האדם הנכלל בצורת העולם בדמות אדם במימד הטרנסצדנטלי -המשך 

W

כבר ביארנו כמה פעמים 1, כי עיקר 2 המטרה הייתה במאמר זה ביאור מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה ולפי מי 3 שנתחבר לו מאמר זה.

 

וכבר ביארנו 4 כי הדברים הללו מכלל סתרי תורה, וכבר ידעת תוכחתם 5 ז"ל למי שמגלה סתרי תורה 6. וכבר ביארו ז"ל כי שכר המעלים סתרי תורה אשר הם ידועים וברורים לבעלי העיון - גדול מאוד.

אמרו בסוף פסחים, בעניין אמרו "כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק" 7, אמרו: "למכסה דברים שגלן 8 עתיק יומיא, ומאי ניהו סתרי תורה" 9.

 

ולכן הבן עד כמה הזהירו על הדבר אם אתה ממי שמבין. וכבר ביארו עומק מעשה מרכבה וזרותם 10 מהבנת ההמון, ונתבאר כי אפילו הדבר 11 אשר יתבאר ממנו למי שחננו ה' להבנתו, הרי הוא מנוע מצד הדין ללמדו ולהסבירו, כי אם בעל פה ליחיד המתואר 12, וגם לא יאמר לו אלא ראשי פרקים 13.

 

וזוהי הסיבה 14 שנפסק מידע זה מן האומה כליל, עד שאין למצוא ממנו מעט ולא הרבה. וראוי הוא לנהוג בו כך, לפי שלא חדל להיות מסור מן הלב אל הלב 15 ולא נכתב כלל בספר.

 

וכיון שהדבר כך, היאך אמצא לי עצה להעיר על מה שאולי 16 נתגלה ונתבאר לי, ונתברר בלי ספק לדעתי 17 במה שהבנתי ממנו.

אבל להימנע מלכתוב מאומה במה שנתגלה לי, עד שיהא אובדנו באובדי, אשר אי אפשר בלעדיו 18, נראה לי כי זו אונאה גדולה כלפיך וכלפי כל נבוך, וכאלו היא גזלת דבר מבעליו 19, או קנאה ביורש 20 על ירושתו, ושתי אלה מידות מגונות.

אבל לומר הדברים בפירוש כבר קדם מה שיש בכך מן האזהרה מצד הדין, נוסף על מה שהדעת מחייבת 21. נוסף לכך, שמה שנתברר לי ממנו הוא על [רעה] דרך ההשערה והמחשבה,22 ולא נראה לי בו חזון אלוהי שילמדני שכך היא הכוונה בדבר, ולא קבלתי את דעותי בכך ממורה, אלא הורוני המקראות שבספרי הנבואה ודברי חכמים, עם מה שיש בידי מן ההקדמות העיוניות, שהדבר כך בלי ספק. ואפשר שיהיה הדבר בהפכו ותהיה הכוונה עניין אחר 23.

 

וכבר העירתני התבונה הנכונה והעזרה האלוהית בכך למצב שאבאר, והוא שאני אפרש לך מה שאמר יחזקאל הנביא ע"ה פירוש אשר אם ישמעהו כל אדם יחשוב שאני לא אמרתי מאומה נוסף על מה שמורה עליו הכתוב, אלא כאילו אני מתרגם מילים משפה לשפה, או מתמצת 24 עניין שדבריו פשוטים. וכאשר יתבונן בו מי שנתחבר לו מאמר זה, והבין פרקיו אחד אחד בהשגחה שלמה, יתבאר לו כל העניין אשר נתבאר לי ונתברר, עד שלא יעלם לו דבר. וזוהי תכלית היכולת לאחד בין הבאת המועלת לכל אדם, ובין מניעת אמירת הדברים בפירוש בלימוד דבר מן העניין הזה כראוי.

 

ואחרי הקדמת הקדמה זו תן דעתך לפרקים שיבואו בעניין הזה הנכבד הנעלה הגדול, אשר הוא יתד שהכל תלוי בו25 ועמוד שהכל נשען עליו 26. [רעו] יצירת האדם:

 

ספר היצירה [פ"ג פ"ד] העיד ששלשה דברים נבראו עם כ"ב אותיות, האחד עולם והשני שנה והשלישי נפש, והעולם הוא אש ומים ורוח ונבראו באמ"ש, וז' כוכבי לכת נבראו בבג"ד כפר"ת, וי"ב מזלות נבראו בה'ו'ז'ח' ט'י'ל'נ' ס'ע'צ'ק', הרי זה כלל האדם ופרטיו סתם, והשנה נבראה מן העולם היא חום וקור ורויה, שנבראו מן אש ומים ורוח באמ"ש גם כן, ז' ימי בראשית שנבראו מן ז' כוכבי לכת בבג"ד כפר"ת גם כן, וי"ב חדשי השנה שנבראו מן י"ב מזלות בה'ו'ז'ח' ט'י'ל'נ' ס'ע'צ'ק' גם כן, והרי זה כלל השנה ופרטיה סתם, והנפש נבראת מן העולם בשנה הכללית ובחלקיה, והיא ראש ובטן וגוייה שנבראו מאש ומים ורוח באמ"ש כמו כן, וז' שערים [בנפש] בז' כוכבים בבג"ד כפר"ת ג"כ, וי"ב מנהיגים [בנפש ] בי"ב מזלות בה'ו'ז'ח' ט'י'ל'נ' ס'ע'צ'ק' ג"כ, והעולם וכל מה שנברא כן הוא עצמיים, והשנה וכל חלקיה הם מקריים, והנפש וחלקיה הם גופיים, ואמנם [שם פ"ג מ"ג] עוד נבראו מהאמות הנקראות אבות ושרשים ויסודות שלשה דברים, והם שמים וארץ ואויר, וגם שלשתם גופים, אלא שהשמים פשוטים וזכים כדמות האש, והארץ ועכורה כדמות המים, והאויר בינוני משותף כדמות הרוח, והנה [שם פ"ו מ"ב] תלי בעולם כמלך על כסאו, וגלגל בשנה כמלך במדינה, ולב בנפש כמלך במלחמה. והנה התלי כדמות בריח כשראשו במזל אחד זנבו בשביעי לו חלק בחלק מן ק"פ לק"פ מעלות משם מעלות שהגלגל נחלק בהם, ראשו זכות, זנבו חובה, לבו מכריע ביניהם, והנה הגלגל כדמות עגול בעל שתי קצוות, והאמצעי מכריע ביניהם, והנפש הוא כח אחד נוסף על מהות הגוף, ומניע את הגוף בעצם ומתנועע עמו במקרה, והכח ההוא משכנו בלב והוא צורת הלב ועל כן נקרא לב, והנפש ג"כ נקראת דם, והלב הוא עומד בכח הדם, והדם הוא הדבר הראשון אשר נתהוה באדם, ועל כן אדם עם דם קרובים בענין גם דמיון מכללם, גם אדמה גם דמות ודממה, וכל אחד מאלה נבדל בעבור ענין מזולתו וגם התיחד עמם בעבור רמזים:

 

והנה ראשית מציאות האדם הוא מקרה,

והוא קרי שהוא שם שכבת זרע והוא זרע לבן, ובהיותו זרע נשתתף בשם עם כל זרע, והלובן הוא מקרה והוא סוד השלג הלבן, והרמז כמעשה לבנת הספיר, ובעליונים כמראה אבן ספיר דמות כסא, אלא שזה מיוחס בשם אבן וזה בשם לבנה, ומי שנתבלבל דבורו היה לו הלבנה לאבן, ויחס הלבנה יחס חלוש, שהוא חומר קל להתפעל ולהתהווה וקל להשתנות ולהפסד, והוא דבר מחובר בפעולה מלאכתית, והיא הנפעלת בידי אדם, והוא יחס החומר הראשון התחתון, ויחס האבן יחס חזק שהוא חומר קשה להפעל ולהתהוות, וקשה להשתנות ולהפסד, והוא דבר מחובר בפעולה טבעית, ופעולתו בלתי מורגשת ובלתי מדומה אבל מושכלת, והוא יחס החומר הראשון העליון, וכבר רמזם הנ"י במקום שהורה עליו סוד צורת ההשגה האנושית לאמרו, [בראשית יא, א] ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, שבא להורות שההשגה נמצאת באדם בכח הדברים שבו, וכשהכוונה שוה בכל כחותיו שהם נשפעים ממנו ההשגה אחת שוה, וההדבריות שלמות בלתי חלוק דעת, וזהו סוד שפה אחת ודברים אחדים, ועוד רמזו שאלה הכחות יש להם תנועה במקום האור, ומשם יש להם ירידה, וזהו אמרו [בראשית שם] ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה, ורמזוהו רז"ל [מדרש רבה לח, ז ] באמרם בנסעם מקדמונו של עולם, והוא אור השכל המיוחס אל המזרח שמשם האור יוצא לעולם, והנה שם המזרח קדם ואמרו [שם] וימצאו בקעה בארץ שנער, דרש בו ארץ שננערו שם מימי המבול מן וינער ה' את מצרים, ואני קבלתי בו שהוא רמז לשוב הכחות המושכלות אל הנערות במקום ששם הנערות, ועל כן אמר וישבו בה, שלא זזו ה' מדרך הילדות והשחרות, והוא זמן בלבול הכח הדברי, על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ונפסדה הכוונה הראשונה מההשגה:

 

ועל כן אמרו שיזמין מחשבת הקבוץ, והקבוץ סבתו הסדר השכלי ושמיעת הכחות זה לזה, והמשך זה אחר סדרו של זה, אך הפזור הוא בהתהפכות הכוונות והדיעות, ואחר שהורחקה מהם השגת האמת, ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר, איך יתכן לבנות מקומות הקבוץ שהם העיר שהיא מקום כלל כל הכחות, והמגדל שהוא מקום המושל עליהם, והוא מקום הכח הדברי אשר התיחס אל הראש, כמו שרמזו באמרם, ומגדל וראשו בשמים, והורה שאם נפל בלבול בין הכוונות לא יתכן לעולם להשלים החפץ, ומפני שהמשיג אין ראוי שיחשוב בהשגתו לעשות לו שם, ולא לבקש ההשגה כדי לקבל ממנה גמול, שזו היא עבודה שלא לשמה, גוזר השכל לבלתי השיג כלל, והעניש הכחות על זה לבלתי שמע זה לזה, ובלתי התקבץ יחד, ועל זה נאמר [שם ] הנה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, ומיד הענישם באמרו [שם ] ויפץ ה' אותם על פני כל הארץ וזה כלו:

 

אע"פ שרמזנו בסתרו אין המקראות יוצאים מידי פשוטן, שהנה אחר שאין הדבר מכריח אותנו להאמין שזה משל, ואינו כפשוטן בשום פנים, נאמין תחילה הפשט כאשר הוא כשאין מונע שם לי מכחישו, ואחר שזה נדרוש עליו מה שסובל על דרך הנסתר, שכל מה שנדרש על דרך הנסתר מורה על חכמה יותר עמוקה ויותר מועלת לאיש המיוחד מהוראת הנגלה, שהנגלה נכתב להועיל לכלל העם, שאין להם שקול דעת להבדיל בין האמת והשקר, וזה אינו מועיל לבעל הדעת המבקש ההצלחה המיוחדת בכח הדברי, שאם מתו אלף בני אדם אחר שנולדו, והיה כל אחד אלף שנים, וקרה לכל אחד אלף מקרים בזמנו, מהם על דרך גמול ומהם על דרך עונש ומהם בלתי גמול, אבל מקרים גמורים, ומהם בלתי עונש גם כן, ואלה עלו ואלה ירדו, מה תועלת בכל זה הספור ההמוני, לזה המיוחד היודע כבר דרכי הנהגת המציאות ולפיכך מבקש לדברים ההם דרך תועלת לו בם, ועונה אל מה שהוא בו:

 

גם יודע שהמחבר כוון להשלים שתי הקצוות בדבריו במקום שאפשר לעשות כן בזה הנרמז, שהנה יש לנו עדות מורגש מהפיזור של האומות ומשנוי הלשונות יש לנו עדות מושכל שהענין היה כמשפטו, והתועלת הכללי בזה הוא לדעת דרכי העונש והגמול הבאים מה' בהשגחה על הכלל, לפי מעשיהם ולפי דבריהם ולפי מחשבתם שלשתם נכללים פה, ואמנם התועלת הפרטי למיוחד בזה, הוא להשיג הנסתר הרמוז אליו בהשגות, אשר שם גמולו וענשו ושאר הגמול והעונש אצלו פחותים כנגד אלו, שאילו נפשיים ואילו גופניים, ולא כללנו זה הענין בתוך דברינו אלה, אלא לעורר דיעות המשכילים אל אמיתת הדברים, שזה החיבור לא חובר כי אם לבעלי שכל, שקבלו הקדמות כלליות בקבלה התוריית המיוחסת אל ה' יתברך בפועל, ומפני שדברינו היו בענין יצירת האדם והכח הדברי שבו, המוכן לקבל המושכלות, ולצאת לפעל עם שפע השכל המשפיע עליו בעודו בעל חומר, והוצרכנו להודיע סוד חומר היצירה, על כן כללנו בתוך עניינו סוד דור הפלגה בכלל על דרך הערה ובדמות רמז קטן:

 

ונשוב לומר שהיצירה האנושית גזרה להיות האדם סוף כל נוצר, ושיוכללו בו כל הכחות מקובצים, מהם טבעיים ומהם רצוניים ומהם מקריים ומהם שכליים, וגם נחלקו להיות כל אלו קצתם רוחניים וקצתם גופניים, וגם היו לו אלו מהם בכח ומהם בפעל, ומה שהם אצלו בכח נחלקו לחלקים שנים ראשונים והם כח קרוב וכח רחוק:

 

ואמנם מציאות האיברים יורו על מציאות פועל קרוב או רחוק, גוף או כח כגוף, או בלתי גוף ובלתי כח בגוף, כי זו חלוקה הכרחית, וכן כל דבר נמצא מורגש או מושכל הוא מעיד על מציאות ממציאו ופועלו ומורה על מהותו:

 

אחר העיון הראוי ואחר שזכרנו שכל המציאות נכלל בצורת האיש הזה הפרטי השלם בדעתינו כל עניינו, ידוע שממנו נדע כל המציאות, ועל כן נחקור על עניינו לבד בכללו ובפרטיו, ויספיק כאילו חקרנו הכל אחר אשר הוא כולל הכל, ונאמר כי מצד היות זה הנברא האחרון, והוא הכל על דרך תכלית כל ההרכבות, דומה לקונו יתברך, שהוא הנמצא הראשון, והוא הכל על דרך תכלית התמעט ההרכבות, והגיעם עד כי שהוא בתכלית הפשיטות והיחוד, עד שאי אפשר להיות פשיטות ואחדות אשר אין בעצמו שום הרכבה בעולם לא עצמית ולא מקרית, ולא על דרך התיחסו על דבר זולתו, ולא על דרך התיחס דבר אחר אל עצמותו, וכל הנמצאים נמצאו מאמיתת המצאו, וכולם אפשרי המציאות בבחינת עצמם ומחוייבי המציאות בבחינת סיבתם, והוא מחוייב המציאות בבחינת עצמו לבדו, ומפני זה היה ראוי שהוא יתברך ישגיח באדם בשני הצדדים בהכרחי, ויהיה הוא המכריע בין צדדיו השנים, והינו האחד מצד הדבר הפשוט אשר באדם, והוא הכח הדברי הנקרא נפש, והצד השני מצד הדבר המורכב אשר באדם, והוא החומרי הנקרא גוף, והמכריע ביניהם הוא השכל המשפיע עליהם, והוא נבדל מהם, ומפני שהדבור משותף בשניהם בגוף ומשותף בשניהם בנפש, וכן המחשבה נחלקת לשתים בשניהם אחת רוחנית שכלית, ואחת גופנית דמיונית, וכן המעשה נחלק לשנים טוב ורע:[[

מהדורא תנינא הקדמה אחת כוללת מן הא"ס עד הזעיר אנפין. דע כי תחלת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אור א"ס ב"ה ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור א"ס וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת והוא ליקרא רחום וחנון וכיוצא ואם אין בעולם מי שיקבל רחמיו ממנו איך יקרא רחום וכן עד"ז שאר הכנויים הנה צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי אל הסביבות והצדדים ונשאר חלל בנתיים. וזה היה צמצום א' של המאציל העליון וזה המקום חלל עגול בשוה מכל צדדין עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך עגול זה ואור א"ס מקיפו בשוה. והנה כאשר צמצם עצמו אז דרך צד א' מן החלל המשיך דרך קו א' ישר דק כעין צנור אור א' הנמשך מן הא"ס אל תוך החלל וממלא אותו אבל נשאר מקום פנוי בין האור שבתוך החלל ובין אור הא"ס המקיף את החלל שאל"כ יחזור הדבר לכמות שהיה ותחזור ותתחבר האור הזה שבתוך החלל עם הא"ס כבראשונה יחד וע"כ לא נתפשט ונמשך האור רחב אל תוך החלל רק דרך קו א' דק לבד ודרך קו הזה נמשך ויורד אור א"ס אל תוך החלל העגול שהוא הנאצל ועי"כ מתדבק המאציל בנאצל יחד. ולא עוד אלא אע"פ שכל האצילות עגול והא"ס מקיפו מכל צדדיו בשוה עכ"ז אותו המקום הנשאר דבוק בו ממש ונמשך ממנו ראש הקו הזה נק' ראש האצילות העליונה וכל מה שנמשך ונתפשט למטה נקרא תחתית האצילות ועי"כ נמצא שיש בחי' מעלה ומטה באצילות דאל"כ לא היה בחי' ראש ורגלים מעלה ומטה באצילות. והנה האור הזה המתפשט תוך החלל הזה הנה הוא נחלק לב' בחי' הא' הוא שכל האורות שבתוך החלל הזה מוכרח הוא שיהיה בבחי' עגולים אלו תוך אלו. והמשל בזה אור ספירת הכתר עיגול א' ובתוך עיגול זה עגול חכמה וכיוצא בזה עד תשלום י' עגולים שהם י"ס דא"ק ואח"כ י' עגולים אחרים והם י"ס דעתיק ואח"כ בתוכם י' עגולים אחרים והם י"ס דא"א ואח"כ בתוכן י' עגולים אחרים והם י"ס דאבא אלו תוך אלו עד סיום כל פרטי אצילות וכל עגול מאלו יש אור מקיף אליו כמוהו ג"כ עגול אחר כמוהו נמצא שיש אור פנימי ואור מקיף וכולם בבחי' עגולים. והבחי' הב' הוא כי הנה באמצע כל האצילות העגול הזה מתפשט דרך קו ישר בחי' אור דוגמת העגול ממש רק שהוא ביושר ויש בו בחי' א"א ואו"א וזו"ן וכולם ביושר ולבחי' זו קראו בתורה את האדם בצלמו בצלם אלהים כמ"ש ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' כי הוא קו ישר ומתפשט בדרך קוים וכמעט כל ס"ה והתיקונים אינם מדברים אלא בזה היושר כמ"ש בע"ה:

 

ודע כי יש בזה האצילות מיני עולמות לאין קץ ואין עתה ביאורם אבל נתחיל עתה לבאר עוד פרט אחד הכולל כל מציאות החלל הזה וממנו מתפשטים כל העולמות כמ"ש בע"ה והוא בחי' מציאות א"ק לכל הקדומים הנז' בס' הזוהר ותיקונים ואחריו נמשך סדר כל המדרגות כולם. דע כי בזה החלל נאצל א"ק לכל הקדומים ויש בו מציאות י"ס והם ממלאין כל החלל הזה אמנם בתחלה יצאו י"ס דרך עגול אלו תוך אלו ואח"כ בתוך העיגולים נמשך דרך יושר כציור אדם א' באורך כל העגולים הנ"ל בציור הזה ואין אנו עסוקים כלל בבחי' עגולים רק בבחי' יושר לבד ולקמן אבאר בע"ה עוד מציאות העגולים והיושר מה עניינם. והנה ע"י הצמצום הזה הנ"ל אשר נעשה האדם הנ"ל היה בו בחי' עצמות וכלים כי צמצום האור גורם מציאות הוויות הכלים כמ"ש לקמן בע"ה ואין לנו רשות לדבר יותר במקום גבוה כזה והמשכיל יבין ראשית דבר מאחריתו כמ"ש בע"ה בדרושים אחרים הבאים לפנינו. ואמנם אינו כלי ממש אלא שבערך האור שבתוכו נק' כלי. אמנם הוא זך ובהיר בתכלית הזכוך והדקות והבהירות. והנה הא"ק הזה מבריח מן הקצה אל הקצה מן קצה העליון עד קצה התחתון (פי' ולא עד בכלל) בכל חלל האצילות הנ"ל ובזה האדם נכללין כל העולמות כמ"ש בע"ה אבל בבחי' פנימית ועצמותו של אדם זה אין אנו רשות לדבר בו ולהתעסק כלל. אמנם נתעסק ונדבר במה שנאצל ממנו והוא כי הנה להיות אור א"ס גדול מאד לכן לא היו יכולין לקבל אם לא באמצעות הא"ק הזה ואפי' מזה הא"ק לא היו יכולין לקבלו אם לא אחר יציאת האור חוצה לו דרך הנקבים והחלונות שבו שהם אוזן חוטם פה עינים כמ"ש בע"ה:]]

 

 

 

והנה הדבור הנמצא בפה נחלק לששה חלקים שהם שש קצות, והם אמת ושקר טוב ורע ברכה וקללה, וכבר אמרו הקדמונים שגם אלה יחלקו עוד לחלקים, ושמו אמצעי בין האמת והשקר והוא שקראוהו המעורב, ועוד חלקו המעורב לחלקים, שידוע כי אין אמת יותר כאמת ואין שקר יותר משקר, אבל יש דברים שאינם אמת גם אינם שקר, ויש קרובים אל האמת ורחוקים מן השקר ויש קרובים אל השקר ורחוקים מהאמת, מפני שהאמת והשקר שתי קצוות, אשר אין אחריהם קצה ממינם והם שתי קצוות. ואע"פ שהאמת דבר נמצא, והשקר בלתי נמצא, על כן המעורב היה אמצעי לקצוות, ונחלק גם הוא כרוחק ובקירוב אל אחת, וקראו הקצה האחד כולו אמת והקצה השני כולו שקר, והאמצעי חציו אמת וחציו שקר, וחלקיו רובו אמת, ורובו שקר, ואמנם החלוקה שאינו לא אמת ולא שקר אינו מדין החלוקה הזאת וידוע שהדבור הוא המודיע על דבר נמצא, ואם הוא נמצא כמציאות, כמו שנזכר בדבר יוחס לדיבור שם אמת מצד הנמצא שהורה עליו, וגם יתכן שהדבור יבוא להורות על דבר שהוא נמצא, ואין לדבר ההוא שום מציאות כפי הדבור, ואז יוחס לדבור ההוא השקר, מפני שלא הורה עליו הנמצא כמו שנזכר בדבור, ומה שיהיה הדבור נחלק להורות בו על שני נמצאים, ויהיה האחד נמצא והשני נעדר, יוחס הדבור בם לחציים, ויהיה חציו אמת מצד הנמצא, וחציו שקר מצד הנעדר, וכן ברובו ובמעוט יהיה הכל לפי הנמצא והנעדר, וכן הטוב והרע והברכה והקללה יובנו מהנז' בדבור, בדמות האמת והשקר וחלקיהם, וכן המחשבה מעצמה אבל המעשה כולל טוב ורע, אבל אין אמת ושקר נופלים עליו בעצם כי אם במקרה, כאמרך פלוני כתב ספר פלוני שאמר בזה אמת או שקר במקרה, כלומר שחוזר הענין אל הפעל ואל הפועל, אם היה הפועל הרמוז ממעשיו על ידי הפועל, אם הנפעל אם לאו, אבל אם האמר פלוני עשה מעשה פלוני, אינו נופל על זה הענין אמת עשה ואפילו אם עשהו, אבל האמר טוב עשה או רע עשה, וחוזר אל המעשה שהוא טוב או רע, גם אל הפועל שעשה טוב או רע, ואמנם על הנמצא אם נמצא נופל עליו אמת שנמצא, ונופל עליו אמת שהוא בצורה כך או להפך, ואם כן אין אמת נופל, כי אם על עצם הנמצא ועל תאריו הנמצאים. גם אין שקר נופל כי אם בהפכם, ואמנם על המציאות הכללי בא עליו ענין מורה על היותו טוב מפני הפעולה, ובא עליו הוראה המציאות ההכרחי שהוא האמת, וגם התיחסה הפעולה אל כוונת מכוון, באמרו [בראשית א] וירא אלהים כי טוב ועל כן כאשר הגיע הדבר אל הוראת דבר, שהוא נמצא בלתי כוונת מכוון, לא זכר כי טוב, וזה סוד גדול מובן מן היום השני, ואל יטעך אמרו יהי רקיע בתוך המים וכו', ואמרו ויהי כן, שהרי זה יורה על כוונת מכוון שהעדר אמרו כי טוב לא קרה אלא מפני דבר שנמצא מתוך שני מיני המים, והוא דבר מתחייב ממציאותו הרקיע אחר שהתגלה מציאות, ונהיה נגלה בין מים העליונים ובין מים התחתונים, והדבר ההוא הרמוז ביום חמישי שהוא יום משותף ליום שני, שבשני פעלג מים, ובחמישי תולדות המים, וכבר נולד ונברא הכח מיום שני, והרמז תנינם כתיב ומה צ"ל נברא, מי שהשלים לא טוב להיותו טוב ועם הטוב השתתף הרע, והרמז עץ הדעת טוב ורע, ורמז שני כיון שנבראה אשה נברא שטן עמה, ויבא גם השטן בתוכם בלתי מכוון בביאתו, ובא על חוה אחר היותו עמה לא עליה, והטיל בה כח בלתי נקי ובלתי טהור, והוא מקרה הוא מקרה לילה קרי שמוליים זוהמא, הוא טפה סרוחה היא כי הוגלדה טפה האמצעית, וזה הסוג יגלה לך כח חרטום ואשף וכשדי, כי טפה סרוחה סופה חרטה, וייצר אותו בחרט, והרמז הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב ואור כשדים ידוע:[[השער החמישי שער טנת"א ויתחלק לז' פרקים:

 

ונבאר עתה עניינם דע כי אין מציאות ציור קומת אדם בעולם שלא היה בו כללות ד' בחי' אשר כוללים כל האצילות וכל העולמות כולם ואלו הם ע"ב כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י. ס"ג יו"ד ה"י וא"ו ה"י. מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ב"ן יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. והנה אלו הד' הויו"ת הנחלקים לד' מלואין האלו הם ד' בחי' אלו הטעמים שם ע"ב. הנקודות שם ס"ג. התגין שם מ"ה. האותיות שם ב"ן. וכל אחד מאלו הד' הויו"ת כלול מכולם ויש בכל הוי"ה מהם בחי' טנת"א. והנה בחינת קרקפתא של זה הא"ק שהוא ראש עד בחי' מקום האזנים שלו נקרא בחי' שם ע"ב והוא סוד הטעמים שבו כנ"ל עם היות שגם בבחי' זו לבדה כלולה טנת"א אלא שאין לנו רשות לדבר בזה. והנה אע"פ שאנו מכנים וקוראים כאן כנויים אלו כגון אדם ראש אזנים וכיוצא אינו רק לשכך האזן לשיובנו הדברים לכן אנו מכנים כנויים אלו במקום גבוה כזה אמנם עיקר כנויים אלו הם מעולם האצילות ולמטה שהוא מן א"א דאצילות ולמטה כי משם ואילך יש בחי' פרצוף אבל מא"א ולמעלה אין שם בחי' פרצוף כלל רק לשכך האזן אנו מכנים כנויים אלו. והנה מבחי' האזנים ולמטה נתחיל לבאר בקיצור נמרץ דע כי מהאזנים ולמטה מתחיל שם ס"ג שבו וכבר נתבאר כי גם הוא כלול מטנת"א ונודע כי לעולם הטעמים והנקודות נחלקים לג' חלקים כי יש בחי' טעמים ונקודות למעלה ע"ג האותיות וכן יש למטה מן האותיות וכן יש באמצעית האות והנה או"פ שבזה הא"ק יצא לחוץ דרך הנקבים הנ"ל והנה ההבל היוצא מן הראש יוצאים דרך נקבי שערות וכבר אמרנו לעיל שאין אנו רשאין לדבר ולהתעסק בו ולכן נתחיל לדבר מן הבל היוצא מבחי' האזנים ולמטה (ההבל היוצא מהם) שהוא בחי' ס"ג. ונאמר כי הנה דרך נקבי אזנים שבו יוצא אור מפנימיות הא"ק הזה ופשוט הוא שבצאתו לחוץ מתעבה קצת נמצא כי אור שנשאר בפנימיות א"ק גדול מזה האור היוצא לחוץ ממנו אבל ודאי שזה האור היוצא הוא יותר גדול מבחי' כלים והגוף של א"ק הזה וזה פשוט. והנה כאשר יצא האור דרך נקבי האזנים ימנית ושמאלית נתפשטו האורות האלו מבחוץ ממקום האזנים עד מקום שבולת הזקן ונמשך בהתפשטותו מנגד התפשטות שער הזקן הצומח בלחיים בצדדי הפנים וכנגדו נתפשט ונמשך אור הזה עד שמגיע למטה בשבולת הזקן ושם מתחברים האורו' היוצאים מב' נקבי האזנים אמנם לא נתחברו בחבור גמור אבל נשאר ביניהם חלל מעט. ודע כי האור הזה אינו דבוק ונוגע בפנים עצמם אבל חופף וסוכך עליהם ולא נתפשט האור הזה לא לאחורי הפנים ולא בכל הפנים רק בצדדי הפנים לבד כנ"ל. ובזה תבין הקדמה א' והוא כי בבחי' הראש אין אנו מזכירין לעולם בחי' אחור ובחי' פנים לפי שבמקום שאין שם נקבים וחלונות אז יוצא האור שוה מכל צדדיו ומאיר בשוה. אמנם כשמתחיל בחי' הנקבים כגון מהאזנים ולמטה אז יש בחי' פנים ואחור כי המצח נקרא פנים והעורף נקרא אחור לפי שכל הנקבי' הם ממשיכי' האור לחוץ דרך הפנים ומה שאין בו נקבים יקרא אחור אבל עכ"ז מן הארת האור הזה מתפשט ומאיר בכל סביבות א"ק הזה אבל עיקר האור אינו רק מה שכנגד האזן כנגד דרך הפנים עד שבולת הזקן. והנה בזה האור יש בחי' י"ס שלימות באופן זה. כי מאזן ימין נמשכת י"ס מבחי' או"מ ומאזן שמאל י"ס מבחי' או"פ וב' בחינות אלו הם י"ס שלימות. והנה אזן גימטריא נ"ח שהוא שם ס"ג חסר ה' אחרונה כי מכאן מתחיל השם ס"ג כנ"ל וענין זה יתבאר בע"ה. והנה האורות אלו הם בחי' טעמים של שם ס"ג עליונים אשר הם למעלה על האותיות כנ"ל. והנה עדיין באלו האורות לא נתגלה בהם בחי' כלי כלל וכלל. גם דע כי י"ס אלו יצאו מקושרים בתכלית התקשרות ולא ניכר מהן רק שכולן בחי' ה' אחת כי אות ה' כשתחבר עם אזן גימטריא ס"ג ומציאת ה' זו היא בחי' הי"ס שנכללין בה' ושרשם המה ה' פרצופים א"א או"א זו"ן ועדיין לא ניכר בהם בחי' י' רק היותם בחי' ה' פרצופים האלו לבד ואפילו אלו הה' לא היו ניכרות ונפרדות זו מזו אלא כולם היו קשורים באות שהיא ה' כי צורת ה' זו היא צורת ד"ו גימטריא י' להורות על היותם י"ס כלולים בה' הנ"ל ועדיין כולם נקרא אות ה' לבד ואלו הי"ס באו מרוחקים או"פ מן או"מ שלו הרחק גדול והטעם לפי שאם היו קרובים יותר לא היו יכולים לקבל האור כלל ולהיות כי בא או"פ ואו"מ מרוחק זה מזה לכן לא היה בהם מציאת כלי כלל כמ"ש למטה בבחינת הפה:

 

מ"ב ודע כי ד' בחי' כוללים כל ד' עולמות והם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן והם עצמם נקראו טנת"א וכל אחד כולל ארבעתן. ע"ב יש בו ע"ב וטעמים. ס"ג ונקודות. מ"ה ותגין. ב"ן ואותיות. וכולם נקרא ע"ב טעמים. וכן בס"ג. וכן במ"ה. וכן בב"ן. גם דע כי ע"ב הוא כתר וטעמים. ס"ג הוא חכמה ונקודות. מ"ה הוא בינה ותגין. וב"ן ז"ת ואותיות. והנה מתחלה היה בא"ק כך, ג"ר שבו שהם ע"ב כתר. ס"ג חו"ב. וזה הס"ג היה מחציו ולמטה שהם הנקודות שבו. מלובש מטיבור ולמטה דא"ק תוך מ"ה וב"ן דא"ק וכ"ז הוא פנימיות א"ק עצמו אורות וכלים. ואח"כ הוציא בחי' החיצוניות להלבישו ותחלה הוציא אורות מן ע"ב הכולל הפנימי שהוא השערות של הכתר מקיפים ראשו מבחוץ עד המצח ועד האזנים כנודע. ואח"כ הוציא שערו' הזקן הנמשכין מן ס"ג (עצמו) הכולל הנקרא נקודים שמהם נעשו כללות ג' מוחין שבו ונמשכין תחלה סוד הטעמים דס"ג שהוא אח"פ עד טיבורו. ואח"כ לא הוציא שאר בחי' לחוץ יען כי הם מלובשים תוך מ"ה וב"ן כנ"ל כדרך אורות ע"ב הכולל שלא נתגלה ממנו רק השערות הנמשכים מע"ב של ע"ב הכולל ושאר חלקם טמיר תוך ס"ג הכולל. והנה רצה להוציא גם מן מ"ה וב"ן שלו הפנימים חיצוניותם לחוץ ואז עלו כל בחי' ס"ג הפנימים הטמונים תוך מ"ה וב"ן הפנימים ועלו עמהם מ"ה וב"ן הפנימי' ואז אלו מ"ה וב"ן הם מ"ן שלהם אל הטעמים עצמן דס"ג שאינם מלובשין תוך מ"ה וב"ן והם בערך או"א אל ישסו"ת כי כמו שלצורך עיבור זו"ן מזדווגין או"א עלאין וישסו"ת נכללין עמהם כן הכא הטעמים דס"ג מזדווגים עם כל ע"ב ומכ"ש שנקודים תגין ואותיות דס"ג מתחברים עמהם וטפלים להם ולכן אינם עולין בשם. דוגמא ישסו"ת כנ"ל ואז מולידין בחי' ב"ן דחיצוני' ולבושם לחוץ הרי נולדה הנקבה עתה תחלה. ואמנם בחי' מ"ה וב"ן הפנימית של א"ק חזרו לירד ולהתפשט בתוכו למטה מהטיבור. אחר שנתגלה שם ההוא פרסה באמצע מבפנים ומשם היתה מאירה בחי' ב"ן פנימית לב"ן שיצא לחוץ הנקרא עולם הנקודות. נמצא כי י"ס של עולם הנקודות היושב בחוץ מסבב לא"ק מטיבורו ולמטה ויש לו ב' מיני אורות אחד מלמטה למעלה בפנימיות מן הטיבור עד העינים ומשם יוצא עיקר הארה לצורך הנקודים שהוא שם ב"ן נוקבא אבל נעשה מאור חוזר כנ"ל וגם יש לו אור ישר שהוא נוקב ועובר דרך העור מן הטיבור ולמטה ומאיר בנקודים דרך נקבי העור ודרך פי היסוד ודרך טבור ודרך נקב האחור. והנה עיקר הנקודים הם מאורות עינים, וכתר שבהם לוקח האורות והכלים מבחי' אזן הנכללת גם שם כנודע, וחו"ב לוקחים מחוטם ופה ושיעור מועט מאזן, אך ז"ת לוקחים מעט מחוטם ופה ואינם לוקחים כלל מאזן ומהארת היוצא דרך פי הטבור והאמה. הנה מהטבור לקח כתר. ומהיסוד לוקחים או"א. וז"ת עם ד' אחורים דאו"א וישסו"ת לוקחים מי' אצבעות הרגלים בסוד נעץ צפורניו בקרקע ואח"כ חזרו להזדווג ע"ב הכולל עם טעמי' דס"ג הכולל בסוד פנימיות. וכל שאר הבחי' טפלים להם ואז הולידו הזכר והוא שם מ"ה ואז נתחברו מ"ה וב"ן ונעשה משניהן עולם אצילות באופן זה כי עתיק לוקח ה' ראשונות מטעמים דב"ן. וג"ר מנקודות דב"ן. וד"ר מתגין דב"ן. וכתרים של אותיות דב"ן. וא"א לקח ה' אחרונות דטעמים דב"ן. ואבא לקח ז"ת דנקודות דב"ן. ואמא ו"ת דתגין דב"ן. וז"א ו"ת (ו"ת שהם אותיות דב"ן) (נ"א ז"ת) דאותיות דב"ן. ונוקבא עשירית אותיות דב"ן (נ"א העשירי דאותיות) ואמנם משם מ"ה לקח עתיק טעמים דמ"ה. וא"א נקודות דמ"ה. ואו"א לקחו תגין דמ"ה. וז"א ו"ת אותיות דמ"ה. ונוקבא עשירית אותיות דמ"ה:

 

ענין ה' בחי' נרנח"י פנימי' והמקיפים הם ב' חיה ויחידה צריך לדעת כי גם בה' בחי' פנימית יש מקיף בכל א' כנפש נדב אביהוא ואליהו ז"ל אבל אלו הב' מקיפים הם אחרים כוללים זולת ה' מקיפים שבפנימיות ואות לזה שבאלו המקיפים הפנימים יש יותר מה' שהוא מקיף ומקיף למקיף ומקיף לב' המקיפים כנזכר בפרשת ברכת כהנים (באד"ר) א"כ כל אלו זולת אותן הב' כוללים:

 

בפנימיות א"ק יש הויה אחת אשר א"ק הוא לבוש אליה ומד' אותיותה יוצאים ד' הויות ונגלים לחוץ של א"ק והם הוי"ה דע"ב ס"ג ב"ן מ"ה והם במצח אח"פ ומה שקדם הוי"ה דב"ן, להוי"ה דמ"ה הוא סוד תפילין דר"ת והוא סוד נקבה תסובב גבר:

 

 

 

שער ה פרק ב מ"ת

 

אח"כ באו הטעמים האמצעיים והם בחי' אור היוצא מחוטם דא"ק וחוטם גימטריא ס"ג גם מכאן נמשך ויוצא אור דרך ב' נקבי החוטם ימין ושמאל ימין מקיף ושמאל פנימי ע"ד הנזכר באזן ונמשכו ביושר עד החזה של זה הא"ק וזהו עיקר האור. אמנם הארתו ג"כ הוא מתפשט אל צד האחור ומסבב בכל סביבות א"ק והנה כאן נתקרבו האורות אלו הפנימים במקיפים שלהם יותר מאורות האזנים כי נקבי החוטם סמוכים הם אבל עכ"ז נחלקו לב' (נ"א נחלקים הם) ואין מתחברים ביחד וע"כ גם באורות אלו לא היה בחי' כלים ומה שנתוספו באלו יותר (מבחי' אזנים דע כי החוטם הוא אות ו' ל"ג) מבאורות האזנים הוא כי צורת אות ו' שבתוך אות ה' אשר באזן היתה כלולה עמו (נ"א באוצרות חיים עמה) נתגלה עתה ומה שהיתה אז בחי' ה' נעשה עתה בחי' ב' אותיות ד"ו להורות יציאת אות ו' לחוץ וגילוייה והוא סוד ז"א שבכאן נתגלה (נ"א ויצא ממעי אמו). ואמנם לא נעשית ו' לבדה אמנם היא נחלקת ג"כ לששה חלקים והם ו' אלפין וטעם הדבר כי הה' פרצופים הנכללין באות ה' שהם א"א או"א זו"ן והם נקרא יחנר"ן נמצא כי ז"א הוא בחי' רוח כנודע והנה הכתוב אומר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו להורות כי בחי' רוח נתגלה באפו שהוא החוטם לכן בזה החוטם נתגלה בחי' ז"א ונתחלק לו"ק שבו אבל אות ד' נשארת אות א' מחוברת ואות ו' נחלק לו' אלפי"ן וכמו שנחלקה אות ו' שבנקב החוטם הימיני כך נחלקה אות ו' שבנקב החוטם השמאלי ובין כולם הם י"ב אלפי"ן ועם חוטם הם י"ג כמנין וא"ו וכן ב' ווי"ן אלו (הם) עם החוטם (נ"א עצמו ל"ג) שצורתה א' כנודע כי ב' נקבי החוטם הם ב' יודי"ן והכותל המפסיק ביניהם הוא צורת ו' הרי צורתה א' ועם ב' ווי"ן הנ"ל הרי וא"ו והוא להורות כי למעלה בבחי' ראש ששם מקום מוחין הוא שם ע"ב הוי"ה דיודי"ן וכאן הוא שם ס"ג כי אין הפרש בין הוי"ה דע"ב להוי"ה דס"ג רק במילוי דאות ו' כנודע. ואלו הב' ווי"ן הם בחי' טעמים אמצעים שבאמצע התיבה והם פסק ומקף כנודע כי הוראת הפסק הוראת ו' של הה' שנפסק ונעשה ו' אלפין כנ"ל ולכן נקרא פסק וכאשר תחבר זה הפסק עם המקף הוא ד' אחד והוא הוראה על אות ד' של אות ה'. והנה ד' זו כבר אמרנו לעיל שאינה נפסקת אבל יש הוראה אחרת אליה והוא כאשר תקח הה' שבאזן ימין שמספרה י' ספירות כנ"ל והרי היא בחי' י' אחת ותצרפנה ותחברנה עם הה' שבנקב ימיני של חוטם שצורתה ד"ו כנ"ל הרי הכל הם צורת יו"ד והוא ציור כזה א' י' למעלה ו' באמצעיתא ד' למטה. גם את תקח י' שבנקב אזן שמאל ותחברנה עם ו"ד שבנקב חוטם שמאל הרי אלף ב' שצורתה יו"ד והרי ב' אלפין בציור יו"ד. ואם תצייר ציור א' והוא שתצרף י' של אזן שמאל עם ו' של חוטם שמאל וי של אזן ימין הרי א' צורת יו"י. גם אם תצרף י' של אזן ימין ו' של חוטם ימין י' של אזן שמאל הרי ד' אלפין עם הנ"ל. ואלו הם מורים קצת גילוי על ד' של ה' שבחוטם שנגלית מעט אבל לא נגלית לגמרי כמו הו' של הה' אבל עיקר גמר גילוי הד' הוא למטה באור הפה כמ"ש בע"ה:

 

ודע כי י"ס אלו של אורות האזנים כל זמן שהם נמשכין עד גבול החוטם אז הוא יחידה בפ"ע אבל כשנמשך מגבול החוטם ולמטה כמ"ש עד שבולת הזקן אזי מתלבש אור האזן בתוך אור החוטם ונעשה (אליו ל"ג) בחי' (פנימיות ל"ג) נשמה פנימית אליו וכן אור החוטם כשנמשך מגבול הפה אז מתלבש באור הפה ונעשה החוטם בחי' נשמה ופנימיות אל אור הפה. גם דע כי אותו האור היוצא מתוך א"ק הזה הנה הוא כולו אור אחד שוה רק כי על ידי התרחקותו וירידתו הוא מתעבה עיבוי אחר עיבוי. כיצד האור הנמשך ויוצא דרך האזן הוא זך מאד וכאשר נמשך האור הזה בפנימיות הא"ק עד הגיעו אל החוטם ויצא קצת דרך שם הוא מתעבה וקונה איזה עביות וגסות ואעפ"י שהוא (אורות ל"ג) אור א' שוה עכ"ז מחמת הריחוק שנתרחק ונמשך יותר למטה מתעבה יותר בצאתו משם ועד"ז בהתפשטותו יותר למטה בצאתו עד הפה ויוצא קצתו דרך שם מתעבה יותר בצאתו משם בהתרחקותו מהמקור העליון אבל לא לסיבת בחינת האור בעצמו כי כולו שוה כנ"ל. אך המשכיל יבין כי אור של מוחין נקרא ע"ב וזה נקרא ס"ג ודי בזה:

 

 

 

שער ה פרק ג

 

כל העולמות נבראו ע"י כ"ב אתוון שבמלכות אשר מהם (נוצר הולד וגם יש בהם ל"ג) נוצרה וגם יש בה ה' אותיות מנצפ"ך שהם ה"ג היוצאין מז"א אליה ועי"ז נגמר פרצוף רחל. וה"ג הם וכנגדם יש ה' מוצאות הפה והם גרון וחיך וכו' וכמו שהם ה' אותיות מנצפ"ך שהם ה"ג כנודע ונקרא אותיות סתומות ועגולות כן הפה עגולה כמותם וז"ש בתיקונים דף ד' ע"ב כי ה' מוצאות הפה נקרא פתוחי חותם דאמא עלאה והענין כי ה' נקודות יש (נ"א שיש) פתוחי חתם הם נגד ה' מוצאות הפה שהם פתוחים ונפתחים (נ"א נפתחים ופתוחים) ע"י אימא עלאה הנקרא חותם שהוא יסוד שבה הנקרא חותם כנודע כי שם נחתמים ונצטיירין כל הציורין ומכח ה"ג שבחותם דילה נפתחו אלו ה' מוצאות הפה הנקרא פתוחי חותם נמצא כי שורש ה' מוצאות נעשה מה"ג דמנצפ"ך ואז יצאו מה' מוצאות כל הכ"ב אותיות בסוד אחע"ה כו' הנחלקים לה' חלקים ויען הם נמשכין מגבורה שהם בחינת מל' הנקרא נפש ולכן האותיות נקרא נפש כנודע וכנזכר בתיקונים דע"א גם בזה תבין איך כל המקיפין נמשכין מבינה כי היא נקראת פום ממלל רברבן. גם נתבאר בזה מ"ש בפ' משפטים דקכ"ג דעת גניז בפומא דמלכא כי ה' גבורו' של דעת נגנזו בפה בסוד ה' מוצאות הפה כנ"ל וכללות הפה נעשה מהם והם נגנזו שם. גם אמרו גנוז, הוא כי ברצונו מוציא גניזת האותיות הנ"ל בסוד קול ודבור מהפה ולחוץ וכשרוצה נשארים גנוזות בפנים בסוד נאלמתי דומיה. גם בזה יתורצו ב' המאמרים מחולקים בתיקונים אחד אומר שאותיות יצאו מבינה מחותם שלה בסוד פתוחי חותם והב' אומר שיצאו מפומא דז"א וב' צדקו. כי היסוד דאמא הוא בפומא דז"א ומשם יצאו האותיות. ודע כי מוחין ואימא הם בחי' כ"ב אתוון ומהם נעשו כל הכלים דאו"א וזו"ן כמ"ש בע"ה והנה תראה כי או"א להיותן יותר גדולים עד מאד מזו"ן לכן נטלו ט"ו אותיות ונעשו כלים להם כמ"ש במ"א והענין הוא שאו"א הם ב' אותיות י"ה משם הוי"ה גימטריא ט"ו אך הזו"ן נטלו ז' אותיות לבד כי הם ז' מלכים כנזכר במ"א:

 

והנה הזווג שבסוד האותיות (והוא וזה) הוא להחיות העולמות ובסוד הנקודות (והוא וזה) הוא לנשמות והענין כי זווג הנקודות הם חכמה דאבא עם חכמה דאמא, והאותיות הוא בינה דאבא עם בינה דאמא (והנה ל"ג) כי ב' מיני זווגים הם, א' להחיות העולמות, וא' לנשמות, וגם (החיות ל"ג) אותו זווג דחיות יועיל לחדש הנשמות ישנות שנאצלו בבריאת עולם:

 

 

 

שער ה פרק ד

 

הנה כתר דאבא הם טעמי' וט"ס אחרו' הם נקודו' וכתר דאמא הם תגין וט"ס אחרות הם אותיות ופי' ענין זה הוא. דע כי כל ד' בחי' אלו של טנת"א הם כולם צורת אותיות ג"כ אלא שאותיות כתר דאבא הם צורות טעמים וט"ס אחרות הם צורות נקודות ואותיו' כתר דאמא הם בצורות תגין וט"ס אחרו' הם צורו' אותיות ממש כמו שלנו הידועים באלפא ביתא. ואמנם ודאי שכולם הם בחי' אותיות ממש כיצד הרי טעמים הם אותיות בצורת טעמים שהם עגולים והאות מחוברת ומורכבת מעגולים רבים כזה 0 ועד"ז הם הנקודות שבט"ס התחתונים דאבא שהם אותיות מורכבים ומחוברים מנקודות כזה 0 ועד"ז הם התגין שבכתר אימא שהם אותיות מורכבי' ומחוברי' מתגין רבים כזה 0 וכבר כתוב ענין זה בתיקונים דקכ"ו ע"ב וז"ל אלין נקודין דאתוון מלאים עינים וגבותם מלאות עינים מנייהו כגוונא דא כו' ע"ש ציורם והבן זה היטב וביאור ענין זה כך היא. כי הנה כל מדריגה התחתונה היא מגלת את העליונה כי הנה הבינה יש תגין בכתר שלה והאותיות שיש בתשעה ספי' שלה הם אותיות של השמות של צורת תגין העליונים וכן צורת תגין שבכתר אמא הם אותיות של שמות הנקודות שבט"ס דאבא ואלו האותיות נקראו תגין והמשל בזה נקודות ח"ג של חכמה שב"א סגו"ל. וכשאנו רוצים להזכירם בשמות הנ"ל בהכרח הוא להזכיר ע"י אותיות והנה האותיות ההם ההכתר דאמא והם אותיות מחוברים מתגין הרבה. והנה דע כי האותיות אשר בצורת תגין אשר בכתר בינה שהם צורת אותיות של שמות הנקודים שבחכמה כנ"ל אינם אלא ז' אותיות אלו שהם שב"א סג"ל וחשבונם גימ' ת"ג וע"כ כתר הבינה נקרא תגין והבן זה. והטעם אל הנ"ל הוא כי כבר נתבאר כי כתר דאמא הוא בת"ת דאבא. ונשארו ח"ג דאבא בבחי' תגין על הכתר דאמא ואינם נכנסין בה רק מאירים מרחוק כדמיון התגין על האותיות לכן לא נזכר בכתר דבינה רק ז' אותיות אלו שהם סגו"ל ושב"א בצורת תגין לרמוז אל הנ"ל שח"ג דאבא שהם סגו"ל שב"א הם בצורת תגין על אותיות דאמא גם כי מספרם עולה ת"ג כנ"ל נמצא כי בחי' אותיות של ח"ג דאבא שהם שב"א סגו"ל הם נעשים תגין על כתר דבינה והבן זה מאד. ולפי שהבינה היא נקבה לכן גברה הגבורה וקדמה נקודתם אל נקודת החסד שהוא זכר לכן הוא כסדר זה שב"א סגו"ל ולא סגו"ל ושב"א. וכן הענין בנקודות של (ז"ת ל"ג) ט"ת דאבא שהם אותיות של טעמים שבכתר דאבא. המשל בזה כי ז' דזרקא הוא כזה 0 וכן הענין בטעמים שבכתר דאבא שהם אותיות בציור עגולים והם אותיות של בחינה אחרת שלמעלה ממנו ודי בזה כמ"ש בשער היחודים:

 

 

 

שער ה פרק ה

 

בל"ב נתיבות פליאות חכמה וכו':

 

הנה העולם הוא מששה קצוות שהם מעלה ומטה וארבעה רוחות והם סוד זעיר אנפין הכולל ו' קצוות והתחלתם מחסד כמ"ש אמרתי עולם חסד יבנה וגו'. הרי כי העולם הוא מחסד ולמטה יען היות העולם כגוף אל הראש המתלבשת בסוד מוחין דזעיר אנפין בתוך מוחותיו והנה הבורא עולם זה הוא חכמה ע"י שמזדווג עם אמא. ואבא נותן בה טפה שכלולה מחומר וצורה וצריך שהחומר והצורה יהיה כ"א כלול מי' כי אין דבר פחות מי'. וז"ס זרע יעבדנו שמשעה שנזרע נותן בה הצורה השכלית (נ"א שנזרעה נתנה הצורה בה) שהוא הנפש אשר בכחה מצטייר החומר ונעשה אברים שהוא בית קיבול אל הנפש. דוגמת אומן הנופח בכלי זכוכית וע"י הרוח הנכנס בתוכו מתפשט חומר הזכוכית ונעשה כלי. וז"ס ויפח באפיו נשמת חיים כאומן הנופח בנפיחה תוך האפר והחומר. לכן הנפש משעת זריעה אינה נפרדת לעולם מהחומר ואף כי אחרי מותו נפשו עליו תאבל עד תחיית המתים. וז"ש בתיקונים די"ב ע"א ונפשא איהי כללא דאתוון ואיהי שותפא. דגופא ורוחא איהי כללא דנקודין דנהרין בעיינין. ובענין זה יובן מאמרי התיקונים כי פעם יאמר שאותיות הם גופין כנזכר שם קודם לזה וז"ל יזהירו אלין נקודין דנהרין באתוון וכו' וכלהו נהרין בעיינין דגופא בגנתא דעדן וכן בתיקונים די"ו אמר בפי' דאתוון אינון לגבי נקודים כגופא לגבי רוחא ובמקומות אחרים מצינו כי אותיות נפש ונקודות רוח כנזכר די"ג. ולהבין הענין ג"כ נדקדק בדבריהם באומרו דאתוון לגבי נקודין כגופא לגבי רוחא והרי הנפש מדריגה ממוצעת בין הגוף והרוח והל"ל כגופא לגבי נפשא. אך הענין דע כי הטעמים הם מן הכתר ונקודות מן החכמה ותגין מג"ר דבינה ואותיות מז"ת שבה וגם בזו"ן נמצא כי אותיות אחר שהם בזו"ן הנקרא גוף יען שהם כללות ז"ת דאצילות בכללות נמצא כי אותיות נקרא גופא לעולם שהם הכלים והתגין הם ג"ר דאמא והם הנפש דאותיות וכמו שהנפש אינה נפרדת לעולם מן הגוף כן התגין אינם נפרדין מאותיות בס"ת לעולם משא"כ הנקודות וטעמים שאינם בס"ת רק ע"י קריאת אדם בס"ת והבן זה וז"ש לעיל ונפשא איהי כללא דאתוון ושותפא דגופא. והענין כי התגין הם משתתפין ומתחברין בעצמות האותיות שהם גוף והתגין הם כללות האותיות כי ג"ר דאמא הם כלולים מז"ת שהם האותיות וכללות הז"ת נשרשין ונכללין בג"ר שהם התגין. ובעבור זה אין התגין רמוזין ונזכרין בתיקונים יען כי הם ואותיות משתתפין יחד לכן לזמנין נקרא אותיות גופא כי כן הוא האמת ולזמנין נקרא נפש בבחי' התגין שבהם. והנקודות הם רוח האותיות. וז"ש דל"ה דאתוון לגבי נקודין כגופא לגבי רוחא והו"ל כאלו אמר כגופא ונפשא לגבי רוחא כי בהזכיר את הגוף ממילא הנפש בכלל כי שותפין הם כנ"ל. ויובן ג"כ מה שכתב כי אתוון מבינה והיא מז"ת שבה אך תגין נפשא והוא מג"ר שבה ולהיות התגין בחי' נפש וכל נפש בחי' מלכות ולכן אמרו שם דפ"ט דמלכות אתעביד כתר דז"א בסוד התגין שע"ג אותיות שכבר ידעת כי נפש יתירה דאו"א היא כתר בראש ז"א בסוד כתר יתנו לך יי' אלהינו כנזכר בזוהר בפ' פנחס דרמ"ב:

 

ועתה נבאר עניינם דע כי הכלים שהם גוף דז"א הנקרא עולם הם בחינת אותיות ובהם נכללין התגין שהם הנפש. אמנם מן הכ"ב אותיות נעשה הגוף כולל י' שליטים שהם כחב"ד חג"ת נהי"ם כנזכר בהקדמה ב' די"ב וכן בדי"ג וז"ל וכמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון ואתקריאו בתיקונא דא חסד דרועא ימינא כו' ואח"כ נבאר איך מכ"ב אותיות נעשין י' תקונין. והנה להיות שהתגין משותפין באותיות לכן נכללין נפש וגוף יחד בכ"ב אתוון וכולן נקרא כ"ב בחי' אתוון והנקודות הם י' כמ"ש בע"ה והם בחי' רוח והם נקראו י"ס באמת בסוד השמים מספרים כי השמים הוא ז"א בחי' רוח הכולל י"ס המספרים ומזהירים למלכות הנקרא כבוד אל, כנזכר בפרשה תרומה דקל"ו ע"ב מאי מספרים כו' אלא דנהרין ונצצין בנצוצי דנקודה עלאה כו' הרי כי הספי' הם מחכמה נקודה עלאה גם ידעת מפסוק מונה מספר לכוכבים כי ת"ת נקרא מספר והוא רוח כמ"ש די"ו וקרינן לון י"ס ואח"כ אמר לבושין תקינת לון וכמה גופין תקינת לון כו' הרי כי י"ס הם עצמות שהם הנקודים שבתוך האותיות הנמשכין מחכמה עלאה (צמח אבא כנ"ל) הנקרא נקוד' עלאה ג"כ ועל שמה נקרא נקודות וז"ש אח"כ מלגאו איהו שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א דאיהו באורח אצילות וידוע כי שם זה גימ' אד"ם הרמוז בחכמה כ"ח מ"ה כי הי"ס הן הן הי' אותיות דשם מ"ה. וז"ש בזוהר והמשכילים אלין אתוון דכלילן בב' דבראשית ראשית נקודה בהיכליה ט' נקודין תליין מניה ואתקרון י"ס בלימה. וידוע כי ב' היא בבינה דמנה אתוון וראשית דא חכמה דמנה נקודין והם י"ס. והנה בתחלה הזריע האב והוא חכמה טפת חומר והוא האותיות שעליה נאמר והארץ היתה תהו ובהו כי מעכירת המים יצא חומר הראשון הנקרא תהו כמ"ש בס"י שלש מים מרוח חקק וחצב בהן כ"ב אותיות מן תהו ובהו ורפש וטיט. עשאן כמין ערוגה. הציבן כמין חומה. סבבן כמין מעזיבה. הרי כי חומר האותיות מן מים שבחכמה יצאו ותחילה נעשה תהו ואח"כ בהו ואח"כ נרשמו ונצטיירו. ויש אותיות עגולות כמין חומה ויש פרוסה וארוכה כמין מעזיבה ויש של בית קיבול כמין ערוגה ששוהה המים בתוכו. וז"ש כי לשלג יאמר הוי ארץ נמצא כי מעכירת המים שבחכמה יצא חומר (האותיות) הראשון הנקרא תהו ואח"כ נותן בבינה ונצטיירו במעי אמא ע"י חומר שבה ג"כ שהוא אפר של אש כי (כמו ל"ג) המים מימין שהוא חכמה וממנו יצא מעכירותיו הכ"ב אתוון ובהם ה"ח של מנצפ"ך הפשוטים הראשונים ונעשה עפר לובן מעכירות השלג לובן שבלבנון שהוא חכמה בסוד כי לשלג יאמר הוי ארץ. אך האש הוא בבינה ומעכירותה ושמריה יצא חומר הנקרא אודם והם ה' אותיות מנצפ"ך כפולים שהם ה"ג גימ' אפ"ר כי אפר עכירות שמרי האש הוא ואז נצטייר גוף הולד ז"א במעי אמא בכ"ב אותיות דכורין וה' אותיות מנצפ"ך הכפולים נוקבין ומהם נוצר הולד. וגם בכ"ב אותיות דכורין יש בהם נוקבין כי החכמה יש בה צד שמאלי שכולה נקבה כגון בג"ה מלכות לכן יש בשאר הכ"ב בחינת נוקבין אך בערך הכפולים נקרא כולן זכרים. ובזה תבין איך כל רמ"ח איברים שהם בחינת רמ"ח עצמות כולם מזכר המזריע לובן אך מאודם האשה אינו רק השחור שבעין והדם שבתוך הגידין כו' אך כל העצמות שהם השרשים של רמ"ח איברים הם מאבא. והנה באותיות אלו משותפת הנפש הם תגין והיא מאימא כי אין הנפש נכנסת בחומר רק אחר שנזרע שהוא במעי אמא אך אבא לא נתן בו רק החומר הכ"ב אתוון שהם העצמות אך בהכרח היה בתוכה הכל דגרמי הנז' פ' שלח דף קס"ט כי ודאי טפת אבא לא היה רק חומר יבש רק קצת חיות בתוכה הנקרא הבל דגרמי והם סוד הש"ך ניצוצין דנפקי מחכמה דהיינו אבא כנודע אצלינו כי זה הוא מחובר חיבור גמור בעצמות אחר המיתה אך הנפש שהוא מצד אמא חופפת עליהם מלמעלה בסוד ונפשו עליו תאבל עליו דייקא כי כמו כשהזריע (נ"א שמזרע) אבא יצא חומר עם הבל דגרמי משותף יחד (לכן לא נפרדין לעולם ל"ג) כן לעולם אינן נפרדין אך הנפש באה אח"כ מאמא וחופפת על ההבל ואז בבטן אשה נכנסת הנפש בט' חדשים מעט מעט וכשנגמר נולד לכן גם אחר מיתה חופפת על עצמות ולא בתוכם כמו הבל דגרמי דאשתאר בחבורא גו גרמאי כנזכר בפ' שלח דקס"ט. ואע"פ שבדף ק"ע אמר זה על הנפש הכוונה הוא על הבל דגרמי וע"ש ואולי דגש ורפה הוא הבל דגרמו שאינם לא טעמים ולא נקודות ולא תגין כנזכר בתיקונים סוף תיקון ה' ולא קבלתי זה ממורי זלה"ה ועיין מה שחסר בסוף תי' כ"ח של כת"י שאמר כי הדגש והרפה הם הנפש ואפשר שהוא הבל דגרמי שהוא מכלל נפש וע"ש היטיב בענין דגש ורפה ואותיות ונקודות וטעמים שהם גוף ונר"ן. והנה הנקודות הם הי"ס שבתוכם שהם בחי' רוח והרי כ"ב אתוון והי"ס הם ל"ב נתיבות נמשכין מהחכמה שבהם נברא העולם שהוא ז"א וז"ש בל"ב נתיבות פליאות חכמה חקק והם י"ס בלימה וכ"ב אותיות יסוד כו' ונקרא יסוד לרמז לטפת חומר הזכר שהוא ראשון ויסוד שהם עצמות ואחר כך מצטייר באי

 

מא בה' אותיות מנצפ"ך הנקרא טפת אודם והבן זה למה זה נקרא תמיד בס"י לבחי' כ"ב אותיות יסוד:

 

והנה אלו הל"ב נתיבות הם זכרים מחכמה ונתונים באימא תוך מנצפ"ך שהם נ' שערים שבה כי כ"א כלולה מי' הרי נ' ולכן נקרא שערים יען הם פתחים פתוחים ונקבים של אימא הנקרא נקבה כי הנקבה שעריה פתוחים לקבל בתוכה נתיבות חכמה. ובזה תבין היות גבורות מנצפ"ך נקבות וגבורות ש"ך ניצוצין שהם הבל דגרמי דכורין. והנה יש ב' בחי' של י"ס א' י"ס דבחי' נפש וא' י"ס דרוח והנה כשאנו מזכירין האותיות שהם הגופין כלי הנפש נמצא כי הנפש הם י"ס שלהם ובין כולם הם ל"ב בחי' שהם ל"ב אלהים דקטנות שכבר ידעת כי כלים ונפש הם כולם בחי' אלהים דקטנות. אך יש הפרש כי י' אלהים שהם כנגד הנפש הם יותר מעולים ונזכר בתיקונים כת"י החסר והכ"ב אחרים הם כנגד הגוף שהם כ"ב אתוון ומאלו הל"ב אלהים מתקבץ הארתם בצאתם מהחכמה שהוא מוחא לגבי לבא ונעשה ל"ב כמנין ל"ב נתיבות החכמה ולכן הלב הוא אש שורף כי הוא האלהים דקטנות אך הקול שבתוכו הוא שם הוי"ה שהוא בחי' הרוח השורה בלב שהוא הנקודות העושים דפיקו מכח הנקודות כנזכר דס"ט ופ"ט וכד ייתי רוחא לגבי לבא דתמן נפשא אתמר ביה קול דודי דופק. והבן זה היטב כי הנפש והרוח הם שניהם בלב זה רוח וזה דם בסוד כי הדם הוא הנפש טיפת אודם דנוקבא והכלי הוא בשר הלב עצמו שהוא האותיות ובבוא הרוח אזי הם הויו"ת דגדלות ולא אלהים דקטנות. והנה אז נשלם שם מ"ב שהם ל"ב נתיבות גוף ונפש וי' אמירן שהם י"ס דרוח דגדלות כנזכר דכ"ב ע"ש היטיב איך (הנקודות והאותיות ל"ג) הנקודה והחוט. (ותגא דעל חוטא) הם ל"ב שבילין ותגא דעליה י' הרי מ"ב. והוא סוד י"ס הרוח שהם נק' באמת י"ס אך י"ס דנפש הוא שם מושאל כי עיקר י"ס הוא הרוח והוא שם מ"ה. כידוע כי שם ב"ן נפש ושם מ"ה רוח כנזכר די"ב כי מלגאו איהי שם מ"ה. ובזה תבין מ"ש בזוהר דנ"ז ע"ב וכד אית בישראל משכילים בחכמה דאיהו יו"ד מחשבה עלאה ידעין לזרקא להאי אבנא לההיא אתר דאתגזר. והענין כי כשעולין זו"ן בסוד מ"ד ומ"ן לגבי או"א ז"א באבא ונוקבא באימא אין עולה רק בחי' הרוח שבהם שהם אלו הנקודים שהם י"ס דרוח כי בחי' הגוף והנפש שלהם נשארין במקומן לעולם ולהיות כי אלו הנקודות שרשם מחכמה כמ"ש שם ידעין לזרקא להאי אתר דאתגזרת וידוע כי הנקודות נקבות נקרא אור חוזר אף שהוא בחי' ז"א מפני שהוא אור חוזר שבו. לכן נקרא אבנים נקבות עם שהם בחי' ז"א שהוא זכר. וז"ס בידך אפקיד רוחי כי הרוח עולה בסוד מ"ן למעלה אך הנפש נשארה למטה עם הגוף. אמנם מה שהיתה הנפש מתפשט תוך הגוף בשס"ה גידין שהוא דם בסוד כי הדם הוא הנפש עתה מסתלק משם ונאמר אני ישנ"ה בגימ' שס"ה כי השס"ה גידין של דם הוא מהנקבה הנקרא אני והם הישנים ומסתלק כל כח הנפש בתוך הלב לבדו. ובזה תבין למה האדם מתעורר תכף מתוך שינתו כי אין לו צורך רק שיתפשט מן הלב בתוך הגידין וזה סיבת אדם המצטער כשידו מונחת על לבו בשינתו כי הנפש אינה יכולה לדפוק ע"י הדם בשאר איברים ואז האדם צועק ואינו יכול לקום מאליו עד שיקראוהו ויעורר נפשו ואז יכול להתפשט באיבריו בכח חוזק הקריאה. וז"ס פ' פנחס דף רכ"ב כי בלילה תרעין דג"ע סתימין דאינון עיינין דלבא כגוונא דתיבת נח דכל נהורין סתימין בגווה ואינון מלאכין דמתפשטין בכל איברי דגופא כולהו סתימין בלבא כי הנפש יש בה אחיזה להקליפות בהיותן בלי רוח בסוד גם בלא דעת נפש לא טוב לכן נסגרת ונסתמת היא וכחותיה תוך הלב מפני מי המבול הם המזיקין. והענין כי בהיותה מתפשטת נאחזים בה ובהסגירה אין מי שיוכל לינק משם בסוד גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום והבן זה בסוד חותם בתוך חותם שצריך ליין כדי שלא יתנסך. והבן איך קרא לכוחות דנפש מלאכים שהם וורידי הדם שלוחי הנפש להחיות הגוף והם בחי' האותיות כנזכר בתיקונים דכ"ג אית מלאכין דמשמשין לאילין נקודין ואינון אתוון. והנה כמו שהי"ס נעשין ז' היכלות כי היכל הא' הוא נקרא ק"ק כולל ג"ר כך אלו הי"ס של הרוח (שהן הויו"ת) הן י' הויו"ת בנקודות מחולפין כנזכר בתיקונים דף קכ"ח ולפעמים נקרא ז' הויות ע"ד ז' היכלין והן הן ז' הויות ז' קולות דנפקי מלבא הנזכר במזמור הבו לה' בני אלים וכו' ז' הבלים דנפקי מלבא והם בחי' י' אמירן כי הנפש בחי' דבור והרוח בחי' אמירה לכן נקרא אלו י"ס דבחי' רוח בחי' י' אמירן הנזכר דס"ג בסוד אומר ועושה. אומר אבא בסוד הויו"ת. ועושה אמא בסוד אלהי"ם הנזכר בדקפ"ד ודק"ד ע"א ע"ש בב' נוסחאות ותמצא כי שם מ"ב הוא ל"ב אלהי"ם וי' אמירן שהם הויו"ת:

 

 

 

שער ה פרק ו

 

הכלל העולה כי כ"ב אתוון הם רמ"ח איברים של הגוף וה' דמנצפ"ך הוא הדם ששורה בו הנפש שהם תגין ועיקר ישיבתה בלב. ורוח הוא נקודות וגם הם נקבות כנ"ל כי הם אור חוזר והטעמים הם הנשמה זכר. והל"ב נתיבות הוא כללות הגוף והנפש. וי' אמירן הם י"ס דרוח. והנה נקודות הם ט' לפי שכבר ידעת כי ז"א אינו רק ט"ס כמנין א"ח והמלכות אין בה נקודה כי היא בחינת נפש לבד לפי שכבר ידעת כי הזעיר אנפין אין לו רק ט"ס ובין כולם הוא אחד. ואמנם הטעמים צריכין לחלק לי' חלקים וכן האותיות אף על פי שהם כ"ב נחלקים לי' ספירות כי הכתר של רוח נקודות יש לה אות א' כלי שלה וכן בכל שאר י"ס דרוח כי כ"א יש לה אותיות ידועות שהוא הגוף וכלים שלהם ויש ספי' שיש לה אות א' ויש ספי' שיש לה ב' אותיות וכנזכר פ' אחרי דע"ח ע"ב וז"ל אר"ש לר"א ת"ח הנהו כ"ב אתוון כולהו מתפרשן בהנהו י' אמירן כו' וע"ש ושם נאמר כי הא אוליפנא לן כל אינון אתוון דרשימין וידעין בכל כתרא וכתרא ואנו לא זכינו בהן אמנם ממוצא דבר נוכל להבינם מס"י ומזוהר שיר השירים כמ"ש בע"ה:

 

והנה נאמר בס"י כי אמש הם באופן זה כי ג"ר הם ג' קוים של ש' כי ראש נברא מאש וא' כוללת ג' אמצעיות חג"ת כי גוייה נבראת מרוח והם ח"ג ב' יודין דא'. ו' מן א' דא ת"ת באמצעיתא. כנזכר בס"ה בכמה מקומות. מ' פתוחה ביסוד בכללות ג"ת כי בטן נברא ממים כו' ואותיות בג"ד כפר"ת הם (בז' אותיות דג"ר כי הם) בז' נקבי הראש ב' אזן ימין חכמה. ג' אזן שמאל בינה. ד"כ עיינין נ"ה. פ' ר' חוטם ת"ת דעת. ת' פה מלכות. שבראש. י"ב פשוטים ה' בחסד ז' בגבורה (נ"א ו' בגבורה) ב' ידים. וכעד"ז כל הי"ב פשוטים בו"ק הגוף. ודע כי הרוח שהם י"ס אינם כסדר הכלים כי החסד של הרוח הוא בכלי הגבו' וגבורת הרוח הוא בכלי החסד וז"ס התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנזכר בזוהר ובתיקונים ע"ש וכן בפ' ויקרא דנ"ד ובסוף שיר השירים בסוד הנקודות בפ' יהי רקיע בתוך המים וזכור זה היטב. נמצא כי הם ב' בחי' א' ד' רוחות דרום צפון מזרח מערב. בחי' ב' היא ד' יסודות ארמ"ע והם בחי' רוח וגוף דרום חם ויבש ובו מים קרים לחים וכן כולם ע"ז הסדר גם דע כיון שכללות ז"א אינו רק ו"ק בחי' גופא אלא שבבחי' רוח נשלם לי' לכן גם האותיות אינם רק בו"ק. לכן אות א' מתחיל בחסד כנזכר בתרומה דקנ"ט גם בזוהר שיר השירים גבי הביאני המלך חדריו באדרא תניינא וז"ל כ"ב אתוון מתפשטים ושריין לאתנהרא מרישא דנהורא קדמאה וכו' כי כבר ידעת כי רישא דמלכא בחו"ג אתתקן וכו' פ' משפטים דקכ"ב נמצא כי כל הכ"ב אתוון הם בי"ס ועצמותם אינם רק ו"ק נמצא כי האותיות הם נפש ואז זו"ן הם שמות אלהים לכן הם ד"ו פרצופים נדבקין יחד אלא שזה אחור וזה קדם אך בבא הויות שהם רוח והם סוד המוחין דז"א כידוע אז נגדל הז"א ואז נעשו בן י"ס גמורות אף בבחי' הכלים ואז ננסרת הנקבה ממנו ולקחה הדין של אלהים והזכר הויות ואז נקרא הוי"ה אלהים שמא שלים והבן ולכן ננסרת ממנו כי הויות דוחין אלהים וניתנין לנקבה ומה שאנו אומרים תמיד חיצוניות העולמות הם הכלים האלו הגוף ונפש ופנימי' העולמות הם י"ס דרוח שהם מלגאו בארח (נ"א באורות) אצילות כנזכר די"ז כי הנשמות של אדם באים מזה האדם דאצילות שם מ"ה מלגאו הנק' י"ס דרוח ומלאכים מן החיצוניות שהם הגוף ונפש וזה הגוף של אלהים יורד לפעמים בבי"ע ושם מתקשטת ומתלבשת באותן הלבושי' להתנאות בהם בפני בעלה לומר ראה גידולים שגדלתי ולהיות כי אור הנקודות הם אור החוזר לכן עולה תמיד בסוד זרקא:

 

 

 

שער ה פרק ז

 

וזהו כת"י הרב ז"ל ומזכיר בו דרוש דלעיל:

 

אמ"ש בג"ד כפר"ת:

 

הנה נודע מן הכתוב לעיל כי אמ"ש הם ג"ר שהם יסודות אל ז"ת ובג"ד כפר"ת הם ז"ת יען שיש בהם דין ורחמים שהם אור ישר ואור חוזר שהם בחי' עצמן רחמים ובחי' מלכות שבכל אחד וא' הוא דין לכן הם כפולות וי"ב פשוטות הם ספי' ת"ת לבד שהוא א' מז' כפולות עצמן נחלקת לי"ב חלקים שהם י"ב פשוטות. והיותם י"ב הוא כי כל ז"ת נשרשים בגוף שהוא הת"ת והז' כפולות עם ת"ת בעצמו יהיה י"ד אך הז"ת זולת ת"ת בהיותן כפול הם י"ב נמצא כי הת"ת בעצמו הוא מב' בחי' שהוא אות (א') ר' מבג"ד כפר"ת והיא כפולה. עוד יש בו י"ב שרשים של ו"ת שהם כפולות והם י"ב ונכללין בת"ת ואלו י"ב פשוטות נקרא י"ב גבולי אלכסונים בס"י כי מאחר שהם עצמן בחי' ו"ת כפולות אשר בת"ת נשרשים א"כ צריכין להיות מצויירין שם בציור גבולי אלכסוני' כי חלק א' גבול א' שבו יהיה נוטה באלכסון נגד ספי' החסד וחלק גבול הב' יהיה עומד ונוטה נוכח ספי' הגבורה ועד"ז כולם כדי שאלו י"ב חלקי הת"ת יהיו נוטים פניהם נגד הו"ס שהם שרשים לאלו י"ב חלקי' שבת"ת לינק מהם כי הרי בחי' חסד שבת"ת צריך שיהיה בקו ימין הת"ת בראשית הקו ויהיה נחלק לב' חלקים כפולים דגש ורפה ובסוף קו הימין דת"ת יהיה בו ב' חלקים דנצח וכיוצא בזה בשאר. ודע כי גם ביסוד יש בו שנים עשר בחי' גבולי אלכסונים אלו כי כל הז"ת צריך שיהיו נרשמים בו בסוד אלה תולדות יעקב יוסף וז"ס וקרא זה אל זה י"ב בי"ב דת"ת ודיסוד ואלו הי"ב גבולי אלכסון דיסוד הם בחי' י"ב מזלות עצמן ובחי' ז' ככבי לכת הם הז"ת מפאת עצמן ולא מבחי' התכללותן ביסוד וענין היותם י"ב פשוטות הוא שהרי הם בחי' ז"ת הרומזים בת"ת או ביסוד בהיותם כפולות ולכן עלו בחשבון י"ב וע"כ הם י"ב פשוטות כי ו' כפולות הם י"ב פשוטות וע"כ הי"ב אינם כפולות רק פשוטות לבד:

 

הכלל העולה כי י"ס יש בהם י' אותיות אות א' בכל ספי' על סדר זה והם י' אותיות הנזכר אמ"ש בג"ד כפר"ת א' הוא כתר שהוא א' והוא אות א' מן אל"ף בי"ת ות' במלכות שהיא אחרונה וכן ת' היא אחרונה בא"ב נמצא כי ד' שהוא בת"ת ובת"ת זה יש בו י"ב אותיות פשוטות שהם בחי' ז' אותיות בג"ד כפ"רת כפולות ועתה הם י"ב פשוטות וז"ס מ"ש בפ' פקודי בהיכל רצון שהוא כולל שית היכלין אחרנין בגווה שהם ו' כפולה ונעשין י"ב בסוד ו"ו כי ת"ת נק' ו' כנ"ל בענין ז' כפולות וי"ב פשוטות. והנה האותיות הם כחות אצילות ועצמות הספי' וסוד המלכות והצירופים (נ"א כח אצולים מעצמות הספי' וסוד המלות והצירופים) שבס"י. הענין הוא שכל הכחות לא יפעלו אלא בסוד חזרתן וצירופם אל מקוריהם ואז יושפע עליהם שפע רב וחזק לשיוכלו הם לפעול פעולתן בחוזק. וז"ס המליך אות פלוני הנזכר בס"י כי יחדה וקשרה אל שרשה ואז הוציא פעולה אחת ממנה וי' אותיות הנ"ל כוללת כל הכ"ב והם אמ"ש בג"ד כפר"ת כנזכר בסוד י"ס כסדרן מלמעלה למטה (נ"א מלמטה למעלה) י"ב פשוטות הם י"ב גבולין וסוד אמ"ש וי"ה הם ג"ר וטעם הקדמת א' באמ"ש כי גם (כי) כל הדברים מורכבים מאש מים ורוח עכ"ז עיקר הכל הוא ע"י הרוח שהוא אות א' לכן בזכר וי"ה רוח מים אש כי הרוח עולה על הכל ואחריו מ' מים שהוא חסד ואחריו ש' אש שהוא דין וזהו אמ"ש. והנקבה בהפך ממש כי בא ממטה למעלה והוא אש"ם וה"י וכשהמליך אות מ' תחלה זכר מא"ש וא' קודם אל ש' יו"ה והנקבה מש"א יה"ו וכשהמליך ש' בזכר שמ"א כי להיות שעיקרו ש' שהוא דין הקדים ש' אל מ' הי"ו. אמנם להיות כי המים רחמים גמורים מן הרוח שהוא ממוזג לכן הקדים מ' אל א'. אך הנקבה שא"מ הו"י:]]

 

 

 

ולפי מה שרמזתי אם תרצה להשיג השגות אמיתיות, הסתכל בנבראים ובאותיות שכבר נבראו הנבראים, ובנקודם ובטעמם ובתנועתם ובשמותיהם ובמספריהם ובחלקיהם ובחלקי חלקיהם ובהרכבתם הראשונה ובמוכפלת פעמים רבות ואז הבין יראת ה' ודעת אלהים, ואי אפשר להאריך בסוד יצירת האדם כי אין קץ לחכמה אבל הרמזים מספיקים, והוא שראשו בדמות הגלגלים

[פני החיות במרכבה - פני אדם הדומה לחיה]

ידוע, כי יש מבני אדם אנשים אשר צורות פניהם דומים לצורת חי משאר בעלי החיים, עד שתראה אדם כאילו פניו דומים לפני אריה, ואחר כאילו פניו פני שור, וכיוצא בהם, ועל פי הדמויות הללו הנוטות לדמויות פני בעלי חיים מכנים את בני אדם 1 כך אמרו: פני שור ופני אריה ופני נשר,2 הם כולם פני אדם נוטים אל הצורות הללו של המינים הללו. יורוך על כך שתי ראיות:

 

האחת אמרו בחיות באופן כללי וזה מראיהן דמות אדם להנה 3, ואחר כך תיאר כל חיה מהן שיש לה פני אדם ופני נשר ופני אריה ופני שור.

 

והראיה השניה מה שביאר במרכבה השניה, אשר אמר אותה לביאור עניינים שהיו סתומים 4 במרכבה הראשונה. אמר במרכבה השניה: וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר 5, הרי ביאר כי אשר אמר עליו פני שור, הוא פני הכרוב, וכרוב הוא הצעיר בגיל בבני אדם 6, והוא הדין בשני הפנים הנשארים 7, ולא השמיט 8 פני שור אלא להעיר גם מצד גזרה מסוימת כפי שרמזנו בכך 9.

 

ולא יתכן לומר שמא זו השגת צורות אחרות, מפני שאמר בסוף התיאור הזה השני, היא החיה אשר ראיתי תחת אלוהי ישראל בנהר כבר 10.

 

והנה נתבאר מה שהתחלנו בביאורו [פירוש מעשה המרכבה ביחזקאל]

אמר שהוא ראה ארבע חיות 1, כל חיה מהן בעלת ארבעה פנים 2 ובעלת ארבע כנפיים 3 ובעלת שתי ידיים 4, וכלל צורת כל חיה צורת אדם, כמו שאמר דמות אדם להנה.

וכן הזכיר שגם הידיים ידי אדם 5, אשר ידוע כי ידי האדם לא נעשו בצורה זו אלא כדי לעשות את המלאכות האומנותיות בלי ספק 6.

וכן אמר כי רגליהן ישרות כלומר: שאין בהם פרקים, הוא עניין אמרו: רגל ישרה כפי פשט הלשון.

וכך אמרו: ורגליהם רגל ישרה 7 מלמד שאין ישיבה למעלה 8, והבן גם את זה.

וכן אמר כי כפות הרגלים אשר הם כלי ההילוך אינם [רעז] כרגלי האדם, ורק הידיים הם אשר כידי האדם, אבל הרגלים מעוגלים ככף רגל עגל 9.

ואמר עוד כי ארבע חיות הללו אין ביניהם חלל ריק ולא מקום פנוי 10, אלא כל אחת צמודה באחותה, אמר חוברות אשה אל אחותה 11.

ואמר עוד כי על אף היותן צמודות, הרי פניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, אמר ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה 12. והתבונן אמרו 'מלמעלה', כי הגופות צמודות, אבל פניהם וכנפיהם הרי הם פרודות, ורק מלמעלה, לפיכך אמר ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה 13.

עוד אמר שהם בהירות כעין נחושת קלל 14.

ואמר עוד שהם גם מאירות, אמר מראיהן כגחלי אש15 זהו כלל מה שנזכר בצורת החיות, כלומר: תבניתן ועצמותן 16 וצורותן וכנפיהם וידיהם ורגליהם.

 

אחר כך החל לתאר תנועות החיות הללו היאך הן, ואמר בהן מה שתשמע.

אמר כי תנועות החיות אין בהן לא כפילות 17 ולא כפיפות ולא עקימות אלא תנועה אחת, והוא אמרו: לא יסבו בלכתן 18.

עוד אמר כי כל חיה מהן הולכת כנגד פניה, והוא אמרו: איש אל עבר פניו ילכו 19, הנה ביאר שכל חיה אינה מהלכת כי אם כנגד פניה, ומי יתן וידעתי 20 לאיזה פנים, והרי היא בעלת פנים רבים 21, אבל זה הכלל אין הלוך ארבעתן אל עבר אחד, כי אלו היה כך לא היה מייחד לכל אחת תנועה. ואמר איש אל עבר פניו ילכו.

ואחר כך אמר כי החיות הללו צורת תנועתן מרוצה, והן חוזרות על עקבותיהן 22 במרוצה גם כן, והוא אמרו: והחיות רצוא ושוב 23, כי 'רצוא' - מקור 'רץ' 24 ו'שוב' - מקור 'שב' 24, לא אמר 'הלוך ובוא', אלא אמר כי תנועתן היא מרוצה וחזרה על העקבות 22.

 

וביאר את זה במשל ואמר כמראה הבזק, ובזק שם לברק, אמר כעין הברק שהוא נראה שתנועתו מהירה מכל תנועה, וכאילו הוא מתפשט במהירות וחש ממקום מסוים, ואחר כך מתכווץ וחוזר להיכן שממנו נע באותה המהירות עצמה פעם אחר פעם. ותרגם יונתן בן עזיאל ע"ה רצוא ושוב כך, חזרן ומקפן ית עלמא ותיבן בריא חדא וקלילן כחיזו ברקא.

 

ואחר כך אמר כי הרוח אשר אליה 25 נעה החיה אותה תנועת הרצוא ושוב אינה תנועה מחמתה, אלא מחמת זולתה כלומר: המטרה האלוהית, לפיכך אמר כי הרוח אשר תהיה שם המטרה האלוהית שתנוע אליה החיה, אל אותה הרוח היא נעה אותה התנועה המהירה אשר היא רצוא ושוב, והוא אמרו בחיות אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן.

ורוח כאן אינה הרוח הנושבת, אלא היא מטרה26 כמו שביארנו בשיתוף רוח 27. אומר, הרוח אשר הייתה המטרה האלוהית שתלך החיה אליה, הרי באותה הרוח רצה החיה אליה, וכך כבר ביאר גם יונתן בן עזיאל ע"ה, אמר, "לאתר די הוא 28 תמן רעוא למיזל אזלן לא מתחזרן 29 [רעח] במיזלהון ".

ולפי שהיה אמרו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, משמע פשט לשון זה, כי פעמים ירצה ה' בעתיד שילכו לרוח מסוימת ואז תלך החיה באותה הרוח, ופעמים ירצה שתלך לרוח אחרת הפך הראשונה ואז תלך, לפיכך חזר וביאר מקום ספק זה, והודיענו שאין הדבר כן, וכי 'יהיה' בעניין 'היה' וזה בעברית הרבה 30, וכבר סוימה 31 הרוח אשר רצה ה' שתלך החיה אליה, ובאותה הרוח אשר כבר רצה ה' שתלך החיה בה תלך.

והרצון יציב באותה הרוח, אמר בביאור עניין זה והשלמת הדיבור בו בפסוק אחר, על אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה הרוח ללכת 32, והבן הביאור הנפלא הזה, וגם זה מה שתיאר מצורת תנועת ארבע החיות אחר תיאור תבניתה.

 

ואחר כך עבר לתיאור אחר ואמר, שהוא ראה גוף אחד תחת החיות צמוד בהן, ואותו הגוף דבק בארץ, וגם הוא ארבעה גופים 33, וגם הוא אותו הגוף בעל ארבעה פנים, ולא תיאר לו צורה כלל, לא צורת אדם ולא זולתו מצורות בעלי החיים, אלא אמר שהם גופים גדולים מבהילים מפחידים, ולא תיאר להם תבנית כלל, ואמר שכל גופותיהם עיניים, ואלה הם אשר קראם אופנים, אמר וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות לארבעת פניו 34, הנה ביאר כי זה גוף אחד קצהו אצל החיות וקצהו בארץ, ושאותו האופן בעל ארבעה פנים, אמר מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש ודמות אחד לארבעתן 35, והנה עבר מאמרו אופן לאומרו ארבעה, הרי ביאר כי אותן הארבעה פנים אשר לאופן הם הארבעה אופנים.

ואחר כך אמר כי תבנית ארבעת האופנים תבנית אחת, והוא אומרו: ודמות אחד לארבעתן.

ואחר כך ביאר באופנים הללו שהם מורכבים זה בזה והוא אומרו: ומראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן 36, וזה דבר שלא נאמר בחיות לא אמר בחיות מילת 'תוך', אלא זו צמודה 36 לזו, כמו שאמר חוברות אשה אל אחותה 11. אבל האופנים אמר כי הם מורכבים זה בזה 37 כאשר יהיה האופן בתוך האופן.

אבל כלל גוף האופנים אשר אמר שהוא מלא עיניים, אפשר שכוונתו שהם"ממלוה עיונא" 38, ואפשר שהם בעלי גוונים רבים, ועינו כעין הבדולח 39, ואפשר שהם"כמו" 40 כפי שאנו מוצאים חכמי השפה אומרים כעין שגנב 41 כעין שגזל 42, כוונתם כמו דבר שגנב או כמו דבר שגזל, או יהיו מצבים ותוארים שונים ממה שאמר אולי יראה ה' בעיני 43, כלומר: מצבי זהו מה שתיאר מצורת האופנים.

אבל תנועת האופנים אמר בהם כי גם הם אין עקימות ולא כפילות 44 ולא כפיפות בתנועתן, אלא תנועות ישרות שאינן משתנות, והוא אמרו: על ארבעת רבעיהן בלכתם ילכו לא יסבו [רעט] בלכתן 45.

ואחר כך אמר כי אלה הארבעה אופנים אינם נעים בעצמם כמו החיות, אלא אין להם תנועה בעצמן כלל, כי אם בתנועת זולתן, והרבה בכפילת עניין זה והדגישו כמה פעמים, ועשה מניע האופנים הם החיות, כדי שיהא על דרך המשל מצב האופן עם החיה כמי שקשר גוף מת 46 בידי בעל חי ורגליו 47, וכל זמן שנע אותו החי תנוע אותה הקורה או אותה האבן הקשורה באברו של אותו החי, לפיכך אמר ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם ובהינשא החיות מעל הארץ יינשאו האופנים 48, ואמר והאופנים יינשאו לעומתם 49.

וביאר סיבת הדבר ואמר כי רוח החיה באופנים, וכפל עניין זה להדגשה ולהבנה ואמר, בלכתם ילכו ובעמדם יעמדו ובהינשאם מעל הארץ יינשאו האופנים לעומתם כי רוח החיה באופנים 50.

ויהיה הסדר בתנועות הללו כך, כל רוח שהייתה המטרה האלוהית שינועו החיות אליה הרי לאותה הרוח נעות החיות, ובתנועת החיות ינועו האופנים על דרך ההימשכות אחריהם על ידי הקשר, לא שהאופנים נעים מצד עצמן כלפי החיות.

וניסח סדר זה ואמר, על אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה הרוח ללכת והאופנים יינשאו לעומתם כי רוח החיה באופנים, וכבר הודעתיך תרגום יונתן בן עזיאל ע"ה אמר על אתר די הוא 28 תמן רעוא למיזל וגו'.

 

וכאשר סיים תיאור החיות צורותיהן ותנועותיהן, והזכיר האופנים אשר תחת החיות וקשרם בהם ונועם בתנועתם, ההל בהשגה שלישית אשר השיג, ועבר לתיאור אחר, והוא מה שעל החיות ואמר, כי על ארבע החיות רקיע 51, ועל הרקיע דמות כיסא, ועל הכיסא דמות כמראה אדם 52. זהו כל מה שתיאר בהשגה אשר השיג תחילה בנהר כבר. . ומה שלמעלה מהם,

 

[החזון השני של יחזקאל]

כיון שהזכיר יחזקאל ע"ה מתיאור המרכבה מה שאמר בתחילת הספר, חזרה אליו אותה ההשגה עצמה פעם שניה כאשר הועבר 1 במראה הנבואה לירושלם, וביאר לנו דברים שלא נתבארו תחילה.

 

מהן שהוא העתיק אותנו מלשון חיות ללשון כרובים, והודיענו כי החיות האמורות תחילה הם גם מלאכים, כלומר: הכרובים 2, ואמר ובלכת הכרובים ילכו האופנים אצלם ובשאת הכרובים את כנפיהם לרום מעל הארץ לא יסבו האופנים גם הם מאצלם 3. והדגיש קשר שתי התנועות 4 כמו שאמרנו 5.

ואחר כך אמר היא החיה אשר ראיתי תחת אלוהי ישראל בנהר כבר, ואדע כי כרובים המה 6, וחזר על הצורות עצמם והתנועות עצמם וביאר 7 שהחיות הם הכרובים והכרובים הם החיות. עוד ביאר בתיאור הזה השני עניין אחר, והוא שהאופנים הם הגלגלים, אמר לאופנים להם קורא הגלגל באזני 8.

עוד ביאר עניין שלישי באופנים ואמר בהם, כי המקום אשר יפנה [רפ] הראש אחריו ילכו לא יסבו בל