"כך תזכה גם בהערכה וגם בתשומת הלב הרצויים".
ראוי לתהות לא אחת מה חולף במוחם של אנשים המייחסים לזולת "רצון בתשומת לב", ושאר דברים המאצילים עליבות לאחר. והמסקנה היא כי יש כאן רבדים מוחיים של נברנות כפייתית חדורת דחפי רשעות מעידן המלקטים הקדומים הפרהיסטורי. והמטרה תכופות - השגת דברים שלא בדין. יסודה של הנברנות המייחסת בלגלגנות סמויה או גלויה עליבות לזולת (דבר שהינו שכיח בשיכנוע עצמי קולקטיבי אצל חבורות אנשים בינוניים למטרת הזחה מתפקידים משמעותיים של אנשים ראויים; היה שכיח אצל אנשים בעלי אוריינטצייה מוסדית-מפאי"ניקית והתפשט לכל רחבי חברתנו; ושכיח גם אצל הפקידות בדרג הבינוני ולעיתים הגבוה במקומותינו), מקורו עתיק יומין: הנברנות לצרכים השרדותיים של האדם הפרהיסטורי כלפי עצמים קטנים המשמשים למאכל בגובה נמוך על פני שטחי אדמה.
אין ספק שיש אנשים הנושאים במוחם ארכיטיפים כאלה (ארכיטיפים: רבדים מוחיים שמקורם קדום, לפי הפסיכולוג השוויצרי הדגול קארל יונג) ומשליכים (יוצרים פרוייקצייה פסיכולוגית) של האוריינטצייה הקוגניטיבית שלהם כלפי האחר. הדבר מכוון כלפי אותו אחר, כלפיו, מסיבה כלשהי, הערכתם העצמית מתקפדת, וזאת אף שאין להם סיבה לכך, מטעמי מיצב אישי למשל (שהרי הסטטוס הכלכלי-חברתי שלהם עשוי באותו רגע להיות גבוה משלו).
יחוס כזה הוא אינדיקטיבי לטעמי לכך, שלרוב, עקב גישתם הקוגניטיבית הנוברת באובססיביות מרושעת וקדחתנית בטריבייה נמוכה (ואחסוך לכם כאן את הניתוח הקוגניטיבי שהינו "טכני" במקצת), אין הם מסוגלים, וזה עצוב במקצת, לבנות מערכות מושגיות חדשות הפותרות באמת מצבים מורכבים, והחקיינות מאפיינת אותם לרוב. זאת אף שגם בכך, ב"השאלת" מושגים שאחר פיתח (תכופות תוך רמיסתו והצנעתו, שכן יש להם אינטרס מובנה בכך) הם error prone (נוטים לבצע טעויות חוזרות ונישנות) ומקלקלים באופן בלתי נישלט רעיונות אפקטיביים ובעלי ערך שנהגו על ידי אחרים, בנטייתם להוסיף בכל מחיר משהו "מקורי" משלהם, בשרות הערכתם העצמית.
השימוש בפסיכולוגיזם וקטנוניות נברנית הינו אמצעי נפוץ מאד להתחמק למשל מתשלום חוב או כללית, להשגת דברים שלא בדין. באמצעות הפסיכולוגיזם הנברני מנסים לקפל ולכווץ את הצד השני מסביב ל``אישיותו``, תוך הסחת הדעת מהנושא העומד על הפרק.
טכניקה שגורה זאת נוסתה בגדול בפרשת המלווה בשוק האפור של קיבוצי התק``ם מאיש העסקים בלאס בשנות ה-?80 .
הקיבוצים הסתבכו בחוב של מאות מליונים. בנסותם להתחמק מתשלום חובם, תבעוהו לדין.
קו ההתקפה שלהם לא כלל עובדות, אלא הכפשת אופי לשמה, והאיש הוצג כפסיכופט, משתמט ומה לו.
במהלך אלגנטי לא נפלה ההגנה בפח זה. בנאום שהינו מלאכת מחשבת של רוח הכלכלה החופשית, אמר בלאס שעם כל הכבוד לקיבוצים, הוא עוסק באשראי, שומה להחזיר אשראי זה בתוספת הריבית שנקבעה, ואין הוא מוסד פילנטרופי, והקיבוצים פנו אליו ולא למוסדות צדקה.
עם כל הסימפטיה למוסד הקיבוץ, אוסיף כאן שהקיבוצים שכמובן נאלצו על פי פסיקת בית משפט לשלם את חובם ולכסות את הוצאות המשפט, נחשפו כאן בעליבות נוראה בקו הנברני שנקטו.
יתכן כי הנברנות, והחדירה החטטנית והרת העליבות אדם בחייו של רעהו, מאפיינת משהו מהווי שהתפתח אולי בסביבה אנושית צפופה (ואולי בחלק מהקיבוצים), אך טוב יעשה השמאל אם יתנער מהנטייה הנברנית חטטנית לקראת משימות חשובות באמת.
וכך, אולי היה במקום לכתוב לאותו אדם, דבר שאכן נעשה:
לגופו של עניין, ענייני אינו בתשומת לב, כפי שמצטיירות התמות והאסוסיאציות הרופפות החולפות מן הסתם במוחך, אלא בדברים בעלי סובסטנס (משקל) ממשי, כגון שכר לעבודתי - כסף ומשאבים לקיום בכבוד, ברמת חיים סבירה. והכרת הקהיליה המדעית הרלוונטית בעבודותי, דבר העשוי להעניק לי בין היתר את היכולת והכוח לקדם את הערכים שאני מאמין בהם.
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
