יעוץ זוגי וזוגיות - שאלות ותשובות על משברים 

בהתחלה הקשר תמיד הכל נראה מושלם, דפיקות הלב, הסומק בלחיים והעיניים המאוהבות. רובנו חווינו את הקשר הזוגי המושלם בתחילת הדרך, אבל מה קורה כאשר יש משבר? איך אפשר לשקם את הקשר הזוגי לאחר בגידה, איך מתמודדים עם אלימות במשפחה? אספנו מספר שאלות ותשובות שכיחות לגבי זוגיות ויעוץ זוגי בתקופת משבר.

**חוויתי משבר עם בעלי, לאחר שנודע לי שיש לו מישהי אחרת. החשדות היו קיימים זמן רב, אבל רק עכשיו מצאתי את ההוכחה. הוא החליט שהוא נשאר בבית ואנחנו ממשיכים בחיי הנישואין (יש לנו 2 בנות). כרגע הוא נמצא בחו"ל בענייני עבודה. לפני שהוא נסע שאלתי אותו האם הוא פירק את הקשר עם אותה בחורה והוא אמר לי שכן. החשש שלי הוא שהוא יחזור להיות איתה. אני רוצה לבנות מחדש את האמון בינינו השאלה איך עושים זאת? (אני מרגישה שאני צריכה להתחיל הכל מהתחלה איך שהתחלנו את יחסנו לפני הרבה מאד שנים).

משבר זוגי בעקבות בגידה הוא מהקשים והמורכבים להתמודדות במסגרת של טיפול זוגי, יחד עם זאת, עבודה נכונה ומעמיקה על הכשלים שהובילו לבגידה, התהליכים שקדמו לה, הלמידה, ההבנה, ההתייחסות הרגשית - כל אלו עשויים לאפשר לנצל את השבר לצמיחה, לחיזוק הקשר, למציאת איזון חדש ומתאים יותר עבור שני בני הזוג.
מניסיון של שנים בייעוץ זוגי נוכחתי שקשה מאד להתמודד עם האירוע הזה ללא עזרה מקצועית וללא טיפול זוגי.

התופעות והרגשות שאת מתארת : המחשבות האובססיביות סביב הבגידה, הכעס האינסופי, הפגיעה הקשה - כל אלו מחייבות התייחסות רחבה ומכילה, אשר לרוב בן הזוג אינו יכול לספק במלואה - לפחות לא לבדו.

רק לאחר שתרגישי שקיבלת הרבה מאד מקום לכאב ולרגשות השליליים האחרים, ניתן יהיה לגעת בכל אותם חלקים שהובילו את הקשר למקום העגום אליו הגעתם.

יהיה על בן הזוג שלך לקחת הרבה מאד אחריות על הפגיעה הקשה שפגע בך, לבקש סליחה אמיתית על שבירת הכלים והכללים, להיות מוכן לשלם את המחיר שבפריצת המסגרת. מנגד, את תצטרכי לברר עם עצמך האם את מוכנה ויכולה לסלוח.

בשלב הבא, יהיה על שניכם לקבל אחריות על כל אותם דפוסים זוגיים ואישיים שהובילו אתכם אל המשבר.

תהליך של ייעוץ זוגי אמור לאפשר לכם לברר מה בדפוסים הזוגיים או כפי שאנו מכנים זאת ב"ריקוד הזוגי" שלכם יצר את הריחוק - ולכך קיימת אחריות משותפת של שניכם.

כאמור, רק לאחר אותה הבנה ניתן יהיה לחשוב ביחד איך מסובבים את ההגה ומאפשרים לספינה המשותפת לשוט בנתיבים פחות סוערים ומסוכנים לה.

שוב, מהכרות עם זוגות שעברו טיפול זוגי לאחר משבר של בגידה, אני יכולה לומר שלמרכיב הזמן משמעות רבה. ככל שחלף הזמן ובני הזוג ניסו לשקם את הקשר בעצמם, וכמובן נכשלו פעם אחר פעם, הרי הסיכויים לסייע להם לאחר שחוו אכזבות חוזרות - קטנים, ותהליך הייעוץ הרבה יותר קשה ומורכב.

**יש לי חברת ילדות נשואה + שחיה עם גבר מאוד קשה ונוקשה, מתוסכל, ביקורתי, מעליב, משפיל. בשבועות האחרונים זה גובל באלימות מילולית והשפלה פומבית ומול הילדים, היא אומללה כבר מספר שנים ולאט לאט לתוך המצב. היא בחורה מקסימה והוא מאמלל אותה ומוריד לה את הביטחון בכל מה שברצונה לעשות, מאיים עליה שההורים שלה לא יראו את הילדים או שהוא לא ירשה לה לעשות דברים, עם החברות שלה הוא זה שצריך לאשר פגישה, שולט בכסף גם במה שהיא מרוויחה וכדומה. לכאורה הם זוג משכיל ואמיד מושא הערצה, אבל את האמת רק הקרובות לה יודעות! איך עוזרים בלי לפגוע?

אני מתרשמת מהאכפתיות ואף האחריות שאתן חשות כלפי חברתכן. יחד עם זאת, אני תוהה אם יש בידיכן בלבד להושיע. לא ניתן לקיים קשר זוגי תחת אלימות מכל סוג שהיא - פיזית, מילולית, ווקלית, רגשית ואחרת. האלימות מערערת את היסודות הבסיסיים ביותר של הקשר - את השוויון, הביטחון, הקרבה, והאינטימיות, ולכן כל עוד זאת אינה מוכחדת זוגיות ממשית אינה יכולה להתקיים.

מהמעט שכתבת קשה ללמוד עם הבעיה באופן מקיף כמובן, לא ברור מתי החלה האלימות, מה הביא להחרפתה, מה מעורר אותה ואיך הצליחו אם הצליחו בעבר להתמודד עמה איזו מצוקה רגשית וחולשה של בן הזוג היא מייצגת ועוד.

הטיפול בבעיה מחייב התערבות מקצועית, אלא שכאן ציינת כי בשלב זה אין צפי לשיתוף פעולה מצד בן הזוג הפוגע ולכן גם במסגרת יעוץ זוגי, הייתי מתחילה עם הצד שמשתף פעולה, הצד הנפגע במקרה זה. מטרת הייעוץ בשלב זה מכוונת לעבודה ולחיזוק כוחותיה ויכולותיה להציב גבול ברור וחד משמעי כנגד התגובות האלימות.

חשוב להבין כי ההתנהגות אלימה, למרות ששורשיה בחוסר האונים ובחולשה של הצד הפוגע, היא כמעט תמיד מחלישה ומערערת את הכוחות של הצד הנפגע. אותה אישה, חיה למעשה תחת טרור מתמשך, היא אינה יודעת מתי תתרחש הפורענות הקרובה, היא במתח מתמיד, ובכוננות ספיגה של התנהגות אותה אינה יכולה לנבא מראש.

לאורך זמן, התגובה האנושית לנוכח איום ממושך ובלתי צפוי (בדומה לתגובה של בעלי חיים אחרים) הינה חוסר אונים ודיכאון, שיכולים לבוא לידי ביטוי גם בהתכנסות, פגיעה קשה בערך ובדימוי העצמי, תחושות אשמה וכעס חזקות ועוד.

יש צורך מיידי לסייע לאותה אישה לפרוץ את מעגל האימה, להכיר שוב בכוחותיה וביכולותיה לשים קץ לדפוס הפתולוגי שנכנס לחייה. אני מניחה כי אם היא תצבור מחדש ביטחון ואמונה בזכויותיה ובאפשרות לשינוי היא תוכל להניע את הגלגל, בין היתר לדרוש ממנו לטפל בבעיה במסגרת פרטנית ובהמשך במסגרת של טיפול זוגי, על מנת להעביר מסר חד משמעי במילים ובמעשים שאינה מוכנה לחיות תחת אלימות מכל סוג שהוא.

אולי היה נכון לשתף אותה בפניה אלינו, כתחילתה של דרך לחיפוש אחר מוצא, לברר איתה באופן ישיר וברור יותר מה היא מבקשת לעצמה, היכן היא רוצה לראות את עצמה חיה ובאיזו איכות חיים, לחזק ולתמוך בה וביכולותיה לקחת אחריות על חייה, וכמובן לעודד אותה לפנות ולקבל עזרה מקצועית באופן מסודר.

לבסוף, לשאלתך באשר לערוב בני משפחה נוספים, או טיפול זוגי "עצמוני" בבן הזוג הסורר, אוכל לומר שבאופן עקרוני אינני בעד ערוב של גורמים נוספים בתהליך כמו המשפחה והחברים. להערכתי במקרים בהן בעיות אינן באות על פתרונן בדרך של דיאלוג בוגר בין שני בני הזוג, נכון לערב אנשי מקצועי שאינם מגיבים ופועלים מתוך מקומות של מעורבות רגשית.

**אני בחור בן 27 נשוי למישהי כבר שנתיים ויוצא איתה כ-7 שנים לערך. הבעיה היא שבשנתיים האחרונות הרגשתי שחסרים לי בחיים המון דברים שלא הספקתי לעשות לפני שהתחתנתי. לא גרתי אף פעם לבד, לא היו לי סטוצים, לא הייתי בחוץ לארץ לבד או עם חברים וכו'. אשתי היא הבחורה הראשונה שלי ואני שלה. כרגע אנחנו במשבר, מפני שבשנה האחרונה, פתאום, "התחלתי" לחיות. בחורות פתאום צצות מכל כיוון, יש הזדמנויות לסטוצים, פתאום חברים מתקרבים ואני מרגיש ממש טוב עם עצמי. גם רמת הביטחון העצמי שלי עלתה כתוצאה מכך. עכשיו אני יודע שיגידו שאני בוגד - נכון, בחיים לא חשבתי שאני אבגוד, אבל אני פשוט מיואש. אישתי, מן הסתם, גם סובלת מכל הסיפור. אני כרגע במין מצב נשוי ולא נשוי. העניין הוא שאני גם יודע שמאחורי כל הסטוצים והחגיגות והבילויים עם הבחורות, בסופו של דבר תמיד טוב שיהיה לך פינה שלך עם אישה שאתה בטוח בה וכבר מכיר אותה. אני באמת מנסה להבין מה גורם לי לעשות את זה. אני לא רוצה לפגוע בבחורות, אני ממש לא נהנה מזה. אני כל פעם מנסה להבין עם עצמי מתי זה יגמר, מתי יתחשק לי להיות רק עם בחורה אחת?

כאשר קראתי את פנייתך, לא חשתי צורך דחוף לנזוף, להטיף מוסר, ואפילו לא לייסר אותך, נראה לי שאת זה אתה עושה נפלא גם לבד.

מהפניה שלך עלתה, לפחות בעיני, מצוקה די קשה, ולכן בצד ייסורי המצפון, והידיעה שאתה גורם עוול לאשתך (כפי שכתבו זאת גם לפני), בלט הסבל הקשה שלך, שמקורו אולי בחלל העצום שקיים ואותו אתה מתקשה למלא.

גם לאחר שהפכת לרווק או גרוש, לפחות מבחינה רגשית, אתה עדין חש לא מסופק, תמיד מרגיש פספוס, קיפוח, חסר מזל (אולי הסטוץ עם הבאה בתור יהיה מוצלח יותר, למה להתפשר עם אפשר להמשיך ולחפש).

אתה שואל מתי זה יגמר, מתי יתחשק לי להיות רק עם בחורה אחת, ואני תוהה מתי תרגיש טוב להיות קודם כל עם עצמך.

מתי תרגיש שאתה מסוגל למלא את החלל שלך בעצמך וגם במסגרת של זוגיות, מתי תרגיש מספיק בטוח בעצמך מבלי שתזדקק לעוד ועוד אישורים לגבריותך, ליופייך, להצלחותיך, מתי סוף סוף תאהב את עצמך על הטוב והפחות מוצלח, ותרפה מהרצון לכבוש עוד ועוד.

ללא ספק אתה צריך לעבור תהליך משמעותי כדי לגלות את רגשות האהבה שבך, ולא להסתפק בהתרגשות החולפת, אני מניחה כי כאשר תאפשר לעצמך לחוות יותר חוויות רגשיות מבלי להיבהל מהן, תוכל לבנות זוגיות שמתקיימות בה גם אהבה וגם תשוקה זו בצד זו.
מצא לך מרחב, קח צידה לדרך, וצא למסע אל תוך עצמך, לגלות היכן הטמנת את הרגשות, היכן נמצאים ההערכה והדימוי העצמי שלך, הציפיות, הפנטזיות, הצרכים הרגשיים ועוד. רצוי, לפחות לתחילת הדרך להיעזר בליווי מקצועי.

**בעלי ואני נשואים כשנה וחצי ואין לנו ילדים. אני חוזרת מהעבודה בשעה מאוחרת ממנו ותמיד אני שואלת אותו איך היה בעבודה? לרוב הוא עונה "בסדר" ובקושי מדבר. בניגוד אליו, אני מספרת לו על דברים שקורים לי. לרוב כשאני מדברת איתו הוא לא מתעניין בדבריי. הערתי לו על כך כמה פעמים והוא אמר שהוא מצטער ושזה לא יקרה שנית. בפעם האחרונה שזה קרה פרץ ויכוח והוא אמר שסיפוריי לא מעניינים אותו ואם לא קרה לי משהו מהותי בעבודה אז שלא אספר. מאוד נעלבתי מגישה זו, על מה יש לי לדבר איתו אם לא לשתף אותו במה שקורה לי במהלך היום. עכשיו אני ממש מונעת מעצמי לספר לו דברים וכך הזמן המשותף שלנו יחד עובר בשתיקה, זה יותר טוב? זה ההבדל בין גברים לנשים או שזה רק אצלי? ואיך אוכל לשפר המצב?

הסיפור שלך יכול להיות דוגמא מצוינת לבעיית תקשורת שכיחה ומוכרת לכולנו.
ככל הנראה בן זוגך לא היה פנוי אליך כאשר פנית אליו, ולכן תגובתו (שבהחלט פוגעת) היתה מאותו מקום טרוד.
אחד ה"בורות" הידועים שמרביתנו נופלים בו בתקשורת עם בן הזוג, מקורו בחוסר ההבנה או הידיעה האם בכלל הצד האחר פנוי להקשיב לנו ולהיות שם עבורנו. לעיתים אנו מנסים להעביר לבן הזוג שלנו מסרים משמעותיים ביותר, כאלו שמציפים אותנו, או כאלו שחשבנו עליהם זמן רב, אולם מתוך הלהיטות לשיתוף, אנו לא תמיד ערים לעובדה שהוא פשוט לא נמצא קשוב, כי הוא: טרוד, לחוץ, עייף, עסוק בעניין אחר וכד'.

לכן בתהליך של טיפול זוגי, אנו נברר בשלב ראשון האם בן הזוג קשוב. זה נשמע פשוט ומובן מאליו, אלא שכפי שלמדנו מהדוגמא שהבאת, הרי גם המובן מאליו לא תמיד מובן לכולם.

יתר על כן, כפי שנוכחת ותיארת בהמשך לשאלה הראשונה, נראה שבעצמך מצאת את הפתרון היעיל ביותר והוא פתיחת הקונפליקט לדיאלוג וניסיון ללמוד ממנו דבר או שניים, על מנת לחזק את הקשר.
לראייה כאשר ניהלת את הדיאלוג כאשר בן הזוג שלך היה נוכח, לא רק פיזית אלא גם רגשית, יכולת ללבן את הקשיים, ללמוד מהמשברון, ולהבין למה הוא יכול להיות שותף ולמה פחות.