גיל ההתבגרות והומאופתיה 

האם אנחנו באמת מכירים אותם??

כמה פעמים נתקלתם אתם ההורים בילדיכם המתבגרים בכל מיני פינות, שהן לעיתים דרכים ללא מוצא. פינות בהן נפער בור עמוק ונוצר חיץ גבוה של התנגדות והתרסה קשים מנשוא עד כדי כאב ודמעות. בנכם או בתכם המתבגרים מסמנים לכם את "גיל המרד", אליו נקלעו, ומצוקתם מורגשת היטב הן בבית הספר ובעיקר בחיק המשפחה. ציינתי אמנם את מצוקתם, אך אל לנו לטעות, כי הצורך "לבעוט" בכל המוסכמות החברתיות עולה מתוך השלב ההתפתחותי בו הם מצויים, הקורא להם לחפש את זהותם האמיתית - לגבש את אישיותם ועצמאותם. שלב "ההתמרדות". זהו למעשה גם שלב "ההפרדות" מההורים למשך זמן מה של התבוננות וחיפוש עצמי. זוהי תקופה מרתקת בחייו של כל ילד (כמו גם אם כי להבדיל אצל כל הורה...) והיא מלאת דינאמיות ותסיסה רגשית. העימותים, הויכוחים והמתחים העולים ומציפים את כל המעורבים בתהליך בלתי נמנע זה הינם הדרך בה מאתגר כל מתבגר את סביבתו הקרובה בכדי שיוכל להציב את גבולותיו הטריטוריאליים מחדש. אתגר זה מעלה קונפליקט קשה בין גיבושו של "האני הפנימי" אצל כל מתבגר לבין הרצון הקיים בכל זאת להשתייכות אל המסגרת החברתית. במקרים רבים עובר הילד לשלב של עצמאות נרחבת יותר בהם השיתוף בנושאים רגשיים עם סביבתו המשפחתית הוא מצומצם, אם כי ויכול להיות כי שיתוף גדול יותר יהיה עם חבריו לכיתה או לסביבת המגורים. ההורים אינם יודעים וגם אינם מכירים את הקודים על פיהם מתקשרים ילדיהם ובמקרים מסוימים חריגים יותר שהם אינם נדירים כלל, מדרדרת מערכת היחסים עד לכדי הימנעות מוחלטת מנגישות רגשית ולפורקן תסכולים ע"י שימוש באמצעים חיצוניים כמו: סמים, מציצנות, אלימות, הפסקת לימודים וכד'.
מקרה שזכור לי הגיע בן 15 בלוויית אימו בגלל הפסקת לימודיו בחודשיים האחרונים. או כפי שהגדירה אימו, החליט הנער לעזוב את ספסל הלימודים בגלל חוסר ריכוז ומוטיבציה. לכששאלתי את פיו של הנער על שום מה החליט לפתע על צעדיו מרחיקי הלכת, טען באוזני כי הוא אינו יודע מה הוא רוצה ומה אינו רוצה והוא "לקח חופשה ללמוד על משמעות החיים". הוא ניסה לעבוד תקופה כי נמשך לעבודת כפיים, אך לאחרונה גם זנח את זה ופרש לחדרו, אל החלל המוכר בו תמיד מצא את חברו הנאמן והטוב לדבריו - המוסיקה! "אני אוהב ללמוד וגם אוהב לדעת, אך בבית הספר זה לא רק לדעת, אלא צריך גם להוכיח שאתה יודע ואני מתעב את הציונים", הוסיף כשניכרים בדבריו זלזול משהו ומורת רוח. ישנו חשש שאולי לא יצליח ולכן הוא אינו מעז אפילו לעשות את המאמץ הדרוש, כי אף פעם הוא לא יוציא את המכסימום. נדב (שם בדוי( מעיד על עצמו שהוא פרפקציוניסט מטבעו. הוא פוחד לאכזב את עצמו ואת כל אלה, אשר מכירים אותו "כנדב החכם". משיחה שניהלנו בגובה עיניים יכולתי להבחין כי נדב אינו סתם נמנע מללכת לבית הספר. הרי במסגרת זו לא רק עובר מסר לימודי, אלא ובעיקר מסר חברתי חשוב. כאשר ציין באוזניי, כי ניתק את קשריו גם עם חברים רבים, נדלקה נורה אדומה ראשונה. כולנו הרי יודעים שהחלק המועדף על מרבית התלמידים בבית הספר הוא דווקא הזמן בו הם מבלים את ההפסקות! בהפסקות ישנה הזדמנות לאינטראקציה עם ילדים אחרים והיא מפרה מאוד, מעניינת ותומכת אולי אף יותר משיעורי תנ"ך או ספרות. על כן גם שיעורי ספורט הם אלה הזוכים בהעדפה גדולה מצד התלמידים, כי שם גם כן מוצאים הם את עצמם מתחככים בבני גילם רגשית וגם פיזית.
נורה אדומה זו סימנה יותר מכל את מצבו הדיכאוני ההולך ומחמיר של נדב, את רצונו להתנתק ולבודד את עצמו. מדבריו עלה ייאוש רב, אך גם תסכול וכעס מופנם. "זה מרגיש שכבר לא אכפת לי יותר, כל מה שאני אעשה עכשיו לא אכפת לי מהתוצאות", היה משפט שנגע עד מאוד והמחיש את חוסר העניין שגילה בחייו.
מילותיו החוזרות של "אני בסדר" נשמעו חלולות ולא באמת מחוברות למה שהרגיש מבפנים. בפעם האחרונה כאשר היה ריב בינו לבין אחיו בו גם ננזף ע"י הוריו השליך את האוכל על הרצפה והסתגר בחדרו משך שלושה ימים!!!
"נדב אינו מאפשר לנו לגעת בכאב שלו, זה מפחיד אותו", העירה אימו בנוכחותו אך לא לפני שהבחינה כי נדב פתח צוהר אל נבכי נשמתו. "בפעם האחרונה שבכיתי לידו", ממשיכה ומתארת אימו, "הוא ביקש שאעוף מהחדר שלו, כי הוא לא רוצה לראות אותי בוכה", נאנחה. נדב המשיך את דברי אימו ולראשונה במהלך הביקור העיד כי הוא עצוב מבפנים ואינו רואה צורך "לחפור" בו כדבריו. "אני יודע שהרגש שם בחשיבה, אני יכול לחשוב עליו ולא להרגיש אותו", התמקד עוד יותר בחוויית הניתוק אותה תיארה אימו.
מהתבוננות ראשונה בחייו של נדב יכולנו, ואולי זה אף מתבקש, להסיק כי הילד אכן נמצא בתקופה קשה ו"שקיעתו" היא קשה ומעוררת אמפטיה ורחמים. אך אם נתייחס לרצונו, אשר כבר הבהיר לנו בראשית דבריו, הרי אין הזדמנות טובה מזו לחפש את זהותו האמיתית, או "ללמוד על משמעות החיים" במילים שלו. הרי רק מתהום הנשייה יכולים אנו למצוא את האור, שיוביל אותנו אל מחוזות חדשים. האור בקצה המנהרה נמצא שם תמיד עבור כולנו וככל שהאפלוליות תהיה לנו ממשית ומוחשית יותר, כך גם האור המגיח פנימה יהיה בוהק ומבטיח יותר.
אור זה הוא התקווה שקיימת עבור כל אחד מאיתנו ומעניקה את הכוח להמשיך ולהתפתח. לתת הזדמנות לגעת בכאב כי הוא אינו אחר מאשר מנוף לצמיחה אישית. כאשר סיימנו את הפגישה החלפתי נדב ואני רשמים על העדפות מוסיקליות וכבר הבטיח כי בפעם הבאה יכין לי מס' רצועות על גבי תקליטור.
ולאימו שבאמת מעוניינת לדעת על עולמו של בנה ייעצתי כי תנסה לחצות את קו הבור ביניהם ותקרב יותר אל "חברו הטוב ביותר" כמו שכינה אותו - המוסיקה, גם במחיר עוצמתה מחרישת האוזניים.