מנגנון הרס זוגי: משתמשים בנשק יום הדין 

רון וגלית הם זוג צעיר ומקסים בשנות השלושים המוקדמות לחייהם. הזוגיות שלהם נמשכת
כבר חמש שנים וידעה עליות ומורדות. שניהם אינטליגנטים מאד, חריפים, ונוטים לציניות ווכחנות. החיים שלהם מתנהלים בתקופה האחרונה כבית משפט מתמשך. כל אחד מהם מרגיש שהצד השני מתנהג בצורה איומה ואשם במצב הקשה אליו הגיעו. כל אחד מהם מרגיש ממורמר ופגוע. רעיון הגירושין נזרק אל חלל האויר מדי יומיים , וכמובן שכל התכניות הקודמות שלהם, לגבי הרחבת המשפחה ומעבר לדירה גדולה יותר, מוקפאות כרגע "לרגל המצב".

כשהגיעו אלינו לטיפול זוגי הרגשנו את הצורך העצום של שניהם להרגיש צודקים. שניהם אנשים חזקים עם אגו וכבוד. מתחת לשכבה הזו מדובר על שני אנשים רגישים במיוחד, פגיעים ועדינים, למרות שלא היו ממהרים להגיד זאת על עצמם.

במקומות עבודתם הם מנהלים מצליחים בזכות התכונות האלה שלהם, ושניהם במסלול התקדמות מואץ, וכבר בגילם הצעיר הגיעו מאד רחוק. אבל הבית מרגיש להם, כבר חודשים ארוכים, כמו זירת קרב מכאיבה ומדממת. בכל ערב לפני שהם מגיעים הביתה, בסוף יום העבודה, הם מרגישים איך המתח מצטבר בתוכם . כל אחד מהם מגיע מוכן ודרוך כמו לפני קרב. וכל אחד גם מוכן לפגיעות שיגיעו... ואכן מגיעות.

רון וגלית דומים מאד בהגנות שבחרו במשך החיים: הדיבור המהיר, הבטוח, השוטף, השימוש בכח השכל והציניות משמשים אותם כמו חניתות בשדה קרב. כמו אלופי סיף מיומנים הם מלהטטים במילים, פוגעים ופוצעים אחד את השני. ולא מצליחים להפסיק .

גם בחדר הטיפולים, למרות שהם מדברים בנימוס ובשפה גבוהה ומסוגננת, חיש מהר האוירה בחדר מזכירה יותר ויותר זירת מלחמה. פעם אחר פעם אנחנו נאלצים להזכיר להם שאנחנו לא בבית משפט, ולא מעניין אותנו כל כך "מי צודק". במקום זה, חשוב לנו שיראו את הסגנון שלהם וילמדו למתן אותו. חשוב לנו שיראו איך הם קוברים את עצמם ואת הזוגיות שלהם בהבל פיהם.

דפוס הריבים של רון וגלית מוכר ונמצא אצל הרבה זוגות. אנחנו מכנים אותו, ביננו לבין עצמנו "הדרמה של שמשון הגיבור" או "מנגנון ההרס העצמי הזוגי": זה מתחיל בדיבור רגיל, נורמלי לכאורה, שבו צד אחד , נניח לצורך הדוגמא שזו גלית הפעם, שוטחת את טענותיה בפני הצד השני, רון. הטענות מנוסחות במילים גבוהות ובסגנון מלוטש . האוירה, לכאורה, רגועה ועניינית.

רון, בזמן הזה, מקשיב הקשבה סלקטיבית, בה הוא מכוון בעיקר לנקודות התורפה בנאום של גלית, למקומות שאפשר להפיל אותה או לסתור את טענותיה מבחינה לוגית. אין, כמובן, שום הקשבה לסבל של גלית, פשוט כי רון עסוק בלריב ויודע שעוד מעט יגיע תורו לדבר.

בנתיים הוא שותק ואוסף לו נקודות, וגלית מרגישה את זה. לאט לאט היא מרגישה יותר ויותר בודדה. היא אמנם מדברת, אבל לא מרגישה שהוא מקשיב לה, ובודאי שלא מבין את הכאב שלה. היא מתמלאת ביאוש. כדי לתפוס בכל זאת את תשומת לבו, ולגרום לו, אולי, כן לשמוע אותה, היא מסלימה את הדיבור שלה. כעת הטון כעוס ופגוע יותר, המילים ניתזות בצורה מסוננת, הדיבור הרבה יותר ציני ונלעג, והתוכן קיצוני יותר ויותר .

הטון הזה כבר לא מאפשר לרון להשאר נינוח בעמדה שלו, ובסופו של דבר הוא נדחף להגיב. במקום לשמוע את הפגיעה שלה, הוא עסוק בכאב שלו. עד שלקחה נשימה והעבירה לו את רשות הדיבור, היא כבר פגעה בו כל כך, בדרך כלל מתחת לחגורה, עד שהוא מתחיל מיד מאותה נקודה, ומתקיף את הצד השני בלי רחמים.

כדי להציל, כל אחד את עצמו, וגם את הסיטואציה, הם שופכים עכשיו לתוך הדיבור עוד ועוד משפטים קשים וכואבים . מרגע לרגע רמת האיום שבה שניהם נמצאים עולה, ואיתה הטון הכעוס. התוכן מקצין בהתאם. עד שלבסוף, אחד מהם (יש זוגות שאצלם זה קורה רק לאחד מבני הזוג באופן קבוע, אצל אחרים זה יכול לקרות לשני הצדדים) מגיע ל"נקודת אל חזור". רמת הכאב והיאוש שמציף אותו גבוהים כל כך, עד שהוא נכנס לסחרור. מנגנון ההרס העצמי, מנגנון אותו למד בילדותו, ושימש אותו כדי להמלט מבעיות קשות כשלא היו בידיו אופני תגובה אחרים בוגרים יותר, נכנס לפעולה.

בנקודה הזו אחד מהם אומר משהו, שגם אחרי שהריב ישכח והכל יעבור, לא ייסלח. הוא מוציא את "נשק יום הדין". אצל כל זוג יש "נשק" כזה - משפטים שאסור לומר, ואם אומרים אותם, הם לא נשכחים ולא נסלחים. יש כאלה שלא סולחים כשמדברים על המשפחה שלהם, אחרים לא סולחים כשמזכירים להם פאשלות מהעבר המשותף, ואחרים לא יכולים לסבול דיבורים הקשורים לתפקוד שלהם במיטה. כל אחד והחולשה הפרטית שלו.

כשנשק יום הדין נכנס לפעולה - זה לא נעשה מתוך מחשבה עמוקה ותכנון. אם היתה אפשרות להחזיר את הזמן לאחור, קרוב לודאי שברוב המקרים רוב האנשים היו מוותרים על המשפטים האלה, והם מצטערים עליהם. אבל ברגע האמת, רגע הפגיעה הנוראית בתוך ריב שמרגיש חסר מוצא - הם פשוט יוצאים ללא שליטה, וקוברים תחתם את שני בני הזוג.

הטרגדיה של "מנגנון ההרס העצמי הזוגי" - של "נשק יום הדין" - שהיא לא מביאה, אף פעם, לתוצאה המיוחלת. היא לא גומרת את הריב והיא לא מיישרת את ההדורים. להיפך. ממש כמו בסיפור על שמשון הגיבור, שמת יחד עם הפלישתים שהרג, גם שני בני הזוג והזוגיות שלהם נקברים מתחת למילים שהם אומרים בסיטואציות האלה - מילים שאחר כך קשה מאד מאד למחוק.

הבשורה הטובה היא שאפשר ללמוד להכיר את מנגנון ההרס הזוגי ולשלוט בו. גלית ורון יכולים להתאמן ולסגל לעצמם ריבים יעילים יותר. כל זוג רב, ואי אפשר להמנע מריבים, אבל אפשר ללמוד "לריב טוב" - ריב שלא מותיר את שני הצדדים אחריו חבולים, פצועים וחסרי תקווה. המפתח והצעד הראשון בדרך לשינוי - להיות מודעים למנגנון הזה, כי רק כשרואים אותו יכולים, בהמשך, עם הרבה מאמץ ועבודה עצמית של שני הצדדים, להכחיד אותו.