ארבע פעמים ראיתי את עמיר לב בהופעה, אך זו הפעם הראשונה שלי בהופעה אקוסטית שלו. לקחתי את חברי הטוב אייל, שלו זו הפעם הראשונה בהופעות של עמיר לב ושמנו פעמינו לכיוון קפה ביאליק. חשבתי שההזמנה שקיבלנו סידרה לנו מקומות, אך מסתבר שהמקום היה מלא. בסופו של דבר הצטופפנו יחד עם עוד אנשים ועזרנו למלצריות להעביר בירות.
קצת אחרי 23:00 עמיר עלה לבמה, לבד, לקח את האקוסטית והחל לנגן. הוא פתח עם שני שירים חדשים: ''עבד'', ו''אנושקה''. השיר הראשון היה מצוין, חד ונוקב, את השני אהבתי פחות. לאחר מכן לב עבר לסט הקבוע שלו עם ''פריז'' ו"אוקטובר" מהאלבום "לפעמים אני מאושר".
עם הזמן עמיר לב גיבש לעצמו קהל נאמן וסבלני, כזה שאין לו בעיה לחכות, ויושב קשוב מאד למוזיקה ולמילים, ומתישהו כשנקרע לעמיר מיתר הקהל אמר לו שלא יילחץ, שייקח את הזמן. יהיה בסדר. לב לא מדבר הרבה בהופעות, רק אומר "תודה רבה" בין השירים ומדי פעם משחרר סיפור קטן על עצמו ומכניס אותך קצת יותר לחיים שלו.
אומרים שגיטריסט טוב נמדד ביכולת שלו על גיטרה אקוסטית. אז אם יש מבחן כזה - עמיר עובר אותו בציון מצוין. הסולואים באקוסטית היו מדהימים, והביצוע של ''כבוי'' היה הטוב ביותר ששמעתי עד היום. אחריו בא ''חבק אותי" עם סולו מופתי. לפעמים נדמה שרק בשביל השיר הזה שווה לבוא להופעה שלו. באמצע ההופעה הזמין לב לבמה את גולן זוסקוביץ', שניגן בבס והוסיף צבע להופעה.
אחרי ''פעם בחיים'' הוא סיים את ההופעה וירד מהבמה להדרנים. לדעתי במקום קטן כמו קפה ביאליק ירידה להדרנים זה רעיון טפשי, בעיקר כשאין מקום לזוז ומספיק להכריז על כך שעכשיו הדרנים. אבל עמיר ירד וחזר, כהרגלו עם ''שמוליק'', המשיך עם חלק מ''פריז'', לבקשת הקהל, כשהוא טוען שהוא לא זוכר את המילים, אבל תוך כדי שירה הקהל הזכיר לו אותם, ''מחכה", ואחרי השיר והסולו המטורף והמופתי נקרע לו שוב המיתר אז הוא סיים את ההופעה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, בלי ''אריה ורותי''. חברי אייל טען שטוב שכך כיוון שמיצינו את השיר. אני עדיין אוהב את השיר הזה, אבל הוא לא היה חסר לי במיוחד.
כשיצאנו, אייל טען: ''מעולם לא ישבתי קרוב כל כך לזמר'', והאמת, גם אני לא. האינטימיות שבישיבה מול עמיר לב, השירה האישית שלו והסיפורים הקטנים שהוא מספר מכניסים אותך ללב שלו ומעניקים לך תחושה של כניסה למעגל סגור של חברים שרק לב בוחר את מי מהם להכניס פנימה.
קצת אחרי 23:00 עמיר עלה לבמה, לבד, לקח את האקוסטית והחל לנגן. הוא פתח עם שני שירים חדשים: ''עבד'', ו''אנושקה''. השיר הראשון היה מצוין, חד ונוקב, את השני אהבתי פחות. לאחר מכן לב עבר לסט הקבוע שלו עם ''פריז'' ו"אוקטובר" מהאלבום "לפעמים אני מאושר".
עם הזמן עמיר לב גיבש לעצמו קהל נאמן וסבלני, כזה שאין לו בעיה לחכות, ויושב קשוב מאד למוזיקה ולמילים, ומתישהו כשנקרע לעמיר מיתר הקהל אמר לו שלא יילחץ, שייקח את הזמן. יהיה בסדר. לב לא מדבר הרבה בהופעות, רק אומר "תודה רבה" בין השירים ומדי פעם משחרר סיפור קטן על עצמו ומכניס אותך קצת יותר לחיים שלו.
אומרים שגיטריסט טוב נמדד ביכולת שלו על גיטרה אקוסטית. אז אם יש מבחן כזה - עמיר עובר אותו בציון מצוין. הסולואים באקוסטית היו מדהימים, והביצוע של ''כבוי'' היה הטוב ביותר ששמעתי עד היום. אחריו בא ''חבק אותי" עם סולו מופתי. לפעמים נדמה שרק בשביל השיר הזה שווה לבוא להופעה שלו. באמצע ההופעה הזמין לב לבמה את גולן זוסקוביץ', שניגן בבס והוסיף צבע להופעה.
אחרי ''פעם בחיים'' הוא סיים את ההופעה וירד מהבמה להדרנים. לדעתי במקום קטן כמו קפה ביאליק ירידה להדרנים זה רעיון טפשי, בעיקר כשאין מקום לזוז ומספיק להכריז על כך שעכשיו הדרנים. אבל עמיר ירד וחזר, כהרגלו עם ''שמוליק'', המשיך עם חלק מ''פריז'', לבקשת הקהל, כשהוא טוען שהוא לא זוכר את המילים, אבל תוך כדי שירה הקהל הזכיר לו אותם, ''מחכה", ואחרי השיר והסולו המטורף והמופתי נקרע לו שוב המיתר אז הוא סיים את ההופעה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, בלי ''אריה ורותי''. חברי אייל טען שטוב שכך כיוון שמיצינו את השיר. אני עדיין אוהב את השיר הזה, אבל הוא לא היה חסר לי במיוחד.
כשיצאנו, אייל טען: ''מעולם לא ישבתי קרוב כל כך לזמר'', והאמת, גם אני לא. האינטימיות שבישיבה מול עמיר לב, השירה האישית שלו והסיפורים הקטנים שהוא מספר מכניסים אותך ללב שלו ומעניקים לך תחושה של כניסה למעגל סגור של חברים שרק לב בוחר את מי מהם להכניס פנימה.
אורן הוא עיתונאי, חובב מוזיקה נלהב, נשוי לנועה ולזוג אזניות ואבא לעתיד.
