מהות סיפור טוב היא על פי רוב בכך שהוא מצליח לפרוס פיסת חיים אמיתית. לשם מה? לשם מה פעילות אנושית זאת של כתיבת סיפורים והקריאה בהם? רק על מנת לאמר, יופי או זבל? לא. האדם אינו יכול להקיף את המציאות ממקום מוגבל ובתקופה קצרה. לכן, סיפורים הם פיסות ניסיון, ניסיון חיים שהזמן להשתלט עליו מהיר. שכן קריאת ספור מהירה לאין שעור יותר מהניסיון האישי, העשוי לארוך שנים. סופר טוב גם מספק תובנות והארות מחכימות, וזה אחד ההבדלים בין ספרות טובה, וספרות המכילה שעטנז של סנסציות שיש בה הכל-מכל (גורל אכזר; תככים ואינטריגות; סקס; כסף וכוח; מזימות והתנכלויות), בבחינת רומן למשרתות או מעין "סרט טורקי".
מה שעושה את ההבדל הוא שסיפור אמין, משקף באמת את המציאות, כאשר מחברו טרח לאסוף חומר ולבנות סצינה אמינה (כשם שעושים גדולי הסופרים), ולא עשה מלאכתו חפיף, תוך הסתייעות בכשרון כתיבה בלבד ותוך ניתוקים מהמציאות והסתבכות בסתירות פנימיות. סיפור אמין וטוב המביא פיסת חיים אמיתית ולא חלקית (כשחלקו האחר אינו אמיתי) חייב לאפשר מיפוי למטרת הסקת מסקנות וזיהוי הסיבות לדברים, ואיפוא בדיוק הם ממוקמים.
לכן, בניגוד לטוענים למשל שניסיון לאתר מעמד חברתי או מאפיינים חברתיים-כלכליים אחרים אינו ממהות ביקורת טובה, יש דווקא לזהות בעין חדה היכן קיים המעמד החברתי בו מתקיימים בסבירות גבוהה ושכיחים יותר הדברים המתוארים בסיפור, מי, איך, מה, מהם אופני הפעולה האופיניים, דרכי המחשבה האופייניות, בקיצור, למי ומה בדיוק (או בסבירות גבוהה) מתאים המתואר בסיפור.
אם לא כך, אז תאמר מה שאומר בדרך כלל סופר רומן למשרתות, "כולם כאלה" בנוסח "כולנו אשמים" המפורסם. אבל למרבית השמחה זה לא כך, במציאות יש פנים שונות ופינות שונות ולא הכל אחיד בכל פינה ובכל מקום. יש דברים אופייניים יותר לעשירים מסוג מסויים, יש דברים אופייניים יותר למדענים וכאלה המאפיינים יותר עבריינים פיננסיים, או להבדיל, פרופסורים לפיזיקה. אם איננו יכולים למפות את הניסיון העולה מהסיפור, לא עשינו כלום.
אכן, טובי ההוגים החברתיים הושפעו מיצירות שתארו מעמדות חברתיים מסויימים, מסוג מפעלו המונומנטלי ורב הכרכים של הסופר הצרפתי הענק בן המאה ה-19 אונורה דה בלזק "הקומדייה האנושית", בו הוא מיפה את כל החברה הצרפתית על מעמדותיה וטיפוסיה. אפילו מיצירות קצרות ומרתקות שניכתבו על ידי סופרים מעולים באמת כמו סומרסט מוהם, או גרייהם גרין, אנו מסוגלים להפיק פיסות ניסיון אמיתיות תוך מיפוי שלהם.
זיקוק הסבל בסיפור - מכתב לסופר צעיר
ארז היקר, למה לא תזקק את הניסיון הקשה שעברת בחייך, לכדי סיפור הממצה את עיקרי הדברים, או סידרת מאמרים? אנו נימאים כאן, בפורום תרבות זה, כדי להעשיר את עולמנו. נכון, מה שכתבתי הרגע זאת פראזה, אבל לא פראזה ריקה. נכון, המסגרת התרבותית יוצרת סובלימציה, מעמעמת את הכאב החד, דבר שכיניתי פעם "חוטי התיל של המציאות העירומה".
אך עם זאת, גישתי דוגלת בכך שתרבות הינה פונקציונאלית, ולא רק מסכת אסתטית מענגת - כפי שהיתה למשל גישתו של הסופר האנגלי הנפלא בן סוף המאה ה-19 אוסקר ווילד - שאגב, מתוך אירוניה של הגורל, דווקא עבר סבל רב בסוף חייו הקצרים, כאשר נישפט על היותו הומוסקסואל - דבר שהיה בתקופה הויקטוריאנית מחוץ לחוק בבריטניה - וניכלא בכלא רידינג הידוע לשמצה, שם כתב את ספרו הקשה "ממעמקים" de profondus .
סיפרות טובה חייבת, חייבת, להביא את הניסיון הקשה, בצורה מזוקקת אמנם, בשביל שנוכל להמנע בעתיד מטעויות ונזקים. זוהי התקדמות הציויליזציה, אם תרצה, כאשר הדורות הבאים נימנעים משגיאות העבר, או מנטרלים וממזערים את האפקטים הניזקיים שלהן.
כך למשל, בעקבות פילוסוף הנאורות והסופר הצרפתי וולטיר (שזה כינוי הספרותי של פרנסואה-מארי ארואה, 1694-1778) שיצא נגד העינויים הקשים שהיו נהוגים בתקופתו, העינויים מוזערו בתקופות הבאות, ונידחקו רק לעולם השלישי, או למרתפי אירגוני חושך למיניהם במערב. אך אינם מתבצעים עוד בקנה מידה גדול ובפרהסיה, במוצהר, כפי שנהגה "הלשכה הקדושה", היא האינקויזיציה הדומיניקנית, בצרפת, באיטליה, בספרד ובדרום אמריקה. לספרה של הארייט ביצ`ר סטואו "הדוד תום" היתה השפעה גדולה על ההתגייסות לביטול העבדות בארה"ב. אני יכול להבין, אך לא להצדיק, את כעסך על סופרת פלונית, על מה שנראה לך כגישה הנראית לך אולי זחוחה-משהו, שאינה מדגישה מספיק לטעמך את יסודות הכאב והסבל במציאות הממשית, שאתה עברת. אך עשה עם זה משהו בונה, עם הכאב והסבל, הרי אתה עוסק בכתיבה ספרותית ושירה - טובה למדי, לטעמי.
ומה נחשב לסיפור טוב במקומותינו, כאשר הן ה"סופר והמשורר", עדת "אנשי ספרות" משבחים, מרואיינים המפליגים במחמאות, חבורת מקורבים "אישיים", תכופות נימנים כולם על אותה חבורת מרעים מתגודדת, כשאחד מגרד את גבו של האחר? זהו היבט נוסף של השחיתות והעבריינות הכלכלית רבת ההבטים בישראל, כאשר חלק מ"הסופרים" הללו קוצרים דיוידנדים יפים בהנחיית ואירגון קורסים להוראת כתיבה יוצרת, ערבים ספרותיים וארועי הרצאות בתשלום לא קטן פר משתתף, מענקים ציבוריים נדיבים כאשר אחד ממליץ על רעהו, משרות שמנות כמפקחים ללימודי ספרות במשרד החינוך, וכיוצא באלה. שם המשחק הוא לא תמיד רק כסף גדול, לעיתים חשוב "לסופר" גם הכוח שביוקרה חסרת בסיס, של כשרון בינוני במקרה הטוב, אך רב אמן בתמרוני מרפקנות וכן - נכלים. יש לקרוא לילד בשמו.
מה אם כן נחשב בישראל ל"סיפור טוב" של אחד מחברי קליקת המתגודדים העליזה?
להלן השגותי על טיבו המבאיש של ה"טוב" הזה.
"זהו סיפור טוב".
כוונתי לכך, שהוא "טוב" יחסית כבן סוגו - נימנה על הכתיבה הישראלית הנפוצה במקומותנו כמכת מדינה של "תרבות" ירודה ושדופת כשרון, הלוקה במגפה הנוורוטית של כתיבת תאורים ארכניים וחסרי משמעות כלשהיא, תוך שמות תואר רבים ותאורי פעולות סתמיות, למשל כאן:
"אל וילונות תחרה לבנים המתנפנפים ברוח פותחים את שערי העבר של ילדותי. שם נוגעות רגלי בשטיח דהוי המכסה את אריחי חדרי שקירותיו ערומים חפים מכל תמונה ואביזרי נוי. הקירות מתקלפים, מסתלסלים בקיפולי צבע יבש בגוונים של לבן ואוף וויית , מן צבע לבן מלוכלך שכזה".
אתה פותח יצירה כזו, וניתקל בים של מילים ודימויים חסרי משמעות כלשהי, כשלעיתים משתרבבים כעין הרהורים, אף הם מתחזים לבעלי משמעות, אך ריקים ממשמעות לחלוטין. זו כתיבה שאת הטכניקה שלה לומדים בקורסים לכתיבה "יוצרת", וכך מכשירים קדרים של טכנאי מילים ריקות וגבבה. אין ל"ספרות" הזאת אח ורע בעולם, ודומני שזה זבל ירוד, הספרות הגרועה ביותר בעולם. הסופר/ת יונית/יורם חזאמוחעס כשייכת ל"תרבות" הגבבה הריקה הזאת, שאין לה מה לאמר, אך אומרת זאת ברוב מלל ודימויים ריקים - היא סבירה לנורמה הזאת. אותי זה מחליא. אחרים כבר התרגלו.
דוגמא של ביקורת סיפור המאתרת סתירות פנימיות ואלמנטים לא אמינים: מתי מדובר בבניית מציאות שרירותית?
הסיפור אמנם כתוב היטב, אך היו אי אלו נקודות בו שהישאירו אותי, למרבה הדאבה, בתהייה מסויימת:
למשל:
1) "התחתנתי עם עופר איש העולם הגדול שיש לו עסקים חובקי עולם".
חשבתי לעצמי, יופי. עסקים חובקי עולם, הבחור מסודר, הזוג חי באושר וביחוד בעושר.
אלא מאי? כמה פסקאות לאחר מכן את נותנת לעופר לפתוח את פיו ולדבר, ומה מתברר? העסקים חובקי העולם לא היו ולא ניבראו, אלא משל היו:
"את יודעת מה יש לי בכיס המעיל?" נענעתי ראשי בשלילה. "מכתב פיטורין. המפעל שעבדתי בו קרוב לשלושים שנה פשט את הרגל. הייתי רואה חשבון במפעל שהיה תמיד במאזן חיובי.
אז אני לא מבין. אם היו לו עסקים חובקי עולם, איך הוא שכיר?
2) אך אויה לי, זה עוד לא סוף תהיותי ותלאותי בניבכי הסיפור. וגם.. וגם.. הרי הבנתי מהסיפור שמדובר בזוג צעיר, וגיבורת הסיפור היא גם בת זקונים מתפנקת, ויש לה אחות גדולה ממנה, אלא שהאחות הזאת במיטב שנותיה ולא קשישה.
אז איך, הבעל, עופר, עובד כבר 30 שנה במפעל? אם הוא רואה חשבון, היה צריך לפחות לסיים אוניברסיטה, ואף אם היה עתודאי, הרי התחיל לעבוד בערך, לפי חשבון פשוט, בגיל 24. אז הוא בן 54 או יותר? גבר בגיל העמידה? אז איך זה מתיישב עם התאור בסיפור של זוג צעיר?
אבוי לי, כי ניפלאו ממני דברי המספר/ת הכה מוכשרת.
3) לקראת סוף הסיפור האם נחבלת בראשה, והכרתה לא שבה אליה יותר, כפי שכותבת הסופרת:
"כשאמא הכניסה את רגליה ונסתה להתיישב באמבטיה מעדה וקיבלה מכה בראשה. אמא אושפזה בבית?החולים כי סבלה מזעזוע מוח.
הכרתה לא שבה אליה. שכרתי לה מטפלות. טפלתי בה כמו בתינוקת".
וכמה שורות אחרי זה, לוקחים את האשה "שהכרתה לא שבה אליה" לסיור. למען הסר ספק, שמא עדיין אינה בהכרה ורק לוקחים אותה בעגלה, כתוב: "האשה הפזורה בדעתה". דהיינו בהכרה מלאה, רק מפוזרת.
"ואת אמא האישה הפזורה בדעתה לקחתי לסיור במקום. הראיתי לה את המרחבים הנושקים לים. את דירת החדר הנחשבת לסוויטה מפוארת בבית- האבות. "עכשיו, ישרתו אותך אמא, בביתך החדש. והרופא שיטפל בך יטפל גם בי".
אז אני שואל, ככה כותבים סיפור? מה זה הדבר הזה?
אולי שהמחבר/ת תטפל באריק שרון, והוא יהיה שוב בהכרה מלאה כאילו לא היו דברים מעולם, ורק יהיה אולי מעט פזור בדעתו?
4) קיסריה. הוילה של האם בקיסריה. אך הופה, לא סתם וילה, אלא אחוזה בת 6 דונם: "אך אין לי את המרחבים של ששת הדונמים של האחוזה. צריך לנסוע שני רחובות מתעקלים כדי להגיע אל האחוזה".
הבעיה היחידה בסיפור ה"ראליסטי" הזה היא ששכונות הוילות בקיסריה, כמוהן כבהרצליה פיתוח, הינן צפופות יחסית. נכון, יש שם דקלים וכל זה, אך וילה של 6 דונם? איפוא ניכנס שם דבר כזה? ככל שידוע לי, נישט דו, אין בקיסריה חיה כזאת. ומגרש הגולף הנירחב עדיין לא הופשר לצורך נדל"ן.
מפת קיסריה
http://www.caesarea.org.il/road_map.htm
ואגב גבירתי המספרת, בביקורך הבא בקיסרייה, את מוזמנת לסור גם לאור-עקיבה הצמודה לה, ולראות מה זה עוני נורא ורעב, כשבמרחק פסיעה ומבט טובלים להם עשירי ישראל בחיי הדר ומיטב המותרות שיש לעולמנו להציע לאלה במחוזותינו שידעו לשחק אותה כיאות (אבל 6 דונם - זה עוד לא).
סיפורים קצרים לשיפוטכם בהתאם למתווה שהוצג כאן (אם תרצו בכך. ו/או על פי כל מערכת שיפוט אחרת)
מיכאל שרון:
ילדות בקונגו
http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=15153
תן לדגיגים בודפסט
http://www.globalno.com/a.php?c=quimka&a=328&rc=quimka
וידויו של פובליציסט ימין קיצוני
http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=15751
לו רק נתת לי אופי, אמא
http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=15902
אתגר קרת:
הערה - כתיבתו של אתגר קרת נראית לי טובה. אין בה ארכנות ודימויים ריקים, אין בה עודפות משמימה redundancy , אין בה אלמנטים לא אמינים וסתירות, והסצינה המתרחשת ניתנת למיפוי.
הילד המנומס
http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=7746
שדיים של בת שמונה עשרה
http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=25
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology
