השיטה השביעית ''המושכלות הטרנסצדנטליות''המשך שני 

ובתיקוני הזוהר בראשית ברא אלקי"ם, פתח רבי שמעון ואמר, '''והמשכילים''' יזהירו כזהר הרקיע, (והמשכילים) אלין אתוון, דאינון לבושין דאורייתא, מרקמן מכל גוונא דנורא, חוור וסומק וירוק ואוכם, ומנהון אתפרשן לכמה גוונין:

וכלהו גוונין, אינון מרקמן במשכא דגופא דבר נש דאיהו בגנתא דעדן, ורקיעא באלין אתוון איהו מצוייר ומרוקם, בגין דבהון אתברי:

יזהירו אלין נקודין דנהרין באתוון, ובהון נהירין כוכביא ברקיעא בגנתא דעדן, וכלהו נהירין בעיינין דגופא בגנתא דעדן:

כזהר אלין טעמי אורייתא, דבהון מתנהגין אתוון ונקודי, ובההוא גופא דגנתא, כזהר דא נשמתא, דאיהי תנועה דאתוון ונקודי, דנהרין באנפין ובעיינין, ונפשא איהי כללא דאתוון, ואיהי שתופא דגופא, רוחא איהי כללא דנקודי דנהרין בעיינין:

קם סבא חד פתח ואמר, בוצינא קדישא, כמה חיילין נטרין לך בגנתא דעדן, כמה משריין דמלאכין מסתכלין ממשקופי רקיע בגינתא, בזמנא דתעול תמן, וכלהו מסתכלין בך, וגוונין דרקיעא בך יזהירו, בגין דבך נהרא שכינתא, דאיהי זהר הרקיע, וגן איהו סתים וחתים, עד דתיעול ביה שכינתא, הדא הוא דכתיב (שיר השירים ד') גן נעול אחותי כלה:

וגוונין לא נהרין ברקיעא עד דיעול תמן קודשא בריך הוא, ומיד דיעול תמן, אתמר בהון נפתחו השמים ואראה מראות אלקי"ם, מאי מראות אלא מ"ר או"ת, מר דאתמר ביה מלאכי שלום מר יבכיון, ואיהו אות בצבא דיליה, ליה מתפתחין רקיעין, וביה נהרין כל גוונין דלהון, וכען בוצינא קדישא קום נהיר גוונין דרקיעא באתוון דאורייתא, ונהיר כוכביא בהון בנקודי, כזהר דא כורסיא יקרא, דכל נשמתין קדישין מתמן אתגזרו:

קם בוצינא קדישא, פתח כמלקדמין, ואמר והמשכילים יזהירו אלין אתוון, דכלהו כלילן באת ב' מן בראשית, ב' איהי בית, בי מקדשא, דתמן בה נהרין כל אתוון, ראשית נקודה בהיכליה, כגוונא דא ב, עלה אתמר כל כבודה בת מלך פנימה, תשע נקודין תליין מינה, (ואלין אינון דאתגליין ואינון ספירן דתליין מניה), ואיהי ספיר גזרתם עשירית לון:

ואלין אינון דנהרין באת ב' דאיהי בי מקדשא דלעילא, וספירים אתקריאו על שם השמים מספרים כבוד א"ל, ולבתר דאינון מספרים כבוד א"ל, אתקריאו עשר ספירות בלי מה, ונחית בהו יו"ד ק"א וא"ו ק"א לאנהרא בהון, דעל שמיה אתקריאו, וכלהו נהירין באתוון אלין ספירן, ואתוון די בהון אתבניאת דאיהי ב', כגוונא דא, ודא איהו רזא דמלה בחכמה יבנה בית:

וביתא דא אית ליה תלת גגין, ואינון תלת עמודין דסמכין לה, ואינון ו'ו'ו', עלייהו אתמר ווי העמודים וחשוקיהם כסף, תלת עמודים אלין תלת אבהן, דסמכין לביתא דאיהי שכינתא, וחשוקיהם אלין תרין סמכי קשוט, דאתמר בהון יכין ובועז, ועלייהו ביתא קיימא, והבריח התיכון דא נקודה מלגאו, דסתים מלגאו, מבריח דא ו', אתפשטותא:




דההיא נקודה דאיהי י', מבריח ודאי, מן הקצה דא ה' עלאה, אל הקצה דא ה' תתאה, קשורא דתלת עמודים דאינון ווי העמודים, דא ח"י עלמין, דכך אינון סלקין תלת ו'ו'ו' לחושבן ח"י, דאיהו צדיק יסוד עולם, ה"ה כד נטלין מעמודא דאמצעיתא דאתקרי הבריח התיכון, אתקריאו אינון בריחים על שמיה, הדא הוא דכתיב וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן וכו':

ותקונא דמשכנא הוה ציורא דעובדא דבראשית, וגנתא דעדן, ובאלין ציורין דנקודין, ורקימו דגוונין, דתמן המשכילים יזהירו, וכלא בראשית, ב' ראשית, בה והמשכילים יזהירו, כזהר דא אלקי"ם, והוא הכסא לחושבנא:

אדהכי הא סבא אתחזר כמלקדמין, ואמר בוצינא קדישא, חזור בך, עאלת לגנתא ואתבהילת לנפקא מתמן, ומתמן עאלת למשכנא דאיהו ציור דעובדא דבראשית, ונפקת מתמן, אית לך לאחזרא תמן, דהא כמה חיילין נטרין לך מעמא קדישא, למשמע מאן ציורין דתמן, דאינון כגוונא דדיורין דשכינתא, דאתמר בהון ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דודאי משכנא ומנרתא ומקדשא ומדבחא ופתורא, כולהו איהו דיוקנא דדיורין דשכינתא לעילא ותתא:

מיד פתח רבי שמעון ואמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה וגומר, מאי כל חכם לב, ההוא דאיהו חכם בחכמה, ובל"ב נתיבות דילה, דאינון כלילן בשית יומי דבראשית, והיינו שש משזר, דאינון שית יומי דבראשית כלילן מעשר אמירן ול"ב שבילין, דאינון ל"ב זמנין אלקי"ם בעובדא דבראשית:

והמשכילים, בהון אשתמודעין אתוון, דאתמר בהון יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, ואינון כ"ח אתוון, וארבע סרי אחרנין גניזין בהון, ואלין אינון כ"ח אתוון, בראשית ברא אלקי"ם את השמים ואת הארץ, ועלייהו אתמר כח מעשיו הגיד לעמו, ובגלותא אסתלק האי כ"ח מנייהו, ואתמר בהון וילכו בלא כח לפני רודף, ובגין דא אמרין בקדיש ועתה יגדל נא כח ה', לקבל כ"ח אתוון אחרנין, דאית באלין שבע תיבין, דאינון יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא, ודא איהו העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, י"ד אחרנין אינון יקו"ק אלקינ"ו יקו"ק, וסימן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, ובאלין י"ד אתוון אומאה, הדא הוא דכתיב (שמות י"ז) כי י"ד על כס י"ה:

ודע כי ידיעת המדות וסדריהם על דרך האנושות מביאה לידי ידיעת מדות העולם והשנה וסתריהן. וידיעת מדותיהן של העולם והשנה מביאה לידי ידיעת הנהגת השם את הכל, והשגחתו בכל איך הן עד שיקראו הדרכים ההם פעלים ותארים רבים מיוחסים אל השם, ודרכים והנהגות ומדות אלוהיות, כגון י"ג מדות שאינן חוזרות ריקם. כמו שנבאר בסוף הספר הזה בסתריהן בע"ה. וצריך אם כן שידע האדם תחלה הרכבת גופו ידיעה כללית ופרטית. מפני שהכלל יבדיל כלל מכלל שהוא כדמות פרט אצל הכלל הגבוה ממנו. והפרט הוא הדבר שיורגש באחד מחמשת החושים, אבל הכלל לא יורגש, ואמנם יושכל או ידומה בהמשך המשיג אחר אחד מן הכחות המציירות, בין אחר הנעלם, בין אחר הנגלה. ועל כן אפשר שהמדמה ידמה האמת במה שדמהו, ואפשר שידמה בו שקר מפני היותו יוצא מגבול כחותיו כמו שיקרה בחושים כשיצאו מגבול כחותם, שלא יוכלו להשיג האמת. ואולם השכל מתוך היותו קרוב אל השפע האלוהי, והוא המלמדו, כשיקבל ממנו מה שראוי בעת הראוי, ואין לו מונעים, גם כן ישיג האמת בכל מה שישיג. ואמנם אם התרשל זה המשכיל המבקש להשיג דבר אמת ולא חקר כל מה שראוי לחקרו על פי הדרך המושכלת, כבר יקרה לו גם כן כשיחשוב שהשכיל דבר והשיגו כאשר הוא ויטעה בכל מחשבתו או ברובה או במקצתה. וזה כולו סבתו התרשלות החקירה הראויה, וזה בלא ספק יקרה בכל דרך השגה אנושית, אבל בהשתתף האלוהית המשפעת המושכלות המקובלות עם האנושית המקבלת הידיעות האמתיות בלתי מונע, אי אפשר אז לעולם שיטעה המשכיל בשום דבר מכל מה שהורו לו והשיגו. ואם יזדמן עת או רגע או ענין מן העניינים הידועים המונעים את האדם מההשגה העליונה ההיא השכלית, כבר יקרה לו שגם הוא יטעה, ואפילו אם ההוא הגדול שבבני אדם. כי זה הדבר מוטבע באדם והוא נמנע שיהיה זולת כן מפני היותו מורכב מדברים הווים ונפסדים, פעם קיימים ופעם בלתי קיימים. ואם כן אל תפלא כשיקרה שום מקרה לאחד מן הנביאים או מן החכמים באלו העניינים, וכל שכן לשאר האדם אשר למטה מהם. כי הקרי לא ימלט מן המקרה אשר הוא סבת מציאותו הקרובה. והאדם ברצותו להיותו בלתי אדם ימצא עצמו חסר אפילו ממעלת האדם. כי המעלות שהן מבדילות בין המינים אפשר להפחיתן ולהשוותן ולהעלותן. כיצד, אם האדם עושה מעשה אדם הידוע מצד ההרגש ומצד הדמיון ומצד השכל ומצד הכתוב ומצד הקבלה, לפי הזמן ולפי המקום ולפי האישים שבזמנו, הנה הוא אדם באמת. ויש לזה השווי דרכים וקצוות רחוקות וקרובות לצאת ממנו אליהם. כי הקו הכל יוצא מהשווי ומן היושר ונוטה אל הקצוות כמו שרמזנו למעלה. והנטיה אל המינין שלמטה מן האדם היא נטיה רעה ושמה צפונית, והיא נטיה מן האנושות אל הבהמות הנקרא חיות מורגשות, כנטיה אל היות האדם דומה לחמור שהוא כרוב מינו אינו מזיק אבל נושא עול. והנה חמור הרחים סובב סובב ואינו זז ממקומו. והאדם אין הכונה במציאותו שוה לכונת מציאות החמור, שאין התכלית שישא עול כחמור בלתי היותו מתעלה בנשיאת עולו. ורוב המצות הן עול, אבל תכלית הכונה במציאותו היא שיכיר עצמו, והכרת עצמו תביאהו להכיר את קונו והיא תכלית הצלחתו. וזאת התכלית יש לה מדרגות רבות וכל מה שיתקרב אל התכלית יתעלה על זולתו ממי שלא הגיע אל מה שהגיע הוא אליו. והנטיה אל זה העלוי היא נטיה טובה ובה מתדמה העולה אל העליונים שאין מינים אחרים מעולים אחר מן האדם. כי הגלגלים והכוכבים לא יקראו מינים באמת, מפני ששם המין נופל על מי שאישיו הווים ונפסדים והמין קיים. והכוכבים אשר אין אישיהם הווים ונפסדין ולא הגלגלים, אם כן אינם מינים. ועל כן בהתעלות האדם יתדמה בהיותו איש אל אחד מן הכוכבים הקיימים, ויתקיים לנצח וישוב כל כי הכל קיים:ובתיקוני הזהרודא אתקרי תקוני הזהר דאינון שבעין אנפין לאורייתא דפריש רבי שמעון בר יוחאי במלת בראשית מסתרי אורייתא:

קום רבי שמעון אפתח מילין קמי שכינתא, פתח ואמר והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגומר, והמשכילים אלין רבי שמעון וחבריא, יזהירו כד אתכנשו למעבד האי חבורא, רשותא אתיהיב להון ולאליהו עמהון ולכל נשמתין דמתיבתאן לנחתא בינייהו ולכל מלאכיא באתכסיא ובארח שכל:

ועלת על כלא יהיב רשו לכל שמהן קדישין ולכל הויין ולכל כנויין לגלאה לון רזין טמירין כל שם בדרגא דיליה, ורשותא יהיב לעשר ספירן לגלאה לון רזין טמירין דלא אתיהיב רשו לגלאה לון עד דייתי דרא דמלכא משיחא:

כזהר הרקיע דאיהו כליל כל גוון, זהר טמיר וגניז, זהר בהיר בשחקים, זהר זריק נצוצין ומבהיק כברק לעיינין, זהר זהיר חוור כסיהרא, זהר זהיר סומקא כמאדים, זהר מבהיק כליל ירוקא כחמה, זהר ירוק ככוכב, זהר כליל חוור וסומק, זהר זהיר לכל עיבר כמאן דמחא בפטיש וזריק שביבין לכל סטרא, הכי מהאי זהר זהרין כמה נשמתין דאינון זהרין כלהו ברקיע:

נוסחא אחרינא תאנא והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, דאיהו זהר טמיר וגניז דא כת"ר, זהר בהיר בשחקים דא חכמ"ה, זהר זריק נצוצין ומבהיק כברק לעיינין דא בינ"ה, זהר חוור כסיהרא דא גדול"ה, זהר זהיר סומקא כמאדים דא גבור"ה, זהר מבהיק כליל ירוקא כחמה דא תפאר"ת, זהר ירוק ככוכב דא נצ"ח, זהר כליל אוכם וסומק דא הו"ד, זהר זהיר לכל עיבר כמאן דמחא בפטיש וזריק שביבין לכל סטר דא יסו"ד:

ואלין אינון נשמתין מאלין משכילים דאית בהון שכל לאשתמודעא ברזין דמאריהון, כלהו רשימין ומצויירין במלכותא דרקיעא ככוכביא דנהרין ברקיע, והיינו יזהירו כזהר הרקיע, מאי הרקיע דנהרין ביה (נ"א בך) (אוף אלין) נשמתין דמשכילים ככוכביא ברקיע הכי נהרין בכורסייא:

וכלהו פרחין מן רקיע, ודא צדיק חי עולמים דמניה פרחין נשמתין דצדיקיא ונהרין בסיהרא, ועלייהו כתיב (בראשית א') ויתן אתם אלקי"ם ברקיע השמים להאיר על הארץ:וכן פירש ר' סעדיה גאוןואומר, ממה שמורה שיש לצדיקים דרגות בגמולם זה למעלה מזה, תחילה מה שמחייב השכל, ואחריו מה שמצאנו בכתובים מזכיר שבע מעלות זו למעלה מזו.
הראשונה, מקצתם יהיה להם אור כזריחת אור השמש ובהם נאמר:
וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה97.
ויש שיהיה להם עם זה עונג בשביביה כמו שאמר:
ומרפא בכנפיה97.
ויש שיתקיים לו האור כדבר הנטוע בו כמו שאמר:
אור זרוע לצדיק.
ויש שהולך האור ונוסף לו כמו שאמר:
אור צדיקים ישמח99.
ויש שיהיה אורו כבהירות עצם הגלגל כמו שנאמר בהם:
והמשכילים יזהרו כזהר הרקיעי.
ויש שיהיה אורו כאור הכוכבים פרט לשמש כמו שאמר:
ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד1.
ויש שיהיה אורו כאור עצם השמש כאומרו:
ואוהביו כצאת השמש בגבורתו2,
וכמו שידענו כי פני משה רבנו ע"ה היה מלא אור, ופני יהושע שהיה פחות ממנו כמו שאמר:
ונחת מהודך עליו3
ולא אמר 'את הודך' ולא 'כל הודך'.
ופני שבעים זקנים למטה מהם לפי שאמר:
ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איום הזקנים4.
וכיון שהיה טעם 'מהודך' - למען ישמעו כל עדת בני ישראל, הרי השבעים זקנים בכלל העדה.