קולה נדם. שתיקתה חילחלה עמוקות בתוך החלל הריק.
החלל הפנימי שלה.
זה לא שהיא היתה לבד. היו אנשים לידה.
זה לא שהיא לא דיברה וקולה לא נשמע.
היא דיברה ללא הרף וצחקה צחוק מתגלגל, האנשים מסביבה חשבו כמה היא חיונית וכמה החיים שלה טובים, עשירים. התקנאו בה על החיוך האמיתי שנבע ממנה.
החיוך הזה נבע מתוך עמקי נשמתה. הצחוק המתגלגל הדביק את הסובבים.
היא שמחה על שהיא גורמת לכולם לחייך וכולם כל כך מסופקים מהחיים כשהם לידה.
בינה לבין עצמה חשבה: כמה טוב לעשות טוב לאנשים. הנה, זה הייעוד שלי בחיים. לעשות טוב לאנשים.
אך השתיקה מבפנים... הרעב והצמאון לנפש שתצחיק אותה שתגרום לה הנאה רצופת אורגזמות נפשיות, כל אלה היו גדולים מדי עבור הנשמות האחרות שחיו בסביבתה.
היא חשבה כך, בינה לבין עצמה, איפה אותו אדם שימלא אותה בהבנה. שימלא אותה בהבנה מעשית ולא בהבנה טלפאטית.
הכל היה כל כך אפלטוני... כל המערכות המבוססות על האני מבין אותך, אני קולט אותך, אני יודע מה את חושבת ומה את צריכה. כל זה כל כך אפלטוני עד כדי להחריד.
היא המתינה בבית, עם הרבה סבלנות, לליטוף לחיבוק. הוא היה שם. כן. אבל הוא לא הלך לקראתה ולו שבעה צעדים כדי לחבק אותה חיבוק ספונטאני שיעשיר את נשמתה. הוא לא הבין איך חיבוק מעשיר נשמה הוא לא הבין את האנרגיה האצורה בספונטאניות של החיבוק. בחדירת שתי נפשות האחת אל תוך השנייה תוך כדי מגע גוף תמים. הוא לא הבין שכששתי נשמות נפגשות הן מתערבלות כבמתוך מערבל בצק אל תוך עיסה נעימה וריחנית כחלת שבת מתוקה.
הוא לא הבין שחיבוק מייצג את ערבול הפיסיות, הרוחניות וכל מה שנובע משני מושגים אילו. את המעשים שמעבר לחיבוק.
היא לא ידעה להסביר לו.
היא איננה. לא קיימת. הנשמה השנייה שתרצה בה. שתרצה להתערבל בנשמתה הגדולה, הרחבה, הגבוהה. כי איזו נשמה תרצה לעמוד מול איכות שכזאת ולחוש נחותה כל כך.
הנשמה שלה לא נתנה לנשמות אחרות לחוש נחותות, בכוונה. היא היתה גבוהה כל כך עד כדי חוסר בטחון של האחרות. הנשמה שלה ידעה להעניק, לתת ללא כל תנאי, עד כדי שנשמות אחרות פחדו או מיהרו לסחוט אותה.אותן אלה צעקו מסביבה:תני, תני, תני....והיא נתנה ונתנה ונתנה ושמחה לתת.
עד שיום אחד התפצלה לכיוונים שונים, התבלבלה, לא הבינה מה קורה לה וביקשה רחמים.הנשמה ירדה,בת אחת, אל פי התהום אל מעמקי השאול, אל הנשמות האבודות שסחפו אותה וסחפו למצוץ ולשאוב את הטיפות האחרונות..
הנשמה זעקה....רחמים, עזרה....היא שלחה אותות אל הנשמות הגבוהות שאינן איתנו יותר. הנשמות שסיימו תפקידן בעולמינו...עת ארוכה למדי היה נראה כי נשמות אלו, גם הן אינן שמות לב אליה. הנשמה, מרוטה, קרועה, פרועה ומבולבלת הילכה לה בין השאול לבין חוזקה האדיר להמשיך ולהעצים עצמה.
ראתה זאת נשמה אחת, נשמה מוכרת מן העולם הבא וקראה לה וקראה לה לעלות בחזרה.
הנשמה הגבוהה הסבירה לה שעכשיו זה הזמן להיות חזקה. ללכת הלאה ולא להתלות בנשמות אחרות.
הנשמה הגבוהה בכוחותיה הבלתי נדלים העניקה נשמה פנימית נוספת הניתנת לחיזוק בעיתות צרה וכשל. על מנת שהנשמה הטועה לא תרגיש לבדה.
וכך, המשיכה הנשמה את חייה לבדה. מחוזקת מאהבה עצמית הניתנת רק ליחידי סגולה על מנת להמשיך להעשיר ולהאדיר את הנשמות העצובות שסביבה.
והיא היתה מאושרת בחלקה. היא זכתה באהבה עצמית לה היתה זקוקה. בהערכה עצמית ובהכרה.
היא השלימה עם עצמה ויותר לעולם, לא חיכתה לנשמה שנייה. היא קיבלה נשמות לזמן קצוב כדי להעצים שתי נשמותיה, מפעם לפעם...
כערפד מוצץ דם הנאחז בחייו ובדמו של אחד על מנת להעצים עצמו ולהמשיך לספק את הפחד לאוהביו.
החלל הפנימי שלה.
זה לא שהיא היתה לבד. היו אנשים לידה.
זה לא שהיא לא דיברה וקולה לא נשמע.
היא דיברה ללא הרף וצחקה צחוק מתגלגל, האנשים מסביבה חשבו כמה היא חיונית וכמה החיים שלה טובים, עשירים. התקנאו בה על החיוך האמיתי שנבע ממנה.
החיוך הזה נבע מתוך עמקי נשמתה. הצחוק המתגלגל הדביק את הסובבים.
היא שמחה על שהיא גורמת לכולם לחייך וכולם כל כך מסופקים מהחיים כשהם לידה.
בינה לבין עצמה חשבה: כמה טוב לעשות טוב לאנשים. הנה, זה הייעוד שלי בחיים. לעשות טוב לאנשים.
אך השתיקה מבפנים... הרעב והצמאון לנפש שתצחיק אותה שתגרום לה הנאה רצופת אורגזמות נפשיות, כל אלה היו גדולים מדי עבור הנשמות האחרות שחיו בסביבתה.
היא חשבה כך, בינה לבין עצמה, איפה אותו אדם שימלא אותה בהבנה. שימלא אותה בהבנה מעשית ולא בהבנה טלפאטית.
הכל היה כל כך אפלטוני... כל המערכות המבוססות על האני מבין אותך, אני קולט אותך, אני יודע מה את חושבת ומה את צריכה. כל זה כל כך אפלטוני עד כדי להחריד.
היא המתינה בבית, עם הרבה סבלנות, לליטוף לחיבוק. הוא היה שם. כן. אבל הוא לא הלך לקראתה ולו שבעה צעדים כדי לחבק אותה חיבוק ספונטאני שיעשיר את נשמתה. הוא לא הבין איך חיבוק מעשיר נשמה הוא לא הבין את האנרגיה האצורה בספונטאניות של החיבוק. בחדירת שתי נפשות האחת אל תוך השנייה תוך כדי מגע גוף תמים. הוא לא הבין שכששתי נשמות נפגשות הן מתערבלות כבמתוך מערבל בצק אל תוך עיסה נעימה וריחנית כחלת שבת מתוקה.
הוא לא הבין שחיבוק מייצג את ערבול הפיסיות, הרוחניות וכל מה שנובע משני מושגים אילו. את המעשים שמעבר לחיבוק.
היא לא ידעה להסביר לו.
היא איננה. לא קיימת. הנשמה השנייה שתרצה בה. שתרצה להתערבל בנשמתה הגדולה, הרחבה, הגבוהה. כי איזו נשמה תרצה לעמוד מול איכות שכזאת ולחוש נחותה כל כך.
הנשמה שלה לא נתנה לנשמות אחרות לחוש נחותות, בכוונה. היא היתה גבוהה כל כך עד כדי חוסר בטחון של האחרות. הנשמה שלה ידעה להעניק, לתת ללא כל תנאי, עד כדי שנשמות אחרות פחדו או מיהרו לסחוט אותה.אותן אלה צעקו מסביבה:תני, תני, תני....והיא נתנה ונתנה ונתנה ושמחה לתת.
עד שיום אחד התפצלה לכיוונים שונים, התבלבלה, לא הבינה מה קורה לה וביקשה רחמים.הנשמה ירדה,בת אחת, אל פי התהום אל מעמקי השאול, אל הנשמות האבודות שסחפו אותה וסחפו למצוץ ולשאוב את הטיפות האחרונות..
הנשמה זעקה....רחמים, עזרה....היא שלחה אותות אל הנשמות הגבוהות שאינן איתנו יותר. הנשמות שסיימו תפקידן בעולמינו...עת ארוכה למדי היה נראה כי נשמות אלו, גם הן אינן שמות לב אליה. הנשמה, מרוטה, קרועה, פרועה ומבולבלת הילכה לה בין השאול לבין חוזקה האדיר להמשיך ולהעצים עצמה.
ראתה זאת נשמה אחת, נשמה מוכרת מן העולם הבא וקראה לה וקראה לה לעלות בחזרה.
הנשמה הגבוהה הסבירה לה שעכשיו זה הזמן להיות חזקה. ללכת הלאה ולא להתלות בנשמות אחרות.
הנשמה הגבוהה בכוחותיה הבלתי נדלים העניקה נשמה פנימית נוספת הניתנת לחיזוק בעיתות צרה וכשל. על מנת שהנשמה הטועה לא תרגיש לבדה.
וכך, המשיכה הנשמה את חייה לבדה. מחוזקת מאהבה עצמית הניתנת רק ליחידי סגולה על מנת להמשיך להעשיר ולהאדיר את הנשמות העצובות שסביבה.
והיא היתה מאושרת בחלקה. היא זכתה באהבה עצמית לה היתה זקוקה. בהערכה עצמית ובהכרה.
היא השלימה עם עצמה ויותר לעולם, לא חיכתה לנשמה שנייה. היא קיבלה נשמות לזמן קצוב כדי להעצים שתי נשמותיה, מפעם לפעם...
כערפד מוצץ דם הנאחז בחייו ובדמו של אחד על מנת להעצים עצמו ולהמשיך לספק את הפחד לאוהביו.
