הליך הגישור מתנהל ע"י מגשר, אשר לו תפקדים רבים. אחד מהם, והוא הידוע מכולם הינו לגרום לצדדים לנתב את דיון המחלוקת מעמדות לאינטרסים.
כידוע, בתחילת ההליך, מציג כל אחד מהצדדים את עמדותיו הנחרצות. מכאן, למעשה, מתחיל התהליך, שאותו מנהל המגשר. בפגישות הנפרדות, הוא מנסה להבין מהם הצרכים, האינטרסים והמניעים של כל אחד מהצדדים למחלוקת. מה הובילו לנהוג כפי שנהג, מה חשוב לו, מהן תחושותיו כלפי הנושא וכד'. לאחר ברור האינרסים, מגלה המגשר כי לצדדים, פרט מאינטרסים מנוגדים, גם אינטרסים משלימים, ולעיתים, אף משותפים.
כאשר מכנס הוא את שני הצדדים, מנסה המגשר לגרום להם לשוחח על אותם אינטרסים וצרכים, במקום על עמדות, כאשר מנסה הוא להדגיש דווקא את האינטרסים המשלימים והמשותפים לשניהם. בדרך זו, המגשר מנסה להובילם להתדברות.
כעת, משוחחים הצדדים על אותם צרכים משותפים, ואם שניהם אכן רוצים לסייים את הסכסוך, אזי, נדמה, כי מצאנו, כביכול, את הנוסחה המתאימה להצלחה.
אולם, התמונה אינה כה אוטופית. בבואנו לגשר, נראה כי למרות שגילינו נקודות משותפות, הדרך להסכמה אינה קלה, כפי שהיה נדמה.
כשמציגים את יתרונות הגישור, נהוג להדגיש את העובדה, כי הגישור נותן פתרון יעיל ומהיר למחלוקת.
טענה זו נשענת על שתי הנחות מרכזיות:
1. כאשר אנשים נתקלים בסכסוך, הם רוצים לסיימו מהר ככל האפשר.
2. כאשר מוצגות בפני אדם מספר חלופות לפתרון, הוא ידע לבחור את זו הנכונה לו ביותר.
מי שסבור כך, יגלה מהר מהוא כי הוא מתבדה. סכסוך, באשר הוא, בין אם הוא עסקי, מסחרי, חוזי, מונע ע"י בני אדם. ואותם בני אדם, גם אם יגדירו עצמם רציונאליים, מונעים גם ע"י רגשות, מי יותר ומי פחות.
כמובן שישנם אנשים שאכן עונים להנחות אלו, אולם יש כאלו שלא, ועניין זה מקשה עליהם ועל המגשר להגיע להסכמה.
בנוגע לטענה הראשונה, לפיה, כאשר אנשים נתקבלים בסכסוך, הם רוצים לסיימו מהר ככל האפשר, אינה מתאימה לכולם:
ישנם אנשים שדווקא מעוניינים בהליך שיפוטי. הם רוצים "לטפל" בבעיה בצורה המעמיקה ביותר, הם רוצים שאדם חיצוני, שופט יראה את הדברים ויפסוק.
במקרים רבים, כעס ונקמה הינם הרגשות המובילים את תהליך קבלת ההחלטות, הם נחושים בדעתם ובצדקתם, ולכן מעדיפים לשאת את דגל הצדק במשך כ - 5 שנים, להראות צודקים כלפי עצמם וכלפי החברה, ולהוכיח, בסופו של יום, את אשר טוענים, גם אם העניין כרוך באורח רוח והוצאות משפטיות.
קיימת נוחיות מסויימת בתפיסה זו, שכן היא מטילה את האחריות לפתרון כלפי אדם שלישי, שופט, ופותרת מלקיחת אחריות והכרעה אישית.
אנשים אלו, אינם לוקחים בחשבון, כי ייתכן כי יקרו הליכים מסויימים בהליך משפט, וייתכן ולא יזכו בדין.
ההנחה השניה גורסת כי כאשר מוצגות בפני אדם מספר חלופות לפתרון, ידע הוא לבחור את זו הנכונה לו ביותר.
הנחה זו, אכן מתאימה לחלק מהאוכלוסייה, אך לחלק אחר לא.
ראשית, נאמר, כי בהליך גישור, על הצדדים לנטוש את התפיסה התחרותית, לפיה נצחונו של האחד, הינו הפסדו של האחר, ועליהם לאמץ את תפיסת הגישור, הנותנת מקום לאינטרסים ולצרכים של שני הצדדים.
כל צד צריך להבין כי שיש מקום גם לאחר, פרט לאלו של עצמו.
חלק מהמגושרים אינם מעונינים להפנים תפיסה זו, הדבר בה לידי בטוי במיוחד במקרים של כעס טינה ונקמה. הם מתרכזים רק ברצונותיהם, ואינם סבורים שיש מקום לרצון האחר, מכאן, לא יוכלו לבחור שום דרך לפתרון, זולת פתרון שמתחשב רק בצרכיהם. פתרון כזה, אינו אפשרי בגישור.
עם זאת, נפגוש גם מגושרים שמוכנים לאמץ את הגישה הגישורית,אך הם מתקשים בהליך קבלת החלטות - הם אינם מסוגלים להחליט! פשוטו כמשמעו!
גם אם הפתרון הטוב ביותר יונח על שולחן הדיונים, הם יעדיפו לדחות את הבחירה, ולהשאירה לאדם אחר, ולו בגלל הסיבה הזו.
הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, פרופ' אהרון ברק, סיכם את הדברים בדרך יפה ביותר: "פתרון זה (לסכסוך), אינו מבוסס על אלטרואיזם. הוא אינו מבוסס ל תפיסה של "אדם לאדם-מלאך". הפתרון גם אינו מבוסס על כניעה של האחד לרצונות של השני, בבחינת "אדם לאדם-זאב".
הפתרון המוסכם מבוסס על התנהגות אנושית רציונאלית, בבחינת "אדם לאדם-אדם"
זהו התפקיד החשוב ביותר של המגשר. עליו לנסות ולגרום לצדדים לשנות את תפסיתם מ"אדם לאדם-זאב", ל"אדם לאדם-אדם", בו מכירים הם בעובדה כי בגישור, יש מקום לשניהם.
כדי שמגשר יוכל לנהל את ההליך, עליו להבין ולהפנים את הקושי שבדבר: עליו להבין כי ההליך, שאותו אמורים הצדדים לעבור אינו קל. עליו להפעיל את כישוריו, כדי שיוכל לגרום להבין כי פתרון היום הינו יעיל יותר מנקמה ומפנטזיה, שייתכן ותתממש, אולם ייתכן ולא. על המגשר לגרום לאותם אנשים בעלי קושי בקבלת החלטות, לאזור אומץ, לקחת אחריות, ולקבוע את פסק הדין.
קושי זה הינו גדול, אולם במידה ומצליח המגשר בבניית ההליך, הרי שבסופו של יום, נגיע להסכמה ולסיום הסכסוך.
לשמחתנו, חלק מהמגושרים אכן צולחים את ההליך, והסכמים, המושגים בהליך גישור הינם ברי הצלחה. הפתרונות המושגים בהם הינם יצירתיים, מגדילים את העוגה, ולעיתים אף נותנים ערך מוסף למערכת היחסים בין הצדדים.
כל הזכויות שמורות לאיריס אבידן ©
כידוע, בתחילת ההליך, מציג כל אחד מהצדדים את עמדותיו הנחרצות. מכאן, למעשה, מתחיל התהליך, שאותו מנהל המגשר. בפגישות הנפרדות, הוא מנסה להבין מהם הצרכים, האינטרסים והמניעים של כל אחד מהצדדים למחלוקת. מה הובילו לנהוג כפי שנהג, מה חשוב לו, מהן תחושותיו כלפי הנושא וכד'. לאחר ברור האינרסים, מגלה המגשר כי לצדדים, פרט מאינטרסים מנוגדים, גם אינטרסים משלימים, ולעיתים, אף משותפים.
כאשר מכנס הוא את שני הצדדים, מנסה המגשר לגרום להם לשוחח על אותם אינטרסים וצרכים, במקום על עמדות, כאשר מנסה הוא להדגיש דווקא את האינטרסים המשלימים והמשותפים לשניהם. בדרך זו, המגשר מנסה להובילם להתדברות.
כעת, משוחחים הצדדים על אותם צרכים משותפים, ואם שניהם אכן רוצים לסייים את הסכסוך, אזי, נדמה, כי מצאנו, כביכול, את הנוסחה המתאימה להצלחה.
אולם, התמונה אינה כה אוטופית. בבואנו לגשר, נראה כי למרות שגילינו נקודות משותפות, הדרך להסכמה אינה קלה, כפי שהיה נדמה.
כשמציגים את יתרונות הגישור, נהוג להדגיש את העובדה, כי הגישור נותן פתרון יעיל ומהיר למחלוקת.
טענה זו נשענת על שתי הנחות מרכזיות:
1. כאשר אנשים נתקלים בסכסוך, הם רוצים לסיימו מהר ככל האפשר.
2. כאשר מוצגות בפני אדם מספר חלופות לפתרון, הוא ידע לבחור את זו הנכונה לו ביותר.
מי שסבור כך, יגלה מהר מהוא כי הוא מתבדה. סכסוך, באשר הוא, בין אם הוא עסקי, מסחרי, חוזי, מונע ע"י בני אדם. ואותם בני אדם, גם אם יגדירו עצמם רציונאליים, מונעים גם ע"י רגשות, מי יותר ומי פחות.
כמובן שישנם אנשים שאכן עונים להנחות אלו, אולם יש כאלו שלא, ועניין זה מקשה עליהם ועל המגשר להגיע להסכמה.
בנוגע לטענה הראשונה, לפיה, כאשר אנשים נתקבלים בסכסוך, הם רוצים לסיימו מהר ככל האפשר, אינה מתאימה לכולם:
ישנם אנשים שדווקא מעוניינים בהליך שיפוטי. הם רוצים "לטפל" בבעיה בצורה המעמיקה ביותר, הם רוצים שאדם חיצוני, שופט יראה את הדברים ויפסוק.
במקרים רבים, כעס ונקמה הינם הרגשות המובילים את תהליך קבלת ההחלטות, הם נחושים בדעתם ובצדקתם, ולכן מעדיפים לשאת את דגל הצדק במשך כ - 5 שנים, להראות צודקים כלפי עצמם וכלפי החברה, ולהוכיח, בסופו של יום, את אשר טוענים, גם אם העניין כרוך באורח רוח והוצאות משפטיות.
קיימת נוחיות מסויימת בתפיסה זו, שכן היא מטילה את האחריות לפתרון כלפי אדם שלישי, שופט, ופותרת מלקיחת אחריות והכרעה אישית.
אנשים אלו, אינם לוקחים בחשבון, כי ייתכן כי יקרו הליכים מסויימים בהליך משפט, וייתכן ולא יזכו בדין.
ההנחה השניה גורסת כי כאשר מוצגות בפני אדם מספר חלופות לפתרון, ידע הוא לבחור את זו הנכונה לו ביותר.
הנחה זו, אכן מתאימה לחלק מהאוכלוסייה, אך לחלק אחר לא.
ראשית, נאמר, כי בהליך גישור, על הצדדים לנטוש את התפיסה התחרותית, לפיה נצחונו של האחד, הינו הפסדו של האחר, ועליהם לאמץ את תפיסת הגישור, הנותנת מקום לאינטרסים ולצרכים של שני הצדדים.
כל צד צריך להבין כי שיש מקום גם לאחר, פרט לאלו של עצמו.
חלק מהמגושרים אינם מעונינים להפנים תפיסה זו, הדבר בה לידי בטוי במיוחד במקרים של כעס טינה ונקמה. הם מתרכזים רק ברצונותיהם, ואינם סבורים שיש מקום לרצון האחר, מכאן, לא יוכלו לבחור שום דרך לפתרון, זולת פתרון שמתחשב רק בצרכיהם. פתרון כזה, אינו אפשרי בגישור.
עם זאת, נפגוש גם מגושרים שמוכנים לאמץ את הגישה הגישורית,אך הם מתקשים בהליך קבלת החלטות - הם אינם מסוגלים להחליט! פשוטו כמשמעו!
גם אם הפתרון הטוב ביותר יונח על שולחן הדיונים, הם יעדיפו לדחות את הבחירה, ולהשאירה לאדם אחר, ולו בגלל הסיבה הזו.
הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, פרופ' אהרון ברק, סיכם את הדברים בדרך יפה ביותר: "פתרון זה (לסכסוך), אינו מבוסס על אלטרואיזם. הוא אינו מבוסס ל תפיסה של "אדם לאדם-מלאך". הפתרון גם אינו מבוסס על כניעה של האחד לרצונות של השני, בבחינת "אדם לאדם-זאב".
הפתרון המוסכם מבוסס על התנהגות אנושית רציונאלית, בבחינת "אדם לאדם-אדם"
זהו התפקיד החשוב ביותר של המגשר. עליו לנסות ולגרום לצדדים לשנות את תפסיתם מ"אדם לאדם-זאב", ל"אדם לאדם-אדם", בו מכירים הם בעובדה כי בגישור, יש מקום לשניהם.
כדי שמגשר יוכל לנהל את ההליך, עליו להבין ולהפנים את הקושי שבדבר: עליו להבין כי ההליך, שאותו אמורים הצדדים לעבור אינו קל. עליו להפעיל את כישוריו, כדי שיוכל לגרום להבין כי פתרון היום הינו יעיל יותר מנקמה ומפנטזיה, שייתכן ותתממש, אולם ייתכן ולא. על המגשר לגרום לאותם אנשים בעלי קושי בקבלת החלטות, לאזור אומץ, לקחת אחריות, ולקבוע את פסק הדין.
קושי זה הינו גדול, אולם במידה ומצליח המגשר בבניית ההליך, הרי שבסופו של יום, נגיע להסכמה ולסיום הסכסוך.
לשמחתנו, חלק מהמגושרים אכן צולחים את ההליך, והסכמים, המושגים בהליך גישור הינם ברי הצלחה. הפתרונות המושגים בהם הינם יצירתיים, מגדילים את העוגה, ולעיתים אף נותנים ערך מוסף למערכת היחסים בין הצדדים.
כל הזכויות שמורות לאיריס אבידן ©
