האש יעזוב אותו, כי אין שום סיבה שיהרגו לנו סתם אנשים, שרצו להראות לחמאס שהם אמיצים.
היום, זה כבר בסדר לתמוך במולדת גם מתל-אביב.
אז היינו שם, בנעליים הנוראיות הללו, ואנחנו רואים לראשונה מזה המון שנים חזית לחימה שהיא איננה אנחנו. וזה כואב, כי כשזה אצלך בבית אתה יודע בדיוק מה לעשות ואיך להתמודד, אבל בדרום? אנחנו לא יודעים איך מתמודדים עם צרות של אחרים, איך רואים חדשות בלי שריקות הפגזים מסביב?
אז אנחנו דואגים ומרגישים אחריות, כמו אחים גדולים, שיש להם תשובות לכל השאלות ומבקשים מכם, תושבי הדרום, צאו מקו האש, אל תהיו אמיצים, זה סתם מדאיג אותנו, בואו להתארח אצלנו, נפתח את הצימרים והבתים, נפרוס מזרונים ונמלא מקררים, רק בואו ואל תהיו גיבורים.
אנחנו יודעים איך זה מרגיש, ובכל זאת אומרים, בואו אלינו, נשמור עליכם, אנחנו מבטיחים.
קשה מאוד למצוא בעלי צימרים שלא פתחו את העסק לרווחה למען יוכלו כל תושבי הדרום לנפוש במקום לשבת בחדרים הממוגנים בביתם.
נכון, גם כשהלחימה הייתה בצפון היו מאות אנשים טובים ממרכז הארץ שפתחו את ביתם, הזמינו והסכימו לארח, אך ההצעות מכיוון בעלי הצימר הינן בעלות אופי שונה; כשאנחנו פותחים את דלתותינו לציבור הדרומי אנחנו מפסידים כסף.
מעבר להפסד הברור של לילות בהם יכולנו לארח אורחים במחיר מלא (ובי נשבעתי שיש פניות גם בזמן מלחמה) ישנה גם ההוצאה הכספית על חימום החדרים, עלויות חשמל וכדומה שהיו נחסכות באם פשוט הייתי מארחת בביתי ולא בצימר.
ההתגייסות הזו של הענף מדהימה אותי, במיוחד כי היא חסרת תקדים.
וזה נובע לדעתי, מסיבה מאוד פשוטה. צימרים רבים בגליל נמצאים בישובי קו העימות, כמו מטולה, שחוו לחימות בעבר, מכירים את ההשפעות, את הקשיים, זוכרים את המראות והקולות של פגזי הקטיושה שמתעופפים מסביב. מכירים את הריצות למקלטים, הישיבות חסרות המנוחה מול הטלוויזיה והאינטרנט, מנסים לדלות פסיסי מידע ולהבין מה קורה כאן, מסביב לבית שלי. אנחנו זוכרים את כל אותן המשפחות שנשארות בבית, למרות הפחד, כי כבר נמאס להתארח אצל אנשים זרים במרכז, מכירים את ההוצאה הכספית של התארחות שכזו ואת ההפסדים הכספיים לכל בעלי העסקים העצמאיים עם תום הלחימה.
אנחנו זוכרים את החלומות בלילות, הסיוטים והפחדים, קולות האזעקה ומילות הקוד. מכירים את הטלפונים הבלתי פוסקים של כל מי שמכיר אותך ולא גר באזור שמתחנן, רק תבואו להתארח, צאו מאזור הלחימה.
וגם חווינו את השינוי, כי לפני 10-15 שנה זה עוד היה באופנה להישאר באזור המופגז, להראות לחיזבאללה שאנחנו לא מפחדים, נשארים לשמור על הבתים שלנו, לא בורחים. הילת המופגזים, כאלו שלא מפחדים...ועכשיו, כבר ירדנו מהעץ ואנחנו רוצים שכל מי שלא צריך להיות בקו האש יעזוב אותו, כי אין שום סיבה שיהרגו לנו סתם אנשים, שרצו להראות לחמאס שהם אמיצים.
היום, זה כבר בסדר לתמוך במולדת גם מתל-אביב.
אז היינו שם, בנעליים הנוראיות הללו, ואנחנו רואים לראשונה מזה המון שנים חזית לחימה שהיא איננה אנחנו. וזה כואב, כי כשזה אצלך בבית אתה יודע בדיוק מה לעשות ואיך להתמודד, אבל בדרום? אנחנו לא יודעים איך מתמודדים עם צרות של אחרים, איך רואים חדשות בלי שריקות הפגזים מסביב?
אז אנחנו דואגים ומרגישים אחריות, כמו אחים גדולים, שיש להם תשובות לכל השאלות ומבקשים מכם, תושבי הדרום, צאו מקו האש, אל תהיו אמיצים, זה סתם מדאיג אותנו, בואו להתארח אצלנו, נפתח את הצימרים והבתים, נפרוס מזרונים ונמלא מקררים, רק בואו ואל תהיו גיבורים.
אנחנו יודעים איך זה מרגיש, ובכל זאת אומרים, בואו אלינו, נשמור עליכם, אנחנו מבטיחים.
הכותבת הינה תיירנית בגליל העליון מזה כ-12 שנה ובעלת בקתת "משי בלבן".
