הזעות יתר - טיפול בהומאופתיה 

הזעות יתר וחומות של תקווה

באחד הימים הגיעה אליי בחורה בשנות השלושים לחייה מהעיר הגדולה. וכמו שהעידה על עצמה היא חיה חיים אינטנסיביים ועצמאיים. לאחר ששמעה על אחייניתה שטופלה בהומאופתיה החליטה לנסות גם היא גם אם מדובר בנסיעה ארוכה ולא שגרתית.
האישה התלוננה על הזעות יתר בעיקר בבי השחי, כאשר ישנם מצבים, שזה מפריע לה עד מאוד בחיי היומיום. מכיוון שהיא עובדת עם ציבור לקוחות ומקיימת פגישות עסקיות מכובדות, אין היא מרשה לעצמה להופיע כשעל בגדיה כתמי זיעה רחבים, מצב מביך לכל הדעות!!! רופאי עור שונים הציעו לה טיפולים כירורגיים, שנראו כהתאכזרות לגוף ועל כן החליטה לנסות דרכים חלופיות וסימפטיות יותר.
לרגע תהיתי כמה סובלים האנשים המתגוררים בלב המקומות הסואנים בין גושי עשן והרעש המנסר והקבוע, הבוקעים מאלפי המכוניות מבוקר ועד ערב והאם לא זו הסיבה במרבית המקרים בהם אנשים חולים וסובלים. "יש לי גם מקצוע כזה אשר דורש ממני להיות בתנועה מתמדת לעיתים סביב השעון", מוסיפה רות (שם בדוי) וזה מוסיף על ה-stress הקיים בין כה וכה. הדאגה הקיומית לכסף ופרנסה מאפילה לא אחת על הצלחה בזוגיות.
פגשתי אישה בעלת נוכחות בטוחה הטוענת כי "מאחורי ה- look הקשוח מסתתרת דמות רגישה". אף פעם לא קיבלו אותה, תמיד הייתה נטע זר. "היום מדברים לילדים, לא מרביצים להם - אבא שלי הרביץ". היא הייתה "הכבשה השחורה" במשפחה והייתה צריכה לשקר בשביל לשרוד. בשלב זה של התיאור הבחנתי כמה מילים אלה נוגעות והתיאור הכן שלה חלחל עמוק בתוכי והרטיט כמה מיתרים בלב, ניגון המוכר גם לי מילדות.
מדוע אנו צריכים לשרוד את החיים במקום בפשטות רק לחיות אותם - מדוע קיים הצורך הקיומי הזה בו אנו פועלים מתוך דחף חייתי לשמר את החיים מתוך התגוננות ודריכות ולא ליהנות מהשפע האוניברסאלי הנמצא עבור כל יצור וחי -
מצאתי באותה אישה למודת מאבקים ומפחי נפש, כי היא בוטחת רק בעצמה ואינה סומכת על אף אדם. הפחד "לפתוח את הלב" כלפי בן הזוג הינו נרכש ובטח שאינו טבוע בנו. "אם בן אדם לא קרוב לליבי אני שמה חומות, מערכת סינון מאוד צפופה". ואז היא מספרת על אהבה נכזבת קשה מנשוא, כאשר גלתה לתדהמתה כי בן זוגה בוגד בה. "מאוד אהבתי אותו והוא היה עבורי חומת ברלין" - רק היום שנים רבות מאוחר יותר היא מבינה כי הוא יוצא לה מן הלב. בשביל הילדה הקטנה שבה הפצועה מבית הוריה, היה בן הזוג מקור בטחון בו היא נאחזה בכל כוחותיה. היא פתחה סדק דק מליבה לשחרר את הציפור הפגועה לנגוע בחיים והידיעה המרעישה מוטטה אותה מטה בחוזקה. "זה כמו להיפגש בקיר", היא מתארת. היא הרגישה כי הדם נוזל לה מהגוף וכמעט התעלפה בהיסטריה, בכתה בלי סוף. אך לא לעד כי מאגרי המים פסקו לפתע מלנבוע. האמון שרחשה בשותפה לחיים התפורר לנגד עיניה והיא מאז מסרבת להאמין בגברים, "כולם מכוערים". זוהי תחושת אובדן נוראית!!!
רות אחרי הכול הגיעה עם בעיה פיסיולוגית מוגדרת ולא הבחינה לרגע כי גלשה בדיבוריה בתיאורים אישיים, שלא שטחה זמן רב בפני אדם זר. היא חזרה וטענה כי ההזעה פולטת רעלים, אך לא יכולה הייתה לשים את האצבע מאילו רעלים עליה להיפטר.
רגעי השיא בפגישות מעין אלה מגיעים, כאשר המטפל והמטופל מצליחים יחד להכיר במציאות השלמה הנרקמת ומתפתחת סביב ומתוך המחלות וההפרעות השונות. זו אחת הסיבות שבמקרים רבים מובילה השתלשלות כל בעיה כרונית למסכת אירועים היסטוריים הכוללת בתוכה מרקם של תחושות ותגובות המיוחסות למצבי המשבר השונים.
במקרה זה ברור כי מדובר באישה מאוד עצמאית והישגית, אשר העבודה בראש מעיניה והיא ממלאת אותה עד מאוד. עמידתה האיתנה תחת עומס הקיום משכיחה ממנה את ההתמודדות האמיתית עם אתגר הזוגיות . אין היא מסכימה לארח בליבה שוב את ההזדמנות למלא את חלל חוסר האמון באהבה ובמקום זאת שומרת בקפידה על הפצע והכאב הנגזר ממנו בעקבות אכזבות חוזרות. החומות מתנוססות מעלה סביב ליבה והפחד להיפגע שוב שוכן פנימה וממאן להיחשף. עד מתיי??
באחד המקראות המוכרים לנו הופלו חומות העיר בתרועות ורעש רב, אך לטבע גם דרכים אחרות לעשות פרצות בקירות גם אם הם אטומים לכאורה. המים כידוע לנו חודרים ומחלחלים מטבעם ותכונה זו מוכרת וידועה לנו היטב ! הבכי, שפסק אצל רות לאחר שהחליטה לסגור את ליבה ולאטום היטב את רגשותיה בפני אהבה חדשה, מצא לו דרכים אחרות להבקיע והפעם באמצעות בלוטות ההזעה.
בעקבות טיפול הומאופתי עברה רות תהליך ריפוי מיוחד במינו בה מערכת ההפרשה התאזנה תוך זמן קצר אך יותר מכל יכולה הייתה להעז שוב והפעם בבטחה וללא חשש להיכנס למערכת יחסים חדשה ולהרגיש כי היא יכולה ומסוגלת לעשות את שהנפש רצתה יותר מכול - הכוח שמזין את כולנו, האהבה!!!

עוד סיפור קצר על אהבה