סיסמאות קצרות וברורות 

(המאמר מהווה חלק מהסדרה "קורס בסיסי לרודנות" באתר המחבר)

אני מתעב מסרים אידיאולוגיים מועברים בסיסמאות קצרות וברורות. פעם עוד הייתי מדביק סטיקרים על מכוניתי, אך לא עוד. אם באמת יש למישהו מה לומר לעולם, המסר שלו אינו יכול להתמצות במשפט אחד, רצוי מחורז, באורך של מדבקה על שמינית פגוש. אין אלה השקפות עולם אלא גבב משפטי סרק, תחליף סינטטי להשקפת עולם, מעין אבקה נמסה בכוס עם כפית סוכר, משהו למלא את החובה האזרחית להיות בעל דעה פוליטית. הסיסמאות הקצרות מלמדות אותנו לא ללמוד הרבה ולא לחשוב הרבה ולא לקרוא ידיעות בין השורות ולא לשאול שאלות קשות מדי, אלא רק לבחור לנו את המחנה המתאים להסתפח אליו, לאמץ מותג, כמו קבוצת כדורגל או אופרת סבון.
מלמדים אותנו, שזה קל ופשוט, כמו ללמוד תוכנת מחשב חדשה לסביבת "חלונות". מגדלים בנו צרכנות תקנית: ממשק המשתמש קל ונוח והשימוש ממש אינטואיטיבי. כך מכוניות, תוכנות מחשב, טלוויזיות והשקפות העולם הערכיות, הדתיות והמדיניות. מנהיגי המחנות מצפים לתמיכה ונאמנות ובתמורה מספקים את מערכות הסיסמאות בעלות ממשק משתמש אחיד, כזה המאפשר עקומת הלימוד יעילה והשימוש יהיה קל ונוח: משפט בן לא יותר מחמש מלים, להדביק אותו, לשנן ולהשמיע. מהר מאד אנחנו מתרגלים לחיים הקלים האלה בחסות המנהיגים, שמנהיגותם בנויה על ערכות של סיסמאות, תדמיות ומיתוסים. הם שולטים בנו בעזרת פרסומאים מיומנים, אנשי מקצוע המוכשרים למכור מכוניות, תמרוקים, דעות מדיניות וקאמפיינים פוליטיים.
זה תמיד עימות בין שני צדדים, כמו מלחמה בין שתי מדינות או משחק בין שתי קבוצות, כך התמודדות בין שני מחנות, בעלי הכותרות הפריכות "ימין" ו"שמאל". המלים האלה באות לבטא את השייכות למחנה, לא את המהות של השיח. הוויכוח בין איש "שמאל" לבין איש "ימין" נראה על פי רוב, כחילופי ירי. שני הצדדים מחזיקים בכלי נשקם מחסנית, שבה סדורות וממוספרות כל השאלות הרטוריות וכל התשובות, שלא לעניין. "דמוגרפיה..." - "זכות האבות..." - "אל תחיו בתנ"ך..." - "יש להם עשרים ואחת מדינות..." - "דעת הקהל בעולם..." - "הם לא ביטלו את האמנה" - "גם הם עם..." - "גם אנחנו עם..." - "שליטה בעם זר..." - "ביטחון..." - "דמוגרפיה..." - וחוזר חלילה. כל ויכוח הוא הוויכוח הגלובלי בין "הימין" לבין "השמאל" ולעולם לא יתמקד בנקודה מסוימת. לצדדים היריבים חסרה הסבלנות לברר כל נושא בנפרד. נסו לעקוב אחרי ויכוח כזה מן הצד ולאחר שוך הלהט הראשוני לבקש את היריבים להגדיר את נושא ויכוחם. הם לא יידעו להגדיר וישיבו בעצבנות משהו סתמי - בדוק.
מבחינתם של שני הצדדים, מטרת הוויכוח היא הניצחון בוויכוח - אופייני לעם השקוע בתסביכי נחיתות, שעד היום לא הגדיר את דרכי השימוש היעיל בחירויות הפרט שלו. הוויכוח בין שניים ככלי חיפוש אחר אמת, כאשר כל צד מניח את האפשרות, שהוא איננו צודק ושניהם מחפשים את הצדק, לא את התירוץ לאמונותיהם, בין הסיסמאות והמיתוסים - ויכוח כזה איננו מוכר בארץ באף אחת מקבוצות האוכלוסייה: לא בקרב הנוער החילוני, לא בקרב בני הישיבות, גם לא בקרב מרבית הפרופסורים והח"כים.
כולנו מתקשרים בינינו על ידי מסרים מהירים, מתחרים בינינו בכישרונות הרטוריים, מנסים לבלבל ולנצח את היריב במשפטים שנונים, העיקר לצאת בתחושת סיפוק: הידד, ניצחנו! אני לעולם יוצא מהשיחות האלה, לעתים קרובות עם בני שיח מזדמנים, בתחושה של החמצה; תמיד יש משהו שלא אמרתי, שהייתי יכול לומר אחרת, להוסיף עוד איזה נימוק מחודד או שניים, אבל בסופו של דבר, מה הטעם? הרי אני והיריב לא דיברנו באותם מושגים, לא קבענו מה בדיוק אנחנו רוצים ללבן ומה הקריטריונים לניצחון של השקפת העולם האחת על האחרת. בסופו של דבר, ההחמצה הגדולה היא החמצת האמת, ששנינו לא מצאנו; בעצם, לא חיפשנו את האמת, רק התחרינו בינינו בכישרונות הרטוריים.
הקרבות הרטוריים חסרי הסיכוי האלה, בשיחות מתלהבות פנים אל פנים או על ידי משלוח תגובות לאתרי החדשות ופורומים באינטרנט, הם הסגנון המוכתב על ידי החברה לכל המערכת הפוליטית שלה. המערכת הזו בנויה על פוליטיקאים מקצועיים, ששרידותם בתפקיד לאורך זמן תלויה בכושר העמידה שלהם על אותן הסיסמאות, שהביאו אותם למרכזי קבלת ההחלטות ולמנעמי השררה הנלווים.
במסגרת כללי המשחק הפוליטי, אסור להם להניח את האפשרות, שהם טועים. במקרה הגרוע, הם מדלגים מדעה אחת לאחרת כאשר נראה להם, ששינוי העמדה עשוי להביא לקידום הקריירה. לכן הוויכוח במערכות השלטון, בכל אותם מוקדים, שחורצים בהם גורלות, הוא אלים ובלתי יעיל. הוא כולו מתמצה בניסוח סיסמאות, החדרת מיתוסים וגיוס תומכים.
כאילו זה לא היה מספיק, התערב בקרב הסיסמאות הזה גם הפן הדתי: החלק הדתי של העם מזוהה עם הבחירה בארץ-ישראל, לעומת החלק החילוני המזוהה יותר עם הבחירה בשלום. למעשה, המוני אדם בישראל, דתיים וחילוניים, חצו את הקווים ובהצלחה רבה מצאו בדתיות ובחילוניות את הביסוסים להשקפות, שהם רצו לבסס. אמנם הסיסמה היא סיסמה והאגדה היא אגדה - בתודעה הקולקטיבית החלוקה המדומה למחנות על פי המפתח הדתי קובעת את העמדות הרבה יותר מהנתונים. ההאשמות ההדדיות בסגנון "מתייוונים בוגדים" ו-"משיחיים מטורפים" הופכות את הוויכוח לאמצעי תרפיה מצוין, תמיד יש על מי לפרוק את עצבים כשקבוצת הכדורגל שלך הפסידה.

הדרך הפסולה לגיבוש הדעה
בבחירת הדעה הפוליטית רוב האנשים יותר רואים את עצמם כנושא המרכזי מאשר את המידע הקשור לנושא הדעה: הם בוחרים את הדעה הראויה להם, על פי הדימוי העצמי שלהם, לא את הדעה כפרי מחקר. התוצאה: השקפות עולם כל כך חלשות, שאין דרך להגן עליהן אלא על ידי אלימות: זלזול ביריב ובכל מה שהוא מייצג, סתימת פיות, הדבקת סטיגמות ליריבים, הטחת עלבונות, השלטת דעתם על אחרים על ידי שטיפת מוח ואיומים, ואפילו איום במלחמת אזרחים.
האנשים, שאימצו את השקפת עולמם בדרך האגו-צנטרית הזאת אינם מסוגלים לקיים תקשורת נבונה לא עם בעלי ברית ולא עם יריבים - מכאן קצרה הדרך לפיתוח הפרנויה ההמונית שלנו: אבוי, אנחנו חברה שסועה ומפולגת!
בלית רעיון טוב יותר, מתחילים לחפש פתרון לשסעי החברה בפשרות מלאכותיות, "אחדות" שאינה מחזיקה מעמד ואמנות בין-תנועתיות למיניהן, שלאחר מילוי תפקידן כגימיקים-לרבע-שעה יורדות אל אותה תהום הנשייה, שממנה באו. כך קרה, שמספר אנשים בעלי שם בתחומים שונים בישראל התכנסו בקבוצה תחת כותרת יומרנית "הפורום לאחריות לאומית": הפורום עסק בניסוח כתב אמנה בין האנשים המייצגים דעות פוליטיות מקוטבות ובמשא ומתן בין הצדדים.
היה זה השיא של תופעת הדעה האגו-צנטרית: הם הביאו את הצדדים לחתום על האמנה המכריזה מה הם מוכנים לאמץ כמעין עתיד מדיני משותף, שהורכב מההסתכלויות של האנשים השונים אל תוך עצמם והפשרה בין מה שראו עיניהם במבט פנימה.
אבל העולם איננו בנוי על פי הדעות המגושמות האלה, שחושבו מתוך מבט אל תוך הבטן - כדי לתכנן תוכניות מדיניות או רק להחליט על סדר היום למחר - נדרש מאיתנו להסתכל החוצה אל העולם. במעשה של "הפורום" הנ"ל לא היה כל דבר אחראי - ישראל איננה זקוקה לאחדות דעים על הנייר וזה מאד טיפשי לפחד מחלוקי דעות ולראות בהם שסע חברתי מסוכן - ישראל זקוקה לכללי ההתנהגות בתנאי המחלוקת.
האמנות החתומות באות הולכות, אבל המציאות נשארת ומי שמשפיע על המציאות ממשיך להשפיע על פי האינטרסים שלו ולא על פי חלומותיהם של חותמי אמנות. גם המחלוקות נשארות והדרך להתמודד איתן היא ללמוד להפיק מהן תועלת. מחלוקת איננה קללה - היא כלי כמו כל כלי עבודה אחר - או שאנחנו יודעים להשתמש בו לטובה או לא.
אי-אפשר אפילו להתחיל ללמוד להשתמש בכלים האלה בחברה, שאחד מסימניה הבולטים הוא חוסר הבנת הנקרא. כשמרואיין עונה לשאלה של מראיין, כשנציגים של המחנות הניצים נמצאים בפולמוס רדיופוני או קורא חדשות באינטרנט "מגיב" למאמר - העדר הקשר בין דבר לדבר צורם לעין ואוזן.
חברי הדמוס אינם מקשיבים אלא חושבים על התשובה השנונה תוך כדי דבריו של היריב, מתווכחים לא עם דבריו אלא עם מה שהם היו מעדיפים, שהוא היה אומר כדי שהתשובה תתאים ואף לא מנסים להבין את הנושא. משרד החינוך מתנהג כשותף למזימה: שני שליש התלמידים נכשלים בהבנת הנקרא; כשאני קורא "תגובות" של אנשים באתרי החדשות או "תשובות" של פוליטיקאים בדיונים, אני תוהה איזה טקסט נתנו להם כדי להעביר את השליש הנותר: "זהבה ושלושת הדובים"?..
כדי להסתדר איכשהו בלי כללי הדיון ההוגן, מעביר הדמוס את חובת החשיבה לאנשים בעלי תארים אקדמיים וצבאיים חשובים. נכונות הדעות נשפטת בציבור על פי מספר התומכים בקרב הפרופסורים והגנרלים, שהדעה הצליחה לגייס. אם כל העולם היה מאמץ את השיטה, אנחנו עדיין היינו לומדים, שהארץ השטוחה שלנו מונחת על שלושה פילים העומדים על צב ענק אחד והשמש מסתובבת סביבנו - כך לימדו פרופסורים חשובים באוניברסיטאות אירופה, כאשר גלילאו גליליי לראשונה הפנה טלסקופ כלפי גרמי השמיים.
על סמך הנתונים, שהוא אסף, הוא התריס, לבדו, נגד כל עולם הכנסייה והמדע - ובסופו של דבר נמצא צודק. החלק המדהים בתולדות גלילאו היה כשהוא הציע ליריביו להסתכל בעצמם בטלסקופ כדי להיווכח, שישנם על פני הירח הרים ומכתשים - והם סרבו להסתכל! יש תחומים בידיעת החברה האנושית שלנו, שנמצאים באותו מצב, שמדעי הטבע היו לפני גלילאו - אנחנו פשוט לא מבינים מה מתרחש וחיים באשליות.

האלטרנטיבה, בעיקרון, קיימת
בעולם העסקי הדברים מתנהלים אחרת. שם נהוג, שאם יזם כלשהו מנסה לשכנע את משקיע פוטנציאלי להשקיע כסף בפרויקט חדש, מוצר חדש או חברת סטארט-אפ חדשה - עליו מוטלת חובת ההוכחה, שלפרויקט יש פוטנציאל רווחי. היזם עושה סקר שוק ובונה תוכנית עסקית. המשקיע מביא איתו מומחים חיצוניים בעלי דעות עצמאיות, מציג להם את הרעיון ולאורך כל הדיון מנסה "להפיל" אותו. הם שואלים את היזם את כל השאלות הקשות, שעולות על דעתם - והיזם מחפש תשובות משכנעות - אם התשובות לא יימצאו, הוא בעצמו יבטל את המיזם.
מן השאלות הרגילות במקרים האלה: איך ניתן לדעת, שאכן קיימת דרישה בשוק למוצר המוצע? על פי איזה סקר נקבעה רמת הדרישה הצפויה? כמה מוצרים מתחרים כבר קיימים בשוק? האם ברשותו של היזם ישנה יכולת טכנולוגית לפתח את המוצר? מה תהיה הדרך לפרסם ולשווק את המוצר? בשנות עבודתי בתחום המחשבים הזדמן לי ליטול חלק בדיונים כאלה, שהמשתתפים בהם מבינים היטב את חשיבותו של הדיון, כי גם המשקיע או המנהל וגם היזם עצמו אינם רוצים ליפול בפח של השקעה לא מוצלחת בגלל החמצת פרט חשוב כלשהו, שאולי רק האיש החיצוני או מישהו בעל דעה מנוגדת עשוי לראות.
בעולם הטכנולוגיה והעסקים קיים "סיעור מוחות", שבו קבוצת מומחים מחפשת פתרון לבעיה סבוכה. על פי הכללים, שום הצעה לא נדחית על הסף, כל רעיון עולה לדיון, לעתים הדיון אף מוקלט ומנותח לאחר מכן. השיטה אפשרית, כי בעולם העסקים והטכנולוגיה העילית חשובה מטרה ולא הדרך המסוימת, שמפלגה אחת משתדלת לכפות על כל העולם. החברות העסקיות, שלא מתנהלות בדרך זו, פושטות רגל. אפילו מהחברות ההולכות בה, מצליחות חלק בלבד - כי המציאות תמיד מכינה עוד הפתעות, שלא חשבו עליהן קודם - אבל לפחות שיטת הביקורת החופשית משאירה סיכוי להצלחה.
הדמוס הפוליטי בכל העולם, עד היום לא אימץ את הכללים האלה. המערכות המדיניות שלו בנויות על המפלגות הנאבקות על מקומות בפרלמנטים, אותם הן משיגות על ידי תעמולה. זו אינה יכולה להתבסס על דיונים ארוכים וממצים: התעמולה צריכה להקיף אותנו מהר, להגיע למקסימום האנשים במינימום זמן, לתת תוצאות כאן ועכשיו. היא מבוססת על סיסמאות ומיתוסים, בדיוק כמו הפרסומות מכל סוג שהוא.
נוצר פרדוקס הדמוקרטיה: ההכרעות הקרדינאליות העלולות לחרוץ גורלות של מדינות ועמים, לרוב מתקבלות על ידי אנשים לא ראויים בהליך נחות מזה, שנדרש כדי להחליט על השקעה של מאה אלף דולר. האזרחים תומכים או מתנגדים להחלטות האלה בהתאם להליך בחירה של השקפת העולם, שלרוב הוא פחות איכותי מהליך קבלת ההחלטה איזה סוג מכונית לרכוש. חברה כזאת לא יכולה שלא להיות נשלטת על ידי מיתוסים, דעות קדומות ואמונות תפלות, היא לא יכולה שלא להיהפך לאלימה ומתוסכלת, כל רגע מתהלכת על קצה התהום של מלחמת אזרחים.
חירויות הפרט - הם דבר אציל ונעים לכשעצמו, אבל הדיון הדמוקרטי אינו המטרה הסופית, הוא האמצעי לאחד את החשיבה של אנשים רבים בסיעור מוחות חברתי רחב כדי לנסות להגיע להבנה טובה יותר של המציאות ולהחלטות טובות יותר. כשהדיון התבוני אינו קיים, כשאת מקומו תופס ריקוד טווסים משולב בקרב תרנגולים והחברה הזאת גם נמצאת באמצע המזרח התיכון - לא קשה לנחש איזה עתיד נכון לה: כל פתרון חדש לשלום יביא למלחמה חדשה, שום טריק לא יעזור, כל תוכנית כלכלית תביא רק לתנודות חדשות מעלה-מטה והאליטות המושחתות ימשיכו לשלוט ולהרוויח ללא מצרין, גם אם קומדיה של "בחירות" תמשיך להתקיים. כך יימשך עד שהתהליך האבולוציוני של בריאת האדם בעל תבונה יתקדם עוד שלב, או עד שתכבה השמש - מה שיבוא קודם.