מאת: אברהם פכטר - עו"ד
ויכוח לוהט בין הפוליטיקאים, תועמלני הבחירות והמפלגות עצמן בקשר לתכנית המדינית ביטחונית שהציג אולמרט, כמצע הבחירות של קדימה.
ההתקפות לא איחרו להגיע וגם פרשנים ועיתונאים נוטלים בה חלק בהתלהבות יתר - בטורים אישיים או בעמודי דעות בעיתונים. בנושא זה אנו נתקלים בצביעות תקשורתית ופוליטית קלאסית, כאשר אותם גורמים שמתנפלים על מ"מ המקום אהוד אולמרט עם פרסום התכנית מדינית ביטחונית שלו, תקפו אותו בחמת זעם על כך שלא הציג תכנית למפלגתו החדשה קדימה. כאשר לא הציג תכנית - זה לא טוב, הציג תכנית גם לא טוב והדבר אינו חדש בפוליטיקה ובתקשורת.
למען ההגינות יש לציין, כי תכנית הנסיגה או ההתכנסות אינה מקורית של אהוד אולמרט ונראה לי שגם הוא ויועציו אינם מבקשים עליה פטנט ראשוני ולא רשמו אותו אצל רשם הפטנטים כהמצאה של קדימה.
מי שהציג אותה בפומבי תוך ניסיון נואש לשכנע את הפוליטיקאים ואת הציבור בישראל בנכונות התפיסה המבוססת על התכנית של ההפרדות היה אהוד ברק, הן כראש ממשלה, והן בכל התקופה שלאחריה עד ימים אלה. האמת, ניתנת להיאמר, שבזמן הצגת התכנית של ברק על הפרדות או כפי שהוא אוהב לתארה: "הם שם ואנחנו פה" - לא קיבלו אותו ברצינות לא בימין בראשות שרון או נתניהו ולא בשמאל בראשות פרס או ביילין.
יש לציין לזכותו של ברק שני דברים, שהם הנסיגה מלבנון בעיקר הרעיון אך לא דרך הביצוע, והעובדה שחשף לעיני כל העולם את פרצופו האמיתי של עראפת.
עראפת לא רצה להקים מדינה פלסטינית, כי ברק למעשה נתן לו את הבסיס, הוא רצה למות במדים, כמהפכן לוחם למען ארצו, אך סירב להקימה. הוא השיג חלק ממטרתו, מאחר ומת ללא מדינה ובצורה די עלובה ומעוררת דחייה ונשכח יחסית מהר מאד.
למי שמתעניין בהיסטוריה כדאי להזכיר שאלמנטים של תכנית ההתנקות/התכנסות כבר הונחו בזמנו ב"תכנית אלון", שדברה על שליטה בנקודות אסטרטגיות ביו"ש וללא שכנות של ישובים יהודיים למרכזי אוכלוסיה פלסטינאים, ולא בהכרח ע"י אוכלוסיה אזרחית אלא ע"י יחידות ואמצעים מיוחדים של צה"ל.
כלומר, תכנית אולמרט, אינה המצאה מקורית, אלא תולדה של נסיבות מיוחדות, התפתחויות פוליטיות באזור ובמיוחד המהפך ברשות הפלסטינית ועליית חמאס לשלטון.
לפי הצפי הפוליטי העתידי, אין באופק המדיני פרטנר לדו שיח, או שותף להסכם כלשהוא לשנים הקרובות, לכן התכנית של אולמרט יש לה בשר ויש לה עתיד.
להבדיל מפרשנים הטוענים שנסיגה חד צדדית או התכנסות היא טעות ויש לחפש דרכים עוקפות חמאס, לדבר עם אבו-מאזן והפת"ח כאלטרנטיבה או כאופוזיציה לחמאס - נראה לי שמדובר במהלכי סרק, שרק יזיקו ולא יביאו שום תועלת לא מדינית ולא ביטחונית.
מה שכן, כל היסוס שלנו - והשארת המצב על בסיסיו הקיימים, יפעלו לטובת החמאס כלפי פנים וכלפי העולם.
הזמן, לדעתי בשיטת שב ואל תעשה, נוסח ראש הממשלה שמור מהליכוד, או נוסח משופר של נתניהו, כראש הליכוד, פועל לרעתנו.
התכנסות או נסיגה חד צדדית, יש בה סכנות אבל יותר יתרונות ולכן עדיפותה רבה ויתרונותיה ברורים.
ייצוב גבולות הקבע, בניית החומה שתהיה גם ביטחונית וגם מדינית, ארגון היישוב היהודי ביו"ש בגושים גדולים, שנותנים יתרון גם חברתי כלכלי ובטחוני.
הזמן והעובדות בשטח, יש להם יתרון בכך, שהם הופכים מהלכים זמניים לקבועים, והעולם מתחיל להתרגל אליהם ובשלב שני לקבל אותם. במיוחד עם הפרטנר ממול הוא "חמאס" - שמטרתו על פי האידיאולוגיה המוצהרת שלו - להשמיד, להרוס, ולסלק את ישראל מאדמתה ולהציע לה אולי מתוך נימוס את אוגנדה או קנדה.
צא ולמד, כל המפלגות, כולל ליכוד וישראל ביתנו - מסכימים שאם יהיה הסכם עם הפלסטינאים, יהיו וויתורים כואבים. והשאלה היא, למה לחכות, אם הפרטנר לא רוצה הסכם, נעשה לבד את הוויתורים שבין כה וכה היינו עושים, אבל בתנאים ובאווירה משוחררת יותר, ונאמר להם, זהו הגבול החדש הביטחוני מדיני של ישראל, תרצו תאכלו, לא תרצו אל תאכלו, על אחריותכם.
והיה אם תשקוט הארץ 40 שנה - והפרטנר הפלסטיני ירצה להגיע להסכם פשרה מדיני, ויהיה צורך בתיקונים של הגבול והחומה, ניתן יהיה לעשות זאת, מבלי לפגוע באלמנטים של בטחון ושמירה על בטחון אזרחי ישראל.
לגבי הטענה שהשטחים שיפונו, יועברו לשליטת החמאס, על סיכוני הביטחון שבהם, כמו איום צבאי אסטרטגי על ערי ישראל או קווי האוויר שלה מול נתב"ג למשל, אין לתיאוריה זו על מה לסמוך.
הנסיגה האזרחית אינה בהכרח מחיבת נסיגה צבאית, והיא לא תבוצע עד אשר יהיה צורך בה לצרכי הגנה וביטחון האזור.
כך שבשקלול התיאוריה של בעד ונגד הנסיגה החד הצדדית, היתרון להתכנסותן/נסיגה בולט. ואם אנחנו באווירת בחירות, מי ומתי נעשה סקר אמין על השפעת תעמולת הבחירות על הציבור, או השפעת השלטים, הפלקטים, פליירים וצעירים בצמתים.
להערכתי, אחוז נמוך מינימאלי בטל בשישים, מושפע אם בכלל, אז למה לבזבז מיליונים, במקום להשקיע אותם בחינוך או בסל הבריאות. אחת התשובות היא הרדיו, הטלוויזיה העיתונות, משרדי יחסי ציבור, במאים, שחקנים סוקרים עושים קופה רצינית בתקופה זו, ולכן לא מוכנים להילחם בתופעה. אבל לנו כציבור - מותר לצעוק, להתלונן ולנסות להשפיע.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
