הרהור על 'נמר בוער', ספר על נסים אלוני מאת שרית פוקס 

האמירה הראשית של הספר האדיפלי הזה היא שאלוני הוא כותב חסר ערך, תת-רמה שאינו עובר את המינימום הנדרש מסופר, אותו המינימום הידוע-לכל כעיקרון המשהו-בשביל-מישהם, משהו בשביל קוראים, קהל, בשביל האוכלוסיה שעליה הוא מדבר. בדרך משפילה (משפילה בעיקר את תבונתם של קוראי הספר) "מוכיחה" גב' פוקס שכתביו של אלוני הם לא יותר מ"תראפיה" שהוא עשה לעצמו, "טיפול באמנות" בניסיון להתגבר על "בעיות נפשיות" שנבעו מילדות מוכה וממוראות שהוא חווה כחייל במלחמת 48, שהוא בסך-הכל מדבר על עצמו, שהכל השלכות אישיות, "העברות".

ואם לא זאת טענתה, אם אלוני ראוי בכלל בעיניה לתואר כותב, אז אולי היא חותרת לביטול, להגדרה מחדש של התואר הזה, להכחדת סדרי בראשית, לרצח העיקרון המולך. אלא שהיא שוכחת שרצח מלך הוא, לפחות על פי אלוני, רצח אלוהים, במקרה זה רצח אלוהי האמנות.


אנסה את כוחי בפתרון החידה למה היא עושה זאת:

כי הרי אנחנו לא... מה פתאום... אנחנו הרי לא סובלים מ"הלם קרב", ואם סבלנו אז בשביל מה אם לא בשביל זה פרויד היה יהודי. אנחנו לא צריכים מכונית פרטית, אפילו לא אופניים, יש לנו את החודשי-חופשי שניפק לנו ד"ר זיגי מטריקס, שהריפוד במושבי האוטובוס שלו כבר קיבל את הצורה של התחת שלנו. הרי הזמן שבו אנחנו חיים הוא "זמן העניים" (ביטוי של אלוני ב"אדי קינג").

שלא כמו אלוני אנחנו זרמנו בכיף מהצבא אל הפוליטיקה, אנחנו "עם ישראל", ובבתי הספר של "הבית השלישי", אותם ייסדו הורינו הנפלאים, לימדו אותנו שיש לנו ילדות נפלאה, ברמת אביב ג', ושרק שדות של אירוסים, קטנים ומטריפים, מפרידים בינינו לבין החוג לתיאטרון של האוניברסיטה.

ולכן כל שנותר לנו לעשות זה רק לרצוח-להפיל את מניית היסוד של הכתיבה הישראלית, את המבט-על המפקפק-מפרק הזה, לטעון שהסגנון של אלוני הוא חולני(!) ולחוקק את הטענה הזאת על-ידי ציטוט מספר של פסיכיאטר, נוכל אחד שנותן סימנים במחלה הזאת (הכרתי אישית את אותו ד"ר שטיין, וכבר כתבתי פעם שמי שמרבה לדבר על "רגשות" סימן שאין לו דבר כזה).

אם נצליח לטהר את קנה של הצירעה אלוני, כך חורשת לה ציידת הפרפרים פוקס, אז אנחנו האספסופים מהזן העיתונאי נשרור כאן באופן סופי, ובעזרת השם, כלומר בעזרת רייכמן, אולי אפילו באופן חוקתי, מלכותי.




אני ממליץ על קריאת הביקורת שכתב על הספר נסים קלדרון ב-ynet