מי שרוצה להיות בריא ומאושר, כדאי שישבור מייד את הדיאטה 

לא חולף שבוע מבלי שיאמרו לנו מה לאכול ומה לא. לא חולף שבוע מבלי שידברו איתנו על כמה אנחנו צריכים לשקול או יספרו לנו על אחת המגפות העולמיות הגדולות, מגפת ההשמנה. כולם מכריזים על גיוס למלחמה אבל היא - ההשמנה, כאילו משפשפת ידיים בציניות ורק הולכת ומעצימה.
בשנים האחרונות יש יותר ויותר עדויות לכך שלא בהכרח משקל גופנו הוא הבעיה, אלא דווקא המזון שאנחנו אוכלים וחוסר הפעילות הגופנית. עוד אנחנו יודעים שיש הרבה אנשים שעבורם "עודף משקל" הוא דווקא המשקל הטבעי שלהם, והניסיון לכבוש את הרזון החברתי
גובה מהם מחירים ביולוגיים ונפשיים כואבים ופוגעים. אולי כי קיימת שונות טבעית במשקל הגוף בקרב האוכלוסייה, ולא כולנו נועדנו להיות רזים?
אולי טבענו קצת בתוך ים המיתוסים והאמיתות השגורים בפינו, ויכול להיות שהאמת מאחורי "מגפת ההשמנה" היא קצת שונה מזו שגדלנו עליה. הרי ברור לכולנו, שמשהו כאן לא בדיוק עובד. "כלי הנשק" בהם בחרנו להשתמש (הדיאטות ), זה מכבר הפכו עבור מרביתנו מורשת של כישלון. גם השימוש במונח "שינוי אורח חיים" המוכר לנו את אותה הדיאטה רק בתחפושת מהודרת יותר, לא באמת עוזר לנו להרגיש טוב יותר עם הגוף שלנו. בשורה התחתונה: אנחנו עדין אוכלים הרבה מידי ופעילים פחות מידי, ובעיקר - משמינים.
מה שמעצים את הבלבול שלנו זה המחקרים האחרונים המצביעים על כך שרמה מסוימת של עודף משקל יכולה להיות גורם המגן עלינו מפני תמותה מוקדמת. רק בינואר האחרון פורסם מחקר שהתבצע על ידי אוניברסיטת תל אביב (פרופ' אורי גולדברוט) שהראה, שעלייה קטנה במשקל אצל גברים בגיל ה 40 דווקא משפרת את הסיכויים להאריך ימים. השמנה כזו היא תהליך טבעי שלא צריך לעצור, נאמר במסקנות.
האם ייתכן שלא כל אדם שמן הוא בהכרח חולה כמו שלא כל אדם רזה הוא בהכרח בריא?

שנים אנחנו מחונכים לתפוס את מושגי הבריאות והכושר הגופני fitness)) במונחים של שחור (שמן - לא בכושר - לא בריא) ולבן (רזה - בכושר - בריא). אך גם מיתוס זה הולך ומתפוגג בשנים האחרונות, כאשר יותר ויותר מחקרים מראים שכושר גופני טוב חשוב לאין ערוך מאשר ממשקל גופנו.
ואל תטעו. אין בדברי כדי לתת לגיטימציה להשמנה אבל גם לא דה לגיטימציה לה.

האם הרזיה היא תולדה של כוח רצון ומתוך זה ההשמנה היא תולדה של בחירה? לא. עבור מרביתנו היא פשוט תולדה של גנטיקה המועצמת על ידי גורמים סביבתיים.
והדיאטה? היא מעצם קיומה, נועדה שישברו אותה. כל מי שעשה אי פעם דיאטה, ויש מעטים שלא עשו, יודע זאת. הבעיה היא שחווית הכישלון ותחושות האשמה המונחים בבסיסה רק מעצימים את התקפי הזלילה ואובדן השליטה שלנו על האכילה. תעשיית הדיאטה מוכרת לנו את תחושת האשם היות וזו משרתת מחד את האינטרסים הכלכליים שלה ומאידך את התלות שלנו במוצריה.
ומה כן?
ננסה להיפרד משפת הדיאטה, הקובעת לנו מה לאכול כמה ומתי, הסופרת קלוריות, ושוקלת הצלחה או כישלון בקילוגרמים על סקלת משקל.
ננסה להתנתק מחוקי המותר ואסור, המגבילים אותנו, קובעים לנו ומנסים לשלוט באכילה שלנו. אבל בעיקר ננסה להתמקד בנרמול האכילה, ברכישתה של שפה חדשה - שפת האכילה האינטואיטיבית, העוסקת בדיאלוג הפנימי שלנו לרעב ושובע. בבחירות היומיומיות הפשוטות של מה באמת היינו רוצים לאוכל? מה יענג וישביע אותנו כך שנרגיש טוב עם הגוף שלנו. היא מובילה לחיים פעילים לא לשם הרזיה אלא פשוט להנעת הגוף והנאתו. והיא בעיקר מאמינה שאי אפשר לשקול את האושר שלנו במספרים ובקילוגרמים..