למרות היות התחומים שונים, תרפיית השיאצו התפתחתה למעשה מהדיקור הסיני.
לכן נתחיל מלספר על הדיקור, שיטה מסורתית סינית עתיקה לטיפול במגוון בעיות וכאבים.
הדיקור הסיני מגיע מזמנים עתיקים, עוד לפני ההסטוריה המתועדת המוכרת לנו. הפילוסופיה
של השיטה מגיעה מהטאואיזם, שהחל לפני 8000 שנה. בתקופה זו הסינים היו עוסקים הרבה במדיטציה, והקשר של אדם עם הטבע היה גדול מהיום. אחד מהחכמים של התקופה, פו הסי, שחי על איזור הנהר הצהוב של סין, המציא נוסחה בעלת שני סמלים - קו שלם וקו שבור. הקוים סימלו את שני הכוחות העיקריים ביקום, קבלה ויצירה. אלו הם היינג-ינג, הם יוצרים יחד את החיים, והם התאוריה מאחורי הרפואה הסינית בתיאוריה ומעשית. במהלך תקופת האבן של סין, החלו לצוץ סכינים עשויי בהם השתמשו בהליכים רפואיים. בעידן האבן החדש שלאחר מכן, האבנים פוסלו למחטים, הנקראו אבן "ביאן". מחטי ביאן רבים נמצאו בחפירות ארכאולוגיות בסין.
ברפואה סינית כמו שיאצו ודיקור סיני, משתמשים במערכת למידה עתיקה הדומה לעץ בעל ענפים. לכל חלק חשוב יש היררכיה של גזע, ענפים הגודלים מתוכו, ועלים הצומחים מהענפים.
כלומר, שאפשר לקחת כל נושא ולחלק אותו להרבה נושאים, מהשלם לחלקיו, מה שעושה את תהליך הלמידה פשוט יותר. אפשר להשתמש בשיטה זו לארגן את הלימודים - לאייר ולכתוב עץ אשר יכיל את הנושאים שיש ללמוד על פי חלקיהם והסדר שלהם, בטבלאות ורשימות. שיטה זו יעילה בזכירת הנושאים, והוכחה כמועילה ועוזרת לתלמידים לסיים את לימודיהם בהצלחה.
כדאי להשתמש בעקרונות של יעילות גם בעת קריאת החומר עצמה. שינון של החומר במשך שעות רבות של עייפות ומתח לא יהיה הסגנון הכי יעיל. כדי ללמוד בצורה אפקטיבית נשתמש במספר שיטות:
- שיטת מערכת העץ והענפים שהוזכרה, וכן שיטות קיימות נוספות העוזרות לזכור את החומר.
- קבוצות. למידה בקבוצה עם אחרים מאפשרת לראות את הדברים בזווית שונה, לעזור אחד לשני ולהעמיק את ההבנה בחומר.
- שיטה העוזרת למוטיבציה היא ללמוד בחלקים. קריאה של מעט חומר כל פעם מעייפת פחות ומועילה בטווח הארוך.
הטריק להבנה ויישום החומר הנלמד ברפואה סינית כמו שיאצו דיקור סיני וכדומה, היא למידה של חומר מורכב ויישומו באופן יום-יומי ובצורה פשוטה. אם הסטודנט יחשוב על המבחן לא בתור מבחן, אלא בתור מטופל הזקוק לעזרתו, נקודת המבט שלו תהיה יותר אפקטיבית וכן יחסו ללימודים. אחרי הכל, לימודי דיקור סיני הם גם הנאה ועזרה לאחרים. ולכן חשובה יותר ההשתתפות, ההבנה והחברות בין הסטודנטים, מאשר תחרות על תואר ותעודה.
השיאצו התפתח מהדיקור הסיני במאה 5 לפני הספירה. כבר אז היה נדרש מכל רופא לדעת את מדע המסאג'ים השונים, דבר שנדרש גם מרופאים שלמדו דיקור. במאה ה6, נזיר בודהיסט בשם גן ז'ין אושו העביר את השיטה ליפן, שם היא הגיעה לשיאה. כך המשיכה רפואה זו לשגשג ללא שם, עד למאה ה19, בה השפעת הרפואה המערבית שחדרה ליפן דחקה את השיטות העתיקות הצידה. אם זאת, בשנת 1919 נכתב הספר "שיאצו הו" על ידי טמאי טמפקו - הוא מייסד השיאצו שאני מכירים. טמפקו כתב טקסטים רבים על השיאצו ושילב בשיטה מאפיינים מערביים ומסורתיים יחד, מה שנחשב פורץ דרך לזמנו. תלמידיו של טמפקו פיתחו מספר סוגי שיאצו, ולכל סוג הוקם בית ספר ללימוד המקצוע. השיאצו וגם הדיקור הן דוגמא לכוח השרידה של התרבויות והמסורות האסיאתיות. גם לאחר ההגבלות שחלו על הרפואה הסינית במשך מלחמת העולם השניה, חזרה השיטה לפעול. ביפן כיום, טיפול שיאצו ניתן בחינם לכל עובד. זאת משום שהחברות מבינות שטיפול שיאצו מונע מחלות ובעיות אצל העובדים. כמו הדיקור הסיני, גם השיאצו נעשה לגיטימי בשאר העולם רק בעידן המודרני. מטפל השיאצו הראשון הגיע לאמריקה בשנות ה50, אך רק בשנות ה70 קיבלה שיטה זו הכרה משמעותית ברחבי אמריקה ואירופה.
לכן נתחיל מלספר על הדיקור, שיטה מסורתית סינית עתיקה לטיפול במגוון בעיות וכאבים.
הדיקור הסיני מגיע מזמנים עתיקים, עוד לפני ההסטוריה המתועדת המוכרת לנו. הפילוסופיה
של השיטה מגיעה מהטאואיזם, שהחל לפני 8000 שנה. בתקופה זו הסינים היו עוסקים הרבה במדיטציה, והקשר של אדם עם הטבע היה גדול מהיום. אחד מהחכמים של התקופה, פו הסי, שחי על איזור הנהר הצהוב של סין, המציא נוסחה בעלת שני סמלים - קו שלם וקו שבור. הקוים סימלו את שני הכוחות העיקריים ביקום, קבלה ויצירה. אלו הם היינג-ינג, הם יוצרים יחד את החיים, והם התאוריה מאחורי הרפואה הסינית בתיאוריה ומעשית. במהלך תקופת האבן של סין, החלו לצוץ סכינים עשויי בהם השתמשו בהליכים רפואיים. בעידן האבן החדש שלאחר מכן, האבנים פוסלו למחטים, הנקראו אבן "ביאן". מחטי ביאן רבים נמצאו בחפירות ארכאולוגיות בסין.
ברפואה סינית כמו שיאצו ודיקור סיני, משתמשים במערכת למידה עתיקה הדומה לעץ בעל ענפים. לכל חלק חשוב יש היררכיה של גזע, ענפים הגודלים מתוכו, ועלים הצומחים מהענפים.
כלומר, שאפשר לקחת כל נושא ולחלק אותו להרבה נושאים, מהשלם לחלקיו, מה שעושה את תהליך הלמידה פשוט יותר. אפשר להשתמש בשיטה זו לארגן את הלימודים - לאייר ולכתוב עץ אשר יכיל את הנושאים שיש ללמוד על פי חלקיהם והסדר שלהם, בטבלאות ורשימות. שיטה זו יעילה בזכירת הנושאים, והוכחה כמועילה ועוזרת לתלמידים לסיים את לימודיהם בהצלחה.
כדאי להשתמש בעקרונות של יעילות גם בעת קריאת החומר עצמה. שינון של החומר במשך שעות רבות של עייפות ומתח לא יהיה הסגנון הכי יעיל. כדי ללמוד בצורה אפקטיבית נשתמש במספר שיטות:
- שיטת מערכת העץ והענפים שהוזכרה, וכן שיטות קיימות נוספות העוזרות לזכור את החומר.
- קבוצות. למידה בקבוצה עם אחרים מאפשרת לראות את הדברים בזווית שונה, לעזור אחד לשני ולהעמיק את ההבנה בחומר.
- שיטה העוזרת למוטיבציה היא ללמוד בחלקים. קריאה של מעט חומר כל פעם מעייפת פחות ומועילה בטווח הארוך.
הטריק להבנה ויישום החומר הנלמד ברפואה סינית כמו שיאצו דיקור סיני וכדומה, היא למידה של חומר מורכב ויישומו באופן יום-יומי ובצורה פשוטה. אם הסטודנט יחשוב על המבחן לא בתור מבחן, אלא בתור מטופל הזקוק לעזרתו, נקודת המבט שלו תהיה יותר אפקטיבית וכן יחסו ללימודים. אחרי הכל, לימודי דיקור סיני הם גם הנאה ועזרה לאחרים. ולכן חשובה יותר ההשתתפות, ההבנה והחברות בין הסטודנטים, מאשר תחרות על תואר ותעודה.
השיאצו התפתח מהדיקור הסיני במאה 5 לפני הספירה. כבר אז היה נדרש מכל רופא לדעת את מדע המסאג'ים השונים, דבר שנדרש גם מרופאים שלמדו דיקור. במאה ה6, נזיר בודהיסט בשם גן ז'ין אושו העביר את השיטה ליפן, שם היא הגיעה לשיאה. כך המשיכה רפואה זו לשגשג ללא שם, עד למאה ה19, בה השפעת הרפואה המערבית שחדרה ליפן דחקה את השיטות העתיקות הצידה. אם זאת, בשנת 1919 נכתב הספר "שיאצו הו" על ידי טמאי טמפקו - הוא מייסד השיאצו שאני מכירים. טמפקו כתב טקסטים רבים על השיאצו ושילב בשיטה מאפיינים מערביים ומסורתיים יחד, מה שנחשב פורץ דרך לזמנו. תלמידיו של טמפקו פיתחו מספר סוגי שיאצו, ולכל סוג הוקם בית ספר ללימוד המקצוע. השיאצו וגם הדיקור הן דוגמא לכוח השרידה של התרבויות והמסורות האסיאתיות. גם לאחר ההגבלות שחלו על הרפואה הסינית במשך מלחמת העולם השניה, חזרה השיטה לפעול. ביפן כיום, טיפול שיאצו ניתן בחינם לכל עובד. זאת משום שהחברות מבינות שטיפול שיאצו מונע מחלות ובעיות אצל העובדים. כמו הדיקור הסיני, גם השיאצו נעשה לגיטימי בשאר העולם רק בעידן המודרני. מטפל השיאצו הראשון הגיע לאמריקה בשנות ה50, אך רק בשנות ה70 קיבלה שיטה זו הכרה משמעותית ברחבי אמריקה ואירופה.
