עוצמה - מתוך ויתור
בשיחותי עם הורים לילדים אני שומעת פעמים רבות משפטים כמו "אני רוצה שהילד שלי ילמד כבר לעשות כך",
"לעשות את זה לבד" או "להתנהג אחרת".
כהורים אנו שואלים את עצמנו לא אחת איך ללמד את הילדים לעשות דברים מבלי להכתיב להם, מבלי ליצור
אצלם רתיעה או התנגדות, מבלי שהם יאבדו את בטחונם העצמי ומבלי שנחווה יחד עמם בכל שלב בגדילה
שלהם "מלחמת עולם".
כאשר אנו "נלחמים" בילדים, אנו בעצם "נלחמים" עם עצמנו.אנו מוציאים אנרגיות על נושאים שנראים
לנו עקרוניים כדי שהילד ילמד לעשות דברים , יתפתח ויתנהג בהתאם למה שנראה לנו מתאים לגילו.
אנו מתעקשים עם עצמנו לשדר לילד "תקיפות", מרגישים שאסור לנו להישבר ולוותר לא לבכי שלו ולא לרחמים
העצמיים שהוא מנסה לעורר בנו - אסור/מותר לוותר זו מלחמה שלנו עם עצמנו.
המקרה שאביא כאן הוא דוגמא ל"מלחמה" כזו.
פנתה אלי ענת (שם בדוי), אשה בת 29 נשואה ואם לילדה בת שנתיים וחצי.
אני לא יודעת מה לעשות היא אומרת, אני על סף יאוש מזה כחודש ימים אני מתעקשת עם סיון הבת שלנו
והיא גוברת עלי. מדי בוקר בסביבות השעה חמש, כשהיא מתעוררת , היא בוכה ומייללת ומבקשת מוצץ,
וכשאני לא מגיבה לה, היא צורחת, בוכה ולא נרגעת. בעלי ואני מסתובבים עם גפרורים בעיניים משום
שסיון מעירה אותנו בצרחות ואחר כך לא נרדמת יותר.
מדוע אינך נותנת לה את המוצץ, אני שואלת.את צריכה לגשת לחדר השני בשביל לתת לה את המוצץ?
לא , משיבה ענת סיון ישנה ממש לידנו,(בית קטן),אני רק צריכה להושיט את היד למיטה שלה בשביל
לתת לה את המוצץ, אך אינני רוצה.
מדוע? אני שואלת, משום שסיון כבר בת שנתיים וחצי ולדעתנו היא יכולה כבר לקחת את המוצץ לבד
ולא להעיר אותנו, עד איזה גיל זה ימשך שסיון תעיר אותנו כדי שניתן לה את המוצץ?
ענת, אולי סיון לא מוצאת את המוצ ץ שלה בחושך? אולי תשימי מוצץ נוסף שיהיה לידה במיטה? אני מציעה.
זה לא יעזור, מתעקשת ענת, היא פשוט מתעקשת להעיר אותנו כדי שניתן לה את המוצץ וזה ממש מתוך פינוק.
בעלי ואני חושבים שסיון כבר מספיק גדולה לקחת את המוצץ לבד, מבלי לעשות מהומות.
יפה, אני משיבה אם אתם חושבים שהיא מספיק גדולה תני לה גם להרגיש שאתם מאמינים בכך.
איך? שואלת ענת.
מה היית עושה לו סיון היתה מתעוררת בשעת מנוחת הצהריים שלכם בשבת ומבקשת מוצץ? אני שואלת.
הייתי פונה אליה ואומרת לה לקחת לבד את המוצץ היא משיבה.
את יכולה לנסות כך גם לפנות אליה כך גם בחמש בבוקר ובטון רגוע לומר לה משפט קצר ועיניני כמו
"סיון המוצץ שלך מחכה לך, את יודעת שהוא ישמח שלא תשאירי אותו לבד",ותראי איך סיון מגיבה.
ענת העיפה בי מבט ספקני, מזלזל משהו ועברה לנושא אחר.
למחרת התקשרה אלי ענת בשמחה וסיפרה "אני לא מאמינה,הבוקר כשסיון התעוררה בצרחות מוצץ,מוצץ,
עניתי לה מתוך שינה - סיון מתוקה המוצץ שלך מחכה שתקחי אותו , הוא רוצה שתמצאי אותו,עצוב לו לבד"
פתאום היתה דממה, בעלי לא הבין מה קרה, העיף מבט לעברה של סיון וראה שהיא לוקחת את המוצץ,
סיון חזרה לישון וגם אנחנו".
מה למדת מזה? אני שואלת את ענת
שאני יכולה לספק לסיון מענה ופתרון לדברים שאני מרגישה שהיא כבר צריכה ללמוד לעשות לבד, במקום
לעשות עבורה את הדברים כי כך נוח לה, כדי שהיא לא תתרגל שעושים בשבילה ובמקומה ואנחנו לא נרגיש
שאנחנו "משתעבדים" לרצונותיה.
אני סבורה שאנו כהורים צריכים לוותר. לוותר לעצמנו על "המלחמות" עם עצמנו ועם הילדים ובמקום זאת
לבחור בדרך חדשה - דרך שבאה מההקשבה והאהבה האינסופית שיש לנו לילדינו.
ללמד מתוך העוצמות שבנו ומתוך הרצון לשינוי, נקשיב לעצמנו, נקשיב לילד שבתוכנו ונמצא את החוזקות שבנו.
מה שטמון בנו - טמון גם בילדינו - הרצון להצליח, הרצון לצמוח וללמד את עצמנו.
אם ניתן לילדינו את התחושה שהם יכולים, שהם לא לבד ושאנחנו שם להראות להם את הדרך, לתמוך בהם
ולעודד אותם (במקום להילחם) נראה להם את נתיב היצירתיות איך לעשות את מה שהם רוצים כל כך
להגיע אליו - להיות שווים.
*&*&*&*&*&*&*&*&*&*&
חייה פולק מאמנת אישית
hayapollak@walla.co.il
טלפון - 04-8330898
בשיחותי עם הורים לילדים אני שומעת פעמים רבות משפטים כמו "אני רוצה שהילד שלי ילמד כבר לעשות כך",
"לעשות את זה לבד" או "להתנהג אחרת".
כהורים אנו שואלים את עצמנו לא אחת איך ללמד את הילדים לעשות דברים מבלי להכתיב להם, מבלי ליצור
אצלם רתיעה או התנגדות, מבלי שהם יאבדו את בטחונם העצמי ומבלי שנחווה יחד עמם בכל שלב בגדילה
שלהם "מלחמת עולם".
כאשר אנו "נלחמים" בילדים, אנו בעצם "נלחמים" עם עצמנו.אנו מוציאים אנרגיות על נושאים שנראים
לנו עקרוניים כדי שהילד ילמד לעשות דברים , יתפתח ויתנהג בהתאם למה שנראה לנו מתאים לגילו.
אנו מתעקשים עם עצמנו לשדר לילד "תקיפות", מרגישים שאסור לנו להישבר ולוותר לא לבכי שלו ולא לרחמים
העצמיים שהוא מנסה לעורר בנו - אסור/מותר לוותר זו מלחמה שלנו עם עצמנו.
המקרה שאביא כאן הוא דוגמא ל"מלחמה" כזו.
פנתה אלי ענת (שם בדוי), אשה בת 29 נשואה ואם לילדה בת שנתיים וחצי.
אני לא יודעת מה לעשות היא אומרת, אני על סף יאוש מזה כחודש ימים אני מתעקשת עם סיון הבת שלנו
והיא גוברת עלי. מדי בוקר בסביבות השעה חמש, כשהיא מתעוררת , היא בוכה ומייללת ומבקשת מוצץ,
וכשאני לא מגיבה לה, היא צורחת, בוכה ולא נרגעת. בעלי ואני מסתובבים עם גפרורים בעיניים משום
שסיון מעירה אותנו בצרחות ואחר כך לא נרדמת יותר.
מדוע אינך נותנת לה את המוצץ, אני שואלת.את צריכה לגשת לחדר השני בשביל לתת לה את המוצץ?
לא , משיבה ענת סיון ישנה ממש לידנו,(בית קטן),אני רק צריכה להושיט את היד למיטה שלה בשביל
לתת לה את המוצץ, אך אינני רוצה.
מדוע? אני שואלת, משום שסיון כבר בת שנתיים וחצי ולדעתנו היא יכולה כבר לקחת את המוצץ לבד
ולא להעיר אותנו, עד איזה גיל זה ימשך שסיון תעיר אותנו כדי שניתן לה את המוצץ?
ענת, אולי סיון לא מוצאת את המוצ ץ שלה בחושך? אולי תשימי מוצץ נוסף שיהיה לידה במיטה? אני מציעה.
זה לא יעזור, מתעקשת ענת, היא פשוט מתעקשת להעיר אותנו כדי שניתן לה את המוצץ וזה ממש מתוך פינוק.
בעלי ואני חושבים שסיון כבר מספיק גדולה לקחת את המוצץ לבד, מבלי לעשות מהומות.
יפה, אני משיבה אם אתם חושבים שהיא מספיק גדולה תני לה גם להרגיש שאתם מאמינים בכך.
איך? שואלת ענת.
מה היית עושה לו סיון היתה מתעוררת בשעת מנוחת הצהריים שלכם בשבת ומבקשת מוצץ? אני שואלת.
הייתי פונה אליה ואומרת לה לקחת לבד את המוצץ היא משיבה.
את יכולה לנסות כך גם לפנות אליה כך גם בחמש בבוקר ובטון רגוע לומר לה משפט קצר ועיניני כמו
"סיון המוצץ שלך מחכה לך, את יודעת שהוא ישמח שלא תשאירי אותו לבד",ותראי איך סיון מגיבה.
ענת העיפה בי מבט ספקני, מזלזל משהו ועברה לנושא אחר.
למחרת התקשרה אלי ענת בשמחה וסיפרה "אני לא מאמינה,הבוקר כשסיון התעוררה בצרחות מוצץ,מוצץ,
עניתי לה מתוך שינה - סיון מתוקה המוצץ שלך מחכה שתקחי אותו , הוא רוצה שתמצאי אותו,עצוב לו לבד"
פתאום היתה דממה, בעלי לא הבין מה קרה, העיף מבט לעברה של סיון וראה שהיא לוקחת את המוצץ,
סיון חזרה לישון וגם אנחנו".
מה למדת מזה? אני שואלת את ענת
שאני יכולה לספק לסיון מענה ופתרון לדברים שאני מרגישה שהיא כבר צריכה ללמוד לעשות לבד, במקום
לעשות עבורה את הדברים כי כך נוח לה, כדי שהיא לא תתרגל שעושים בשבילה ובמקומה ואנחנו לא נרגיש
שאנחנו "משתעבדים" לרצונותיה.
אני סבורה שאנו כהורים צריכים לוותר. לוותר לעצמנו על "המלחמות" עם עצמנו ועם הילדים ובמקום זאת
לבחור בדרך חדשה - דרך שבאה מההקשבה והאהבה האינסופית שיש לנו לילדינו.
ללמד מתוך העוצמות שבנו ומתוך הרצון לשינוי, נקשיב לעצמנו, נקשיב לילד שבתוכנו ונמצא את החוזקות שבנו.
מה שטמון בנו - טמון גם בילדינו - הרצון להצליח, הרצון לצמוח וללמד את עצמנו.
אם ניתן לילדינו את התחושה שהם יכולים, שהם לא לבד ושאנחנו שם להראות להם את הדרך, לתמוך בהם
ולעודד אותם (במקום להילחם) נראה להם את נתיב היצירתיות איך לעשות את מה שהם רוצים כל כך
להגיע אליו - להיות שווים.
*&*&*&*&*&*&*&*&*&*&
חייה פולק מאמנת אישית
hayapollak@walla.co.il
טלפון - 04-8330898
