אני זוכר את הפעם הראשונה שבה קניתי את הקלטת "אפר ואבק" של יהודה פוליקר. היה בקלטת פגם, הצלילים הראשונים של "אפר ואבק" היו מעוותים. יכולתי להחליף אותה ולקבל חדשה עם הצלילים המדויקים, אבל משום מה אהבתי את זאת, עם העיוות הקטן. עם חוסר השלמות הזה. היא היתה מיוחדת. הייתי אז בן 13, מתבגר מחוצ'קן ועצבני שמחפש את עצמו, והקלטת הזאת היתה קצת כמוני. לא מושלמת, אבל מישהו אהב אותה.
מתברר שהרבה אנשים אהבו את האלבום. למרות הטקסטים הקשים והטעונים והמוזיקה האפלה הוא הפך ללהיט. כנראה שרק במדינה כמו שלנו, שבה השירים האהובים ביותר הם שירי שכול וזיכרון, אלבום כזה יכול להצליח. אך עם הזמן האלבום קוטלג אצלנו כאלבום שואה והושמע בעיקר ביום הזיכרון ובטקסים באושוויץ, ובכך נעשה לו עוול. "אפר ואבק" הוא לא אלבום שואה. האלבום מדבר על דור הבנים והבנות של הניצולים, שגדל כאן בארץ בצל הטראומה והסיוטים של ההורים, שלראשונה מתאפשר לו לזעוק את הזעקה הראשונית, של "גם אנחנו קורבנות", שנשמרה בבטן כל כך הרבה שנים, "בגלל המלחמה ברגש האשמה, בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח", כפי שזועק פוליקר בקטע האחרון באלבום, "בגלל". מהכלא שיצר הציווי הזה, של לזכור ולא לשכוח, ביקשו פוליקר וגלעד להשתחרר. זו היתה המשימה שלהם. להשתחרר ולשחרר דור שלם. אף אמן לפניהם לא העז לטפל בצורה אמיצה כזו בנושא כל כך כאוב, בפצע שאף פעם לא הגליד, בחברה שלנו, וליצור אלבום שיגדיר דור שלם, על כל המועקות והסבל שלו, ובו בזמן יישאר יצירה אישית ופרטית של שניהם, שאין לנכס אותה לשום טקס ממלכתי.
מבחינה מוזיקלית האלבום מציג את פוליקר, שמנגן על רוב הכלים, במיטבו. פוליקר ניתק את הבוזוקי והבגלמה מהמוזיקה היוונית, חיבר אותם לגיטרה עוצמתית, קלידים קודרים, ומוזיקה אלקטרונית שבעזרת נגיעות מדויקות במקומות הנכונים מדגישה את אווירת הסיוט שהאלבום נתון בה, ויצר פסקול ששואב אותך פנימה, מכריח אותך להקשיב, ולא מרפה ממך גם שעות אחרי ההאזנה. המוזיקה שפוליקר רקח מזיזה אותך, גם בקטעים הקשים ביותר באלבום, בלי שתתכוון לכך. לשיר "התחנה הקטנה טרבלינקה" יש קצב שגורם לגוף להתנועע כשאתה שומע אותו. זה מתחיל מהראש, עובר לכתפיים, ומשם כל הגוף מצטרף. קצב הדהירה של השיר מתכתב עם קצב הנסיעה של הרכבת ומכניס אותך לנסיעה. ב"רדיו רמאללה" ו"אהבה הורגת" גיטרת האויר מנסרת, ואם אתה לא מתבייש מהשכנים, אתה צועק אתו יחד ומשחרר את המועקה שיושבת בגרון וחונקת.
"אפר ואבק" הוא אלבום מסע. כבר בתמונה, בה נראה ילד שמסתכל על רכבת דוהרת, יש תחושה של חוסר מנוחה. כולם זזים כל הזמן ממקום למקום, לרוב בלי לדעת לאן ולמה הם הם, או הקרובים להם, הולכים. בתחילת האלבום, בשיר הנושא אותו כתב יעקב גלעד לאמו, הוא תוהה מדוע היא צריכה לחזור למקום בו משפחתה הושמדה ואם היא תעמוד בכך, וב"שיר אחרי הגשם" לא ברורה מטרת נסיעתו של אביו של פוליקר לסלוניקי, שהיתה טעונה רגשית והסתיימה בעימות עם מקומיים אנטישמיים. האלבום נודד בין פולין, יוון, יפו, קיבוץ יד חנה וטרבלינקה. המראות של הנופים בדרך לאתר ההשמדה מתכתבים עם המראות מהמלחמה והקולות של אמא מתחלפים בקולה המלחשש של לילה, הקריינית מרדיו רמאללה, האם שנסעה מתחלפת באישה שעזבה. בסוף המסע פוליקר חוזר לכאן לעימות הסופי, בקטע "בגלל" שבאותה מידה שהוא אצבע מאשימה הוא גם הכרה כואבת במה שהוא ובמה שגרם לו להיות כזה. שנים וכלום עוד לא נמחק.
מעל לכל, "אפר ואבק" הוא אלבום על אנשים, זכרונות, אהבה נכזבת, חיפוש עצמי, ועל התבגרות כואבת. על איש ספציפי ועל דור של אנשים שהם בדיוק כמוהו, חסרי מנוחה ואכולי רגשי אשמה שרוצים לחיות את העתיד ולא להתבוסס בעבר. הוא אלבום שכל אחד ימצא בו את עצמו.
מתברר שהרבה אנשים אהבו את האלבום. למרות הטקסטים הקשים והטעונים והמוזיקה האפלה הוא הפך ללהיט. כנראה שרק במדינה כמו שלנו, שבה השירים האהובים ביותר הם שירי שכול וזיכרון, אלבום כזה יכול להצליח. אך עם הזמן האלבום קוטלג אצלנו כאלבום שואה והושמע בעיקר ביום הזיכרון ובטקסים באושוויץ, ובכך נעשה לו עוול. "אפר ואבק" הוא לא אלבום שואה. האלבום מדבר על דור הבנים והבנות של הניצולים, שגדל כאן בארץ בצל הטראומה והסיוטים של ההורים, שלראשונה מתאפשר לו לזעוק את הזעקה הראשונית, של "גם אנחנו קורבנות", שנשמרה בבטן כל כך הרבה שנים, "בגלל המלחמה ברגש האשמה, בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח", כפי שזועק פוליקר בקטע האחרון באלבום, "בגלל". מהכלא שיצר הציווי הזה, של לזכור ולא לשכוח, ביקשו פוליקר וגלעד להשתחרר. זו היתה המשימה שלהם. להשתחרר ולשחרר דור שלם. אף אמן לפניהם לא העז לטפל בצורה אמיצה כזו בנושא כל כך כאוב, בפצע שאף פעם לא הגליד, בחברה שלנו, וליצור אלבום שיגדיר דור שלם, על כל המועקות והסבל שלו, ובו בזמן יישאר יצירה אישית ופרטית של שניהם, שאין לנכס אותה לשום טקס ממלכתי.
מבחינה מוזיקלית האלבום מציג את פוליקר, שמנגן על רוב הכלים, במיטבו. פוליקר ניתק את הבוזוקי והבגלמה מהמוזיקה היוונית, חיבר אותם לגיטרה עוצמתית, קלידים קודרים, ומוזיקה אלקטרונית שבעזרת נגיעות מדויקות במקומות הנכונים מדגישה את אווירת הסיוט שהאלבום נתון בה, ויצר פסקול ששואב אותך פנימה, מכריח אותך להקשיב, ולא מרפה ממך גם שעות אחרי ההאזנה. המוזיקה שפוליקר רקח מזיזה אותך, גם בקטעים הקשים ביותר באלבום, בלי שתתכוון לכך. לשיר "התחנה הקטנה טרבלינקה" יש קצב שגורם לגוף להתנועע כשאתה שומע אותו. זה מתחיל מהראש, עובר לכתפיים, ומשם כל הגוף מצטרף. קצב הדהירה של השיר מתכתב עם קצב הנסיעה של הרכבת ומכניס אותך לנסיעה. ב"רדיו רמאללה" ו"אהבה הורגת" גיטרת האויר מנסרת, ואם אתה לא מתבייש מהשכנים, אתה צועק אתו יחד ומשחרר את המועקה שיושבת בגרון וחונקת.
"אפר ואבק" הוא אלבום מסע. כבר בתמונה, בה נראה ילד שמסתכל על רכבת דוהרת, יש תחושה של חוסר מנוחה. כולם זזים כל הזמן ממקום למקום, לרוב בלי לדעת לאן ולמה הם הם, או הקרובים להם, הולכים. בתחילת האלבום, בשיר הנושא אותו כתב יעקב גלעד לאמו, הוא תוהה מדוע היא צריכה לחזור למקום בו משפחתה הושמדה ואם היא תעמוד בכך, וב"שיר אחרי הגשם" לא ברורה מטרת נסיעתו של אביו של פוליקר לסלוניקי, שהיתה טעונה רגשית והסתיימה בעימות עם מקומיים אנטישמיים. האלבום נודד בין פולין, יוון, יפו, קיבוץ יד חנה וטרבלינקה. המראות של הנופים בדרך לאתר ההשמדה מתכתבים עם המראות מהמלחמה והקולות של אמא מתחלפים בקולה המלחשש של לילה, הקריינית מרדיו רמאללה, האם שנסעה מתחלפת באישה שעזבה. בסוף המסע פוליקר חוזר לכאן לעימות הסופי, בקטע "בגלל" שבאותה מידה שהוא אצבע מאשימה הוא גם הכרה כואבת במה שהוא ובמה שגרם לו להיות כזה. שנים וכלום עוד לא נמחק.
מעל לכל, "אפר ואבק" הוא אלבום על אנשים, זכרונות, אהבה נכזבת, חיפוש עצמי, ועל התבגרות כואבת. על איש ספציפי ועל דור של אנשים שהם בדיוק כמוהו, חסרי מנוחה ואכולי רגשי אשמה שרוצים לחיות את העתיד ולא להתבוסס בעבר. הוא אלבום שכל אחד ימצא בו את עצמו.
אורן הוא עיתונאי, חובב מוזיקה נלהב, נשוי לנועה ולזוג אזניות ואבא לעתיד.
