מגילוי לגילה 

מה הופך אותנו למתעלמים מדופלמים מן הזרם הפנימי של החיים?
כיצד הפכנו לתיירים בחיינו שלנו?
ואיך נהפוך אותם לחוויה בונה ומעשירה?

"הו, זה לא קל! אני כבר רוצה להיות אחרי כל זה!", אמרה לעדנה המשתוממת אם שעמדה להשיא את בתה. "די נבעתתי", מודה עדנה. "הרי עם צורת חשיבה כזאת אנו עלולים למצוא את עצמנו כאשר כל החיים מאחורינו ולבנו ריק. כל מה שאנו רוצים כל הזמן הוא לסדר כבר את העניינים כדי לזכות במעט שקט. אלא שהחיים הם שרשרת אינסופית של אתגרים. אין כמעט מנוחה. וכשקצת רווח לנו - אנו מרגישים מיד אשמים. ואז מתעוררים עניינים חדשים: לחצים, כעסים, ענייני פרנסה, חינוך, שלום בית ועוד ועוד, ולעולם אין לדברים סוף. אלא, שיש להבין שה' אוהב אותנו, ושהוא איננו רוצה לייגע אותנו, או להעביד אותנו בפרך וודאי איננו רוצה שנסבול, אלא לעשות אותנו מתוקנים, שלמים ומאושרים יותר. אנו חיים תחת לחץ תמידי ורוצים להגיע לפתרון, למצוא את הפטנט לבלגן, מתוך רצון בוער להיות כבר אחרי הכול. אבל הדברים אינם עובדים כך. ומה קורה בפועל? שאנו נוסעים בחיים מבלי לראות את הדרך, וכמובן שאיננו מתבוננים בה. הרבנית שולמית פישר הגדירה את הדבר כך: 'להפסיד את עידית החיים עבור הבלי הזמן'. צריך להבין שהחיים הנם מסע ושהמסע הזה חייב להיות מענג! זהו המסר האמיתי של החיים. שבע ייפול צדיק וקם: אנו לומדים דרך נפילות, פציעות, הישחקויות, מאיסוף השברים, ומתקדמים הלאה. זו הדרך היחידה לבנות חיים אמיתיים ובעלי משמעות, כך בונים אדם היודע את נפשו ולא נסחף עם הזרמים ונופל מבור לבור".


- מה גורם להתעלמות שלנו מן החיים כתהליך?

- "הזמנים המודרניים", ממהרת עדנה להשיב. "העולם מתעתע בנו. פעם אפשר היה לראות בבהירות איך כל הישג מגיע אחרי תהליך. פעם ארוחת צהריים התחילה בהליכה לשוק, בסחיבת סלים כבדים, בעמל כפיים, בהשריית החומרים למשך הלילה, בבישול ממושך על פרימוס או פתילייה. אדם ראה שדברים מתבצעים שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד. תהליכים היו חלק מן החיים ואנשים אהבו אותם. היום העולם הוא מרוץ מטורף ואנו נסחפים בו. חוששים פן ניוותר, חלילה, מאחור. הכול זמין תחת היד. זה הופך, אמנם, את החיים לקלים יותר, אבל גם למתעתעים יותר. אנו לא רואים (וגם לא רוצים) את המאמצים ואת ההשקעה, אלא רק את התוצאות וההישגים, ומיד. הישגים במבחנים, בילדים, בעבודה. העולם מסתיר מאתנו את התהליכים האמיתיים הדרושים להשגתם ומוביל אותנו היישר לתחנה הסופית, ודורש מאתנו להיות שם בלי לעשות שום דרך".


- האם זה עד כדי כך גרוע?

- "זו טעות הרסנית! אנשים רוצים להגיע לפסגות ללא שום מאמץ! רוצים זוגיות מוצלחת, ילדים נהדרים ושלמות אישית כאן, מהר ועכשיו. ומה בינתיים? הם אינם חיים את חייהם, אלא את הציפייה חסרת הסבלנות לתוצאות. אלה הם חיים של ניתוק. אם נתבונן במילה 'ניתוק' נראה שהם היפוך אותיות 'תינוק'. כלומר, ה'תינוק' הוא התיקון של ה'ניתוק'. התינוק חי מתוך למידה בלתי פוסקת וכך הוא גדל ומתפתח. באנו לעולם כדי לחוות אותו ולהקשיב לקולותיו. רק כאשר נתעקש לעצור, להתבונן ולגלות נגיע לגילוי וממנו נרגיש גילה. אין דרך אחרת".




מתבוננים פנימה

שבו לבדכן בחדר שקט. עצמו עיניים למשך שלוש דקות בדיוק (בזמן זה תשקוט המולת המחשבות בראש). דמו בנפשכן שאתן מישהי אחרת הבאה להתיידד עמכן. הציגו עצמכן בפני הידידה החדשה. התבוננו בעצמכן מנקודת מבטה, ושאלו את עצמכן: האם הייתן רוצות להתחבר עם עצמכן? האם יש בכן תכונות טובות להציע? מה הן תכונותיכן הטובות?