בריחה באפלה 

בריחה באפלה

מאת: עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית - חגית רוטשטיין

ילדה בת עשר לבושה בשני זוגות גרביונים ובשתי שמלות, האחת על השנייה, בליל קיץ לוהט, אוחזת בידו של אחיה בן ה 12, ושניהם בורחים, נסים על נפשם. לילה. נביחות כלבים מפריעות את השקט ומעוררות אימה בלבבות הצעירים. מורי הדרך הסתלקו זה מכבר מפחד מפני החיילים, שאר הילדים התפזרו לכל עבר והשניים רצים קדימה, נשרטים, מועדים על סלעים, קמים וממשיכים לרוץ בתוך האפלה, מחפשים מקום מסתור ולא יודעים להיכן לפנות.

אימא נמצאת רחוק, בחלב. היא ציידה אותם בבגדים חמים, באוכל, בעצות ובאהבה גדולה ושלחה אותם, ילדים רכים, לעתיד טוב יותר בארץ ישראל. אומץ לב רב נדרש ממנה ואמונה בנכונות מעשיה. החינוך לעצמאות והמשמעת שהעניקה לילדיה, נתנו להם כלים וכוחות לשרוד את התלאות שעברו עליהם עד שהגיעו לארץ.
לא מזמן מלאו לשושנה תוסיה 70 והיא זוכרת את תלאות הדרך לארץ, כמו היה זה אתמול. פרטי פרטים היא מספרת לי, לא חוסכת בתיאורים. אנו יושבות בחצר ביתה שבקיבוץ שער העמקים והיא אומרת לי: "כך התרחשה בזמנו העלייה מסוריה במסגרת עליית הנוער. הבריחו ארצה ילדים רכים בשנים, אפילו ילדים בני שלוש היו שם. ההורים אמרו להם שהם נוסעים, וזהו. זה היה החינוך. אין ויכוחים. היה ברור כי ההורים יודעים הכי טוב ויש לציית להם".
בשנת 1945 שושנה הגיעה לארץ עם שלמה, אחיה הגדול (12). בחלב נשארו האם האלמנה והאח הקטן, ובארץ כבר היו אח ואחות מבוגרים מהם, בן 20 ובת 16, שלא ידעו דבר וחצי דבר על הגעתם של אחיהם. הכל היה אפוף סודיות. אוי ואבוי אם מישהו היה יודע ומגלה לשלטונות, שהרי דינו היה נחרץ. "אבא,שהיה חזן בבית הכנסת בחלב, נפטר כשהייתי קטנה, ואימא, שלומית ענטר, נשארה עם חמישה ילדים בחלב שבסוריה. משפחתה עזבה לארגנטינה והיא סירבה להצטרף אליהם", מספרת שושנה. "היא עבדה כאם-בית בבית ספר יהודי ליתומים, ופרנסה אותנו בכבוד, ממאנת לקבל עזרה כספית ממשפחתה או מהקהילה היהודית. אחי עלה לארץ ואחרי מספר שנים חזר לחלב כדי לקחת עימו את אחותי. בבית נותרו אימא, שלמה, אני ואחי הקטן.
יום אחד קוראת אימא לשלמה ולי לשיחה. היא לוקחת אותנו לכיתה ריקה בבית הספר בו היא עובדת, כדי שאף אחד לא ישמע, ואומרת לנו: 'מה שאני עומדת לומר לכם חייב להישאר בסוד. מחר בבוקר אתם עולים לישראל!'. תפקיד היה מוטל עליי בבית הספר - אני זו ששרטטה את השורות במחברות החלקות החדשות שקבלו ילדי בית הספר, ובדיוק בימים אלו הם קבלו מחברות חדשות. אחראית ומסורה ל'תפקידי' הגבתי: 'אני לא יכולה, כי עדיין לא שרטטתי שורות במחברות', אבל אימא הסבירה לי כי הדבר מנוי וגמור, והסכמתי. זה היה ברור מאליו שאסכים, כי כך זה היה אז - המון ילדים מסוריה עלו לארץ במסגרת עליית הנוער. אף אחד לא ידע על כך מראש - ופתאום הם נעלמו. הבנתי שעכשיו תורנו, אך לבי לא נתן לי להסתלק מבלי למלא את חובתי (שורות במחברות). לקחתי הצידה ילד- ילד ואמרתי לו בלחש: 'זהו סוד. שאף אחד לא ידע. מחר בבוקר שלמה ואני עולים לישראל. תביא עכשיו את המחברת ואשרטט לך שורות'. וכך, כולם ידעו אך אף אחד מהם לא דיבר, וכל המחברות היו משורטטות...".
"לא ישנו כל הלילה", היא ממשיכה. "היה זה קיץ, ובכל זאת אימא הלבישה אותי בשני זוגות גרביים, שתי שמלות עם שרוולים ארוכים, האחת על השנייה, כדי שהללו יגנו על גופי מפני פציעות, שהרי עתידים היינו ללכת ברגל, בין קוצים ואבנים. היא שמה בידינו צידה לדרך, ולפנות בוקר הובילה אותנו לכיוון מקום המפגש. לפני שהגענו, היא עצרה ואמרה לנו: 'תמשיכו יד ביד למקום המפגש. אני אעמוד כאן ואשקיף עליכם מרחוק'. היא נפרדה מאיתנו ואנחנו צעדנו קדימה. לפתע הגיעו שני בחורים ערבים והעלו אותנו על משאית שהייתה מלאה בילדים כמונו. המשאית הורידה אותנו בבית הכנסת ושם הסתתרנו כל היום, ובלילה העמיסו אותנו על משאיות, כשאנו דחוקים בהן כמו סרדינים, האחד על השני. היו שם בסך הכל כשמונים ילדים. למרות הצפיפות העצומה, הילדים לא הוציאו הגה מפיהם כי הוזהרנו שלא לפצות פה. כמו כן, נאמר לנו כי אם יתפסונו, אסור לנו לומר כי פנינו מועדות לארץ ישראל.
וכך, נסענו במשך לילה שלם מחלב לבירות. הורידו אותנו בשדה סמוך לבירות, ובעזרת מורי דרך המשכנו רגלית לתוך בירות, מתחמקים בדרכנו ממחסומים, שלא להיתפס. הגענו לבית הכנסת הגדול בבירות והסתתרנו בו במשך כל היום שלמחרת, עייפים ורעבים. בלילה השלישי הוסענו לגבול הסורי. הורידו אותנו בהרים וחילקו את כל שמונים הילדים לקבוצות, כשלכל אחת מהן הוצמד מורה דרך. הילד המבוגר ביותר בקבוצה שלנו היה בן 13.
הורו לנו להתחיל ללכת. צעדנו בין סלעים וקוצים, עוקבים אחר מורי הדרך עד שלפתע נשמעו משרוקיות וצעקות של שוטרים. משטרת הגבולות, שקבלה מידע מודיעיני על הימצאותנו, החלה לחפש אחרינו. מורי הדרך ברחו מיד, כי אם הם היו נתפסים - ודאי היו יורים בהם למוות. אנו, הילדים, נשארנו לבד, כשכל קבוצה מסתתרת במקום אחר. מצאנו אורווה והתחבאנו בה. פתאום החלו להגיע לשם גם מבוגרים - יהודים שגם פניהם היו מועדות לארץ ישראל - שניסו אף הם למצוא באורווה מקום מסתור. אחת מהם, אישה שאחזה בידיה תינוק, פרצה בצעקות רמות כשראתה שוטר רכוב על סוס מתקרב לאורווה. צעקותיה הביאו עלינו את שאר השוטרים, ונתפסנו. חקרו אותנו למעשינו באזור ונשאלנו היכן מורי הדרך. כמובן שהכחשנו את טענותיהם כי אנו בדרכנו לארץ ישראל והתעקשנו על כך שטעינו בדרך. הם צילמו אותנו, רשמו את שמותינו והזהירונו כי אם נתפס שוב - הם יהרגו אותנו.
הוחזרנו לבירות. פנינו לבית הכנסת למצוא בו שוב מסתור. אנשי הקהילה היהודית המקומית באו ולקחו אותנו לבתיהם כדי שנוכל לאכול ולישון לפני ששוב נצא אל הדרך. גם אחי ואני הובאנו לבית משפחה והוצע לנו אוכל. בתחילה סירבנו לגעת בו, כי לפני שיצאנו מביתנו, אימא הזהירה אותנו שלא לאכול מידי זרים, פן ינסו להרעיל אותנו. אך הרעב הכריע ומצאנו עצמנו סועדים את לבנו בכל טוב. למחרת הובלנו שוב לבית הכנסת, ובערב שוב הועמסנו על משאיות, זה על זה. ירדנו בגבול והתחלנו ללכת ברגל. ושוב, נשמעו שריקות המשרוקיות, מורי הדרך ברחו לכל עבר.
נתפסנו והוחזרנו שוב לבירות. הפעם שיכנו אותנו בבית מלון. אנשי הקהילה היהודית הגיעו עוד באותו ערב, אספו אותנו והעלונו שוב על משאיות. היה זה יום שישי והם סברו כי השלטונות יצאו מתוך הנחה שילדים יהודיים לא ייסעו ביום שישי במשאיות, וכמובן שניסינו שוב את מזלנו. אבל, הסיפור חזר על עצמו - הבחינו בנו, מורי הדרך נסו על נפשם, ושוב נותרנו, ילדים קטנים, לבד".
"היה לילה", ממשיכה שושנה, נרגשת. "חושך מוחלט מסביב. הלכנו בשדות זרועים, טועים בדרכנו. לא ידענו לאן לפנות. כדי לעודד את רוחנו התחלנו לשיר שירים בעברית. היינו על סף ייאוש וכבר לא היה אכפת לנו להיתפס. כשהפציע הבוקר, הבחנו באישה ערבייה מקוששת עצים אך פחדנו לפנות אליה. אחי לא פחד, הוא ניגש אליה ואמר לה: 'אנו ילדים יהודים. איך אפשר להגיע מכאן לישראל?' ולהפתעתנו היא ענתה לו :'תתפסו ממני מרחק ולכו אחריי'.
צעדנו אחריה כשמדי פעם היא צועקת לעברנו: 'אל תתקרבו אליי יותר מדי, שלא יתפסוני ויגידו שאני מובילה אתכם'. לאחר זמן מה הגענו לבית ערבי ענק ממדים. את הדלת פתח ערבי לבוש חאקי והכניס אותנו לתוך הבית. להפתעתנו ולשמחתנו ראינו שיושבים שם ילדים רבים שהגיעו איתנו מבירות. הבנו כי שלחו את האישה לחפש אחרינו, וכמו כן, שלחו אנשים אחרים לחפש את שאר הילדים שהתפזרו בשטח לאחר שמורי הדרך ברחו.
ישבנו בסלון הענק והמפואר והביאו לנו אוכל ושתייה. למרות הרעב אף אחד לא נגע באוכל כי חששנו פן נורעל. כזו משמעת עצמית חזקה הייתה לנו. לאחר כמה דקות כולם נרדמו. האישה והבחור העירו אותנו והורו לנו ללכת אחריהם ולא להתקרב יותר מדי. הם אמרו לנו שאם נראה משטרה - שנמשיך ללכת. לפתע ראינו מרחוק משאיות ועליהן בחורות עם מכנסיים קצרים. ידענו שבישראל הבנות לובשות מכנסיים קצרים, הבנו שעלינו לרוץ ולעלות על המשאיות, וכך עשינו. הבנות השכיבו אותנו בתוך המשאיות מתחת לערימות קש, וכשהמשטרה הבריטית עצרה את המשאיות במחסומים לצורך ביקורת, הבנות טענו כי הן עובדות בשטח. השוטרים הבריטיים טיפסו על המשאיות, עלו על הקש ודרכו עלינו. לא הוצאנו הגה, גם הקטנים ביותר. הם הכאיבו לנו ואנו לא פצינו פה! וכך, עברנו את הגבול הלבנוני והגענו לישראל, אל קיבוץ איילת השחר, התחנה הראשונה שלנו".
שושנה מחייכת וממשיכה: "כשעזבנו את חלב, הבטחתי לאימא על פי בקשתה, כי כשנגיע לארץ ישראל, אנשק את האדמה. התביישתי לעשות כן ליד כולם. איך אתכופף פתאום ואנשק את האדמה? לא נעים. הלכתי לצידו השני של האוהל שהכינו עבורנו, ונסתרת מעין כל - התכופפתי ונישקתי את האדמה".

סיפור עלייתה לארץ אמנם תם, אך לא נשלם. מאיילת השחר הועברו לקיבוץ גבעות זית ליד שער העמקים, ולאחר שבועיים, כשהגעגועים לאימא, לבית ולמשפחה החלו לגבור, הועברו לכפר מל"ל, שם חולקו בין משפחות מקומיות שאימצו אותם ונתנו להם בית חם ותחליף למשפחה. המשפחות העניקו להם תשומת לב רבה, והילדים העולים השתלבו בחברת הילדים הצברים ללא כל קושי. שנתיים גרה שם שושנה, עד שאחותה הגדולה באה ולקחה אותה לגור עימה.
כעבור שלוש שנים הגיעו לארץ אימה ואחיה הקטן. מלחמת השחרור פרצה אז, ושבועיים אחרי שאמה הגיעה ארצה, נהרג אחיה הבכור של שושנה בקרב על לטרון. האם נשברה, נפלה למשכב ולא התאוששה. היא נפטרה עשרה חודשים לאחר שעלתה לארץ. שושנה: "את גופתו של אחי מצאו וקברו כשנה לאחר שהוא נהרג. אימא טענה כל הזמן שאין גופה ולכן הוא לא מת. היא אמרה שהוא ודאי שבוי או שהתחפש לערבי, ובכל זאת ליבה נשבר. היא חלתה ולא שרדה".
עול הטיפול באחיה הקטן, שהיה אז בן 11, נפל על שושנה, בעצמה בת 13. "אחי הקטן ואני הלכנו לעבוד ופרנסנו את עצמנו. בשעות היום עבדתי כמטפלת של שני ילדים קטנים, ובערב למדתי בבית ספר 'יבנה' בתל אביב, אבל זה לא הספיק לנו והחלטתי לעבוד גם בלילות. לאחר שהלכתי ממפעל למפעל, מדלת לדלת, מצאתי עבודה נוספת לשעות הלילה. לא נתתי לאחי לעזוב את בית ספר, ולכן, אחרי שעות הלימודים, הוא עבד על אופניו כשליח ספרים ב'עם עובד'".
לימים, אחיה הגדול שלמה, שותפה לעלייה, היה ממקימי קיבוץ ניצני עוז, שם הוא מתגורר עד היום. שושנה נישאה לרחמים תוסיה, עבדה כספרית ולאחר מכן כמנהלת המרכולית בקיבוצם, שער העמקים. לזוג נולדו שלוש בנות והם חובקים ארבעה נכדים.
היא יושבת בגינת ביתה, נינוחה ועם זאת - נרגשת. מספרת סיפור כל כך רחוק, ועם זאת - כה קרוב.


הכותבת: חגית רוטשטיין - עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית
מייל: arichaleshonit@gmail.com
אתר אינטרנט: www.editor4u.co.il