שלוש שנים בכלא 

שלוש שנים בכלא


מאת: עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית - חגית רוטשטיין

בהיותה בקורס מפקדים של האצ"ל היא נתפסה בידי הבריטים יחד עם חבריה. שלוש שנים ישבה דבורה רותם מקרית טבעון בכלא בתנאים קשים, חזקה ואמיצה. את סיפור גיוסה לאצ"ל, תפיסתה ושנות כליאתה היא מספרת כאילו כל זה קרה אתמול ועל מנת שמחר לא נשכח מה היה כאן.
מנחם בגין עודד וגם גאולה כהן הייתה שם איתה.
--------------

שנים רבות חלפו מאז, דבורה בנתה לה חיים מלאי עניין, עבדה, הקימה משפחה לתפארת - ארבעה ילדים, 12 נכדים, שישה נינים ועוד אחד בדרך - אך לעולם תזכור את אותן שלשת השנים שישבה בכלא בגין היותה חברת אצ"ל, חוזרת ומספרת את קורותיה בתקופה ההיא. היא מספרת על אותה נערה אמיצת לב שהתגייסה לשורות האצ"ל, על האופן בו שרדה כצעירה בת טובים בתנאי הכלא הקשים, על מכתב העידוד שנשלח אליה ממנחם בגין, ועל יחסיה המצוינים עם שכנתה לתא - גאולה כהן, לימים חברת כנסת.

היא צברית מלידה - נולדה ב 1928 בנוה צדק, תל אביב, כילדה שלישית להורים שעלו ארצה מרוסיה ומפולניה בתחילת העלייה השלישית והתיישבו בתל אביב. משפחה לאומית ציונית דתית, בית מסורתי שגדלו בו חמישה ילדים (שתי בנות ושלושה בנים) אשר ברבות הימים כולם נעשו לוחמי מחתרת, שלושה לוחמי אצ"ל ושני לוחמי לח"י.
"גרנו בשכונת ברנר", מספרת דבורה, "כשהייתי כבת שש עברנו 'טרנספר' כאשר הבריטים גרשו אותנו מבתינו באמצע הלילה בתואנה דמיונית שאנו יורים על הערבים. בלית ברירה פנינו לישון בגן ציבורי. הרבנית קריצ'מן, שגרה בשכנות, אספה אל ביתה אותי ואת שני אחיי הקטנים, הצעירים בילדי המשפחה, עד שהוריי מצאו דירה, דבר שהיווה משימה לא קלה למשפחה עם חמישה ילדים. בסופו של דבר נמצאה דירת שני חדרים ללא שירותים בנחלת בנימין, לשם עברנו ושם גדלתי".
מגיל 12 הייתה דבורה חברה בתנועת הנוער בית"ר, ובהיותה כבת 15, הביעה את רצונה להצטרף לאצ"ל: "היה זה אך טבעי עבורי להגיע לאצ"ל בעקבות החינוך שקבלתי בבית". היות שכך, פנתה אליה בחורה, שאחר כך שימשה כאשת הקשר שלה, והפנתה אותה לוועדת קבלה שנערכה בגן ילדים בדרום תל אביב. "היה חושך מוחלט", מספרת דבורה, חיה מחדש כל רגע. "נכנסתי על פי סיסמה. לא ראיתי כלום בחדר, אך הרגשתי בנוכחותם של אנשים נוספים. פתאום דלקו בבת אחת נורות חשמל רבות, מכוונות אליי. הן סנוורו אותי. ואז החלה שורת השאלות: האם אני יודעת לקראת מה אני הולכת, מהן מטרות האצ"ל, האם אני מודעת לכך שיכול להיות שאעצר ואעבור עינויים, האם ידוע לי כי עליי לשמור על סודיות גם מפני הסביבה וגם מפני המשפחה, כי אם נדע פחות - נזיק פחות, ועל כן כל מה שאדע יהיה רק אותו מידע שאקבל מאשת הקשר שלי. נשאלו והובהרו לי דברים כאלו ואחרים. הסכמתי מיד וגויסתי לשורות הארגון".
"הפעולה הראשונה אליה נשלחתי הייתה הדבקת כרוזים, משימה בה השתתפו מדביקה אחת (אני), שני שומרים מלפנים ושניים מאחור. על פי סיסמא יודעים אם מישהו מתקרב, ואז חייבים לברוח. נשק לא היה לנו ויכולנו להתגונן רק בעזרת הדבק", צוחקת דבורה, "באמת", היא מוסיפה. "השתתפתי בפעולות נוספות קטנות ולא רציניות, עד שיום אחד פנתה אליי המקשרת שלי ואמרה לי שיש לה משימה עבורי ושעליי לנסוע לבד לראש פינה ולמסור שם איזו חבילה חשובה. חשוב לציין שהוריי לא ידעו על מעלליי, תמיד סיפרתי להם שאני הולכת לחברה בשעה שיצאתי למשימה. עד אז גם מעולם לא נסעתי לשום מקום ובוודאי שלא נסעתי לבד. הפעם היה עליי לנסוע, ועוד לבדי!
כרגיל, סיפרתי להוריי כי אני הולכת לחברה. עליתי על אוטובוס מתל אביב לראש פינה, נסיעה ארוכה מאוד באותם זמנים. כשהגעתי לראש פינה חיכיתי למקשר, וכשהלה הגיע והזדהה על פי סיסמה, הוא הורה לי להמתין במקום כי עליי להצטרף לפעולה כלשהי. המתנתי. לאחר כשעתיים הוא שב ואמר לי כי המשימה בוטלה וכי עליי לשוב על עקבותיי ביחד עם החבילה. בדרך חזרה הסקרנות כרסמה בי. לא התאפקתי ופתחתי חריץ קטנטן ובלתי מורגש בחבילה והצצתי פנימה - הייתה מונחת לה שם אבן גדולה! הבנתי מיד שהעמידו בניסיון את מוכנותי ואת אומץ ליבי. כשהגעתי, מסרתי למקשרת את החבילה סגורה וחתומה, ודיווחתי לה כי המשימה בוטלה. עברתי את מבחן האומץ בהצלחה, וממדביקת כרוזים קודמתי לתפקידים אחרים כמו ביצוע מעקבים.
במשך תקופה מסוימת הייתי שייכת לדל"ק (קוד המודיעין של אצ"ל). ואז, יום אחד הודיעו לי כי ערכו עליי דיון והחליטו לשלוח אותי לקורס מפקדים. כדי לצאת לקורס יהיה עליי להיפגש ליד 'הבימה' עם אדם לא מוכר לי אשר יתחקר אותי. עמדתי ליד עץ מסוים כשפניי מופנות אליו וחיכיתי. גבר ניגש ועמד מאחוריי. הוא החל לתחקר אותי במשך כחצי שעה ואסר עליי לסובב את ראשי לעברו. גם את התחקיר הזה עברתי והוחלט כי אצא לקורס המפקדים".
"קורס המפקדים של האצ"ל נערך במבצר שוני", ממשיכה דבורה את סיפורה והתרגשותה גוברת. "הסתתרנו בתוך חורשה, שם התאמנו במשך היום ובלילה יצאנו בחסות החשיכה להתרחץ בנחל הקרוב. כעבור שבוע של אימונים, עוד טרם הפציע השחר, הוקפנו על ידי כוחות המשטרה הבריטית. המפקדים שלנו, שהיו מבוקשים על ידי הבריטים, הצליחו בדרך כלשהי לברוח. ואנו, שתי בחורות ו- 18 בחורים, נותרנו במקום כאשר ידינו מורמות אל על בזמן שהבריטים ביצעו חיפוש. הם מצאו את הסליק של הנשק, חוברות הסברה וחוברות לימוד. נעצרנו".
"שיירת משוריינים הביאה אותנו לבית המעצר הבריטי בעתלית, שם נחקרנו ארוכות ולאחר מכן הביאונו ל'קישלה', שהיה בית סוהר בעיר התחתית שבחיפה, דוגמת 'אבו כביר' של היום.
זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי בכלל ובמעצר בפרט. שתינו הוכנסנו לחדר בגודל של 3מ' על 4מ' בערך, ללא חלונות, חשוך, מלוכלך, מסריח וחם, במיוחד באותו חודש קייצי (אוגוסט). החדר היה מלא אסירות ערביות, גנבות, רוצחות, פושעות למיניהן ולסביות רבות. על הרצפה נפרשו שקים לשינה, ובחדר הוצבו דרך קבע שני דליים מצחינים - האחד שימש כבית שימוש והשני הכיל מי שתייה. לא היה לנו כל קשר עם האצ"ל ולא עם המשפחה, רעדנו מפחד מפני מחלות ומהנשים שהיו בחדר.
כך נמשך הסיוט שבוע ימים, עד שהועברנו, עם אזיקים על ידינו, לבית הסוהר בבית לחם, לקומה הראשונה ששיכנה עצורות לפני משפט ו'דיירי' צינוק. כל העת שמענו צעקות בוקעות מהצינוק והפחד לא הרפה. שכבנו על רצפת החדר ולידינו דלי לשירותים ודלי לשתייה, פח למים, כף וקערה מאמייל לאוכל. את הבגדים לא החלפנו מיום שנעצרנו.
כך שרדנו כמה שבועות עד שהגיעה אלינו קרן האור הראשונה - עורך הדין קריצ'מן, שהתברר כי היה בנה של אותה רבנית ששיכנה בילדותי אותי ואת אחיי בביתה. קרן האור הגיעה אליי פעמיים מאותה משפחה", היא מוסיפה ומחייכת.
"הכניסו אותנו ואת עורך הדין שלנו לחדר קטן וסביבנו ניצבו שוטרות. קריצ'מן ביקש מאיתנו שנציץ בניירת שבידו מבלי שהשוטרות תרגשנה. הצצנו, וממה שראו עינינו, הוצפנו תחושה מעודדת, שהשיבה את רוחנו ונתנה לנו כוח לאחר תקופת הניתוק הארוכה - היה שם מכתב עידוד שכתב לנו מנחם בגין! היה זה כמו לקבל מכתב מאלוהים בכבודו ובעצמו! תחושת החופש חדרה אל נשמתנו. ואז, החל המשפט שנמשך שלושה שבועות", היא נאנחת.
"באולם התפילה שבמנזר סטלה מאריס נערך המשפט שלי ושל חבריי שנתפסו יחד עמי. זו הייתה מעין 'הצגה גדולה'. הורו לנו ללבוש בגדים אחידים אותם סיפקו לנו המשפחות (שכבר ידעו...), ואז - הואיל והראיות היו נגדנו ולא הייתה ברירה אלא להודות - הצהרנו ב'חגיגיות' כי אנו חברי אצ"ל, על פי ההוראה שקבלנו. שני עורכי דין מטעם האצ"ל נשלחו להגנתנו, והעדים שהעידו לטובתנו היו פרופסור קלאוזנר והרב פישמן.
כשהגיע יום הקראת גזר הדין, פסקו את דין הבנות (חברתי ואני) לשלוש שנות מאסר, ואילו את הגברים דנו לשבע שנות מאסר. כולנו קמנו על רגלינו בהפגנתיות, כשהמשפחות מצטרפות אלינו, ופצחנו בשירת התקווה. זו הייתה הצגה שלימה! היינו מאוחדים וגאים! החזירו אותנו לבית לחם והתחלנו לרצות את שלושת שנות מאסרנו, בניכוי התקופה שכבר ישבנו", עיניה נוצצות.
"הייתי מוכנה לגזר הדין הזה", אומרת דבורה. "רק דבר אחד היה קשה לי, והוא, שנגזל ממני החופש להילחם ביחד עם כולם! בגזר הדין היינו כולנו ביחד ואווירת היחד הזו הפיגה את ההתרגשות לקראת המאסר. ידענו כי אנו צועדים לקראת מטרה".
"בבית הסוהר הועברנו לקומה העליונה. שתינו קבלנו יחס מיוחד משום שהיינו מאוד צעירות וגם משום שהפשע שלנו לא היה כל כך רציני, כי רק נתפסנו עם נשק. היחס המיוחד כלל גם פטור מתלבושת בית הסוהר, אחת לשבוע הורשינו, האסירות היהודיות, לבשל לעצמנו במטבח, וכן הרשו לנו לקבל אוכל מהבית. עניין האוכל היה מאוד משמעותי כי האוכל במקום היה בלתי נסבל. וכשיום אחד נשלחה עבורנו בונבוניירה שבתוכה הוחבאו מכתבים, נשללה זכותנו לקבלת אוכל מהבית למשך חודשיים, ואפשר לומר כי בחודשיים אלו ממש רעבנו.
בתחילה גרנו שתיים בחדר ואחר כך הכניסו אלינו את גאולה כהן. להיות עם גאולה זו הייתה חוויה. היא הייתה מבוגרת מאיתנו ועזרה לנו מאוד מבחינה מוראלית. היא לימדה אותנו תנ"ך והיסטוריה ושוחחה איתנו רבות. כיבוי האורות התבצע בשעה מאוד מוקדמת. לא היה לנו רדיו והקשר עם העולם שבחוץ התקיים עם ביקורי המשפחות אחת לחודש, כשמחיצה מסורגת מפרידה בין האסירה למבקרים. במשך היום למדנו עם גאולה, תפרנו, סרגנו וקראנו. רק פעם בשבוע חיממו מים כדי שנוכל להתרחץ, וזה היה ממש נורא. בכל בוקר רצנו לשפוך את דליי השירותים ובשעה עשר הוציאו אותנו עם כל שאר האסירות אל הגג כדי לחלץ עצמות. היו המון לסביות בקרב האסירות הפליליות, והחופש שהן נטלו לעצמן במעשי האהבה הפומביים שלהן היה בלתי נסבל מבחינתנו. פנינו להנהלת הכלא וביקשנו לצאת אל הגג בנפרד. מנהל הכלא נעתר ויותר לא נאלצנו לצפות במחזות הללו.
"כאשר הגיע זמננו להשתחרר - היה זה עוד לפני מלחמת השחרור - בכינו שתינו כל הלילה. קשה היה לנו להיפרד מהחברות שלנו. מונית לקחה אותנו לתל אביב ולא חלף זמן רב ואני התגייסתי לצה"ל. שרתי כמרכזנית במחלקת קשר בתפקידים לא סודיים. בגלל היותי חברת אצ"ל מנעו ממני לצאת לקורסים כמו קורס אלחוט, משום שחשדו בנאמנותם של חברי האצ"ל", אומרת דבורה ותחושת העלבון עדיין ניכרת בקולה. וכשסוף סוף הוצע לה ללכת לקורס קצינות, היא סירבה משום אותו עלבון שהיה מנת חלקה במשך שרותה בצה"ל.
כיום, ומזה שנים רבות, משרד הביטחון מכיר בה כאסירת ציון, אך עלבונה של האסירה לשעבר, שהקריבה שלוש משנותיה היפות למען המדינה הזאת, אמנם היטשטש עם השנים, אך לא ישכח במהרה, כפי שלא תשכח הדרך של המחתרות השונות והאמיצות אל המטרה.

אין מילים יותר פטריוטיות שתוכלנה לתאר את הלך רוחה של דבורה, מאשר מילות אותה הצהרה שהצהירה יחד עם חבריה בבית המשפט. להלן קטע מתוך ההצהרה שהקריאה דבורה במהלך המשפט: "אנו הבנות, אשר העונשים בבתי הכלא שלכם לא יפחידונו, נעודד בדוגמא שלנו את אלפי הצעירים העבריים בארץ ישראל למלחמה ושחרור המולדת, ותשכון בליבי ההכרה כי בימי המבחן הגדול נמצאתי במקום בו חייב היה להימצא כל יהודי אשר בליבו יוקדת אהבה למולדת".
-------------

הכותבת: חגית רוטשטיין - עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית
מייל: arichaleshonit@gmail.com
אתר אינטרנט: www.editor4u.co.il