אלוהי הלב - לתקשר עם הבורא (חלק א') 

אלוהי הלב - לתקשר עם הבורא (חלק א')


המפתח לחירות שלנו אינו מצוי בהתנערות מאחריות או בבריחה מהשגרה, אלא דווקא ביצירת מחויבות לחיות את היומיום על פי הייעוד שלנו באופן שתורם לעצמנו ולאחרים בו זמנית, באמצעות הקשבה לאלוהי הלב שלנו.

נושאים חשובים רבים בוערים על סדר היום העולמי וקוראים לנו להיות מעורבים: הצלת כדור הארץ, המצב הכלכלי, פליטי דארפור ועוד. לאיזה מהם נתייחס ואיך ניצור סדרי עדיפויות, כשלרשותנו רק 24 שעות ביממה, ומלבד המורכבות של לחיות את חיינו, אנו נקראים מדי יום על ידי המדיה והאנשים שמציפים את תיבת הדוא"ל שלנו, להציל ולתרום לכל כך הרבה דברים חשובים? לבי נקרע בין כולם ואני חייבת לעשות סדר בתוכי. פניתי אל אלוהי הלב שלי ושאלתי אותו מהו סדר היום שלי להיום. המאמר הזה הוא התשובה.

אלוהי הלב הוא החוט הבלתי נראה (לעין הפיסית) המחבר בין ליבו של האדם אל ליבו של הבורא, העוגן של הניצוץ האלוהי בתוך ליבנו. אלוהי הלב מורה לנו את הדרך לזיהוי ומימוש ייעודינו בחיים ושליחותנו בעולם. החיבור לבורא הוא אישי ושונה מאדם לאדם, אך המשותף לכולנו הוא החיבור לאותו בורא. מחד אלוהי הלב מאפשר לנו אחדות עם הבורא והבריאה ומאידך הוא גורם לנו לראות את עצמנו, את הזולת ואת העולם מזווית אישית, ייחודית ובלעדית לנו.

ההבדלה מחד והאחדות מאידך שמעניק לנו אלוהי הלב, גורם לכל אחד ואחת מאיתנו להיות יחיד ומיוחד, בעלי אישיות ואופי אנושיים ואלוהיים בו זמנית. אלוהי הלב משמש לנו כמצפן לגילוי המתנה הייחודית שהיננו על מנת שנאפשר לה להתממש בעולם עבור עצמנו ולטובת הכלל. המתנה שהיננו היא ייעודנו בחיים. מימוש ייעודנו הוא השליחות שלנו בעולם.

פנייה לאלוהי הלב הכל כך אישי נדמית כמותרות לנוכח ריבוי הבעיות על סדר היום הציבורי. הפיתוי להתעלם מאלוהי הלב גדול, בשל הקולות הרועמים המטיפים לנו ודורשים מאיתנו להתגייס למען הצלת דבר כזה או אחר בעולם. אנו חשופים לדרישות חיצוניות משני סוגים: האלטרואיסטים שמבקשים שנפזר את משאבינו על פני מטרות ראויות רבות והאגואיסטים שמבקשים לרתום אותנו למען הגשמתם העצמית.

לצדקנים שביניהם יש יכולת מופלאה לתת לנו תחושה שבקשותיהם הגיוניות וברורות ואם לא נרתם הביקורת שלהם עלינו עלולה להיות חריפה: על שלא עצרנו להניח תפילין בכניסה לתחנת הרכבת, על שלא תרמנו כסף להומלס בצומת, על שלא הסכמנו לענות על השאלון של הטלפנית מחברת הסקרים וכן הלאה.

אי לכך, הפנייה לאלוהי הלב היא הכרחית דווקא לאנשים רגישים ואכפתיים, ובמיוחד בזמן סערה חיצונית ו/או פנימית, מכיוון שאלוהי הלב אמון על התיאום בין סדר היום האישי שלנו וסדר היום הציבורי. אלוהי הלב יודע מהם הנושאים שאליהם עלינו להתייחס באופן אישי, ובאיזה אופן להתייחס אליהם, לטובתנו ולטובת הכלל בו זמנית.

כשאנו קשובים לאלוהי הלב שלנו אנו יודעים את ייעודנו וממלאים את שליחותנו הייחודית בעולם גם אם אחרים יחלקו על בחירותינו. זהו סיכון שעלינו לקחת, מכיוון שלפעמים יהיו אנשים שדרכנו לא תמצא חן בעיניהם. כאשר אנו נאמנים לאלוהי הלב שלנו אנו חופשיים וסדר יומם של אחרים לא יכול עוד לשלוט בנו ולעצב את דרכינו. ההקשבה לאלוהי לבנו נוסכת בנו שלמות פנימית שמאפשרת לנו לדעת שעשינו את מנת חלקינו.

לתרום לעצמנו ולאחרים בו זמנית

פעמים רבות נדמה כאילו עומדת בפנינו בחירה: לתרום רק לעצמנו או לתרום רק לאחרים. אינני יוצאת, חלילה, נגד עזרה לזולת ונגד תרומה לעולם, נהפוך הוא: האפשרות המועדפת עלי היא לתרום לעצמנו ולאחרים בו זמנית ועל כך ארצה לספר.

האפשרות של תרומה לעצמנו בלבד נובעת מתוך תפיסה אגואיסטית (עיסוק בהגדרת העצמי) ומתמקדת בטובה הפרטית שלנו בלבד, ללא כל התחשבות או רגישות לסביבה ומתוך נתק מהבורא ומהבריאה. במצב זה אנו חוששים שאם לא נדאג לעצמנו אף אחד לא ידאג לנו. אנו רואים את עצמנו קטנים וחלשים מול העולם הגדול והמנוכר וזה עלול לעורר בנו תחושת בדידות וחרדה. צחוק הגורל הוא שמרוב השקעה (ושקיעה) בעצמם, אנשים אגואיסטים מוצאים עצמם לעיתים חיים בתחושת דלות וחוסר שמחת חיים.

האפשרות של תרומה לזולת בלבד נובעת מתוך תפיסה אלטרואיסטית (עיסוק באחר) ומתמקדת בטובתו של האחר, על פי רוב על חשבון עצמנו. במצב זה אנו חשים חזקים ולעיתים אף גדולים מהחיים. אנו לוקחים את תפקידו של הבורא מכיוון שנדמה לנו כי בידינו הפתרון לבעיות העולם וכי המעשה או התרומה שלנו הוא הכרחי וחשוב במיוחד. הנחה זאת יוצרת פעמים רבות תחושה של חירום, בהילות והתנהגות היסטרית ומלחיצה כלפי עצמנו והסביבה. במצב של לחץ ודחיפות לפתור את בעיות העולם, קשה ליצור תקשורת: לא עם עצמנו ולא עם הבורא.

האפשרות של תרומה לעצמנו ולעולם בו זמנית נובעת מתוך קשב לאלוהי הלב שלנו, דווקא מכיוון שאלוהי הלב הוא החיבור בין ליבנו לליבו של הבורא. הנתינה לעצמנו נמצאת בהלימה, בשלום ובהרמוניה עם הסביבה ועצם נוכחותנו היא מתנה לעצמנו ובעולם. העשייה שלנו מתרחשת מתוך קשר עם ייעודנו בחיים ואנו חשים שמחה, שלמות פנימית ונינוחות עם דרכנו בעולם, אנו יודעים שאנו מונחים בכף ידו של הבורא וכל שנזדקק לו באמת יסופק לנו, אנו חופשיים מדאגות ויכולים להרשות לעצמנו להתנהל בקלילות, שפע ובשמחה ולפעול לטובתנו ולטובת הכלל בו זמנית.

לפיכך, החופש שלנו איננו התנערות מאחריות או בריחה מהשגרה, אלא דווקא המחויבות לחיות את היומיום על פי הייעוד שלנו באופן שתורם לעצמנו ולאחרים בו זמנית, באמצעות הקשבה לאלוהי הלב שלנו, ועשיית סדר פנימי (ולא רק בפסח).

עושה שלום ממרומיו

הבורא, כמו פקח של מנחת מטוסים, מנהל ממרומיו את הידע הקולקטיבי לגבי העולם. כשם שהטייס תלוי בפקח התעופה כדי להנחית את המטוס שלו בשלום, כך האדם תלוי בקשר הישיר שלו עם הבורא כדי לנהל את חייו על מי מנוחות. כשם שהתקשורת בין מגדל הפיקוח ובין הטייס עלול להשתבש, כך גם הקשר בין האדם לבוראו.

מהתבוננות באלפי הילות לאורך השנים הבחנתי שכל אדם מחובר אל הבורא באופן ישיר, מולד ובלתי אמצעי. אין צורך להיות אדם מאמין, רוחני או דתי כדי להיות מחובר אל הבורא. החיבור הוא טבעי. עם זאת, פעמים רבות אנו חשים כאילו הבורא לא נענה לתפילותינו וחלקנו אף משוועים לשיחות ישירות עם הבורא בגובה העיניים, ללא הצלחה. לכן חשוב לטפח את ערוץ התקשורת בין האדם לבורא ולשמור על תקינותו וזרימתו.

שיבוש התקשורת עם אלוהי הלב שלנו נגרם כתוצאה משני גורמים עיקריים: היצמדות לאגו ועבודת אלילים. כמו אלוהי הלב, כך גם האגו נועד לעזור לנו בזיהוי ומימוש ייעודנו. האגו שוכן בלב, בסמוך לאלוהי הלב ולכן אנו נוטים לבלבל לפעמים בין השניים: בעוד שאלוהי הלב הוא האישיות האלוהית שהיננו בגוף הפיסי שלנו, האגו הוא הכסות שלובשת האישיות על מנת להתנהל בעולם הפיסי בעת הגשמת הייעוד שלנו ומילוי שליחותנו. האגו מורכב מהשם שלנו, המגדר, הלאום, הדת, המוצא, הגיל, ההשכלה, המצב הכלכלי, המקצוע, התחביבים, החוויות וכד'. כאשר אנו עוזבים את הגוף הפיסי שלנו ועוברים לעולם הבא, האגו נושל מעלינו בעוד שהנשמה שהיננו ממשיכה להתקיים וכך גם הקשר הישיר שלה עם הבורא. האגו אם כן, לובש ופושט צורה, הוא זמני, הוא בלתי יציב והוא בר חלוף. ההזדהות עם האגו מבלבלת אותנו לחשוב שהכסות שלנו היא למעשה הווייתנו האמיתית, וההיאחזות בו משכיחה מאתנו את קיומו של הבורא ואת הקשר האישי, הישיר והמיוחד שלנו איתו.

בשנות ה 30 של המאה ה 20, כאשר הבורסה נפלה, היו מי שהזדהו עם האגו שלהם ונאחזו בתפיסה ש"אני זה הכסף שלי ואם איבדתי את כספי אין לי זכות קיום", וכתוצאה מכך קפצו מהגג והתאבדו. כאשר אנחנו חופשיים מהזדהות עם האגו שלנו, ההקשבה וההיענות להנחיות אלוהי הלב שלנו היא טבעית, ספונטנית וללא השקעה מיוחדת. במצב זה אנו יודעים את ייעודינו ומממשים אותו בקלות וללא מאמץ, כמו במקרה של המדען הנודע סטיבן הוקינג, המרותק לכיסא גלגלים ומוגבל פיסית. גופו נכה, אך כנשמה הוא מוכשר ומחונן. אילו היה נצמד לאגו שלו ("אני נכה") ולוקח אותו ברצינות, הוא היה שוקע בתוך דימויו הגופני ולא תורם את תרומתו המדהימה למדע ולעולם.

סדר פנימי: הבדלה, שחרור ואיסוף אנרגטיים

על מנת להשיב את הקשב הטבעי שלנו לאלוהי הלב עלינו לוותר על ההזדהות עם האגו שלנו. זוהי עבודה יומיומית הדורשת יצירת הבדלה בינינו לבין הדברים שעשינו והיינו במשך היום: השתחררות מהדברים שאירעו לנו במהלכו, הבדלה בין הנשמה שהיננו ובין הכובעים השונים שחבשנו (אבא, בוס, רופא וכדומה) ושחרור ההיאחזות בתפקידים השונים אותם אנו גילמנו (אני שחקן מפורסם, אני זמרת בראשית דרכי, אני רופא מתוסכל, אני אישה בהריון וכד'). כמו כן, עלינו לאסוף את תשומת הלב (האנרגיות /כוחות) שלנו מהיום בחזרה אל עצמנו.

הדרך הטבעית, המהנה והיעילה ביותר שאני מכירה ליצירת הבדלה, לשחרור ולאיסוף אנרגטי היא שימוש ביכולות הרב חושיות (על חושיות וחושיות) הטמונות בכל אדם באופן מולד (אותן אני מלמדת במסגרת קורס המלך).