דב צעד בחברת מישהו, ואני בירכתי את שניהם בשבת שלום, ודב בתורו הציג לי את אורחו ואת שמו: תכיר עו"ד יהודה מהארץ. לחצתי לו יד- ברוכים הבאים... והמשכתי בדרכי. מספר צעדים ואני מרגיש במישהו שכורך את ידו בזרועי, ואין זה אלא העו"ד האורח...
"אני רואה שאתה דובר עברית, והייתי רוצה לשאול אותך שאלה, אתה מכיר את סיפור הגבורה של רועי קליין?" הטיח בי והמשיך מבלי להמתין לתשובה: "זה הרב סרן שזינק על רימון יד בשביל להציל את החיילים שאיתו במלחמת לבנון השנייה, ומת על המקום". כאן עצרתי אותו והדגשתי שאני מכיר טוב טוב את הסיפור... "ומה כבודו עושה כאן בפנמה? טיול או ביזנס?"
- בשביל זה בדיוק באתי לפנמה, בשביל הנושא של רועי ז"ל. שמי יהודה זרצקי, עו"ד במקצועי, באתי מטעם עמותת "פנים אל פנים" שחרטה על דיגלה - בין היתר, להפיץ בפני כל יהדות העולם את המורשת של רועי קליין, היהודי הגיבור הזה שמת בשביל שאחרים יחיו. שהקריב את עצמו ועצר בגופו את פיצוץ הרימון, זינק עליו תוך קריאת שמע ישראל, ומת בקור רוח מחושב... ובסה"כ היה בחור צעיר בן שלושים פלוס, נשוי טרי, אישה צעירה, שני ילדים קטנים...
- המשימה שלך אדוני קדושה היא ונעלה, אבל איך אתה חושב לעשות את זה כאן? מה זאת אומרת "להפיץ את המורשת?" איך מפיצים מורשת?
- ע"י שיחות והרצאות ואירגון אסיפות בבתים, במוסדות, בכל מקום שיהיה...
- כלומר אתה הולך להיות כאן איתנו הרבה זמן...
- לא ניחשת! אני נוסע ביום שלישי. זאת אומרת נשאר לי כאן עוד יומיים.
- עם כל הכבוד מר יהודה, אני לא חושב שאפשר לעשות הרבה ביומיים... אתה מדבר על נושא עקרוני וחשוב מאין כמוהו, אתה מדבר על מורשת, לנטוע את הרעיון הזה בלב האנשים - שעוד קיימת הגבורה בעם היהודי, שלא רק קוראים עליה בספרי המכבים... אתה לא מדבר על נושא, אתה מדבר על עולם ומלואו... וביומיים לא בונים עולם! אפילו לאלוהים לקח 7 ימים...
- צודק, אבל אין באפשרותי להשאר יותר, כי צריך עוד להספיק ולנסוע לקוסטה ריקה ולחזור לארץ כבר בשבוע הבא... אני מודע לקוצר הזמן, ולכן אני זקוק לעזרה מכל מאן דבעי... ממך למשל, במה אתה יכול לעזור אלברט? האם ביכולתך לארגן אסיפה באיזה בית ביומיים הבאים בשביל להרצות שם על הנושא? או אולי לארגן קבוצת אנשים שהנושא יעניין אותם ואולי אתם בעצמכם תארגנו בעתיד אסיפות והרצאות... או אולי אתה מכיר יהודים אמידים שיכולים לתרום כספית למען קידום הנושא... במה אתה יכול לעזור אלברט, ובכלל מה אתה יכול להציע לקידום הנושא?
- עולה לי בראש רעיון קונקרטי מוגדר ובר ביצוע, ועוד רעיון נוסף שאני בכוחות עצמי יכול לבצע...
פני יהודה האירו למשמע בשורותי, ואוזניו הוטו לעברי: נשמע אלברט.
- ובכן ידידי, אני הייתי מגדיר את הנושא כנושא יהודי חינוכי, ובתור שכזה יש להשחיל אותו אל תוך כל בית יהודי - לאו דווקא אל קבוצה מיוחדת שהנושא מעניין אותה... ובכן יש לי רעיון: למה שלא תפיקו בארץ סרט תיעודי אודות מעשה הגבורה של רועי, לעשות ממנו עותקים על גבי קלטות או סידי ולהפיץ אותם חינם אין כסף...
כאן נכנס לשיחה ארז שלי בן השש עשרה, והמשיך בתורו את המקאם שפתחתי בו: "ואני מוכן להפיץ את הקלטות לכל החברים שלי ולכל הצעירים בבית הספר".
יהודה: "הסרט מוכן ומזומן, קוראים לו "ובכל נפשך", יש לי בבית של דב עותק ממנו, מחר אמסור לך אותו, יש רק בעיה- הסרט ערוך בעברית ואנגלית"
עניתי לו: "ומה הבעיה לעשות תירגום וכתוביות בספרדית? כסף? אפשר לדעתי לארגן תרומות בשביל התירגום והשיכפול"
קבענו שהתירגום והשיכפול ייעשה בארץ, ובמקביל יפתחו חשבון באחד הבנקים הישראלים שיש להם סניף בפנמה בשביל שהתורמים יפקידו ישירות שם את תרומתם.
יהודה: "הכל טוב ויפה, סיכמנו, אנחנו נפתח חשבון, נעשה את הקלטות ונעביר לך שתפיץ אותם עם הבן שלך. אבל אמרת שיש לך עוד רעיון נוסף, אפשר לדעת מהו?"
- אני כותב מידי פעם באינטרנט, יש לי הרבה מאמרים שמופצים ברשת בכל מיני נושאים. אני מבטיח לכתוב על הנושא הזה של רועי מנקודת מבט מאוד ספציפית, ולהפיץ את המאמר לטובת הנושא ברשת.
- סיכמנו.
- סיכמנו.
סוכם; אבל שום דבר לא קרה ולא בוצע עד עצם היום הזה, היום אנחנו ה-16 בדצמבר 2008, לא קלטות ולא שיכפולים ולא הפצות, גם חשבון בנק לא נפתח. שם בארץ אומרים: ככה זה היהודים; וכאן בפנמה אומרים: ככה זה הישראלים. משמע, ישראלים ויהודים חד הם. אותו החרה. ויוסלח לי הביטוי, אבל זה המקום שלו ב-ה"א הידיעה; ואם לא נעשה בו שימוש עכשיו - אימתי?
אבל אני הולך לחרוג ממסורתי היהודית, ולקיים משהו מסוכם. אם תרצו תקראו לי "יהודי משוגע" שמקיים הסכמים, וגם "ישראלי משוגע" יתאים לי, אם אין מי שיתנגד לתואר הזה... (ויש מתנגדים! ואני מסכים איתם)
אני הולך לכתוב בשורות הבאות על המעשה המוזר של רועי קליין. מהו מקור הפעולה המוזרה הזאת? האינסטינקט האנושי מורה לי לכנות את הפעולה כמוזרה, כי הרי האדם נוטה לחיות לא למות, מה עוד ומדובר באדם צעיר, משכיל, יפה, שהחיים לפניו. ולמעשה אני מדבר על כל אדם באשר הוא: מושרשת בנו תכונת החיים, אפילו בחיות כה מושרשת התכונה הזאת, תנסה לדוג דג, או לצוד חיה, או להרוג זבוב... הם יברחו בתיחכום, באלגנטיות... הם יעדיפו את החיים ויתרחקו מהמוות. וגם האדם הוא כך. אם כן האם אני מנסה להצביע על סטייה? האם רועי קליין סטה מהתכונה האנושית? האם רועי היה סוטה במובן מסויים?
לא מזמן ראיתי בערוץ הישראלי תוכנית מרתקת של "עובדה" על אדם בן 60 פלוס שהחליט לתרום כליה לחבר בן גילו, חבר שהכיר לפני מעל לארבעים שנה בצבא, וכמעט לא היה בקשר איתו, ועם זאת קם יום אחד והחליט לעשות מעשה ולתרום לו כליה - על כל הסיכונים הכרוכים בזאת, ובגיל שלו כרוכים סיכונים. ניסו בתוכנית לרמוז על מניע פסיכולוגי שהניע את התורם לתרום, מה עוד והוא היה בעצמו פסיכולוג קליני, אולם המעשה נותר מעשה והתרומה נותרה תרומה, הוא סיכן את עצמו באופן חופשי ובמודע, ותרם כליה לחבר רחוק בן גילו. הוא החליט במודע לקחת על עצמו את תוצאות המקרה הגרוע ביותר, היינו לסכן ממש את חייו, ובמקרה הטוב להגביל את איכות יתרת חייו במו ידיו. האם גם זה היה סוטה במובן מסויים?
למען האמת, האדם איתר את הסטייה הזו מזה זמן וקרא לה בשם: אלטרואיזם. המשמעות הספרותית למונח "אלטרואיזם" היא: השקפה או התנהגות המעדיפה את טובתו של הזולת על פני האינטרס העצמי. האדם איתר איפוא את ההתנהגות הזו והצביע עליה, הבליט אותה וצבעה בצבע "אחר", כי ראה בה סטייה ברורה מהטבע האנושי, שדרך הטבע אמור להעדיף דווקא את טובת עצמו על פני טובת הזולת, ואמור להעדיף את החיים על פני המוות. ראוי לציין שרועי לא מת בשביל להציל את בניו, התורם לא תרם את כליתו לאחיו, שניהם לא פעלו בשטח המשפחה הקרובה שהרגשות פועלות שעות נוספות שם, שניהם פעלו בשטח זר; שניהם סטו במודע מההתנהגות האנושית המקובלת, המובנת, המוכרת, כה המושרשת בגזע האנושי; ועל פניו הם סטו מהאינסטינקט האנושי. השאלה שאני דן בה היא, האם אכן אנחנו מדברים על "סטייה" מבורכת וחיובית, או על משהו אחר? ואם כן, מה "המשהו" הזה? מהו מקורו? מאין בא?
בשביל לענות על זאת, אני צריך לחזור קצת אחורה בזמן, ולסוד אחד שגיליתי בפרק זמן אחר. הסוד, או אם תרצה - העיקרון שגיליתי הוא, שאין דבר מקרי בעולם; אין מקריות בעולם, המונח הזה השגור בפינו כ-"מקרה" אינו אלא מונח ווירטואלי שאין לו אחיזה במציאות ואין לו קיום במרחב. עליתי על הסוד הזה מזה זמן, עברו כמעט שנתיים מאז שנגלה לעיני. ולמעשה קראתי את נוסח הסוד הזה שחור על גבי לבן, בתורה, בבראשית, בפרקים הראשונים של בראשית. החלטתי יום אחד לקחת את ספר התורה ולקרוא בו, וגיליתי שהוא כתוב בשפתינו, בעברית, אני מתכוון בעברית קריאה, ברורה, מובנת, עברית שלנו. לא צריך להעמיק וללכת רחוק... אין צורך בתיחכום או בפיענוח, פשוט יש לקרוא שחור על גבי לבן, לקרוא את האותיות והמילים, ולהיות עקבי, רציני, כנה, זה כל מה שצריך; אלה הם הכלים היחידים שצריך לקחת מארגז הכלים: עקביות, רצינות, וכנות. אופס - ולדעת לקרוא עברית. ולמעשה, המדובר בכלי אחד ויחיד: כנות; כי כאשר יש את הכנות, העקביות והרצינות יבואו אוטומטית בעקבותיה. אין אדם כנה שאינו רציני ועקבי.
מסוקרן עם פה פעור, התחלתי לתעד במילים שלי את מה שאני מגלה, את מה שרואות עיני... שאלתי את עצמי, איך לא ראיתי את זה עד עכשיו? איך לא ראו לפני את זה עד עכשיו? וכבר עברו הרבה דורות, הרבה אנשים קראו את ספר התורה הזה, הרבה יהודים טובים וכנים ועקביים... האם הכנות שלהם לא היתה מספיקה? על השאלה האחרונה לא ידעתי לענות ונותרה בעיני בגדר הנעלם.
את התיעוד, אגב, כתבתי על גב חיבור שקראתי לו "מידע", והוא עתיד להתפרסם באתר האתאיסט הכנה ביותר שהכרתי, ידידי האינטלקטואלי ד"ר אורי מילשטיין.
אם שכחתם, אנחנו בעקבות הנעלם - "המשהו" הזה, התכונה המוזרה שפעל מתוכה רועי ז"ל המנוגדת לאינסטינקט האנושי... אעמוד לצורך העניין על עיקרון - או אם תרצה "חוק" שפגשתי בו לראשונה בפרק השני של בראשית, ותיעדתי את הדברים בגוף החיבור שעתיד להתפרסם אצל מילשטיין.
החוק הזה נקרא "חוק ההתאמה הסימטרית", להל"ן הנוסח שלו:
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש - יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
משמעות הדברים: האדם יכול להגיע לכל דבר אשר ירצה, גבולו הוא השמים. הוא יכול להעזר בדמיון, ומוחו האנושי יעזור לו לשעוט בדמיונו הכי רחוק שאפשר. כל הסובב אותו, היינו כל גורמי היקום, יתאימו את עצמם עם רצונותיו, כוונותיו.
במילים אחרות, כל מה שקורה במרחב נגזר מתוך הרצון האנושי; האדם מעצב את המציאות, עושה אותה, הוא גורם לדברים להתרחש; ובכלל הדברים האלה - החיים, חייו, והמוות- מותו.
אני נוגע איפוא בממצאים מסקרנים, מרתקים, מפתיעים... ולפעמים אני מזריק את הממצאים האלה לילדי בכמויות מבוקרות, מתחשב בעיכול האבסורד הטמון בממצאים אלה, ובקיבולת הצעירה שלהם... יום אחד, הטחתי בארז בכורי את הממצא הזה: אנחנו שולטים בתכונת החיים שלנו ארז, שלט החיים הוא בידינו, וגם השלט של המוות. אנחנו "מחליטים" למעשה מתי לחיות ומתי למות; כך קראתי מפורשות בתורה ארז, בספר בראשית...
ושבת אחת, שבוע לפני פגישתי האקראית עם העו"ד מהארץ שבא להרביץ בפנמה את מורשת רועי קליין, ואנחנו בקריאת התורה בשחרית, והבנים ארז וגידי לידי. היינו בפרשת ניצבים, וארז פונה אלי בפסק-זמן האחרון שבין משלים למפטיר, מצביע בידו על אחד הפסוקים, ומצהיר נחרצות: אבא יש לי שאלה בשבילך.
זה הפסוק מהפרשה שהצביע עליו:
יט העדתי בכם היום, את-השמים ואת-הארץ--החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיים--למען תחיה אתה וזרעך. (דברים, פרק ל', פרשת ניצבים)
שאלת ארז: אוקה, אנחנו אחראים לחיים שלנו ולמוות שלנו, אבל לא תמיד אנחנו הגורמים למוות שלנו, מישהו "אחר" יכול לירות בנו ונמות בגללו! השאלה היא: איך אנחנו יכולים לבחור בחיים לא במוות, והרי אני יכול לבחור בחיים ומישהו אחר יכול לבחור עבורי במוות; מישהו אחר יכול לקחת ממני את החיים ולקבוע את מותי.
עניתי לו: אתה לא יודע לאיזה ברוך הכנסת את עצמך ארז. תתייצב כאן לידי מיד לאחר התפילה, יש לנו שיחה.
אם אצליח לסכם את השיחה ההיא בשורות הבאות, הרי עשיתי את זה והתחקיתי אחר "המשהו" שעמד מאחורי המעשה של רועי קליין ז"ל. בסיכום הזה טמון מקור המעשה המנוגד לכאורה לאינסטינקט החיים.
שבוע לפני ביקור העו"ד מהארץ, הוכנה והושלמה הבטחתי והסיכום שלי עימו: "מבטיח לכתוב על הנושא הזה של רועי מנקודת מבט מאוד ספציפית, ולהפיץ את המאמר לטובת הנושא ברשת."
וכאמור, הדבר נעשה שבוע לפני הביקור המיוחל. אין מקריות בחיים - כבר סיכמנו.
שאלת ארז היתה נוקבת. וגם אני שאלתי את ארז שאלה נוקבת, שלמעשה בה פתחתי: תגיד ארז, מה תגיד אם תראה מישהו שמוציא את היד שלו מכיסו השמאלי, וגונב את כספו הנמצא בכיס הימני?
ארז צחק.
יפה! עוד שאלה ארוזי: ואם תראה שהוא מוציא את ידו ונותן לעצמו סטירה מצלצלת?
ארז: אגיד שהוא גנוב וצריך אישפוז בבית חולים לחולי נפש.
- ואם בידו הימנית מחזיק סכין מושחזת, מושיטה ופוצע באכזריות את ידו השמאלית?
- מרים ידיים... לא יודע.
- יפה! כאן מתחיל השיעור שלנו, שיעור שקראתי אותו בפרק הראשון של בראשית, ונוגע ישירות בשאלתך (וגם בשאלה על הנטיה המוזרה של רועי קליין).
ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א, כז)
הבנתי והפנמתי את החלק הראשון של התיעוד: ויברא אלקים את האדם בצלמו; ללא גבולות, האדם יכול להגיע לכל דבר אשר ירצה, גבולו הוא השמים. אין מסגרת מוגדרת המגבילה את האלוקים ואת מעשה ידיו; וגם האדם שוחה באותה "המסגרת".
וגם על החלק האמצעי של הפסוק ניתן לעבור בשלום, הוא אומנם חוזר לכאורה על אותו הנוסח, אך יש בעצם החזרה הזו מסר שעמדתי עליו במקום אחר (בחיבור "מידע"); הבעיה שלי עם החלק האחרון:
--זכר ונקבה ברא אתם
1. מדוע הותיר את ההודעה הזו לסיום? נכון היה לציין כבר ברישא: ויברא אלקים את האדם זכר ונקבה, בצלמו.
2. תמוה הניסוח במתכונתו הנוכחית, וגם נוגד במהותו את דיקדוק השפה העברית:
ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו: זכר ונקבה ברא אותם
ניתן פשוט לציין:
ויברא אלקים את האדם זכר ונקבה בצלמו, בצלם אלקים ברא אותם.
או: ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותו. מדוע התביית על הניסוח המסורבל דווקא!
3. מדוע השבירה החדה הזאת מלשון יחיד ללשון רבים, באותו המשפט באותו העניין! הוא שבר לרסיסים גם את הקצב של המשפט! את המקאם שלו...
4. מדוע החליט לברוא את האדם גם זכר גם נקבה? מדוע לא הסתפק במין אחד.
לא ניתן לבחוש בארבעת השאלות שלעיל, מבלי להתייחס לעוד שאלה עקרונית, שאינה קשורה בהכרח בניסוח הבעייתי של הפסוק שבנידון, אך היא קשורה בהחלט בתוכנו:
5. השאלה היא: מדוע בעצם ברא את האדם? היינו, מדוע יצר לנשמה את הגוף המגושם- הבעייתי הזה, ולא הסתפק בנשמות טהורות ונקיות ללא רבב...
אפתח איפוא בשאלה האחרונה, ומשם אעלה אחת אחת. וגם על זו עמדתי בהרחבה בחיבור "מידע", אתמצת להלן את עיקר הדברים:
וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) - כאן תועד סיפורם של הגוף והנשמה, אולם ולפני הבחישה בתוכן הדברים, אני רוצה לקחת פסק זמן ולציין מחשבה מסויימת, מחשבת אדם שיכול להרהר בה האדם, אתה, אתם... (וגם "את" יכולה להרהר בה - מבסוטית?)
אתה עוסק בפסוקים מספר התורה ובוחש בהם, בוחן אותם, מדקדק במילים ובאותיות ומה שביניהם, יונק מהם את המסר, מסיק מסקנות, ומעלה מתכונים שגובלים ברומו של עולם, באדם, ביקום, בתודעה... אבל אולי בסך הכל מדובר בחיבור שנכתב על פני הזמן, שכתבו בשר ודם, ואתה מדקדק במילותיו ואותיותיו ויונק מסר ומסקנה ותודעה ויקום...
ההירהור הזה נכון הוא ותקין. אין שום כוח שכנוע או כוח פיזי או ווירטואלי שניתן להפעילו על המהרהר במטרה להשקיט את נפשו ולשחררו ממועקת הירהור כזה. אין שום נס או פעלול בעולם שיכול לעשות את העבודה הזאת. הבעיה אינה הקושי בהשגת ראיה, הבעיה נעוצה בהירהור עצמו: הוא תקין; הוא קיים בזכות עצמו.
הבעיה כפי שאתם רואים מסתבכת; אני הבאתי אותה במו ידי על עצמי, וגם ניסחתי אותה בעט מחודד... ועל זה נאמר: עלית על עץ גבוה יא חביבי! עלית אל מקום גבוה, מסוכן... איך תרד משמה? מסוכן לקפוץ.
אני רוצה להניח לרגע את העץ בצד, ולספר לכם על הר. לפני מספר שבועות, ביציאה מבית הכנסת, הייתי בחברת הבן שלי גידי, בן 11. לבית הכנסת חניה צמודה, ובכניסה שלה ירידה תלולה, כלומר מפלס הרחוב הוא קצת מעל למפלס של החניה. הלכתי עם גידי לקחת את האוטו, נכנסנו התנעתי, התחלתי להתקדם, חזרתי וכיביתי את המנוע. אמרתי לגידי, בוא נרד שנייה, אני רוצה להסביר לך את המונח התנכי "הר".
גידי ההמום מהתנהגותי המוזרה ירד מהאוטו, ממתין למוצא פי. אמרתי לו: אתה רואה את העלייה הזאת בכניסה? תעשה ל טובה, לך תעלה אותה שנייה ברגל ותחזור.
גידי ההמום לא התווכח, הוא רוצה לחזור כבר הביתה, תפס את הרגליים, רץ למעלה וירד. לקח לו כשתי שניות. התייצב שוב על ידי ממתין למוצא פי, שייצא כבר...
תעשה עוד טובה קטנה גידי: לך עוד הפעם למעלה, אבל בהליכה רגילה, לא בריצה.
פעור פה (קצת יותר מהמום) הלך למעלה בהליכה- לא בריצה, וחזר. לקח לו הפעם קצת יותר. הוא חזר והתייצב שוב לידי, ואף מילמל בין שפתיו: יותר קשה לעשות את זה בהליכה, הרבה יותר קל בריצה, למה רצית שאלך?
אמרתי לו: בזה הרגע גילית את המונח "הר" על כל מובניו. הרבה פעמים נעשה שימוש במונח הזה בתורה: עלה אל ההר, עלה אל הר העברים, הר המוריה של אברהם... התורה ניתנה על הר סיני, משה עלה אין ספור פעמים אל ההר עם תיעוד מילולי לכל עליה ועליה - שמות כד' למשל. מה סוד ההר? למה השם, הישות האין סופית הזו נגלית לאדם דווקא בהר? למה צריך לטפס על ההר בשביל לפגוש אותו שם?
השכל האנושי מסוגל לפעול רק דרך תפיסה מרחבית, פיזית. הר, בניין, רחוב, עגלה... קשה לי לתפוס מה זה אלוהים, קשה לי כמובן להגדיר אותו, כמו שקשה לי להגדיר אהבה, שינאה... אני צריך אדם או חפץ פיזי בשביל ליישם עליהם את אהבתי או שינאתי או חמלתי, בשביל להגדיר דרכם מונחים כאלו.
את אלוהים, כמונח, ניתן לפגוש רק על ההר, יש לטפס בשביל להגיע אליו, לא ניתן לעלות אל הפיסגה בהליכה רגילה, המשימה כמעט בלתי אפשרית, לא ניתן "לטייל" אל הפיסגה, יש להתרכז בדרך ולהתקדם בנחישות, בזריזות, בכוח, אי-אפשר לעלות בהליכה רגילה.
מעבר לזאת, ניתן ליפול מההר. כלומר, גם אם אתה כבר נמצא באמצע הדרך, זה לא אומר שהבטחת את הפיסגה, נהפוך, אתה צריך להשקיע שם באמצע הדרך יותר מאמץ, יותר כוח, אחרת תיפול! כי אתה נמצא כבר בבעיה, אתה נמצא באמצע הדרך, ואם תחליט דווקא שם להאיט אתה תיפול, תתגלגל, והנפילה משם לא נעימה בכלל. כלומר וככל שאתה מתקדם למעלה, כך יגדל הסיכון לנפילה על כל השלכותיה, היא תהיה יותר כואבת. במרחק מסויים אפשר להתגלגל ולמות, ובאותה מידה - במרחק של מטרים ספורים מהתחלת ההר, אפשר לחזור על עקבותיך בירידה רגילה ושקטה כאילו שום דבר לא קרה, ושום סכנה לא נשקפת מזאת; אבל עם זאת אתה תרגיש הרגשה קשה, הרגשת החמצה, וגם הרגשת חוסר אונים: זה עתה נוכחת שאינך מסוגל לטפס על ההר... זו הרגשה שמזכירה את תחושת הפגיעה בגבריות... (או בנשיות - מבסוטית?)
ישנן איפוא סכנות ממשיות בעלייה אל ההר; וכאמור, ככל שאתה מתרחק ממרגלות ההר, כך גובר הסיכון של נפילה. אני עולה כאן על רעיון גאוני, אולי קצת שטני: אפשר לסכן בן אדם עד כדי מוות אם תנחית אותו באופן מפתיע באמצע ההר! המסכן הזה לא יהיה מוכן נפשית וגם פיזית לפעולת הטיפוס שדורשת מטבעה הרבה אנרגיה ונחישות, או אז הוא ילך לאיטו או יעצור או ינסה לחזור... ויפול, יתגלגל, יתפרק לחתיכות, לרסיסים. זו היתה, אגב, פרשת הניסוי של אברהם אבינו, בפרשת העקדה.
תאר לעצמך שמניחים אותך באמצע ההר, מורידים אותך שם במסוק, ואתה אינך מוכן פיזית גם נפשית לפעולת הטיפוס, לא התכוננת... אתה אומנם נמצא באמצע ההר בדרך אל הפיסגה שזה בפני עצמו מקום מכובד ויש מה לספר לחבר'ה... אבל הבעיה היא אחרת: איך אני אחזור לספר לחבר'ה! אני נמצא בנתיים כאן באמצע, קשה לי לחזור על עקבותי למטה, כי אני עלול להתגלגל ולמות, ומצד שני קשה לי להמשיך את העלייה משם למעלה, צריך הרבה כוח ונחישות וטכניקות... ומעל לכל צריך להתכונן למשימה הזו מבעוד מועד, בזמן ובקצב שלי, יש ללמוד את הטכניקות מבעוד מועד, יש להתכונן נפשית, ואני אינני מוכן!
תנסו לשים את עצמכם במצב דומה: אתה נמצא במקום טוב ונעים, אבל אינך יכול לחזור אחורה, וגם אינך בטוח שביכולתך להתקדם קדימה, מה תרגיש? מה אתה יכול לעשות באותו רגע? פעל! מיד! אין לך זמן אחרת תיפול!
ישנה אימרה בערבית- שפת האם שלי, שמתארת בדיוק מופתי את ההרגשה הרגעית ברגע מביך שכזה (פסגה, סכנה, לא קדימה, לא אחורה): אסאביעי מרבטה. בתירגום ישיר, אני ארגיש שאצבעותי קשורות; לא יודע מה לעשות. בעברית תקנית וספרותית מאין כמוה: אני ארגיש עקוד. זו תמצית פרשת העקדה.
זוהי ההרגשה שם למעלה למעלה, באמצע הדרך... עקדה. "מראבט". אתה עוקד את חברך שם למעלה כאשר אתה מחליט להנחיתו במסוק במקום מסויים ללא תיאום מראש עימו. כי הרי הוא אמור לעשות את זאת בזמנו החופשי האישי, בקצב שלו, זה דבר אישי ביותר, אינדיבידואלי. אני עוקד אותכם כרגע במובן מסויים - אם הצלחתם להתלוות אלי לכאן. ואם כן - זהירות! סכנת החלקה.
אברהם אבינו הנחית את יצחק בנו אהובו על הר המוריה, במרחק של 3 ימי הליכה ממרגלות ההר, ושלושה ימים זה מרחק גדול, מספיק גדול שנשקפת מנקודת הציון שהגיעו אליה סכנת נפילה ומוות של ממש. מזה כשנתיים התחלתי ללמוד אודת המרחקים והימים... גם תיעדתי את זאת בחיבור "מידע". נוסח השיעורים נמצא בפרק הראשון של בראשית, כל יום והשיעור שלו. היגעתי כמעט עד היום השלישי ואם אני נמצא כאן וכותב על זאת - זה סימן מעודד... אני חי לא התרסקתי. (או פשוט לא התרחקתי?).
נחזור אל הפרופורציות ואל גידי שלי... עם גידי אומנם לא היגעתי אל העומק הזה של "ההר", אך כן נגענו באושיות המונח. גידי כבר יודע את המשמעות התנכית של המונח "הר".
נחזור אל עוד פרופורציה פרטית שרקמנו יחד לעיל, ואני אחזור עליה מילה במילה, עם הדגשה אישית, וביתר שאת...
"אתה עוסק בפסוקים מספר התורה ובוחש בהם, בוחן אותם, מדקדק במילים ובאותיות ומה שביניהם, יונק מהם את המסר, מסיק מסקנות, ומעלה מתכונים שגובלים ברומו של עולם, באדם, ביקום, בתודעה... אבל אולי בסך הכל מדובר בחיבור שנכתב על פני הזמן, שכתבו בשר ודם, ואתה מדקדק במילותיו ואותיותיו ויונק מסר ומסקנה ותודעה ויקום..."
ההירהור הזה נכון הוא ותקין. אני מתעקש על התשובה הזו גם עכשיו. גם מחבר הפסוקים בעצמו וככל הנראה מתעקש על אותה התשובה, הוא מנגן על אותו המקאם... ניתן להכיר את הפסוקים באופן אישי ביותר, בזמן ובקצב האישי של כל אחד ואחד. מי שמתעקש לשייך את הפסוקים ואת התורה למחבר עילאי ולכוח עליון שהוא מכיר, פשוט שם את עצמו על כף המאזניים: הוא יכול להיות כה רחוק מפיסגת ההר, או יכול להיות כה קרוב ממנה; אין באמצע; באמצע מתגלגלים ומתרסקים. רק כסיל יכול להכיר את אלוהים ולהאמין בקיומו ממרגלות ההר.
ובחזרה אל הפרופורציה האחרונה, אל הטקסט המקורי.
אני מנסה להתחקות אחר "המשהו" שעמד מאחורי המעשה של רועי קליין ז"ל; מה הניע אותו ללכת בזרם הנגדי לאינסטינקט החיים?
משם נסעתי לארז ולשאלה העקרונית שלו: האומנם החיים והמוות הם בידינו? והרי בכל רגע יכול לקום מישהו ולקחת את שלט החיים שלי מידי!
פתחתי וביקשתיו להתבונן בסצינה תיאטרונית אבסורדית זו: מישהו מושיט את ידו הימנית, ופוצע בה את ידו השמאלית!
בשלב זה, וללא קשר מובן עדיין, שלפתי לו את הפסוק הראשון שלי מבראשית:
ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א, כז)
הצגתי מספר תהיות אודות הניסוח המסורבל של הפסוק, השבירה החדה מלשון יחיד לרבים, והשאלה: מדוע לברוא גם זכר גם ונקבה?
לא עניתי על שום תהייה, ואף הוספתי אחת משלי: ומדוע גם נשמה גם גוף? מדוע לא להשאיר את הנשמות הטהורות רגועות ושליוות? מדוע להתגרות ולהביא עליהן את הגוף המגושם והחומרי? והבעייתי...
על התהייה הזו דווקא התחלתי לענות, אך הפסקתי באמצע לטובת פסק זמן לא מהמניין, והינה אני חוזר אל העניין.
וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) - כאן תועד סיפורם של הגוף והנשמה; כאן נמצאת התשובה, תשובת הבורא לתהייה - "למה גוף ונשמה". בחיבור "מידע" הארכתי בנידון, וכאן אעמוד על עיקר הדברים:
הנשמה כפי שרובינו יודעים וטוענים- היא היא האדם; היא הרצון הפנימי, היא התודעה, היא הדחף מאחורי הכל, היא הבוסית האמיתית במשחק החיים בו משתתף האדם. הגוף, אומרים, אינו אלא השחקן המשני.
ואף המתעד בספר בראשית, היינו האלוהים - למי שטיפס פעם והכיר... גם המתעד בעצמו תורם למעמדו הנחות של הגוף: הוא יצרו עפר מהאדמה; וגם החיות והשרצים וכל עופות השמים - יצרם מאותו העפר ומאותה האדמה. מי לא ירגיש נחות עם השוואה כזו?
בו בזמן המתעד שומר על כבוד הבוסית, ואפילו לא מתעד את בריאתה או יצירתה...
וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה - וזאת לתעודה שהגוף נחות...
ויפח באפיו נשמת חיים - נשמה מוכנה ומזומנת. היכן נוצרה? מתי נוצרה? האם נוצרה?
שום התייחסות. מכאן המסקנה הבלתי נמנעת: הנשמה היתה קיימת. לפחות היתה קיימת לפני הגוף; לפני שהגוף נוצר.
מכאן עוד מסקנה ישירה: הגוף נוצר "בשביל" הנשמה. היה צורך בהשלמה כלשהי, והגוף בא בשביל להשלים דבר מה. מה הדבר הזה?
ושוב אל הצהרת המפתח: ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... - שאין לו גבולות, שהרצון שלו יקבע את גבולותיו...
והינה הנשמה נקראת אל הבמה, בואי שחקי אותה... תעשי מה שאת רוצה, תקבעי את בעצמך את גבולותיך! ולנשמה, לציין, אין גבולות; היא רוצה את הכל! היא רוצה עוד ועוד ועוד, היא היא הרצון... והרצון האלוקי נפל עליה כמכסה לסיר... נולד בשבילה, בואי תעשי ביקום את העולה על "רוחך"... תהני מהיקום, תקטפי את פירות גן העדן, תבחרי את המידע שאת רוצה ותקטפי אותו.
הנשמה איפוא הוזמנה לשנות את מעמדה, היא תהנה החל מעכשיו יותר, היא תקטוף את פירות גן העדן, את גן המידע האין-סופי... היא תלך מעץ לעץ ותקטוף, ואכן היא ביקשה לזוז ולקטוף - אך לא זז הברקס... לא יכלה לזוז! יש בעיה!
יש להבאיר משהו לצורך הבנת הבעיה שנתקלה בה הנשמה.
כשאני זז אני משתנה בהכרח; כל תזוזה הקלה ביותר, משנה אותי בהכרח ממעמד א' למעמד ב'. גם מידע שאני מקבל משנה אותי בהחלט: מקומי ומצבי לפני המידע, שונים ממעמדי לאחריו.
מכאן המסקנה ההפוכה: אם השתניתי - סימן שזזתי, שהחלפתי מעמד ומקום.
הבה נבחן מישהו שזז ונביט בו מקרוב: הוא הולך לפני ואני אומנם עומד ולא זז- רק צופה בו, אך לא קשה להבחין שהתזוזה שלו גרמה גם לי, הצופה, להשתנות! המצב שלי, צופה, משתנה בכל צעד שלו, לפני כן הייתי קרוב אליו, ועכשיו אני רחוק ממנו, כלומר גם המעמד שלי השתנה בגינו ממעמד א' למעמד ב'.
כאן אני יוצא מעמדת הצופה, ואני אבקש ממישהו שיתאר אותי "הצופה בעבר" ואת ראובן שזז לפני. וזה הדו"ח שהציג בפני: שנינו, אני וראובן, משתנים בכל רגע ומשנים האחד את השני.
מסקנה: שנינו מקיימים יחסי-גומלין בינינו: מקבלים מידע האחד מהשני, ובו בזמן מוסרים מידע האחד לשני. "לקחת ולתת". בלעדי מערכת יחסי-גומלין זו שהתקיימה בינינו, אף אחד משנינו לא יכל להשתנות - היינו לזוז.
הנשמה התבשרה על גן עדן, וביקשה לזוז, להנות, לקטוף... היא ביקשה איפוא למצוא ישות כלשהי בשביל לקיים איתה יחסי-גומלין הכרחיים בשביל תזוזתה, לקחת ממנה ולתת לה, והיא מצאה ישות אחת ויחידה במרחב, היא הישות שהזמינה אותה לגן עדן, שהכינה עבורה את כל המידע שעתידה לקטוף; היא פגשה את ישות הבורא.
וכאן התעוררה הבעיה: הנשמה לא יכלה לקיים עם הבורא מערכת יחסי-גומלין שלמה כי-אם חצי מערכת: היא רק יכלה לקחת מהבורא מידע, אך לא יכלה לתת לו שום דבר, הוא הוא הכל, מה תיתן לו? איך נפתור את הבעיה הזאת?
וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים - באופן הזה פתר הבורא את בעית הנשמה, הוא זיווג אותה עם הגוף, ועכשיו יש לה עם מי לקיים מערכת יחסי-גומלין תקנית ולזוז.
ויהי האדם לנפש חיה. - כך נוצרו החיים. כל עוד ומערכת יחסי-גומלין של שני בני הזוג האלו קיימת - יש חיים, יש תזוזה. החיים איפוא, הם התזוזה.
ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו: זכר ונקבה ברא אתם. (בראשית א, כז) - והינה נפתרה הבעיה הטכנית ונברא האדם. הבורא מתעד בפסוק הזה שני דברים: גם את בריאת האדם, וגם את גבולות האדם הזה אשר נברא, היינו אי- הגבולות... ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו!
אולם כאן בנקודה הזו התעוררה בעיה נוספת, והפעם האדם שזה עתה נברא העיר אותה (לכאורה). הוא כתב דו"ח שלם אודות הבעיה הספציפית הזו, והציגו רשמית בפני הבורא. זה סיכום הדו"ח:
אתה, הבורא, מצהיר שבראת אותי האדם בצלמך, כלומר באותה המסגרת האין-סופית שלך, היינו ללא גבולות, ללא הגבלות, שהרצון שלי יפעל כיד הדמיון, היינו נתת יד חופשית לבוסית, לנשמה, לרצון... שתסע עם בן זוגה למרחקים, שתקטוף מגן המידע שלך ללא הגבלה. שהאדם יחיה (יזוז) ללא מעצורים בגן -עדן.
והינה הלכה למעשה באתי עכשיו לקיים את רצונך, ולהתחיל במלאכת קטיפת פירות גן-עדן. התחלתי לקטוף מידע וביקשתי לקחת הרבה לפה, אני רוצה הרבה ומיד, הנשמה שבי רעבה... לשם זאת, השתמשתי בכישרונות המוח האנושי שנועד בשביל לעזור במשימה הזו, היינו לחשב את הגדלים והמרחקים ולבחור את הגדול מכולם עבורי, את הרחוק מכולם, את המתאים ביותר... ואכן המוח עמד במשימה, ושיפר את מפת רצונותי ואיכותה; בלעדיו הנשמה היתה ממששת בעלטה ולא מגיעה כה רחוק...
הזוג הזה מוח-נשמה עבד איפוא בצוותא ויצר עבודה נפלאה. האדם הגיע לשחקים, למרחקים... בני הזוג למדו לחיות ביחד ולעבוד בצוותא. הם קיימו מערכת יחסי-גומלין יעילה שבזכותה הצליחה הנשמה "לזוז", לרוץ, לקטוף את פירות גן-עדן, לכבוש מחוזות ומאוויים...
אולם, העבודה הצמודה הזו בצוותא, שינתה במשהו ממתכונת הנשמה. היא למדה "להתקיים" בצמוד למוח, וכתוצאה מזאת משהו השתנה בעצם מהותה, וכאילו "חונכה" להתנהג בניגוד לטבעה: פעם הכל היה פתוח בפניה, ועכשיו מורגשת איזושהי הגבלה "מחושבת" כי הרי יש לפנות ראשית למוח, יש לחשב באמצעותו את הרציונל שברצון, לא כל רצון ניתן לביצוע! ולא תמיד לביצוע מידי! לפעמים יש להקדים ולחשב, ולמדוד, ולהשוות, ולהמציא נוסחאות, ומפות, ותיאוריות... הרצון יכול להגיע למחוזו כעבור זמן - לא באופן מיידי, ולעתים לא באופן מושלם...
נוצרה איפוא, כתוצאה מהזיווג המוזר הזה, כמעין נשמה חדשה בעלת מאפיינים המנוגדים במהותם מהמאפיינים המקוריים שלה. ניתן לראות לנגד עינינו את השינוי שחל בנשמה, אם נעקוב אחר התפתחות האדם משעת לידתו ועד לבגרותו. הנשמה מתחילה את דרכה "הטבעית" בגופו של תינוק, ללא גבולות ולא גדירות. "ההגבלה" המחושבת לובשת אותה בהדרגתיות עם התפתחות המוח האנושי בגוף, ומגיעה לשיאה כאשר התפתחות המוח מגיעה לשיאה.
נשמת ילד קטן פתוחה היא, חופשית, מקורית, כך באה מהבית, זה טבעה, בעוד נשמת אדם מבוגר מוגבלת היא, "מחונכת". איש מבוגר לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו... הרצון שלו כבוש משהו, מאופק, מחושב, מתואם עם המוח הבוגר שלו, נשמתו למדה לעבוד בצוותא עם המוח, וניכרת כבר השפעתו עליה, ניכר השינוי שחל בה מאז שהתחילה את דרכה עם הגוף, כאשר פתיחות אין-סופית איפיינה אותה.
נחזור אל סיכום הדו"ח שהגיש האדם אודות הבעיה שהתעוררה בשעת הבריאה: אתה הצהרת שבראת אדם בעל רצון חופשי ללא הגבלות ונתת יד חופשיה לנשמתו, לרצונו... אולם והלכה למעשה, נשמה זו ומתוך הזדווגותה עם המוח האנושי הפכה להיות כבושה ומוגבלת; נוצר בה משהו המנוגד לזרם הטבעי שלה, המנוגד לדפוס ההתנהגות המקורי שמאפיין אותה. היא אמורה ע"פ הדפוס הטבעי שלה לדהור כל הזמן אל עבר האין-סוף ולכבוש מחוזות חדשים ומרתקים, היא אמורה לדהור קדימה כל הזמן, ללא מעצורים, ללא עיכובים, אולם היא התחנכה לעצור כל הזמן ולחשב, לשקול, למדוד... כלומר, היא מצאה את עצמה שוחה בזרם המנוגד בתכלית לזרם המקורי הטבעי שלה. נוצרה בה זה עתה תכונה חדשה המנוגדת לתכונתה הטבעית, המעכבת אותה, העוצרת בעדה. נוצר ניגוד!
והאיך אמלא את ייעודי, כאדם בעל רצון חופשי ובלתי מוגבל, עם הניגוד שזה עתה נוצר במנוע ההפעלה של רצוני? הכיצד הרצון הזה ישעט קדימה, אם נצרבה בו תכונה המנוגדת לטבעו שעוצרת בעדו... נשמתי נמצאת במילכוד; תכונתה הטבעית נכבשה ע"י תכונה מנוגדת. בזאת סיכם האדם את דו"חו ומסרו לבורא בשעת הבריאה.
לאחר עיון בדו"ח, באה התשובה: זכר ונקבה - איפוא - ברא אתם.
האדם נותר על כנו "זכר", והוצמדה לו "נקבה" בעלת נשמה פתוחה ללא מחסומים, ללא מעצורים.
"זכר" מלשון לזכור; פניו אל המידע האנלוגי. רצונו נותן ביטוי לזיכרון שלו. הזכר קודם כל הוא זוכר, היינו הולך אל הזיכרון - אל התיקייה בה מאוחסנים הנתונים, הוא מחשב, מודד, מקטלג... פעולות האלה הן הן אשר יעצבו את רצונו הסופי. הוא יכול כמובן לשאוף, לרצות, להציב ארמונות בדמיונו... אולם מנוי וגמור בתודעתו, שאל הרצון הסופי יגיע רק לאחר בחינה, ניתוח, חקירה, עבודה, זיעה... הגישה האנלוגית היא זו אשר תעצב את רצונו, ותוציאו בסוף היום אל הפועל.
בעוד "נקבה" היא היפוכו של הזכר: היא קודם כל תיקוב ברצונה ותשרטט אותו עד הפרט האחרון, ומאותו הרגע יהא עבורה למנחה, כאשר תיקיית הנתונים והחישובים והבחינות יעמדו לרשות "המנחה" הזה ויהוו בפועל "כלי עזר" להשגתו ; (לא "תנאי" להשגתו).
"נקבה" היא מלשון לנקוב: נקיבת דבר בלשון התנ"כי, משמעה הזכרת הדבר באופן מפורש, כמו - ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמת (במדבר א, יז) - היינו השמות אשר הם מפורשים.
ויאמר: נקבה שכרך עלי ואתנה. (בראשית ל, כח) - זה בעניין השכר של יעקב מאת לבן: פרש במדוייק את שכרך, נקוב בו! תן נתון מפורש.
"נקבה", איפוא, מציגה באופן מפורש את רצונה, באופן ישיר, ללא עכבות. זה מזכיר את האופן בו מציג תינוק בעל נשמה "טרייה" את רצונו: ישירות, ללא עכבות, ללא הגבלות ומעצורים...
מוכר לכם תרשים האיקולייזר לעיצוב פס הקול שדרכו מנמיכים או מגבירים את תחומי התדרים של צלילי הקול? ובכן נתאר לעצמינו שהנשמה היא פס הקול, בעלת הרבה צלילים ותדרים, ויש לנו איקולייזר שדרכו אפשר לשלוט בפרמטרים של כל צליל ותדר של הנשמה.
וכפי שאפשר לעצב את הפרמטרים המתאימים ולהגיע לפס קול רצוי, כך גם כל נשמה ונשמה מעוצבת: אומנם אנו שומעים בסופו של דבר את אותו הקול, את אותו השיר... אך התדרים שמהם בוקע השיר שונה מאיקולייזר לשני. אנו מעצבים למעשה את נשמותינו בעצמינו, על פי האיקלוייזר העצמי שלנו, על פי הטעם האישי של כל אחד מאיתנו.
אולם תנאי ההתחלה של רמת התדרים באיקולייזר שונה מנשמה לשנייה: תדרי האיקולייזר של "הנקבה" הם מקסימלים, בשיאם, בעוד האיקולייזר של "הזכר" הגיע מעוצב מהמפעל, עם תדרים נמוכים מזו של הנקבה. כך הגיע מבית המפעל.
הבעיה שהתעוררה ע"י האדם איפוא, קשורה באיקולייזר שלו: הנשמה שלי, טען, היא בעלת תדרים נמוכים, וזו תוצאה ישירה של הזיווג שלי עם המוח, הגוף... נשמתי "התחנכה" לתאם עם המוח כל צעד וצעד ולבקוע מתוך תדרים נמוכים, מחושבים, כבושים... בניגוד מוגמר לטבעה! לתדריה (מהבית) אין גבול כי אמורה היא לדהור דרכם אל האין-סוף... ואיך אוכל לעשות את זאת עם אקולייזר נמוך ומוגבל; טען האדם.
התשובה הטכנית לזאת: לצידו ברא "נקבה" בעלת איקולייזר מקסימלי שכל התדרים שלו פתוחים.
"נקבה" - שיודעת לנקוב ברצון המדויק שלה על תדריו המקסימלים, באופן חופשי ובלתי כבוש, כי הרי יכולה לעשות את זה, מכשיר איקולייזר בלתי מוגבל בשליטתה, בעל תדרים פתוחים עד למעלה.
זכר ונקבה ברא אתם: שישלימו אחד את השני, הזכר לזכור ולחשב ולתכנן במטרה להגיע אל הרצון המיוחל, והנקבה לנקוב ברצון המפורש, שלא ייאבד ערכו המקורי בין הכיסאות והחישובים והמדידות... שהרצון האנושי ישמור על תכונתו המקורית- לדהור קדימה וקדימה מבלי להסתכל אחורה, מבלי לעצור.
"הנקבה" איפוא מייצגת את הנשמה במתכונתה המקורית, הפתוחה, המשוחררת מכל עול, הבלתי מוגבלת; "והזכר" מייצג את הישות השקולה, המחושבת, שמכלכלת את צעדיה בחישובים ומתכונים, ובאופן הזה כובשת את יעדה ומוציאה את רצונה מהכוח אל הפועל.
הזכר ללא הנקבה היה דורך כמעט במקום ללא התקדמות משמעותית; חישוביו ותיכנוניו הבלתי נלאים היו מאפילים ובצדק על נשמתו הבלתי מחושבת ובלתי מרוסנת. היא מושכת אותו כל הזמן אל כור מחצבתה הפתוח הבלתי ממוסגר, והוא מושך אותה אל המסגרת ואל ההגיון. הוא נמצא כל הזמן בהתמודדות תמידית עם עצמו, עם נשמתו... והנקבה שלצידו מזכירה לו שישנם, מחוץ לארבע אמותיו, עוד יעדים ורצונות... אם תרצה - היא מאתגרת אותו במובן מסויים ופותחת בפניו את מרחב האין-סוף הבלתי מוגדר. שם מרחב הפעולה הטבעי של הנשמות.
הנקבה, איפוא, היתה עזר כנגדו. היתה לו לעזר- דווקא מהמקום המנוגד לו; דווקא ממול.
והנקבה ללא הזכר, גם היא היתה דורכת במקום; היא היתה נשארת עם הרוק בפה... היתה נשארת אומנם עם הרבה תשוקות ורצונות, אך מה הטעם בכל אלה על הנייר; כי הרי הרצון נועד בשביל להוציאו אל הפועל... הזכר, לציין, גם הוא נתן לזו שלצידו ביד נדיבה ועזר לה להיישיר מבט אל המציאות ולטעום את פרותיה.
לסיכום, אף אחד משני בני הזוג, הזכר והנקבה, לא יכל להתקיים ולהתפתח ללא קיום השני לצידו. כדוגמת הזוג הראשון שנתקלנו בו, הנשמה והגוף, שהאחד לא יכל "לזוז" ללא ישותו של השני. שני הזוגות, השלימו האחד את השני.
ויברא אלקים את-האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו: זכר ונקבה ברא אותם
אם כן, הוא ניסח את הודעת בריאת הזכר והנקבה באופן המנוגד לדיקדוקי השפה העברית, הותיר את ההודעה כנגד המקובל לסיום, שבר באופן חד מלשון יחיד לרבים וחיבל במתכוון בקצב המשפט - בשביל להפנות את תשומת ליבינו לחלק המסויים זה של המשפט, היינו לחלק המסויים זה של הבריאה, שנעצור בו ונשאל את אותם השאלות העקרוניות ששאלנו לעיל; היינו בשביל להצביע על הניגוד התהומי בין ערוצי הנשמה ואפיקי המוח.
במילים אחרות, בשביל שנגיע במו רגלינו אל הדו"ח שהוגש לו בפרק נתון זה של הבריאה ע"י האדם: הכיצד הרצון האנושי ישעט קדימה, אם כתוצאה מהזיווג נצרבה בו תכונה המנוגדת לטבעו, שעוצרת בעדו... נשמתו נמצאת במילכוד, ונטייתה הטבעית לחופש ולפתיחות נכבשה ע"י תכונה זרה לה המנוגדת לטיבעה; ואם כן, האיך ימלא האדם את ייעודו ביקום, כישות בעלת רצון חופשי ובלתי מוגבל!
למיותר לציין שעשיתי שימוש במונח (דו"ח) במטרה לחדד את העניין: השם יתברך ביקש להסדיר לנו במה מסודרת ותקנית, עליה פרש לעינינו את כל סדר הבריאה כהווייתו: מדוע זכר ונקבה; ומדוע גוף ונשמה. ביאור עובדות אלה וחשיפתם בפרק הראשון של בראשית, מרשה לנו להתקרב אל עוד עובדות שנתקלנו בהם על פני הדורות:
מדוע דווקא חווה פתחה במסכת החטאים, והאדם נגרר אחריה... היא הלכה בדמיונה כה רחוק, עד כדי איבוד הדרך... היא יצרה את "המציאות הווירטואלית" - מציאות שעדיין אנו לכודים בתוכה. אני מדבר על חטא אדם הראשון, שעל שום מה נדבק בשמו למרות והיה הנגרר... עמדתי על הדברים בחיבור "מידע", ושאלתי את השאלה הזאת: מדוע דווקא חווה! ומה היה חסר לאדם? מדוע להיות נגרר ולא גורר? והרי הוא המוביל לאורך כל הדורות...
מסתבר שהכוח היה בפרק הזמן ההוא בידי חווה. אינני מדבר על הכוח השיכלי או הפיזי שסביר להניח שהיה שווה לשני המינים, אני מדבר על הכוח שהיה דומיננטי בזמן ההוא - הוא כוח הרצון. האדם שלט במרחב דרך רצונו וכבר עמדנו על זאת לעיל - אם זכור לכם חוק ההתאמה הסימטרית ומשמעותו:
האדם יכל להגיע לכל דבר אשר ירצה, גבולו היה (ועודינו) השמים. הוא יכל להעזר בדמיונו, ומוחו האנושי עזר לו לשלוט בדמיונו ולשעוט בו הכי רחוק שניתן... כל הסובב אותו, היינו כל גורמי היקום, התאימו את עצמם עם רצונותיו, כוונותיו. במילים אחרות, כל מה שקרה במרחב נגזר מתוך הרצון האנושי; האדם עיצב את המציאות, עשה אותה, הוא גרם לדברים להתרחש; ובכלל הדברים האלה - החיים, חייו, והמוות- מותו.
לחווה אצה הדרך ושיעממה אותה המציאות הזאת! רק זה? רק המציאות הזו עומדת לרשותי? לא לא לא... אין זה מספק אותי, אני חייבת למצוא לי ערוצים נוספים ומיד! ואכן מצאה לה מרחב נוסף שלם בעל מציאות משלו - היא היא המציאות הווירטואלית. אומנם היא הגבילה את עצמה במרחב הזה, אך הטעם המתוק בזר ובמוזר (בחטא) תמיד נותר מתוק... וכאמור, היא כיוונה את האקדח לרקתה ולחצה על ההדק באצבעותיה! זה הסיגנון שלי להגיד שהגבילה את עצמה במו ידיה.
וכך - מרחב חוק ההתאמה הסימטרית נשמט הדרגתית מתחת לרגליה, עד שהגיעה אל הגבלת ההגבלות: אל החידלון! המוות. והאדם נגרר אחריה... מהסיבה הפשוטה הזאת: היא היתה בעלת הכוח! היא היתה בעלת המאה! האדם הסתכל על חווה בהשתאות ונמשך אחר כוחה. הדמיון שלה היה יותר מפותח משלו, נשמתה היתה יותר "גדולה" מנשמתו, הוא ראה את זאת והשתאה; נמשך... ונגרר אחריה.
היא חטאה לעצמה, הטילה את מטבע הספק למרחב, היא יצרה למעשה את המטבע הזה יש מאין, כי עד אז לא היה מונח כזה, לא היה קיום "לספק" ולא משמעות, לא היה ספק בשום דבר, לא היה ספק ביכולות האדם, ביכולתה.
חווה "הנקבה" הטילה ספק ביכולתה! היא עשתה זאת מתוך השעשוע, מתוך המשחק, או אולי מתוך ההנאה הטמונה בעצם קריאת התיגר על המציאות! לעשות משהו כנגד המקובל, כנגד המציאות, כנגד הזרם! הנאה מעוותת וקיצונית כזו יכולה להיווצר רק בדמיון מפותח, ולאקולייזר שלה לא היה חסר תדרים... מסתבר שתדריו היו פתוחים לכל הכיוונים... תדרים מקסימלים ללא הגבלה. נשמה גדולה, בעלת עוצמות אדירות, עם שליטה מוחלטת בפרמטרים שלה הניתנים להגברה מקסימלית או מאידך להנמכה מקסימלית; לכל הכיוונים.
היא הנמיכה חזק חזק בשביל השעשוע שבדבר, ונתקעה. היא המציאה במו ידה את המוות. היא המציאה את המונחים הווירטואלים שאין ולא היה להם קיום עד אז, שינאה, קינאה, שקר, עצבות, כעס... וכידוע לכם עוד הרשימה ארוכה.
מרשימה מאוד העבודה שלה; מסקרן מאוד האופן בו עשתה את העבודה הזו; היא עשתה את זאת באופן שכלתני, אלגנטי, כמעט חינני. מסקרן לקרוא את התיעוד המפורט אודות עבודת המסטר שלה. זה כתוב ומתועד בלי לפסוח על שום פרט בפרק השלישי של בראשית, וגם על זאת עמדתי בפרוטרוט ב-"מידע".
ונא לא לשכוח, היא הגיעה לכל "ההשגים" האלה בזכות האקולייזר הבלתי מוגבל שלה; הנשמה שלה היתה ונותרה גדולה, הכי גדולה שיש. הפרמטר הזה נותר בעינו עד עכשיו: האישה היא רגשנית, הרבה יותר רגישה מהגבר, היא גם יותר אינטואטיבית - ולא בכדי... היא הכי יפה ונאה, וגם הפרמטר הזה נותר בעינו, בשיאו...
אבל וכמו שאמרנו, היא גם ירתה לעצמה ברגל, ברגלה שלה; במו ידיה. וגם "הפרמטר" הזה הותיר את סימניו עד עכשיו. האישה היא חלשה - נפשית וגם פיזית. לחולשה הזאת הגיעה בזכות - לא בחסד, וכך זה הסיפור:
האדם, "הזכר" הנבוך עמד משתאה מולה, הוא "ידע" אותה, הוא הכיר את רובדי נשמתה שעולים מונים עליו. הוא עמד על האינטואיציה המפותחת שלה והשתאה. הוא ראה מולו ישות בעלת פרמטרים מפותחים ממנו, מתוחכמים ממנו, הוא הכיר את העוצמה הטמונה בנשמתה וראה מול עיניו את האפשרויות הבלתי מוגבלות שעמדו ומטבע הדברים לרשותה, בגין "גודל" נשמתה... בגין האקולייזר המפותח שלה... בעוד, ולעומתה, אפשרויותיו היו מוגבלות ומוגדרות! האיקולייזר מוגבל בעל תדרים נמוכים, ונמוכים עד מאוד לעומתה, דבר שנתן לו לבהות בה ולהעריץ, להימשך, להיגרר, להשתאות...
אולם היא גם חטאה, חטאה לעצמה והמציאה את ההגבלה, את המוות, את הספק ובעקבותיו את הכישלון. רוצה להגיד שהיא נכשלה ולא פעם! היא עלתה על העץ ולא תמיד ידעה לרדת ממנו, ולפעמים נפלה ושברה רגל! ביקשה מרצדס והסתפקה בעגלה כי ידה לא השיגה... לא נכנעה והלכה עוד יותר רחוק, ביקשה בויינג, מטוס, ארמון, אך גרה בפועל בדירת עמידר בת חדר וחצי, ובחניה אופניים יד שנייה. הרצון שלה תמיד היה צעד אחד אחר המציאות... והיא, ראתה את זאת והתאכזבה, התיסכול אפף אותה מכל עבר; היא האמינה שחולשתה השיכלית ואולי הפיזית - הם הם מקור הכישלון שלה, אין על הבמה שחקן אחר! אין סיבה אחרת! ואכן היא הגיעה בכוחות עצמה אל החולשה הפיזית ואולי גם השיכלית, כי הרי האמינה בכנות בקיומם, האמינה כל כולה בקיומם; היא קטפה את פירות חולשתה מחוק ההתאמה הסימטרית - החוק הדומיננטי היחיד ביקום שכל המציאות נגזרת ממנו: החוק שמבטיח לאדם להגיע אל כל פרי בו חפצה נפשו; אם חפצה בו נפשו בכנות - זה התנאי היחיד, ובתנאי הזה עמדה חוה אימנו והאמינה כל כולה בחולשתה. למיותר לציין שהאמונה הכנה והרצון הכן חד הם, הם נפגשים בטבע ולא במקרה.
אם כן היא "זכתה" בחולשה הפיזית, והלכה איתה יד ביד לאורך כל הדרך... ככל והתיסכול גובר, כך חולשתה גברה, ע"פ חוק ההתאמה הסימטרית. היא בהתה במציאות עגומה זו ולא נותר לה אלא להשלים עימה. וגם המעריץ שהשתאה פעם מפעלוליה - הביט בחולשתה זו ורשם בפינקסו. שניהם האמינו בתכונה הטבעית הזו לכאורה שנולדה אליה חווה אימנו: היא נולדה חלשה - רשמו בפינקסם וטעו! שכחו! היא נולדה חזקה דווקא! שכחת אדם יקר?
בעלת האיקולייזר הפתוח לא הצליחה לממש כאמור את רצונותיה, כי היא היתה עסוקה כל הזמן בלרצות, לא היה לה זמן אפילו לטעום... לא פעם הזדקקה דווקא לזכר המוגבל שלידה בשביל להביא את רצונה לפועל, כי דווקא הוא, המרובע הזה עם האיקולייזר המוגבל, יכל לתכנן ולחשב ולשרטט ולהביא בסופו של יום את רצונו אל הפועל; דבר שנכשלה בעצמה לעשותו. לפעמים היתה צריכה לפתותו בלעשות זאת! לפעמים להתחנן, ולפעמים להציע עיסקאות חלופין, אתה תעשה את זה ואני את זה, אתה תעשה את הדבר הקשה עבורי, ובתמורה אני אעשה הרבה מהדבר הקל: בישול, טיפול במשק הבית...
כך האמינו, וכך התפתחו, הרצון שלהם התקיים באופן טבעי ומדוייק: האישה נחלשה, והאיש התחזק "לעומתה", פיזית ואף שיכלית. אם תרצו - זה מקור "דיכוי" האישה על פני הדורות. זה אותו המקור של השמות המפורסמים על פני כל הדורות - כולל בדורינו זה, איינשטיין, ניוטון, אדיסון, שייקספיר, בית-הובן, בית-הלל, דקארט, גלילו, פיקסו, באך... שמה של האישה נעדר מהרשימה.
האישה, אמרו חכמינו ז"ל לא מחוייבת בלימוד התורה, שמצריך הרבה עקביות ותחת לשבת עליה וללמוד, לעיין, ללמוד דבר מתוך דבר, להסיק דבר מתוך דבר, היא, קבעו, לא יכולה לעשות את זה על הצד הטוב ביותר כמו הגבר, לכן עדיף שנוותר לה. הם קבעו, והשאירו את קביעתם סתומה ללא הסבר, ללא מקור... האיקולייזר עוד לא יצא לשוק בזמנם.
לא לשכוח, בהזדמנות זו, להדגיש ולציין בפנקס, את מסלול הידרדרות "הזכר" ואת המידרון אליו הגיע מאז החטא שנגרר אחריו. הוא "התפתח" באופן עקבי ודומה להפליא למסלול התפתחות העזר שכנגדו. וגם הוא נכשל בלהביא את רצונותיו אל מחוזם - והאכזבה והתיסכול אפפו אותו. הוא הפיל את התיק על חולשתו, הפיזית והשיכלית, קבע וקיבל; הוא נחלש פיזית גם שיכלית, ע"פ חוק ההתאמה הסימטרית. אותו הכיוון, אותו הקול, אותו המידרון, רק היד שונתה.
אולם אני רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולהחזיר איתו את "כבודן" האבוד, את כבוד המין שעדיין ישנם סימנים למימדי כוחם לשעבר - רגישותם, יופיים, רמת האינטואיציה שעדיין שומרים עליה, ו/או שומרת עליהן...
אני חוזר שוב עד לחווה, לכוחה, למימדיה, שאדם הראשון עמד משתאה מול רצונותיה שנתנו ביטוי למימדי נשמתה. טענתי לעיל שלפי חוק ההתאמה הסימטרית, האדם יכל (ועדיין יכול) להגיע לכל אשר ירצה, בתנאי שרצונו זה יהא כנה. דרושה בסה"כ כנות. קשה לנו היום לרדת למשמעות המילולית של המילה. למשל, כנות צריכה לעמוד במבחן הסביבה, היינו כנות עצמית בלבד אינה מספקת ואין לה שום משמעות... כנות ללא תמימות למשל לא יכולה להתקיים, גם אין לה שום משמעות... אולם בזמן ההוא ידעו כנות מה היא, ואף לאחר החטא, ההתרחקות מהמושג הזה קרתה בהדרגתיות, הם עדיין נותרו כנים עם עצמם וסביבתם, ויכלו להגיע וליישם כמעט כל רצון שנשמתם חפצה בו. המתעד תיעד את אחד הרצונות הראשונים שהאדם חפץ בהם וקיים אותם. המתעד תיעד את חוק ההתאמה הסימטרית בהווייתו: איך היקום מתיישר עם קיומו ורצונו של האדם...
כך פותח פרק ד' של בראשית:
והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-ה'.
והאדם ידע את-חוה אישתו - הוא הכיר אותה. ידיעתו זו אודותיה היתה מושלמת. ידיעה זו הינה התנאי הבלעדי לחיים המשותפים ולמודל החברתי שנטמע בהם עם נסיבות בריאתם. הם נבראו בשביל להשלים האחד את השני, בנסיבות האלה נבראו.
כזכור לכם, האקולייזר של הזכר חסר- כך הוטען במפעל, במטרה שיוכל לחשב ולמדוד ויגיע בסוף היום אל חפצו, מבלי לתעות בסבך מחוזות הנשמה הבלתי סופיים שעלול לאבד את דרכו האנושית בתוכם. בעוד האקולייזר של נשמת הנקבה הוטען מלא במפעל, במטרה שתימצא בסביבה המשבצת החסרה בזכר, ויהיה לה קיום וייצוג, אחרת ייאבד האדם את הדרך חזרה אל ביתו הטבעי... שלא ישקע בהכנותיו וחישוביו האנושיים, ויאבד קשר עם כור מחצבתו- מחוז האין-סוף...
במילים אחרות, אדם הראשון, הזכר, יכל להסתדר בלי חווה; ישנם הרבה זכרים היום שיחתמו על זאת... כלומר הוא יכל להפעיל את רצונו ולקיים אותו, המוח שלו, המכונה הנפלאה הזאת - יכל אף להעזר בה על מנת להגיע עם דמיונו רחוק ככל האפשר וגם להוצי את הרצון הזה ממחוז הדמיון אל מחוז הריאל, אל הפועל.
וגם לחווה היה מוח אנושי כמו אדם, שמן הסתם יכלה להשתמש בו ולהוציא את רצונותיה אל הפועל, אל העולם הראליסטי שלנו, וכפי שראינו, היא אף יכלה להגיע עם רצונותיה הרבה יותר רחוק מידידה אדם.
ניתן לשער מה יכל לקרות, אילו כל מין היה הולך בנתיב שלו, ללא שיתוף פעולה עם המין השני. אני רוצה לבנות את ההשערה שלי על סמך נתונים אודות התפתחות האדם, שנמצאים היום בידי; אני יודע לאן הגיע כל המין האנושי ביחד, ואני יכול לשים את האצבע על התפתחות כל מין לחוד.
כולנו יודעים היכן אנו עומדים היום, המין האנושי הגיע עד לירח ועוד היד נטויה, התפתחנו מאוד באמצעי התחבורה והתקשורת, במיוחד בתקשורת, כל אדם בעולם התרבותי של היום יכול להצטייד בטלפון אישי נייד משלו, שניתן באמצעותו להתקשר עם כל אדם ובכל נקודה בעולם. לציין גם את המצאת מכונת המלחמה המתוחכמת שתירשם לחובתו דווקא: האדם המציא כפתור שבלחיצה עליו יימחק כל העולם, כל אשר יצר...
את כל זה ולכאורה המציא המין האנושי, הזכר והנקבה, אולם כולנו יודעים שהזכר היה הרבה יותר דומיננטי ובלשון המעטה. אם נדייק ניתן להגיד שהזכר הוא זה שרשם את התפתחות האדם; האישה שלידו היתה לו לעזר- במובן האקטואלי של המילה, היינו עזרה לו בחינוך הילדים, במשק הבית... איננו יכולים לכוון למובן המקורי של המושג התנכ"י "עזר כנגדו" , כי היא לא עזרה לו בענף הזה, היא לא המציאה גם לא עזרה לו בהמצאותיו, אם תרצה - הכישרונות שלה לא נתנו את ביטויים בתחום הזה, זו העובדה וזו המציאות. הינני לדבר כמובן על הכלל, לא על היוצא מן הכלל- הגם ויש לו ייצוג והרבה דוגמאות... זאת ועוד: אני בוחש כרגע בעובדה - לא במדוע; על "המדוע" כבר עמדתי לעיל וכיסיתי אותו.
מכאן אפשר להציג את המסקנה זאת: לא היה שיתוף פעולה בין הזכר והנקבה - במובן התנ"כי של המילה, כלומר האיש לא נעזר בדמיון הפורה של האישה, הוא הלך לבד, התפתח קצת אך לא הרקיע שחקים, והיא נותרה במקום - לא התפתחה, התלוותה אליו, אכלה משולחנו, המציא טלפון - דיברה בטלפון, המציא מטוס - נסעה בו, נסע לחלל - התלוותה אליו והתפוצצה לרוע מזלה.
הכל טוב ויפה ומובן, הכל הלך לפי הספר. היום אני יודע למה היא דרכה במקום, ולמה הוא התפתח מעט מדי מבלי להרקיע שחקים, ואני יודע אף מדוע נעצר שיתוף הפעולה ביניהם, היינו למה לא חיברו את האופקים המנוגדים שלהם ולא גייסו אותם למטרת התפתחותם. אני יודע גם להצביע על הנקודה בה נעצר שיתוף הפעולה שבכוחו היה לחולל תפנית בלתי ניתנת לתיאור בהתפתחות האדם. לא מתוך חוכמתי אני יודע להצביע על הרגע הזה, פשוט קראתי את זאת בפרק ג' של בראשית והבנתי, הפנמתי.
היא הטילה ספק ביכולתה, זהו החטא בתלת מימדיו, והוא הצטרף וטעם. באופן הזה ניתן להגיד, נעצרה התפתחותם "הבלתי ניתנת לתיאור", ובמקומה הסתפקו בהתפתחות מוגבלת ואיטית, משעממת משהו... לעומת ההתפתחות החלופית ההיא, "הבלתי ניתנת לתיאור", שוויתרו עליה בטיפשותם...
אני מבכה את האדם ובוכה איתו, בוכה על מר גוללי, גורלו... איפה הוא נמצא, ואיפה יכל להיות! אולם מגיע לאדם גם הספד ראוי, שניתן להשחיל בו הישג ותגלית של ממש שהגיע אליה בזכות לא בחסד, ועד עכשיו אנו נהנים מתגלית זו. בלעדי התגלית הזו, ולמעשה, לא יכלנו להגיע אף להתפתחות הצנועה שלנו, ובקושי היגענו עד הירח... בלעדי ההישג הזה, גם לירח לא היינו מגיעים, ולא לסלולרי, ולא לטלוויזיה, ולא למחשב... לכל ההמצאות האלו, הגיע האדם בכוחות משותפים, תומאס אדיסון המציא את נורת החשמל, ניוטון את חוקי התנועה, איינשטיין את תורת הייחסות, במכניקת הקוונטים בחשו מספר מדענים, וכך היגענו לאן שהיגענו...
בכוחות משותפים איפוא היגענו הלום. היינו ללא אדיסון לא יכלנו להגיע אל המטוס, כי לא יכלנו לראות את מגש האוכל וגם הדיילת לא יכלה להגיש לנו את המגש! וללא ניוטון אינשטיין לא היה מגיע אל תורת היחסות, ותורת הקוונטים לא יכל להיות לה קיום; כל אחד, כל מדען, כל אדם, תרם את המדרגה עליה עלה חברו ובנה את המדרגה השניה והשלישית והרביעית ועד הלום. עד הרגע בו אני אוחז בסלולר ומודיע לאישתי איפה בדיוק אני נמצא ועם מי; וגם את השקר שלי יכולה לגלות דרך המצאה אחרת; אין כבר לאן לברוח.
בתוך כך ציינתי לעיל ובלי שתרגישו את נוסחת התגלית החשובה מכולם שהאדם הגיע אליה, שבלעדיה לא היה לנו כמעט כלום.
שם התגלית: לידה.
שם המדען: חווה.
השתתף בתגלית: אדם.
נוסחת התגלית: והאדם ידע את-חוה אישתו, ותהר, ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה'.
תיעוד התגלית: פרק ד' של בראשית, פסוק א'.
למען להוריד ספקות ותהיות לא מיותרות, אתחיל דווקא בפרק הראשון של בראשית:
ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ... ( בראשית א', כח)
אילו התכוון כאן "לתגלית" - היינו ללידה, היה מתחיל את פרק ד' של בראשית בנוסח התקין הזה:
והאדם היפרה את חוה אישתו, ותהר ותלד...
עד היום אנו משתמשים בפועל הזה על כל צורותיו: הפריה טבעית, הפריה מחוץ לרחם, הפריית מבחנה... ואם כן, מדוע לוותר על המונח "התקין" הזה דווקא במקום ההסטורי החשוב ביותר, היכן מתועדת ההפריה הראשונה, ובמקום זאת להשתמש בפועל חלופי ומטעה! "ידע" .
אינני מוכרח לדעת ולהכיר בשביל להפרות... אני יכול להפרות אף את הפרוצה מבלי לדעת את שמה... כלומר, הפועל התקני אמור היה להיות "להפרות"; בעוד "לדעת" אמור היה להיות רק הפועל המשני, הנילווה... כדאי לך לדעת ולהכיר לפני ההפריה, אולם אין זה משנה מעצם האקט, והאקט הוא הפריה, הוא מתעד כאן את ההפריה הראשונה לכאורה בתולדות האנושות, והיה עליו להשתמש בפועל התקני היחיד בנמצא!
זאת ועוד. ואם נטען שהתורה "דיברה בלשון בני האדם" שיודעים ומכירים לפני ההפריה... ולכן השתמשה בפועל "ידע", ואם כך מדוע לא דיברה בלשון בני האדם גם כאן:
ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את-הארץ...
היה עליו לכתוב: ויאמר להם אלקים דעו ופרו...
והלכה למעשה, התורה לא השתמשה בפועלים הנגזרים מפרו ורבו בשום מקום הקשור ישירות ב-"אקט הלידה"; הפועל שהשתמשה בו בעקביות היה "לבוא" - ביאה. אם כן, אנו עושים עד עכשיו שימוש מוטעה בשפה העברית, בכל הנוגע בשני הפועלים להפרות ולהרבות. ההקשר הישיר בלידה שאנו מקשרים אותם - הינו מוטעה.
היעד של "פרו ורבו" היה אחר. המשמעות הישירה שלו דווקא היתה מובנת, אך חל שיבוש בקליטה שהגיע עד השפה שלנו היום.
זכר ונקבה, ברא אתם. --ויברך אתם, אלקים, ויאמר להם אלקים פרו ורבו...
המיקום שלהם אומנם מטעה... זכר ונקבה נבראו, בשביל שילדו לכאורה... שיפרו וירבו... אולם ושוב, אכן הוא קישר את הפירייה וריבייה בזכר ובנקבה, אך בהקשר המקורי של המונחים "זכר" ו"נקבה" כפי שעמדנו עליהם לעיל:
"זכר" מלשון לזכור; פניו אל המידע האנלוגי. רצונו נותן ביטוי לזיכרון שלו. הזכר קודם כל הוא זוכר, היינו הולך אל הזיכרון - אל התיקייה בה מאוחסנים הנתונים, הוא מחשב, מודד, מקטלג... פעולות האלה הן הן אשר יעצבו את רצונו הסופי.
בעוד "נקבה" היא היפוכו של הזכר: היא קודם כל תיקוב ברצונה ותשרטט אותו עד הפרט האחרון, ומאותו הרגע יהא עבורה למנחה, כאשר תיקיית הנתונים והחישובים והבחינות יעמדו לרשות "המנחה" הזה ויהוו בפועל "כלי עזר" להשגתו ; (לא "תנאי" להשגתו).
"נקבה" היא מלשון לנקוב: נקיבת דבר בלשון התנ"כי, משמעה הזכרת הדבר באופן מפורש, כמו - ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמת (במדבר א, יז) - היינו השמות אשר הם מפורשים.
ויאמר: נקבה שכרך עלי ואתנה. (בראשית ל, כח) - זה בעניין השכר של יעקב מאת לבן: פרש במדוייק את שכרך, נקוב בו! תן נתון מפורש.
"נקבה", איפוא, מציגה באופן מפורש את רצונה, באופן ישיר, ללא עכבות. באופן בו מציג תינוק בעל נשמה "טרייה" [בלתי מחונכת] את רצונו: ישירות, ללא עכבות, ללא הגבלות ומעצורים...
לזכר ולנקבה האלה אמר: פרו ורבו... יש לכם כבר את כל הכלים הנחוצים לטייל במתחם גן -עדן שנמצאים בו. אתם יכולים כבר לקטוף את הפירות שלו; ומה אתם מחכים? קדימה לדרך... קטפו את הפירות שלו! במילה אחת: פרו!
וכאשר אתם קוטפים את הפירות, אל תסתפקו במועט, קטפו הרבה! ובמילה אחת: רבו!
התורה השתמשה בלשון הציורית הנפלאה של גן הנטועים בו עצים עם פירות... הרבה עצים, שדרות אין-סופיות של עצים שמפרים... לפירותם אין-סוף... זה היקום העומד לרשותכם! זה היקום האין סופי שנברא במיוחד עבורכם. אל תוך הגן האין-סופי הזה נחת האדם. במקום הזה, לאדם הזה, אמר היוצר: קח את הפירות וקח לך הרבה אל תמעיט; אל תסתפק במועט למרות וגם המעט נראה לך הרבה... כבוש את כל התחומים, לך אל כל פינה, כנס עד עומק הגן, ובלשונו: אל תוך הגן.
ויאמר להם אלקים - לזכר ולנקבה האלו, כל אחד מצוייד בכלי עבודה משלו, הזכר שזוכר, והנקבה שנוקבת, כל אחד וכליו על שיכמו.
פרו ורבו - עכשיו אתם יכולים כבר לפרות ולרבות, יש לכם את כל הכלים המשלימים אחד את השני. אתם יכולים כבר לקטוף פירות והרבה, התנאי שתדעו להשתמש בכלים שבידכם ביחד - לא כל אחד לחוד! לכן הוא פנה אליהם בלשון רבים, ביחד...
ומלאו את-הארץ... - המונח "הארץ" הוא עולם ומלואו. ובעצם, מי שמגיע עד הבנת המונח הזה, יכול לסגור את ספר התורה וללכת הביתה. כל התובנות והמסרים של התורה במלואה נמצאים במילה הקטנה הזאת "ארץ". המתעד פתח את סיפרו כך:
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. בפסוק הזה נמצאת התורה במלואה. מי שמבין את הפסוק הזה לאשורו, יכול לסגור את התורה, לקרוץ לעצמו וללכת הביתה. בחיבור "מידע" עמדתי חלקית על הפסוק הזה, וכאן אנסה להבאיר את הכוונה - "כל התורה נמצאת בפסוק הזה"...
אלוקים ברא את העולם מתוך תכונת הנתינה. כלומר "רצה" לתת ולכן ברא יקום (שמים) - היא היא המתת.
נא לזכור שכל הבריאה נעשתה עבור האדם - שיקח אותה שייהנה ממנה, ואם כן היכן נמצא האדם? המקום שלו נעלם לכאורה בפסוק הפתיחה שאמור להכיל את כל התורה... ויותר מזאת: האדם נברא ביום האחרון, ביום השישי, ואף ביום הזה הוא נברא ברגע האחרון, לאחר שנבראה חיית הארץ למינה, והבהמה למינה, וכל עוף כנף וכל אשר במים, ואף בירך את אלה האחרונים באותה הברכה שנתן לאדם "פרו ורבו"! היתכן והיקום נברא גם עבור שרצי המים והעופות - שיהנו ממנו ויפרו וירבו...?
התשובה על התהיות האלו סופקה בפרק השני בפסוק הזה:
וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה. (בראשית ב, ז) - גוף האדם נוצר מעפר האדמה, כלומר הוא נוצר לאחר יצירת האדמה ועפרה, "העפר" עובד ונוצר ממנו הגוף, בעוד אין שום תיאור או תיעוד ליצירת הנשמה, נשמת החיים, לא בפרק הראשון גם לא בפרק השני!
מכאן המסקנה הפשוטה: נשמת החיים היתה קיימת, והגוף נוצר מהעפר עבורה, כפי שכל היקום וכל אשר בו נוצרו עבורה. לכן נעלם מקום האדם בפסוק הראשון, כי כל אשר נברא - עבורו נברא, נשמת האדם היתה קיימת עוד לפני הבריאה: היקום נברא עבורה, וגם הגוף, גוף האדם - נברא עבורה, וגם החיה והעוף וכל אשר במים נבראו עבורה. תיעוד בריאת האדם ביום האחרון ברגע האחרון בה לרמוז גם על הנקודה הזאת: הכל נברא עבור הנשמה שכבר היתה קיימת לפני היקום וכל אשר בו.
השאלה הנשאלת: ואם כל התורה נמצאת בפסוק הראשון של בראשית, מדוע ההמשך שלה? מדוע נכתבה התורה על כל פסוקיה ופרקיה?
תשובה: למי שלא קלט את מלוא תכולת הפסוק הראשון - נכתב הפסוק השני, שיבאיר את מה שלא נקלט בפסוק הראשון, וגם בפסוק השני נמצאת התורה במלואה, ולמי שלא קלט את הפסוק השני - נכתב הפסוק השלישי... וכך עד סוף כל התורה, עד "לעיני כל ישראל". וגם המסר הזה, אגב, תועד בפסוק הראשון ובמילה הראשונה: "בראשית", כלומר ראשון: ברא אלקים השמים והארץ; שני: והארץ היתה תהו ובהו..., שלישי: ויאמר אלקים יהי אור... וכן עד סוף התורה.
במילה הראשונה הוא מסר לנו את אחד מכלי העזר החשובים ביותר שישמשו אותנו בהמשך להבנת ספר ההדרכה הזה; הדרכה למי שאיבד את הדרך חזרה לחיים, לגן... למטרה שלשמה הוא קיים. מהמילה הראשונה הזו הסקתי את המסקנה החשובה הזו, שבלעדיה קשה היה לעמוד על יתר המסרים והקשר ביניהם.
מהמילה הזאת היסקתי שהתורה היא ספר הדרכה לכל דבר, ושבפסוק הראשון נמצאות כל המפות האבודות, ואם ידי תקצר ולא אעמוד על כולן - הרי לפני גם הפסוק השני וגם השלישי ואף הרביעי עומד לרשות השגתי המוגבלת...
מהמילה הזאת היסקתי כי גם הפרק הראשון מכיל את כל התורה במלואה, וגם הפרק השני והשלישי... מכאן היסקתי ש- ששת ימי בראשית המוזכרים בפרק הראשון - אינם אלא ששת שיעורי-עזר שדרכם ניתן לחזור אל המפה האבודה... ושהיום השביעי מכיל את כל ששת שיעורי העזר שקדמו לו.
דוגמה שעמדתי עליה ב-"מידע":
ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א, כ)
ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז)
בשביל להגיד לנו, שגם האדם וגם הבהמה וגם העוף... כולם בעלי "נפש חיה" וכולם נוצרו עפר מן-האדמה, ולכולם צורה דומה - עיניים, אף, פה, ריאות, לב... אין בין האדם וביניהם אלא "נשמת החיים"; אולם ועל אף ונשמת החיים נמצאת באדם, עצם הימצאות הנשמה בגופו אינה מקנה לו עדיין את תכונת "האדם":
וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) - נותר עדיין "נפש חיה" ככל חיה אחרת, שום הבדל לא יבדיל ביניהם: חייהם קצובים, מוגבלים, בלתי מהנים, קשים, מתסכלים... תאר לעצמך את תיסכול הפרה שחולבים אותה ולוקחים לה את חלב עגליה. תאר לך את הקושי שנתקלת בו ברגע שהפור נופל עליה להשחט, לסיים את חייה... סיום החיים של האדם אינו רחוק מהתיאור הזה.
אם כן, ומתי יהפוך האדם לאדם בלתי מוגבל שהדמיון בינו לבין החיות אינו אלא מקרי?
התשובה ולא במקרה, בפסוק הבא:
ויטע ה' אלקים גן-בעדן מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר (בראשית ב, ח) - ניתן לשים גם את החיה בגן עדן, האם הדבר יעזור שתהנה מפרותיו? אותה התהייה מופנית לאדם: ואם תשים את האדם בגן עדן, האם בהכרח הוא יהנה מפרותיה האין סופיות?
וגם התשובה לשאלה הזו ולא במקרה, בפסוק הבא אחריו:
ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל--ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע (בראשית ב, ט) - כאן הוא ממיין שתי תפיסות-חשיבה העומדות לרשות האדם, מתוך בחירתו הטבעית:
1- עץ החיים בתוך הגן
2- ועץ הדעת טוב ורע
אחד: אם תאמץ את התפיסה הראשונה ותחדור אל "תוך הגן", הרי תפגוש מטבע הדבר את עץ החיים - הבלתי מוגבלים, האין-סופיים. כאן בנקודה הזאת אתה תעמוד על ההבדל בינך לבין כל "נפש חיה", השימוש בפועל בנשמת החיים שנפחתי באפך - הוא אשר יעשה את ההבדל, לא עצם קיום נשמת החיים באפך.
שניים: או תאמץ את התפיסה השנייה והחלופית של "טוב ורע". או אז תפגוש ומטבע הדברים ב- "עץ הדעת" אשר טעמה ממנו חוה ונתנה גם לאישה לטעום מפרותיו, וכאילו קיימים בגן פירות טובים ורעים, עצים טובים ועצים רעים, ורק צריך לדעת לבחור ביניהם...
זה הדבר אשר הוליד את "הספק" (החטא) בלב אדם וחוה והביא למעשה להגבלתם, כי הם חשבו וכאילו ישנו ייצוג טבעי של טוב ורע בגן; אולם הלכה למעשה אין שום מונח כזה בנמצא, יש רק טוב, רק פירות טובים; הדעה הזאת, התפיסה הזאת מוטעית מיסודה, לכן הוא הקדים את תיעוד שתי התפיסות בזאת:
ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל - זה כל מה שיש; אין רע וטוב, אין לתפיסת-חשיבה כזו ייצוג במציאות, זו תפיסה ווירטואלית שנגזר ממנה הספק וכל פירותיו, כי במציאות יש רק את הטוב והנחמד והטעים והנאה והיפה... זו תכולת הגן בפועל.
ואם עדיין לא נקלט "רעיון" שתי התפיסות שהוצג בפסוקים שלעיל, אזי הינה לך שורש "הרעיון", שורש שתי התפיסות.
ונהר יצא מעדן להשקות את-הגן; ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים. (בראשית ב, י) - שורש שתי התפיסות הוא ארבע; היינו האדם יכול להימצא בגן, ביקום, ומשם דרכו תתפצל לפי תפיסת החשיבה שלו. לתפיסה זו ארבע ראשים, ארבע אפשרויות, ואלו הם:
תפיסה ראשונה; (תפיסת-חשיבה) ראשונה:
יא שם האחד פישון--הוא הסבב את כל-ארץ החוילה, אשר-שם הזהב - שפה ציורית מיוחדת במינה, קשה לי לעמוד על נפלאותיה, קשה לי לרדת אל עומקה, ובכל מילה ואות עומק תהומי... הוא מדבר כאן על "עץ החיים בתוך הגן".
הוא מדבר על העץ היחיד הנמצא בגן, בתוכו ומסביבו. הוא מדבר על שורת העצים היחידה הנמצאת בגן. מי שלוקח את קו האוטובוטס הזה, מובטחה לו גישה חופשית לכל פינות הגן. הוא יכול לרדת בכל תחנה אשר ירצה ולמצוא זהב, יקר, מבריק. הוא קורא לגן הזה "ארץ החווילה" ואיני יודע למה. עדיין איני יודע. מאידך, הוא קורא למידע "הטוב" והאין-סופי העומד לרשות האדם וניתן לקטיפה בלתי מוגבלת מתוכו כ- "זהב", ואני יודע למה: תמיד היה הזהב יקר, נוצץ, בעל ערך, נדיר כאשר אתה מחפש אותו, אך נהיר כאשר אתה זוכה בו.
אולם ישנה עוד תכונה לזהב ולמחזיקי הזהב: לפעמים הוא מביא קללה על בעליו! מה עוד אם הוא מגיע בסיטונאות; מרבה נכסים מרבה דאגה - אמרו חכמים... הוא עלול איפוא להביא איתו את הגאווה, את האנוכיות, את ה-אני ואפסי עוד...
יב וזהב הארץ ההוא טוב; שם הבדלח ואבן השהם - אל דאגה! זו משמעות הפסוק הזה. אתה דואג? הזהב הזה טוב, מביא לבעליו רק את הטוב; שם הבדולח בן-אדם! גם אבן השוהם! אינני יודע מה זה בדולח ואבן-השהם, עדיין אינני יודע, אבל אני יכול לתאר לעצמי מה הם. זה הטעים והיפה והנאה... משם רק תתפתח ותגדל ותפרוץ קדימה. הנהר הזה יוליך אותך רק אל הטוב, ומהטוב אל הטוב ואל היותר טוב ממנו - תלוי בטעם שלך; אתה מעדיף את הבדלח? אולי את אבן השהם?...
זו התפיסה הראשונה והיחידה שבמציאות. זה "האחד" ושמו "פישון". את יתר שלושת התפיסות כינה "נהר", אך את התפיסה הראשונה כינה: "האחד"; אין אופציה מציאותית אחרת. זה האחד ושמו "פישון", מלשון נופש.
כי-ששת ימים עשה ה' את-השמים ואת-הארץ, וביום השביעי שבת וינפש (שמות לא', יז)
נופש נופשים בפישון... "פישון" - מקום הנופשים הוא...
אולם החליט האדם לוותר על מרחב המציאות היפה הזה שמיועד רק לנופש, ולמלא אותו דווקא בחומר דמיוני, פרי הדמיון האנושי המפותח שלו; ואכן הוא השתמש בדמיון שלו ומצא לו עוד תפיסה ועוד מרחב! ועוד אחת ועוד אחד; כולם וירטואלים... את זאת עשה בחסות נשמתו היפה והנאה דווקא, הבלתי מוגבלת - המבקשת לנפוש...
וזו התפיסה השנייה אליה הגיע; (תפיסת-חשיבה) שנייה:
יג ושם-הנהר השני גיחון--הוא הסובב את כל-ארץ כוש - "גיחון" מחזיר אותי אל חוה ואל הנחש שלה. חטא חווה התבטא בזאת שהכניסה את תכונת הספק הווירטואלית - שלא היה לה קיום במציאות - אל נפשה. גם כאן המתעד משתמש בתיאור ציורי נפלא... התכונה הווירטואלית הזו שלבשה את חווה וחיבלה בנפשה צויירה ע"י המתעד כ-"נחש". הערמומי הזה, המסוכן הזה... עמדתי ב-"מידע" באריכות על הפרק של חטא אדם הראשון, הוא פרק ג' של בראשית. אולם ובשביל לעמוד על שם "התפיסה השנייה" גיחון שנקלענו אליו כאן, אצטרך לחתוך את הקטע הרלוונטי מפרק ג' שמקשר אותנו עם שם הנהר השני "גיחון":
ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכל חית השדה (בראשית ג, יד)
כי עשית זאת - לא תמיד הספק מבלבל... לא תמיד הפחד מבלבל; עוברים על האדם רגעי פחד וחשש וספקות ואף התבטלות וכעס... והוא יכול לבחון את עצמו ולצאת מהם... זו גדולתו של האדם... אולם כאשר תכונות אלו מתיישבות בקביעות בנפשו, או אז הן מחליפות את עורם והופכות לנחש לכל דבר - כי יש להן את כל הזמן לעשות זאת... אלה הן מאפייני "העשייה" של הנחש: הקביעות, ההתמדה, העקביות, ההתנחלות בנפש האדם, ההתיישבות הקבועה, ההיצמדות העיקשת לאדם לכל דרך ולכל פינה.
או אז, כאשר הופך הספק והחשש והפחד והציניות והחנופה לנחש קבוע בנפש האדם, ובעצם הרגע הזה יוצא לפועל עוד מאפיין נחשי וכאילו הסתתר עד הרגע הזה... הנחש מתחיל להיות גורם מבלבל; ארור. [המילה "ארור" מורכבת מאותן האותיות של המילה "אור" אך באופן מבולבל. כלומר, ארור הוא מי שמקבל את אותו המידע הנגזר מהאור (כי הרי אין בנמצא מידע אחר), אך בסדר מבולבל]
ועד כמה הוא מבלבל? עד כמה המאפיין הזה חזק? עד כמה מתבלבל האדם?
מכל-הבהמה, ומכל חית השדה - "ארור"; "מבולבל" מכל הבהמה ומכל חית השדה. ארור הוא אפילו מהשה התועה כפי שתואר לעיל... אדם שתכונות הנחש שלטו בו - מבולבל הוא ומתנהל בבילבול; הוא רץ - לא הולך, לא נח; רץ ימינה שמאלה קדימה אחורה לצדדים - לכל כיוון אפשרי; ובכל כיוון מתקדם במספר צעדים אמיצים בוני-אימון, ולפתע עוצר! חוזר בו מיד ומשנה באופן קיצוני את כיוונו, וכאילו אומר: איזה כיוון לקחתי... איזו טעות; איזו פשלה! כמעט ונפלתי! לא עובר זמן והוא חוזר לאותו הכיוון - ללא שום סיבה לשמה ועוד הפעם מכה על חטא ושובר חזק ימינה... וחוזר חלילה. כך הוא עובר את החיים, עד שמתעייף, נופל, ומסיים את חייו; משלים את ההקצבה שלו.
על-גחנך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך - מתנהל בכבדות, וטוחן כל חייך מים; זהו התירגום המילולי. אנו עדיין במעמד פניית השם יתברך אל הנחש, (אל תכונת "הניחוש" והספק שרקמה עור וגידים בנפש האדם) כאשר מתאר לו בפרצופו - מי הוא... הוא שורד בפני האדם את תכונות הנחש ומאפייניו, איך הוא מתנהל בנפש האדם...
על-גחנך תלך - מתנהל בכבדות... עוד מאפיין של הנחש. בכל מקום שנקלע אליו הנחש, חייב הוא לעבור כל כולו על פניו, כלומר גוף הנחש הפיזי חייב להיות נסרק כל כולו בכל נקודה ונקודה בשטח. אין ביכולתו לקפץ, לחלוף, לפסוח, לעבור בזריזות, באלגנטיות... הוא לא צועד, הוא זוחל. קח נציג כלשהו ממשפחת הנחש, קח כל נציג באופן אקראי ובחון את התנהלותו... בחון את התנהלות האדם דרכו.
הספק למשל: הספק מעכב, הוא גורם מעכב ומאחר; בלעדי הספק יכלת לסיים מזמן ולהפוך דף... הספק גורם לך לסרוק את מלוא תכולת הסל או הדף או האירוע או המקום... אינך יכול לצאת מהספק - עד שתסיים את הסריקה המלאה- במקרה הטוב, ובמקרה הרע לא תסתפק בסריקה אחת או שתיים; הפרט הקטן ביותר יגרום לך לחזור על הכל מחדש... התנהלות הספקן כבדה היא מטבעה. הוא לא צועד, הוא זוחל. אני מדבר על הספקן הכפייתי; אין ביכולתו לקפץ, לחלוף, לפסוח, לעבור בצעדים זריזים, אלגנטיים... התנהלותו כבדה היא. על גחונו הולך...
קח את החשד: החשד מעכב... החשדן הכפייתי כבד צעדים הוא...
הפחד גורם מעכב הוא ומאחר... בלעדי התחושה הכפייתית זו - יכלת לסיים מזמן ולהפוך דף... התנהלות הפחדן כבדה, כי הוא פוגש את הפחד ומתמודד איתו בכל מקום שנקלע אליו; לכן הוא זוחל במשנה זהירות; הוא לא צועד בביטחה.. על גחונו הולך.
קח את הייאוש, את העצלות, את ההתבטלות, את הצער, את ההתייסרות, ואפילו גנב זריז - זוחל אל מטרתו בכבדות... אל מטרתו בהשגת חיים נוחים ושקטים עם הכסף שגנב - יגיע בכבדות... על גחונו ילך.
קח את השקר, את הכעס, את הגאווה... כולם על גחונם ילכו, יתנהלו באיטיות, בכבדות, קשה להם להגיע אל חוף מבטחים ראוי, כי הם זוחלים אליו - לא מתקדמים, מתנהלים בכבדות, הם יספיקו לראות את חוף מבטחם - רק מרחוק, דרך עדשה שבורה ומעצבנת.
ועפר תאכל כל-ימי חייך - תטחן מים. לאחר כל הבדיקות והסריקות והחזרות הנשנות, ובסוף הדרך תפתח את היד, ותמצא בתוכה עוד ספק אחד קטן; זה כל מה שנותר. זה ההשג שטרחת עליו.
הספק יטחן את הספק, הכעס יטחן את הכעס, החשד יטחן את החשד, הגאווה תטחן את הגאווה, וראה איזה פלא! כל החיים שלך טוחן ומערבב ושוב מפסיק את המיקסר ומערבב, ואוטם את המיקסר וטוחן ומזיע וטוחן, ולבסוף פותח את מיכסה המיקסר: שום מוצר חדש לא יצא! שוםתוצאה; שום דבר ראוי, שום חדש תחת השמש. נשארת עם אותו הספק והחשש והפחד והעייפות והכעס והחנופה; והתכסיס לא העלה במיקסר כלום. רק דבר אחד השתנה: המוות שינה סוף סוף את הסטטוס שלך.
עפר אכלת כל החיים שלך, טחנת מים; נחש שכמותך.
ושם-הנהר השני גיחון--הוא הסובב את כל-ארץ כוש - מקור התפיסה "השנייה" הוא במי שהולך על גחונו, ושמו "גיחון". זהו האדם שהספק עישש כבר בנפשו ומצא לו בה מקום קבוע. זה האדם שאימץ את התפיסה השנייה והחלופית של "טוב ורע". זה בעינו "עץ הדעת" אשר טעמה ממנו חוה ונתנה ממנו גם לאישה לטעום, וכאילו פירות טובים ורעים קיימים בגן, ויש לדעת לבחור אותם...
ומה יעשה אדם כזה עם תפיסה כזו? לאן יגיע הגיחון הזה עם תפיסתו?
הוא הסובב את כל-ארץ כוש - כוש הוא אחד מילדי חם, הילד האמצעי והשובב של נוח, זה שראה את ערוות אביו. "ערוות אביו" הינו מונח שאין זה המקום לעמוד עליו, אולם וכפשוטו, אין הוא מביא גאווה לבן הסורר חם... האדם חיפש את הרע הווירטואלי בפנס ומצא אותו! הוא מצא את הספק ובעקבותיו הגיע אל צאצאיו: אל הפחד, האנוכיות, העורמה, הכעס... הילד הסורר הזה הגיע אל אחד הצאצאים הראשונים של החטא.
כוש הוא אחד הצאצאים של חם.
התורה עמדה ארוכות על תולדות כוש ונתנה לו מקום מיוחד בספר היחוס. זה נמצא בפרק י' של בראשית; ולפניו בפרק ט' תואר בפרוטרוט פעלולי חם, אבי כוש, ועד לאן הגיע...
וכוש ילד את-נמרד; הוא החל להיות גבר בארץ (בראשית י, ח) - גבר, מלשון גברי, כוחני... כוחי ועוצם ידי!
הוא-היה גבר-ציד לפני ה'; על-כן יאמר, כנמרד גבור ציד לפני ה'. י ותהי ראשית ממלכתו בבל, וארך ואכד וכלנה בארץ שנער (בראשית י, ט) - בחיבור שלי "מידע" עמדתי כאמור על "חטא" אדם הראשון וירדתי אל עומק משמעות החטא, מתודרך באמצעות התיעוד הפרטני המופיע בפרק ג' של בראשית.
החטא כאמור התחיל בהטלת מטבע הספק אל מגרש החיים, והגיע עד להטלת ספק ביכולת האדם, בקיומו, בשרידותו; שם בנקודת הזמן ההיא יצא עיקרון השרידות אל האור והתנחל בנפש האדם, כדבר טבעי לכאורה שנולד עימו בטבע, היינו כחוק טבע לכל דבר.
עיקרון השרידות אומר, שכל דבר מאיים על שרידות כל הסובב אותו, וקיום כל דבר ביקום תלוי במידת הצלחתו בניטרול האיומים עליו. במילה אחרת, עצם שרידות ישות כלשהי מעיד על הצלחתה בניטרול כל סבך האיומים עליה. אך לא רק זאת; כי עצם קיום אותה הישות מהווה "איום" בפועל על כל הסובב אותה. מכאן המסקנה הנחרצת שסוללת את הדרך "להבנת" אירוע המוות: אין שום ישות ביקום שביכולתה לנטרל את האיומים עליה עד לאין-סוף... ולכן סופה של כל ישות להיות מאויימת ע"י ישות אחרת שתגבר עליה ותמלא בהכרח את מקומה; היינו סופה של כל ישות לקרוס ולמות. אל המסקנה הזו הגיעה חוה, וגזרה אותה מתוך שרשרת המסקנות הנילוות לאירוע הטלת הספק - החטא המקורי. כל זה תועד בפרק ג' של בראשית.
"הכשרת" המוות איפוא נעשתה על ידי האדם והוטבעה בחותמו. המוות אינו מסמל יותר את ההגבלה שהתפתחה בטבעיות מתוך שרשרת החטא המקורית, כי-אם את הדרך הטבעית של כל דבר ודבר: הוא נולד וסופו הטבעי לקרוס ולמות.
בפרק ג של בראשית, אגב, הקדים המתעד והציג בפני האדם את מפת החטא שלו במלואה, עד לאן עלולה להתפתח השרשרת הזו ולהגיע... עד להגבלת ההגבלות. עד לחידלון, למוות! אתה עתיד לראות במוות כאירוע טבעי הנגזר מהמציאות - הטיח באדם!
--עד שובך אל-האדמה, כי ממנה לקחת: כי-עפר אתה, ואל-עפר תשוב. (בראשית ג') - למסקנה הזו תגיע! בעצמך!
נחזור אל עיקרון השרידות, הפרי שזה עתה קטף האדם מעץ "הדעת" שלו: יש קיום לטוב ולרע: במסגרת החשיבה הזו, "הרע" ו"הטוב" הם ערכים יחסיים; טוב - זה כל מה שתורם לי לשרוד, ומה שתורם לשרידותי לאו דווקא תורם לשרידות האחר, ולפעמים אף יכול לאיים עליו, מכאן "הטוב" עבורי - סביר שיהיה "רע" עבור השני, וגם ההפך נכון... המשבצות התחלפו, הערכים התבלבלו, ותוהו ובוהו שרד במציאות החדשה שזה עתה נוצרה, ממנה נותר רק ערך אחד קבוע ומנחה - הוא ערך השרידות שלרשותו גוייסו ערכי הטוב והרע "היחסיים".
כך נרשמה שיחת "חוה" עם "הנחש" שבתוכה, בפרק ג של בראשית (מתוך "מידע"):
כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב ורע.
הדובר הוא: הנחש... התכונה שהתנחלה כבר בנפש חוה. ולמסקנה הזו הגיעה חוה בעזרת הנחש - התכונה הזו:
חוה דיברה בקול רם אל עצמה: השם חושש מפני; חושש מהאדם שיגיע אל עומק המידע ויגלה את הטוב ואת הרע ואת הספק... השם יתברך חושש למעשה מהמשחק האינטלקטואלי שאני משחקת בו כרגע; ולכן הוא ניסה מבעוד מועד לאיים עלי שלא אפרוץ לתחום הזה... אולם הינה פרצתי נכנסתי ושיחקתי ופיקפקתי וחקרתי ולא קרה כלום! נהפוך הוא: נפקחו עיני! גיליתי את הרע שלכאורה אין לו קיום...
כך למעשה ביקש השם להחדיר לנו: אין רע בנמצא... ולמעשה, אין זו אלא קביעה בעלמא... ואין בקביעה הזו כי-אם אחיזת עיניים: ישנו קיום לרע! וניתן גם ניתן להפיק הנאה מהרע! אני נהנה מהגזל שגזלתי. אני נהנה מהגניבה שלא היתה ברשותי ועכשיו עברה אל רשותי. אני מנצל את החפץ שגנבתי - דבר שלא היה נהיר לי לפני הגניבה. על אותו המשקל - אני יכול לגנוב את הדעת ולהנות מגניבתי זו.
מכאן המסקנה הבסיסית: עדיף להיות הגונב מאשר הנגנב. עדיף להיות המערים מאשם המערימים עליו. עדיף להיות השקרן מאשר שמשקרים לו וגונבים את דעתו; עדיף להיות בעל הכוח מאשר המסכן...
ומכאן נ
יליד 61, חלב-סוריה, נשוי + 4, עלה ארצה בשנת 80; שרות צבאי, עבודה בבנק, מסלול רגיל...
היום, שכיר בארעה דפנמה.
אלברט שבות
היום, שכיר בארעה דפנמה.
אלברט שבות
