איזון משאבים, הלכת השיתוף הספציפית - הוכחת שיתוף בנכס ספציפי 

איזון משאבים - הלכת השיתוף הספציפית - הוכחת שיתוף בנכס ספציפי

מאז חוקק חוק יחסי ממון בין בני זוג (להלן "החוק") נכנס לתוקפו המשטר הרכושי החדש "משטר איזון המשאבים" (1.1.74)שהחליף את "הלכת השיתוף" שהוותה את המשטר הרכושי ששרר עובר לחקיקת החוק.

מהי הלכת השיתוף: הלכה שנוצרה על-ידי פסיקת בתי המשפט שחלה על בני זוג שנשאו לפני ה-1.1.74. לפי "הלכת השיתוף" כל הנכסים שנרכשו במהלך חיי הנישואים שייכים לשני בני הזוג גם יחד ובחלקים שווים וזאת עקב המאמץ המשותף של בני הזוג וללא קשר על שם מי מבין בני הזוג נרשמו הנכסים. כמו כן יכול כל אחד מבני הזוג לדרוש את חלקו בשותפות בכל עת ובלא כל קשר לפקיעת הנישואין - מועד הגירושין.

משמעו של משטר איזון המשאבים: הפרדה מוחלטת של נכסי בני-הזוג במהלך הנישואין, כאשר עם פקיעת הנישואין הרכוש מתחלק בין בני-הזוג על-פי שוויים של כלל נכסי בני-הזוג, למעט נכסים מסוימים המפורטים בחוק. האיזון נעשה על דרך חישוב שווי נכסיו של כל אחד מבני-הזוג ותשלום ההפרש מהצד שברשותו רכוש/זכויות רבים יותר לבן הזוג שברשותו פחות רכוש/זכויות.

עוד נקבע בחוק כי הסדר השיתוף יחול על בני-הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהסכם ממון. בהיעדר הסכם ממון יראו את בני-הזוג כאילו הסכימו להסדר איזון המשאבים.

אחד ההבדלים הבולטים שבין שני המשטרים הינו כי יישומו בפועל של הסדר איזון המשאבים מותנה בפקיעת הנישואין היינו - מועד הגירושין בפועל, בעוד הלכת השיתוף מאפשרת את חלוקת הרכוש בלא כל קשר לגירושי בני הזוג.

השאלה האם חזקת השיתוף ומשטר איזון המשאבים יכולים לחול סימולטאנית טרם הוכרעה סופית בפסיקה וישנן דעות לכאן ולכאן, אם כי טרם שונתה ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בפסק הדין המנחה בעניין יעקובי/קנובלר כאשר לפי דעת הרוב שם אין תחולה סימולטנית לשני המשטרים יחדיו.

דא עקא שגם בפסק הדין יעקובי/קנובלר נפתח הפתח ל"הלכת השיתוף הספציפי" כפי שתובהר להלן. בשורה של פסקי דין שנתנו מאז חקיקת החוק הוכרה זכותו של בן/בת הזוג לטעון לשיתוף בנכס ו/או בנכסים ספציפיים באופן שאין מדובר עוד על חזקת שיתוף כללית אלא על הוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי המוכח על ידי הצד הטוען לקיומו של השיתוף.

היטיבה להסביר זאת כבוד השופטת נילי מימון בפסק הדין תמ"ש (ים) 5704/01 ר.א. נגד א.א. מיום 4.1.03 (פורסם באתר נבו):

"עם זאת אין חוק יחסי ממון בין בני זוג מונע מבני זוג להיות שותפים בנכס או אף בכלל נכסיהם ואולם השותפות אין יסודה בחזקה בדבר קיומה כי אם בסיסה מושתת על ראיות בדבר הסכמת הצדדים להיות שותפים בנכס או שהיא קמה מכח הדין הכללי כמו דיני נאמנות, שליחות, עקרון תום לב עשיית עושר ולא במשפט".ובהמשך: "מכאן שבני זוג רשאים לעשות פעולות משפטיות כל אחד לבדו עם גורם שלישי ואולם גם בינם לבין עצמם, כך שיכולים לפעול משפטית ליצירת שותפות".

כחיזוק לכך מפנה כבוד השופטת מימון להוראת סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג אשר זו לשונו:"העדר תוצאות במשך הנישואין.ואין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".?br />
אמור מעתה, שלהבדיל מבני זוג שנשאו לפני ה-1.1.74- לגביהם קמה חזקת שיתוף לגבי נכסים שנצברו במהלך נישואיהם הרי שלגבי בני זוג שנשאו לאחר ה- 1.1.74 לא קיימת עוד חזקת שיתוף אבל בני זוג כאלה יכולים להפוך לשותפים בנכס/ים אם מכוח כוונת הצדדים או מכוח הדין הכללי.
בית המשפט העליון אישר פרשנות זאת בשורה של פסקי דין ועל פיה: " אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין (ראו גם: רע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175, בפיסקאות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק)" ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 - השופטת, כתארה אז, ביניש).

כיצד אם כך לתבוע זכויות בנכס ספציפי ב"נישואין" שלאחר חוק יחסי ממון.
כך למשל על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים. השופטת שטרסברג כהן בפסק הדין ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו-רומי סעיף 10 לפסק הדין.
בתמ"ש 13811/03 הגישה אישה, שנישאה לבעלה בשנת 1981, תביעה לפסק דין הצהרתי לאיזון משאבים ולפירוק שיתוף בנכסים. במקרה זה רכש הבעל נכסים במהלך הנישואים ורשמם על שמו בלבד. הבעל מצידו טען כי הרכוש שנרכש מהווה תחלוף של נכסים שהיו לו קודם לנישואים.

במקרה זה פסק בית המשפט כי ניתן לבחון את תביעת התובעת למתן פסק דין הצהרתי בדרך של הוכחת כוונת שיתוף ספציפית בנכס מסויים מכוח הדין הכללי, כאשר לגבי נכס כזה ניתן ליתן פסק דין הצהרתי.(ראה שם בסעיף 40 לפסק הדין-פורסם באתר נבו).

לאחר מתן הסעד ההצהרתי מורה בית המשפט לפרק את השיתוף בנכס ואין צורך עוד להמתין לפקיעת הנישואין. "לפיכך אם תוכיח התובעת כוונת שיתוף ספציפית,לגבי נכס פלוני, לא תהיה כל מניעה להצהיר על זכויות הצדדים באותו נכס, והכול בהתאם לכוונה שהוכחה ובמקרה זה ניתן יהיה לפרק את השיתוף בו לאלתר ולא יהיה צורך להמתין לפקיעת הנישואין (ת"א (ים) 1595/96 מונטיליו נגד מונטיליו דינים מחוזי לב (2) עמ' 680.

כפועל יוצא מן האמור מובן הצד הטוען לקיום שותפות בנכס הספציפי הוא זה שצריך להוכיח את התנאים לקיומה של השותפות להבדיל מתחולתה של חזקת השיתוף אשר הניחה את קיומו של השיתוף מעצם הנישואין וניהול משק בית משותף.

הקריטריונים שקבעה הפסיקה בנוגע לתחולתה של חזקת השיתוף הכללית מהווים כיום כלי עזר ראייתי להוכחת כוונת השיתוף בנכס הספציפי. בין הכלים שנתן לעשות בהם שימוש מובאים הקריטריונים הבאים:

1. האם מדובר בנישואין ראשונים של בני הזוג. כאשר ידוע כי על פי הפסיקה הדנה בחזקת השיתוף יש מקום ברור ומובן יותר להחלתה של חזקת השיתוף הכללית מקום בו הנישואין הם נישואים ראשונים להבדיל מן המצב בו חוו הצדדים יחסי נישואין קודמים בעבר, אשר במסגרתם צברו נכסים.

2. אורח החיים של בני הזוג. כאשר לצורך הוכחת כוונת שיתוף נדרש מינימום של חיים הרמוניים. גם קיומם של ילדים משותפים יכול לסייע לביסוס כוונת השיתוף, שכן קיומם של ילדים משותפים מצריך משק בית משותף והשקעה של כל אחד מבני הזוג בדרכו הוא למשק הבית המשותף.

3. משך הנישואים. "ככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה למלאכותית יותר ובלתי אמינה יותר.( ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי פד (מח) 3 685).

4. נטילת חלק במאמץ המשותף.

5. קיום חשבונות בנק ונכסים אחרים משותפים. כך למשל ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בנכס מסויים על פי התנהגות הצדדים ביחס לנכסים נוספים שהיו בידי בני הזוג במהלך הנישואין.

6. טיב הנכסים שבמחלוקת. לדוגמא: דירת מגורים מסווגת כאחד מנכסי המשפחה והיא הבולטת שביניהם להבדיל מנכסים עסקיים.

7. האם הושבח הנכס במהלך הקשר הזוגי, כגון שופץ או הושקעו בו כספים בדרך אחרת.

בבע"מ 10734/06 פלוני נגד פלונית, מיום 14.3.07, אישר בית המשפט העליון פסק דין שבו בית משפט קמא הסיק מחומר הראיות שהובא בפניו על הוכחת כוונת שיתוף בדירת מגורי בני הזוג בקבעו כי עובדת רישומה של הדירה על שם הבעל בלבד לא היה בה כדי לחבל בזכויותיה של האישה. בית משפט קמא בחן את נסיבות המקרה וקבע כי מחומר הראיות עלה כי הזוג התגורר בדירה שנים רבות, הוליד שם ילדים וגידלם, האישה עבדה אף מחוץ למשק ביתה ואף השקיעה מכספה לשיפוץ הדירה.

דוגמאות למקרים בהן נתן לטעון לכוונת שיתוף בנכס ספציפי:
1. האישה מכניסה לחשבון המשותף של בני הזוג כספים אשר הגיעו לה מירושה ובני הזוג עושים שימוש בכספים אלו לצורך נסיעות לחו"ל.
2. הבעל מממש אופציות שקיבל לפני הנישואין לחשבון משותף ויחיד של שני בני הזוג והצדדים עושים בכספים שימוש שוטף.

דוגמאות למקרים בהן נתן לטעון לכוונת שיתוף בנכס מכוח הדין הכללי
1. בני זוג מנהלים עסק משותף יחדיו, כשני שותפים אך בפועל העסק רשום רק על שם הבעל.
2. בני זוג רוכשים דירה מכספים משותפים אך זו נרשמת על שם הבעל לאור היותה של האישה עסוקה בעת הרכישה בדירה בטיפול באימה החולה ושוהה בחו"ל.

לסיכום: בני זוג שנשאו לאחר ה- 1.1.74 יכולים לתבוע זכויות ברכוש הן מכוח הלכת איזון המשאבים והן מכוח טענתם לשותפות בנכס או בנכסים ספציפיים כאשר שתי התביעות יכולות לדור בכפיפה אחת.
לפיכך מוצע לבני זוג שנשאו לאחר חוק יחסי ממון לבדוק היטב את הנכסים העומדים לחלוקה ובמקרים המתאימים לטעון לשותפות בנכס/ים מכוח השיתוף בין בני הזוג כך שפירוק השיתוף בנכס כזה לא יותנה בפקיעת הנישואין.