היקיקומורו/ רחל הראל
כן, אתם לא מתבלבלים, ואין טעות דפוס. הכותרת היא "היקיקומורו", וכן, זה ביפנית. (אבל בטח זיהיתם, הרי התלמידים שלכם כבר שנים טוענים שאתם מדברים יפנית...). נו? אז נגמרו הבעיות תוצרת הארץ, שהחלטתי ליבא צרות מיפן? ממש לא! זוהי תופעה כביכול יפנית , שהחשיפה אליה עוררה בי דאגה אמיתית שבקרוב אצלנו. גם אם לא, אולי תופעה זו יכולה להציע לנו מפתח לבעייה שמטרידה אותנו מאוד, ואני מניחה שהיא קיימת בכל בית- ספר בארץ, בעיית היעדרות של תלמידים.
מה זה היקיקומורו ?
פרופסור סאיטו (פסיכולוג), הוא מי שטבע את המונח המתאר תופעה יפנית ייחודית- נערים בגיל ההתבגרות שננעלים בחדרם ומנתקים כל קשר עם העולם שמחוצה לו, כולל עם ההורים. הם ישנים רוב היום, ויוצאים רק כדי לקחת את הצלחת שהושארה על ידי ההורים ליד הדלת, או בלילה כשכולם ישנים. ישנם נערים שנשארים בחדרם שנים רבות, ומאחר שהחברה היפנית לא מתמודת עם התופעה כבעיה קלינית, אלא כבעיה משפחתית- פרטית, אין ממש ניסיונות מוצלחים להוציא את ההיקיקומורו מחדרם, ולכן ישנם נערים (לשעבר) שכלואים בחדרם במשך קרוב לעשור! סאיטו מדבר על תופעה רחבת היקף, וטוען כי ביפן יש לפחות 1.2 מיליון בני נוער שהם היקיקומורו.
איך מסבירים את התופעה?
ראשית, תלוי את מי שואלים. לפסיכולוגים וסוציולוגים יפנים יש תשובות שונות משל פסיכולוגים וסוציולוגים אמריקאים. בגדול, שתי הקבוצות מסכימות על מספר דברים:
א. ההתפתחות המואצת של הכלכלה היפנית- (וכמובן- הטכנולוגיה היפנית), מעודדת אנשים לעבודה קשה מחוץ לבית, כך שההורים כמעט לא משוחחים עם ילדיהם (במיוחד האבות).
ב. שינוי במבנה המשפחה היפנית המסורתית- הורים עובדים שעות רבות מחוץ לבית, לצד הצטמצמות של המשפחה. לא רק מעבר למשפחה גרעינית, אלא גם צמצום מספר הילדים בכל משפחה. לעיתים הילד הוא ילד יחיד מה שעלול לגרום לבעיית תקשורת. זאת ועוד, שההורים מטילים את יהבם על הילד האחד, שצריך בעצם לענות על כל ציפיות ההורים (וכמו אצלנו, גם ביפן ההורים רוצים שהילד שלהם יכבוש פסגות שלהם לא היתה האפשרות להתקרב אליהן).
ג. חברה הישגית- הצלחה בלימודים היא המדד להערכת ילד. אם הוא לומד טוב ומשיג הוא ילד מוצלח, ואם הוא נכשל- הוא לא מוצלח. גרוע מכך, זהו מדד להערכת ההורים, ולכן הורים משקיעים המון בהשכלת ילדיהם, הם שולחים אותם לבתי- ספר הפועלים גם לאחר שעות הלימודים המקובלות, כך שילד עסוק מאוד בלימודים.
ד. התפתחות הטכנולוגיה- כמעט לכל מתבגר יש טלפון סלולרי, טלוויזיה, מחשב (מחובר לרשת, כמובן) ופלייסטשן. החדר היפני מאובזר היטב בנפלאות הטכנולוגיה, כך שעולמו התרבותי של המתבגר דורש נקודת חשמל, ארבע קירות, ושלא נפריע, תודה רבה. הטכנולוגיה הזו מגבירה את הבדידות, כי למרות התקשורת הוירטואלית עם בני נוער מכל העולם שמאפשרת הרשת, הנער עומד פנים מול פנים עם מסך ולא עם בן אדם תלת- מימדי, חי ונושם. התרבות היא וירטואלית ובודדה, מאוד בודדה. אפילו בחברת ילדים אחרים, למשל בבית- הספר, רוב הזמן המתבגר בודד, זה רק הוא והמסך שלו. הוא יושב עם חברים, אך אין ביניהם שום אינטראקציה. אני כותבת ולא יכולה למחוק ממוחי את התמונה הבאה- בדרך לאילת, אוטובוס עם 30 תלמידים (10 הבריזו) שנוסעים לטיול שנתי, ודממה. דממה כזאת אין אפילו בשיעור היסטוריה. אולי הם נפעמים מהנוף? יתכן שנרדמו? לא! כל אחד מחובר לדיסקמן שלו, לmp3 או לI.pod (תלוי בסטטוס). כשאני הייתי תלמידה (לפני פחות מעשור), ביום השני לטיול כבר לא היה לאף אחד קול, משום שהיינו שרים שירים אוויליים חסרי- תוכן כל הדרך, אבל ביחד!
יש סיבות רבות נוספות, אך כפי שכבר ודאי הבחנתם, אני כבר מזמן לא ביפן, אני בישראל. אצלנו אין תופעה, לפחות אין התנהגות עם שם. מה כן יש? בני נוער שהולכים ונעלמים לנו. הם לא מגיעים לבית- הספר, אבל הם גם לא בשום מקום אחר. הם בחדר שלהם. כמו היקיקומורו יפני, גם הם ישנים ביום ויוצאים בלילה. אמנם הם יוצאים את ביתם, ובזה ההבדל המשמעותי, אבל ביום הם בוחרים ב"פשרת ההיעלמות". קשה להם, אז הם לא שם. הלימודים קשים להם, תביעות ההורים מעיקות עליהם, לחצי החברה מכבידים, והפסוידו- יחד שמציע בית- הספר לא מושך אותם. הם נמצאים בחדר המאובזר שלהם, שיש בו יותר שקעי חשמל מספרים, וחיים חיים בודדים בתחפושת של תקשורת גלובלית. הם מתכתבים בSMS, במסנג'ר וב- ICQ, אך הם לא משוחחים עם איש. ראיתם פעם שיחה כזאת? זה נראה כמו רצף של אייקונים, קיצורים, פרצופים ובעיקר- שטויות, הרבה שטויות.
כדי להביא אותם לבית- הספר, אנחנו צריכים לעשות משהו עם בעיית התקשורת של הנוער, או שתופעת ההיקיקומורו, כמו כל רעה- חולה תוצרת חוץ, תגיע גם הנה, ואנחנו לא נתמודד יותר טוב מהיפנים, הרי עםהיעדרויות מבית- הספר אנחנו לא יודעים להתמודד!
כן, אתם לא מתבלבלים, ואין טעות דפוס. הכותרת היא "היקיקומורו", וכן, זה ביפנית. (אבל בטח זיהיתם, הרי התלמידים שלכם כבר שנים טוענים שאתם מדברים יפנית...). נו? אז נגמרו הבעיות תוצרת הארץ, שהחלטתי ליבא צרות מיפן? ממש לא! זוהי תופעה כביכול יפנית , שהחשיפה אליה עוררה בי דאגה אמיתית שבקרוב אצלנו. גם אם לא, אולי תופעה זו יכולה להציע לנו מפתח לבעייה שמטרידה אותנו מאוד, ואני מניחה שהיא קיימת בכל בית- ספר בארץ, בעיית היעדרות של תלמידים.
מה זה היקיקומורו ?
פרופסור סאיטו (פסיכולוג), הוא מי שטבע את המונח המתאר תופעה יפנית ייחודית- נערים בגיל ההתבגרות שננעלים בחדרם ומנתקים כל קשר עם העולם שמחוצה לו, כולל עם ההורים. הם ישנים רוב היום, ויוצאים רק כדי לקחת את הצלחת שהושארה על ידי ההורים ליד הדלת, או בלילה כשכולם ישנים. ישנם נערים שנשארים בחדרם שנים רבות, ומאחר שהחברה היפנית לא מתמודת עם התופעה כבעיה קלינית, אלא כבעיה משפחתית- פרטית, אין ממש ניסיונות מוצלחים להוציא את ההיקיקומורו מחדרם, ולכן ישנם נערים (לשעבר) שכלואים בחדרם במשך קרוב לעשור! סאיטו מדבר על תופעה רחבת היקף, וטוען כי ביפן יש לפחות 1.2 מיליון בני נוער שהם היקיקומורו.
איך מסבירים את התופעה?
ראשית, תלוי את מי שואלים. לפסיכולוגים וסוציולוגים יפנים יש תשובות שונות משל פסיכולוגים וסוציולוגים אמריקאים. בגדול, שתי הקבוצות מסכימות על מספר דברים:
א. ההתפתחות המואצת של הכלכלה היפנית- (וכמובן- הטכנולוגיה היפנית), מעודדת אנשים לעבודה קשה מחוץ לבית, כך שההורים כמעט לא משוחחים עם ילדיהם (במיוחד האבות).
ב. שינוי במבנה המשפחה היפנית המסורתית- הורים עובדים שעות רבות מחוץ לבית, לצד הצטמצמות של המשפחה. לא רק מעבר למשפחה גרעינית, אלא גם צמצום מספר הילדים בכל משפחה. לעיתים הילד הוא ילד יחיד מה שעלול לגרום לבעיית תקשורת. זאת ועוד, שההורים מטילים את יהבם על הילד האחד, שצריך בעצם לענות על כל ציפיות ההורים (וכמו אצלנו, גם ביפן ההורים רוצים שהילד שלהם יכבוש פסגות שלהם לא היתה האפשרות להתקרב אליהן).
ג. חברה הישגית- הצלחה בלימודים היא המדד להערכת ילד. אם הוא לומד טוב ומשיג הוא ילד מוצלח, ואם הוא נכשל- הוא לא מוצלח. גרוע מכך, זהו מדד להערכת ההורים, ולכן הורים משקיעים המון בהשכלת ילדיהם, הם שולחים אותם לבתי- ספר הפועלים גם לאחר שעות הלימודים המקובלות, כך שילד עסוק מאוד בלימודים.
ד. התפתחות הטכנולוגיה- כמעט לכל מתבגר יש טלפון סלולרי, טלוויזיה, מחשב (מחובר לרשת, כמובן) ופלייסטשן. החדר היפני מאובזר היטב בנפלאות הטכנולוגיה, כך שעולמו התרבותי של המתבגר דורש נקודת חשמל, ארבע קירות, ושלא נפריע, תודה רבה. הטכנולוגיה הזו מגבירה את הבדידות, כי למרות התקשורת הוירטואלית עם בני נוער מכל העולם שמאפשרת הרשת, הנער עומד פנים מול פנים עם מסך ולא עם בן אדם תלת- מימדי, חי ונושם. התרבות היא וירטואלית ובודדה, מאוד בודדה. אפילו בחברת ילדים אחרים, למשל בבית- הספר, רוב הזמן המתבגר בודד, זה רק הוא והמסך שלו. הוא יושב עם חברים, אך אין ביניהם שום אינטראקציה. אני כותבת ולא יכולה למחוק ממוחי את התמונה הבאה- בדרך לאילת, אוטובוס עם 30 תלמידים (10 הבריזו) שנוסעים לטיול שנתי, ודממה. דממה כזאת אין אפילו בשיעור היסטוריה. אולי הם נפעמים מהנוף? יתכן שנרדמו? לא! כל אחד מחובר לדיסקמן שלו, לmp3 או לI.pod (תלוי בסטטוס). כשאני הייתי תלמידה (לפני פחות מעשור), ביום השני לטיול כבר לא היה לאף אחד קול, משום שהיינו שרים שירים אוויליים חסרי- תוכן כל הדרך, אבל ביחד!
יש סיבות רבות נוספות, אך כפי שכבר ודאי הבחנתם, אני כבר מזמן לא ביפן, אני בישראל. אצלנו אין תופעה, לפחות אין התנהגות עם שם. מה כן יש? בני נוער שהולכים ונעלמים לנו. הם לא מגיעים לבית- הספר, אבל הם גם לא בשום מקום אחר. הם בחדר שלהם. כמו היקיקומורו יפני, גם הם ישנים ביום ויוצאים בלילה. אמנם הם יוצאים את ביתם, ובזה ההבדל המשמעותי, אבל ביום הם בוחרים ב"פשרת ההיעלמות". קשה להם, אז הם לא שם. הלימודים קשים להם, תביעות ההורים מעיקות עליהם, לחצי החברה מכבידים, והפסוידו- יחד שמציע בית- הספר לא מושך אותם. הם נמצאים בחדר המאובזר שלהם, שיש בו יותר שקעי חשמל מספרים, וחיים חיים בודדים בתחפושת של תקשורת גלובלית. הם מתכתבים בSMS, במסנג'ר וב- ICQ, אך הם לא משוחחים עם איש. ראיתם פעם שיחה כזאת? זה נראה כמו רצף של אייקונים, קיצורים, פרצופים ובעיקר- שטויות, הרבה שטויות.
כדי להביא אותם לבית- הספר, אנחנו צריכים לעשות משהו עם בעיית התקשורת של הנוער, או שתופעת ההיקיקומורו, כמו כל רעה- חולה תוצרת חוץ, תגיע גם הנה, ואנחנו לא נתמודד יותר טוב מהיפנים, הרי עםהיעדרויות מבית- הספר אנחנו לא יודעים להתמודד!
מורה ומחנכת בתיכון, תואר ראשון בחינוך, תואר שני במקרא.
