"הדרך כי תסופר, לא זו הדרך,
השם כי יינקב, לא הוא המפורש"
הפסוק הזה התנוסס במסגרת צנועה בבית הספר בו הוכשרתי ללמד אלכסנדר, מעל לחמשת עקרונות הטכניקה כפי שניסח אותם פטריק מקדונלד, שהיה תלמידו של פ. מ. אלכסנדר ונחשב למי שהביא את הטכניקה לישראל. אולי יש כאלה שחושבים שזה היה מישהו אחר, אבל זה לא ממש חשוב, נכון? אני לא יודע מי אמר את זה במקור. אולי לאו-טסה, אולי חז"לינו, וסביר שהרבה חכמים בזמנים שונים עלו על זה. אז תכל'ס, מה זה אומר?
במקום אחר בספר של מקדונלד הוא אומר משהו שבשמיעה ראשונה הרבה יגידו, "דה! נו, בטח". אבל אולי כדאי להקדיש לזה מעט מחשבה: "אינך יכול להשתנות ולהישאר כשהיית (כאן בדרך כלל שומעים את ה-"דה!"), למרות שזה מה שרוב בני האדם מבקשים" וכאן כבר לא אומרים "דה!".
אחד ה"קשיים" שאני פוגש כשאני בא ללמד מישהו, בפרט בשלבים הראשונים של
הלימוד, הוא להיזכר איך הייתי פעם, ל"א (לפני אלכסנדר). מנקודת הראות של הטכניקה-נטו, יכול להיות שזה לא נחוץ, כי בסופו של דבר גם התלמיד ביומו הראשון וגם המורה שמאחוריו 30 שנות נסיון, ואני לא מדבר על עצמי (רק 3 וחצי שנים) אמורים לעבוד בדיוק באותה צורה ובדיוק לפי אותם מתי-מעט עקרונות פשוטים. אבל, כמו שאמר אלכסנדר, אם אני רוצה "להביא את התלמיד מהמקום בו הוא נמצא" למצב טוב יותר, עוזר לי להעשות מודע לטונוס השגוי, למקומות בהם הוא 'מחזיק' את עצמו שלא לצורך, לעשרת או יותר הדברים המיותרים שהוא עושה בכל פעולה פשוטה כמו לשבת, לקום, להתכופף או ללכת. אז לפעמים כשאני בוחן מה הוא עושה עם עצמו שמיותר, אני מוצא את עצמי מנסה להיזכר, ומוצא שאני לא מצליח כל כך להיזכר.
למה אני מספר את כל זה? כי כשמשתנים שינוי אמיתי - ואני לא טוען לרגע שכאילו 'גמרתי' להשתנות: אדרבא, יש לי עוד דרך ארוכה - את/ה פשוט כבר לא אותו בן אדם. בהרצאה ב-TED של גארט ליזי, פיזיקאי וגולש-גלים*, הוא אומר שמכניקת הקוונטים גורסת התקיימות במקביל של אינספור יקומים, ושמבחינת המוח שלנו זה דבר משונה כי אנו בנויים לחוות רק מציאות אחת בכל פעם. אפשר לומר שיש כאן הקבלה מסוימת. כולם מבטיחים לנו כל הזמן שינוי בכל מיני דרכים ואופנים. אנחנו עוזבים את הבית ו/או נוסעים למקומות מרוחקים ו/או קונים מוצרים ו/או הולכים לקורסים וסדנאות ו/או שומעים הרצאות ו/או משתתפים במפגשים ו/או כל אלה ביחד, וזמן מה אחרי זה, ולעתים קרובות מדי, חוזרים למי שהיינו. כי אולי השתנה משהו - קיבלנו רעיון מעניין, זכינו בתובנה חדשה, עברנו עיסוי נעים, השתתפנו בתרגול גופני או רוחני מרתק, התנסינו בחוויה חברתית אינטימית כזו או אחרת שטרם חווינו, או סתם קנינו קרם או נוזל שהתפתינו להבטחת השינוי שצורפה אליו - אולי גם באמת קרו כל אלה, אבל מבחינה פנימית, כוללת, יסודית וראשונית לא באמת קרה משהו משמעותי. ואז ברור הרי שהעצמי הישן הרבה יותר חזק מכל שינוי מקומי כזה או אחר, ובמוקדם או במאוחר הוא עתיד להשתלט בחזרה על העניינים.
אני סוקר את מה שכתבתי ורואה שבסופו של דבר לא ממש הסברתי את הפתיחה שלו (הדרך כי תסופר וגו'). נו, טוב. אז הסברתי משהו אחר. גם זה משהו.
אני מתכוון לחזור לכך במאמר מאוחר יותר
השם כי יינקב, לא הוא המפורש"
הפסוק הזה התנוסס במסגרת צנועה בבית הספר בו הוכשרתי ללמד אלכסנדר, מעל לחמשת עקרונות הטכניקה כפי שניסח אותם פטריק מקדונלד, שהיה תלמידו של פ. מ. אלכסנדר ונחשב למי שהביא את הטכניקה לישראל. אולי יש כאלה שחושבים שזה היה מישהו אחר, אבל זה לא ממש חשוב, נכון? אני לא יודע מי אמר את זה במקור. אולי לאו-טסה, אולי חז"לינו, וסביר שהרבה חכמים בזמנים שונים עלו על זה. אז תכל'ס, מה זה אומר?
במקום אחר בספר של מקדונלד הוא אומר משהו שבשמיעה ראשונה הרבה יגידו, "דה! נו, בטח". אבל אולי כדאי להקדיש לזה מעט מחשבה: "אינך יכול להשתנות ולהישאר כשהיית (כאן בדרך כלל שומעים את ה-"דה!"), למרות שזה מה שרוב בני האדם מבקשים" וכאן כבר לא אומרים "דה!".
אחד ה"קשיים" שאני פוגש כשאני בא ללמד מישהו, בפרט בשלבים הראשונים של
הלימוד, הוא להיזכר איך הייתי פעם, ל"א (לפני אלכסנדר). מנקודת הראות של הטכניקה-נטו, יכול להיות שזה לא נחוץ, כי בסופו של דבר גם התלמיד ביומו הראשון וגם המורה שמאחוריו 30 שנות נסיון, ואני לא מדבר על עצמי (רק 3 וחצי שנים) אמורים לעבוד בדיוק באותה צורה ובדיוק לפי אותם מתי-מעט עקרונות פשוטים. אבל, כמו שאמר אלכסנדר, אם אני רוצה "להביא את התלמיד מהמקום בו הוא נמצא" למצב טוב יותר, עוזר לי להעשות מודע לטונוס השגוי, למקומות בהם הוא 'מחזיק' את עצמו שלא לצורך, לעשרת או יותר הדברים המיותרים שהוא עושה בכל פעולה פשוטה כמו לשבת, לקום, להתכופף או ללכת. אז לפעמים כשאני בוחן מה הוא עושה עם עצמו שמיותר, אני מוצא את עצמי מנסה להיזכר, ומוצא שאני לא מצליח כל כך להיזכר.
למה אני מספר את כל זה? כי כשמשתנים שינוי אמיתי - ואני לא טוען לרגע שכאילו 'גמרתי' להשתנות: אדרבא, יש לי עוד דרך ארוכה - את/ה פשוט כבר לא אותו בן אדם. בהרצאה ב-TED של גארט ליזי, פיזיקאי וגולש-גלים*, הוא אומר שמכניקת הקוונטים גורסת התקיימות במקביל של אינספור יקומים, ושמבחינת המוח שלנו זה דבר משונה כי אנו בנויים לחוות רק מציאות אחת בכל פעם. אפשר לומר שיש כאן הקבלה מסוימת. כולם מבטיחים לנו כל הזמן שינוי בכל מיני דרכים ואופנים. אנחנו עוזבים את הבית ו/או נוסעים למקומות מרוחקים ו/או קונים מוצרים ו/או הולכים לקורסים וסדנאות ו/או שומעים הרצאות ו/או משתתפים במפגשים ו/או כל אלה ביחד, וזמן מה אחרי זה, ולעתים קרובות מדי, חוזרים למי שהיינו. כי אולי השתנה משהו - קיבלנו רעיון מעניין, זכינו בתובנה חדשה, עברנו עיסוי נעים, השתתפנו בתרגול גופני או רוחני מרתק, התנסינו בחוויה חברתית אינטימית כזו או אחרת שטרם חווינו, או סתם קנינו קרם או נוזל שהתפתינו להבטחת השינוי שצורפה אליו - אולי גם באמת קרו כל אלה, אבל מבחינה פנימית, כוללת, יסודית וראשונית לא באמת קרה משהו משמעותי. ואז ברור הרי שהעצמי הישן הרבה יותר חזק מכל שינוי מקומי כזה או אחר, ובמוקדם או במאוחר הוא עתיד להשתלט בחזרה על העניינים.
אני סוקר את מה שכתבתי ורואה שבסופו של דבר לא ממש הסברתי את הפתיחה שלו (הדרך כי תסופר וגו'). נו, טוב. אז הסברתי משהו אחר. גם זה משהו.
אני מתכוון לחזור לכך במאמר מאוחר יותר
