רוב המכות בארץ הבכא הזו הן מכות קלילות, כאלה שנידרשת קצת תושייה והעניין מסודר: ארבה, כמו זה שנחת עלינו לפני כשנתיים? מהקלילות שבמכות מצרים אם בכלל.
אז כמה מטוסי ריסוס, התראה בתקשורת לחקלאים, כתבה עם צילומי תקריב של החגב הסורר בחדשות הטלוויזיה - והעניין טופל.
אך לעיתים יש גם מכות שהאדם אף ישקול התאבדות: למשל, אובדן כל נכסיו כמו בזמן המשבר הכלכלי הגדול ב-1929 (עת פקד את ארה"ב גל התאבדויות). ועדיין, בשעה שהוא צונח לקראת המדרכה מהקומה ה-68 הוא עשוי שוב לחכוך בדעתו אם לא עשה משגה. רק שבמקרה זה המסקנה, לכאן או לכאן, לא תשנה במאום.
אבל יש עוד הבהוב חיים ועניין למספר שניות.
אך יש גם שההבהוב הזה של תבונה ערה ונישמת צלם האדם אף הוא חדל. למשל, במקרה קיצוני של המרת דת מטעמים אופורטוניסטים או עקב שמד כפוי, כפי שהיה בזמן רדיפות הכנסיה. ובמדה גדולה גם במקרים של זדון עקבי או שחיתות אישית מרושעת וכבדה, לעיתים מיתממת וצדקתנית, תכופות במצח נחושה.
על כגון אלה אומרת החוכמה העממית - קווה להשתלט על כל טוב העולם הזה במחיר איבוד הנשמה.
ומה היא אובדן הנשמה, בלשון המדע המודרני, אם לא התדרדרות ללא תקנה ביכולת להפעיל תפקודים מוחיים גבוהים, כישורי חלוקת קשב הכרוכים באונה הפרונטלית (שהיא המבנה המוחי המתקדם ביותר) והקהיית הרגש, שאינו פועל עוד בצורה תקינה ומתוך הרמונייה עם היכולת המוחית הגבוהה?
___________________________
ספרי על האונה הפרונטלית, חלוקת קשב ותפקודים מוחיים גבוהים מול נמוכים:
ספר חלוצי בגישתו וממצאיו, המביא ממצאי מחקר רב-שלבי שערך המחבר במשך 11 שנה על 680 ניבדקים, במכון מחקר בבי"ח לוינשטיין, בית הספר לרפואה, אונ` ת"א (גומא - מדע ומחקר, צ`ריקובר, 328 ע"מ, כולל ביבליוגרפיה נרחבת): היכולת להתמקד במספר דברים או כווני מחשבה בו-זמנית; 3 תצורות האירגון האנושי; תפקודים מוחיים עילאיים; ביצוע תפקידים מורכבים וחשיבה אינטגרטיבית-מערכתית.
הספר ב"אקדמון"
http://www.academon.co.il/details.asp?id=000570030090
____________________________
האדם הופך אז למיישם אוסף של תחבולות זריזות וטקטיקות שגורות הנאגרות במוחו, אך רואה מעתה ואילך את המציאות באופן שטוח ודו-מימדי, ומאבד במידה גבוהה את יכולתו לראות ולהבין דברים חדשים ומורכבים. זאת תוך רמיסתו של הזולת, הנתפס עתה כחפץ בין חפצים אחרים. הנאתו ושימחתו אינם מעתה, אלה שמחת הרמיסה של האחר והשגת איזה יתרון. התנבלות הנשמה גוררת במובהק נכות מוחית ורגשית נרכשת, סאוב נפשי קשה - משהו כאן אבד לבלי שוב - הניצוץ האנושי.
ועל כך אמרו חכמים כי האדם איבד את הניצוץ האלוהי שלו - והרי האלוהים מאופיין בראש וראשונה ביצירה (ששת ימי בראשית) - וגרסו כי האדם הזה נידון ללילה הניצחי של הנשמה, דהיינו לגיהינום - כפי שכינו את המצב הזה.
וכי זה האומר "אני ואפסי עוד, וחבר מרעי - לעולם חוסן", אינו מאבד את יראת הכבוד החקרנית והמשתאה כלפי הטבע וחוקיו המורכבים והמופלאים?
וכי המציאות אינה קורסת לגביו למלאי בנלי של דימויים ואמירות שטוחים וחסרי כבוד בפני מופלאות טבע הממשות, בנוסח "זה אמר כך, זה אחרת... ואני אמרתי לו", או "אלה ואלה תומכים בי, וההוא חסר כוח", ותו לא?
והרי אדם כזה חש כי יוכל לתקן את תפיסותיו המוטעות וטעויותיו בעזרת כוחו ושקריו, דהיינו: לחמוק מתוצאות שגיאותיו. כלומר המציאות המורכבת והבנתה האמיתית והרגישה אינה עוד עניין של הכרח לגביו, ובעקבות כך, מוסטת גם מחוץ לטווח שיכלו וריגשותיו.
על אדם כזה אומרים: "אין לו אלוהים". אך האם לא יעמוד יום אחד בפני מה שמעבר לחידלון?
כן, גם אתה, ממש בגוף ראשון, היית בוחר, ואפילו אץ להתאבד אילו עמדת בפני אובדן נישמתך ובפני האפשרות של לילה הניצחי של הנשמה - למשל בעקבות המרת דת האלוהים החי במעשה ידיהם של עובדי כוכבים ומזלות - כפי שעשו אבותינו שהדבר ניכפה עליהם. או אילו שחיתותך היתה קמה עליך בקץ זמנך האישי כל כך.
אתה מגחך? טעית.
חשוב לשנייה: מהרגע שבגדת ביקר לך מכל ובאמונתך הכמוסה ביותר, אתה נידון. או מהרגע שבחרת בדרכי הרשע ושחיתות הנפש, הלכת בעצת רשעים ונעשית נבל כבד. נידון להתייסר בייסורי הגהינום - דהיינו יסורי אובדנה הניצחי של הנשמה והסתלקות הנוכחות האלוקית מחייך לתמיד. או אובדן אותו ניצוץ אלוהי ללא שוב. כנראה שיש שלב כזה שלאחר שחצית את אותו רוביקון של דרך הרשע - ממש כמו מקבט או ריצ'רד השלישי (אותם מתאר וויליאם שייקספיר) שוב אין לדבר תקנה עולמית.
לא, איני עוסק בהטפה. גם חכמינו שדיברו על אובדנה של הנשמה לא עסקו כאן בכך. אלא הם ציירו תמונה בהירה - ההתייסרות ההיא, הניצחית.
לא לשבריר שנייה, לא לרבע שעה, אלא פשוט, לתמיד. לנצח נצחים.
מי ידע באמת?
נידון לנצח נצחים.
וגם היקנו לאותו לילה של הנשמה גילום של התייסרות פיזית כואבת. האם מדובר רק במשל?
מי ידע באמת? אם נשמתנו היא נכס חד-פעמי שאין לו מחיר, מהו המחיר האולטימטיבי שנשלם על בגידה בצלם?
ננסה לדמיין מה משמעות הדבר: חשוב על הכאב הנורא החולף בגופך כשדלת ניטרקת על אצבעך. חשוב לרגע על מישהו החורך בסיגרייה את מרפקך. היזכר נא אדון בתחושה כשקיבלת מכת חשמל. רק שבגהינום הכאב הזה, לא רק שאינו ניפסק בחדותו כעבור שבריר שנייה, כשם שגופך זועק "אההה, שיפסק מייד, בשם שמיים". לא ולא.
עוברת אפילו שנייה הנראית כנצח, עובר יותר - אויה, הכאב אינו מתעמם. וכך כל הזמן, באופן מתמיד, רק שנוספים עינויי תופת חדשים.
"אסור", אתה מנסה לחרחר בקול צרוד מבעד לעיניך היוצאות מחוריהן, "אסור לעשות ככה". "להפסיק מייד".
אך אתה שומע ממרחק, מתגלגל וכמעט לא מוחשי, מבעד לכאב הנורא, את צחוקו המתגלגל של השטן, ודומה עליך שצל שחור נופל עליך. קולך הזועק מוחזר לך באלפי שברים כהד מכל הפינות.
והאלוהים אייה, מי יציל?
הוא נטש אותך לעד, באותו מקום שאם הגעת אליו, חדל מכל תקווה.
מה, לא היית מתאבד בשביל לא להגיע לזה? שם כבר לא תוכל להתאבד, אפילו לא הזדמנונת קטנטונת. אין דרך. בדרך לגהינום, תנסה לחטוף מכל הבא ליד, ולחתוך את גרונך, לשפוך את מוחך, ובלבד להתאבד לפני שתגיע לשם.
התצליח?
כך תארו חכמים את הגהינום (כגון דנטה אלגיירי ב"קומדיה האלוהית" שלו). הם עשו זאת על-מנת להרתיע מדרכי הרשע. אבל אין זאת הטפה. זהו תאור מצב. זוהי שליחות, שליחות הצלתה של הנשמה מלילה הניצחי. האם זהו משל בלבד?
___________
ניתן לאמר: מניין לאדם לדעת זאת? האמונה הדתית אודות מציאות אינטליגנציית-על - האל השורה סביבנו בכל - היא הבל מוחלט. וגם עוסקת בהפחדה. לאחר המוות אין כלום, ממש כמו החייה. כמעט אותו מנגנון ביולוגי. "מותר האדם" זה הבל דתי ותו לא.
אלא שאתה (שוב הגוף הראשון הזה) בורח בעזרת מילוי חלל האויר במילים, מילים ריקות. כאלה עשויים להיות בדרך כלל הגיגיך כשעיתותיך בידיך - בריחה בפני אימה שאין לה שם. הצפת החלל סביבך במילים ריקות -
בריחה. ממשמעות הקיום היסודית ביותר, זו המשמרת את הניצוץ האלוהי והיוצר בך (והרי עיקרה של האלוהות - ביכולתה היוצרת)
גיבוב מילים משחירות וצפופות הפורחות לחלל האויר תוך תחושת גאווה הולכת וגואה על ניפלאות שיכלך המתבטא ברב מלל והמטיף לעיתים לאישתך, לחבריך, בבחינת בר-סמכא בכוח שרלטנות המילים הריקות.
וכי אין האינטלקטואלים המדומים של אוליגרכייה שחצנית עושים זאת כל הזמן, מציפים אותנו ברב-מלל ריק ומטיף?
הבל, זבל וגפרית מצחינה.
אבל כאשר תחוש לרגע ובודאות מוזרה שאתה בדרכך לגהינום (תהיה משמעותו האישית אשר תהיה באותו רגע חידלון מוחלט וקץ הבהוב הגץ הניסתר שבך, קץ התבונה הערה) - במטה קסם שחור יעלמו בהבזק כל הרציונליזציות:
"אויה לי, כלום לא נישאר. איזו מילה מנחמת, איזה דימוי אדם אהוב - אמהל'ה, זה לא יכול להיות נכון, אסור שיהיה נכון".
אבל אין, אין בנמצא. מכל המילים שפלטת בחייך ומכל הדימויים, מכל הנשיקות וההתענגויות והמשגלים לא נשאר אפילו פרור אחד. אחד לא נישאר.
מה, וכי יצור חי אחר פרט לבן אנוש יכול לצייר בעיני רוחו את הגהינום, ליל הנשמה הניצחי, ולחוש את אדי הגופרית בעיני דימיונו? יכול אפילו לחשב כמה זה 4 בריבוע?
לבוגד בצלם אלוהים לא ישארו מילים.
___________
הנשמה, האונה הפרונטלית, וכימות quantification הנשמה
איתן:
אני לחלוטין לא משוכנע בקשר בין הנשמה, האונה הקדמית, והניצוץ האלוהי. זהו כמובן קשר שלא ניתן להוכיחו או לסתרו
________
מיכאל שרון: ה"נשמה" והאונה הפרונטלית
שים נא לב שבמידה מסויימת עניין הנשמה ניתן בעקרון להפרכה אמפירית כיוון שיש למושג תוכן אמפירי: ניתנו על ידי תאולוגים איפיונים שונים - כגון היכולת המוסרית, היעדר מקיווליזם, יכולת גבוהה לתובנות חדשות, מוקד היכולת היוצרת, תובנה ריגשית ויכולת רגשית גבוהה, אמפטייה גבוהה וכיוצא באלה. ובעיקר - "מושב" האוטונומיה האישית והבחירה החופשית.
על כן הכישורים הכרוכים בהפעלת האונה הפרונטלית הם הקרובים ביותר למה שמכונה "נשמה".
ניפגעי האונה הפרונטלית (כפי שעולה במחקרי ובמחקרים רבים מאד אחרים) לוקים ביכולתם המוסרית, לוקים ביכולת לשנות אסטרטגיות ותובנות בהתאם למצב, ומקובעים על גישות קבועות וסכמטיות לבעיות משתנות. הם לוקים ביכולת לראות את תוצאות מעשיהם לטווח רחוק.
במחקרי נמצא גם שהם נוטים לרמה גבוהה יותר של מקייאוליזם, להסתמכות על החבורה והקולקטיב במקום על האוטונומיה העצמית שלהם, ולמציאת פגמים בזולת כדרך להגביר את תגמוליהם ("כך יכבדו אותי יותר"). הם גם לוקים בהערכה עצמית נמוכה למרות שיפגינו גישת רהב. מבחינה רגשית נמצא במחקרי שהגבוהים ברמת תפעול האונה הפרונטלית מפגינים תובנה רגשית רב מימדית ואמפטייה, בעוד הנמוכים הינם חד מימדיים יותר מבחינה תובנה רגשית.
במקרים של פגיעות קשות באונה הפרונטלית ממש מאבד האדם את צלם האנוש שבו, מנבל את פיו ללא הבחנה, נוהם, אינו מסוגל כלל לדחות סיפוקים וקיים עבורו הטווח הקצר בלבד ללא יכולת לצפות ולתכנן וכיוצא באלה. הוא מאבד לחלוטין את הבחירה החופשית שלו וכוח הרצון, בכך שהוא פועל באופן אימפולסיבי, מונע על ידי התשוקה המיידית בלבד.
__________
איתן:
הבנתי את כוונתך. הטענה יפה והמחקר ללא ספק חשוב, אבל הוא יכול להישאר ברמה הפיזיולוגית:
חלק X במוח קשור לסט תפקודים Y.
אבל נשמה אין כאן. התיאולוגים מאמינים בנשמה במנותק מן הגוף, גם לאחר שהרימות עושות שמות בכל האונות. כלומר, התפיסה הדתית היא אידאליסטית או דואליסטית, ואני לא משוכנע שדעתך עולה בקנה אחד איתם.
_________
מיכאל שרון: הנחת פיצול הנשמה והקורלציה נשמה-Fr
לא בהכרח.
1) מכיוון שמידת ה"נשמתיות" שבאדם נעה על רצף (ראה הסבר למטה), וכך גם דרגת האקטיבציה הפרונטלית -
2) ומכיוון שהראיתי כי התפקוד הפרונטלי מול היעדרו מתאים במידה גבוהה מאד מבחינה אמפירית לתאור שניתן במשך הדורות ל"נשמה" או "נשמה גבוהה" או נשמה יתירה" "או בהמיות והיעדר נשמה"
(אם נדבר על דרוג אורדינלי כלשהו) ניתן להניח קורולציה בין השניים.
פרוט: מידת ה"נישמתיות" נעה על משהו בדומה לרצף:
1) אין מידת הנשמה באדם מסומם כבאדם במצב תקני,
2) אין מידת הנשמה במצב של אלצהיימר מתקדם או דמנסיה כבמצב תקני,
3) ואף בשעה שאתה חוטף מכה חזקה מהדלת בבוהן רגלך, מה נשאר באותו רגע של כאב מהנשמה?
אכן, בכל המצבים האלה יש ירידה, רגעית, או לא-הפיכה באקטיבציה הפרונטלית.
גודל קבוע, פחת ופיצול
*********************
בעברית וברוב השפות (למשל באנגלית, גרמנית, צרפתית) אנו אומרים, בשימוש הלשוני המקובל עבור דרגות אלה של פחת בנשמה: "נישמתו פרחה ממנו", "נישמתו נעתקה", "אבד את נישמתו" "נישמתו הסתלקה לגמרי" וכיוצא באלה ביטויים המורים על כך שהנשמה היא גודל קבוע כביכול.
ולכן פחיתתה הניצפית-בעין כרוכה בפיצול הנשמה, כביכול, תוך כדי מעבר אותו חלק הנשמה שפחת למקום אחר.
כך, זוהי הנחת פיצולה של הנשמה ברגע "התמעטותה", הנחה שמשמרת אד-הוק את הדוגמה לפיה הנשמה אינה תלוייה בגוף.
אך דוגמה (במובן דוגמטיזם) זאת מתיישבת היטב בכל זאת עם תלות "הנשמה הנותרת" בתפקוד הפיזיולוגי או הנירופסיכולוגי, שים נא לב.
ישעיהו ליבוביץ שהיה דוגמטיקן, הלך בעקבות הנחת אי תלות הנשמה במערכים פיזיולוגיים (ברוח רנה דקרט), ובכך החמיץ בחשיבתו נעדרת הגמישות (במידה לא מועטה) את הפיתרון שאני מעלה עכשו.
הנחתי זו מתיישבת דווקא עם תורת שני האספקטים של שפינוזה (בניגוד לדקרט) לפיה הנשמה והגוף הם שני אספקטים של אותו אובייקט.
אם תתנער לרגע משטיפת המוח הליבוביציאנית שעברנו, תראה כמה אלגנטי הפיתרון (ברוח שפינוזה) שהצבתי כאן.
____________
מיכאל שרון:
הנחת כמותיות הנשמה בשפה המדוברת, אחדות ופוטנציה.
להדגיש הנקודה שהעליתי, יש לשים לב עד כמה השפה המדוברת בשימושה היום יומי מניחה הנחות חזקות (מובלעות) לגבי הנשמה כגודל כמותי ורציף (או לפחות על סקאלה אורדינלית, אם לא אינטרואלית או יחסית):
א) "מוציאים את נישמתו טיפין טיפין"
ב) "מה את מוציאה את נישמתו"
ג) "נשמה יתירה" (כלומר בעלת תוספת משמעותית ביחס לנשמה הממוצעת)
ד) "נישמתו עזבה (הפעם כולה) את גופו"
ה) "צאת נישמתו". בפרט עזיבת החלק מהנשמה שנותר בו; למשל הביטוי הזה רווח למדי במקרה של חולה במצב קומה או מוות כמעט קליני, להורות שהפעם זה סופי, ומה שנשאר מנישמתו - "עזב אף הוא"
אז מה לגבי הנחת שלמותה של הנשמה והיותה גודל קונסטנטי בלתי משתנה בכמותו שדומה שקיימת בתאולוגיה?
אלא שעלינו לבחון את הדברים במדוקדק. אם הנשמה ה"פעילה" working soul עשוייה להתמעט כפי שמניחה השפה המדוברת בעקבות הסתכלותנו היום יומית, הרי שהתאולוגיה תתיישב עם הנחה לפיה החלק שנחסר עבר למקום אחר, ממשות שמעבר לעולם הזה.
הנחה דומה קיימת באמונה העממית או אף בשפה המדוברת, לפיה אדם ישן או חולם, נישמתו שרוייה בספירות אחרות לאחר שעזבה לזמן מה את גופו.
כך, כל מה שדרוש להנחת שלמותה של הנשמה הם ההנחות:
1) החלק המוחסר מהנשמה הפעילה מתווסף לחלק שכבר עזב
2) לאחר מותו של האדם - כל נישמתו שבה והתלכדה כולה, אלא שהיא שרוייה במציאות אחרת.
כך, אין התאולוגיה מניחה בהכרח ששלמות הנשמה קיימת בכל רגע ורגע, אלא מספיקה שלמות כזאת בפוטנציה (למשל, לאחר המוות, או בעקבות התעצמות הנשמה בעקבות חיזוק האמונה או בחירה באמונה הנכונה).
התאולוגיה גם לא חייבת להניח שהנשמה כולה נתונה בלתי מפוצלת ב"מיקום" יחיד. מספיקה הנחת הגודל הקבוע של נישמת האדם המסויים, אך לא מתחייבת מכאן הנחת השלמות או האחדות של הנשמה בכל רגע נתון. הפרקטיקה התאולוגית מניחה במובלע דווקא, ממש כאמונה העממית או השפה, את אפשרות זמינותה של הנשמה כולה בפוטנצייה אך לא בפועל ואת אפשרות התעצמותה של הנשמה האקטיבית עם החזרת החלק שחמק, בעקבות המרת דת למשל או חזרה בתשובה.
כך, התאולוגיה במקרה זה, תחת החשיפה (אקספליקציה) והניתוח שביצעתי כאן אודות ההנחות המובלעות בשפה ובאמונה העממית - מתיישבת היטב עם המדע ועם תגליותיו ותגליותי לגבי האונה הפרונטלית - והקשר בינה לבין מה שמקובל לכנות "נשמה".
___________
שלומית:
מיכאל - מאמרך מעמיק מאוד
מיכאל היקר,
לא בטוח אם הבנתי הכל, אך לגבי "בגידה" - השאלה היא האם המרת-דת נעשית מתוך כפייה או לחלופין מתוך נוחיות, או, האם היא נעשית מתוך אידאליזם, הארה ותחושה חזקה כי הדת האחרת, זו הדרך "הנכונה".
וכל זמן שאותו "מומר" אינו חלילה משמיץ את דתו "הישנה", אלא חש כי "נולד מחדש", מי אנו שנשפוט את מעשיו.
בברכה חמה,
ש.ר.
_________
מיכאל שרון:
ש.ר. היקרה, אידאליזם ובחירה חופשית זה עניין אחר.
דיברתי כאן רק על המקרה של כפייה כוחנית או אופורטוניזם.
אך בחירה מתוך אוטונומיה אישית, אהבה ובחירה חופשית - מעבר כזה שאינו פשוט ומציב קשיים רבים - יכול לבטא דווקא את הנשמה הגבוהה שבנו, כמובן.
_________
פינחס:
מי שאיבד את הנוכחות האלוהית בחייו ועומד לנוכח החור השחור שבתוכו וסביביו יודע מה משמעות הנוכחות האלוהית. אולם מי שלעולם לא ידע את הנוכחות האלוהית איך יידע שהוא סתם בלי לדעת את החור השחור שבקרבו.
__________
מיכאל שרון:
פנחס - באמצעות המפגש עם אור אמיתי. הדבר עשוי בתנופה אחת להביא לתובנה פוקחת עיניים את זה שכל חייו צורך ומתמכר להבלי הגבבה הסתמית של "אינטלקטואלים" מקורנפים.
דברי הארה אמיתיים הם כל העת סביבנו, הן בחומרים שמספק העולם הממשי, והן בחומרים של כותבים ממשיים שאומרים דברים מסוג אחר לגמרי.
יש כמעט בכל אדם ניצוץ אלוהי היכול לזהות את בן דמותו במציאות.
על מנת למנוע את ההארה הזאת ממכרת אותנו התקשורת לצרוך הבלים, במעין שטיפת מוח, שנועדה לשתק את הרוח ולמחוץ את הצלם האלוהי שבנו.
נכון, לרשעות יש אפקט עצים, אך היא סוג של החצנה, חולפת על פניך וזורקת אותך בכוח לחידלון.
מאידך, המפגש עם ניצוץ תבונה ערה פוגש דבר שהיה בתוכך כל הזמן, ומעורר אותך לפתע להסתכל סביבך בפליאה וברתיעה בפני הרע, כמו אדם שנעור מחלום בלהות, ורואה לידו אשה אהובה. ורואה את הממשות כפי שהיא באמת, מופלאה ונהדרת, זו שנועדנו לה מטיבענו הממשי, זה שעדיין יכול להתעורר.
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
