ואלס עם באשיר - מבט אישי 

יום שלישי, פעמיים כי טוב
יום של חתונות
יום שלישי יצאנו לרקוד
ואלס
עם באשיר.
למן הדקות הראשונות של הסרט המדובר, נלכדתי. עיני התרחבו, מצחי נדאג בתלמים, ידי נתקשחה בתוך כף ידו, מבקשת נחמה. לכל אורך הסרט לא פגה דריכותי.
ואלס עם באשיר מספר לנו את מלחמת לבנון הראשונה מנקודת מבט אישית של יוצר הסרט ארי פולמן. ככזה, אין הוא מחדש לנו דבר אודות המלחמה עצמה, הכל ידוע ומוכר, אך פולמן מגיש את החומר הישן בפורמט חדש ואחר לחלוטין.
פתאום, אחרי יותר מעשרים שנה, מתברר לארי שאין הוא זוכר דבר מן המלחמה והוא יוצא למסע בזמן ובין חברים, מאז ומעכשיו, בכדי להתחקות אחר זכרונו האבוד. גם אם נדמה לנו שזיכרוננו נמחק, אומר לו חברו הפסיכולוג, הרי שנוכל לבנות אותו מחדש. פיסות מידע, שיחות רעים, מראות קלושים שנחרתו קמים אט אט בראשו של ארי לתחייה, קורמים עור וגידים, ואין זה משנה אם הם אמת או בדיה, כל עוד הם שלו יש לזיכרונותיו זכות קיום.
בתוך רצף הדמויות הגבריות המרכיבות את התחקיר האישי של פולמן, רק אישה אחת מתראיינת, מומחית לפוסט טראומה. אך לא זו הסיבה שהסרט נושא אופי גברי, גם לא העובדה שמדובר במלחמה. להיפך, השימוש בז'רגון צבאי כמעט ולא קיים. זהו השיח הבינאישי בו משתמש פולמן לאורך כל התחקיר, משפטים קצרים, הנהונים, הפסקות ושתיקות. ובעוד שעבורי רב היה הנסתר על הגלוי, הרי שהם, הגברים, הבינו זה את זה היטב, במעט מאוד מילים. השיח הגברי נמשך לאורך כל הסרט, הן בראיונות בשיחות בתמונות. אני, רציתי לשאול עוד, לבקש פרטים נוספים, להבין, בעוד זה שאיתי לא היה זקוק לדבר, הבין הכל ושתק.
כבר מזמן מותר בשיח הישראלי לדבר על נפגעי המלחמה, אלו שלקו בהלם וסובלים שנים מסיוטים, אך פולמן אומר למעשה שכולם נפגעים, גם אלו שמתפקדים כרגיל נושאים בתוכם את מוראותיה ומראותיה של המלחמה כצלקות בתת מודע. עוד הוא אומר כי באותו האופן חרוטה בנו תודעת השואה היהודית. השואה היא חלק משק הזיכרונות שבני הדור השני והשלישי נושאים עימם בתת מודע ואשר משפיעים על תפישתנו את הסכסוך הישראלי-ערבי ואת מקומנו וזכותנו על המדינה. פולמן לוקח סיכון מסויים בהשאילו את דימוי השואה באופן שונה ממה שאנו מורגלים לשמוע ברטוריקה הפוליטית הרווחת, ההבדל הוא דק ביותר ואפשר בנקל לטעות ולחשוב בתחילה כי הסרט משווה בין הטבח במחנות בירות לזוועות במחנות אירופה.
במבט ראשון, הז'אנר התיעודי-תחקירי שבו מוגש הסיפור, בא בניגוד להיותו סרט אנימציה, במבט שני, האנימציה משרתת את העובדה כי המראיין איננו מחפש עובדות אלא מבקש לבנות את הזיכרון הפרטי שלו מן המלחמה, כלומר תר אחר האמת הסובייקטיבית שלו. הטכניקה של איור בסגנון קומיקס ושימוש בשיטת cutout במקום בהנפשה קלאסית, כמעט כמו צילום מצוייר, השימוש בדמויות אמיתיות מוכרות, כמו הכתב והפרשן הצבאי רון בן ישי וארי פולמן בעצמו ובדמותו, מתראיינים ומספרים עובדות סובייקטיביות, הדיבוב שאיננו דיבוב כי אם דיבור, כל אלו מגישים את הסיפור בעוצמה בלתי רגילה. הכל כאילו, כאילו ציור כאילו צילום כאילו ראיון כאילו תחקיר כאילו אובייקטיבי לגמרי סובייקטיבי.

חזק, חדשני, מעולה.