א. ואחרי כן היה מעניין הכוזרי מה שהוא נודע בספרי כוזר, מגלותו סוד
חלומו לשר צבאו. והיה החלום הנשנה עליו שיבקש המעשה הנרצה אצל אלוקים
בהרי הרסאן, ולכתם שניהם - המלך ושר צבאו - אל ההרים ההם אשר במדבר על
הים. והיאך הגיעו בלילה אל אותה המערה, שהיו שובתים בה אנשים מהיהודים
בכל שבת, והיאך נראו אליהם ונכנסו בתורתם ונימולו במערה ההיא, ושבו אל
ארצותם ולבם על דת היהודים. והיו מסתירים אמונתם עד שהתחכמו לגלות סודם
מעט מעט לקצת אנשים מסגולתם, עד שרבו, וגילו מצפונם, והתחזקו על שארית
הכוזרים והכניסום בתורת היהודים, והביאו החכמים והספרים מכל הארצות ולמדו
התורה.
ומה שהיה מהצלחתם וגבורתם על שונאיהם וכבושם הארצות, ומה שנגלה להם
מהמטמונים, ומה שהגיע אליו חילם מן הריבוי עד מאות אלפים, עם אהבתם בתורה
והיכספם אל בית המקדש, עד שהקימו תבנית המשכן אשר עשה משה, והיו מכבדים
אזרחי ישראל ומתברכים בהם, כאשר נזכר בספריהם.
וכאשר למד המלך התורה וספרי הנביאים, לקח החבר ההוא לרב, והיה שואל אותו
שאלות על הלשון העברית. ותחילת מה ששאל אותו על השמות והמידות, המיוחסות
אל הבורא יתברך, ומה שנראה בקצתם מן ההגשמה, עם הרחקת הדבר ההוא אצל
השכל, וכן מרחקת אותו התורה בביאור.
שמות הבורא לסוגיהם
ב. אמר החבר: שמות הבורא, חוץ מהשם המפורש, הם מידות ותבניות טפלות לו
נלקחות מהפעליות הברואים לו כפי גזירותיו ומעשיו. נקרא 'רחום' כשהוא מתקן
עניין מי שהיו בני אדם מרחמים עליו לרוע עניינו. ומייחסים אל הבורא
הרחמים והחנינה, ואמיתתם אצלנו חלישות הנפש והמיית הטבע, ואין זה ראוי לו
יתברך. אבל אמנם הוא שופט צדק גוזר ריש על אדם אחד, ועושר על אדם אחר,
מבלי שישתנה בעצמותו, ולא ירחם על אחד ולא יכעס על אחר.
ואנחנו רואים כזה בשופטי בני אדם, כששואלים אותם בדינין ודנין במה
שמחייבת התורה, ויהיו אנשים זוכים בדין ואחרים חייבים, והכל תלוי בדבר
השופט ודינו בלי השתנות בו שינוי. וכן השם: פעם יקרא 'אל רחום וחנון'
[שמות ל"ד ו], ופעם יקרא: 'אל קנוא ונוקם' [נחום א' ב]. והוא יתברך איננו
משתנה ממדה אל מידה.
שלושה סוגים במידות האלהות
וכללו של דבר:
כי המידות מתחלקות, זולתי השם המפורש יתברך, לשלושה חלקים: שתהיינה
מעשיות או טפליות או שולליות.
והמעשיות נלקחות מהמעשים הבאים ממנו באמצעים טבעיים, כמו מוריש ומעשיר,
משפיל אף מרומם [שמואל א' ב' ז] רחום וחנון [שמות ל"ד ו] קנוא ונוקם
[נחום א' ב] גיבור נדיב [תהילות כ"ד ה] והדומים להם.
והטפליות כמו: ברוך ומבורך, מהולל, קדוש, רם ונשא, נלקחות מרוממות
המדברים לו. ואלה אם הם רבות, אינם מחייבות לו ריבוי, ולא מוציאות אותו
מאחדות.
אבל השולליות, כמו חי ואחד וראשון ואחרון, סופר עליו באלה, כדי לשלול
ממנו הפכם. לא לקיים לו אלה על הדרך שאנחנו מבינים מהם, כי אין אנחנו
מבינים 'חיים', כי אם בהרגשה ותנועה, וכבר התעלה מהם. ואנחנו אומרים עליו
שהוא 'חי' - לשלול ממנו תואר המוות, מפני שמחשבת הלב קודמת, כי מי שאינו
חי - הוא מת, ולא יחויב זה אצל השכל. אך כבר תשלול מהזמן, דרך משל,
החיות, ולא יחויב שהוא מת, אחר שאין מדרכו קבול החיים והמות, כמו שלא
תחויב ממאמרך ש'האבן איננה חכמה', שתספר עליה שהיא כסילה.
וכאשר האבן פחותה משתקבל החכמה והכסילות, כן העצם האלוקי יתברך מרומם
מלקבל החיים והמות, כאשר איננו מקבל האור והחושך.
אבל אם ישאל השואל אותנו: הישנו העצם ההוא אור או חושך?
היינו אומרים על דרך העברה 'אור', מיראתנו שיקדים למחשבה שמה שאינו אור -
הוא חושך. אבל על האמת יש לנו לומר שאין מקבל האור והחושך אלא הגופות
הטבעיות, והעצם האלוקי איננו גוף, על כן לא יסופר באור אלא על דרך דמיון,
או כדי לשלול ממנו המידה הפחותה.
וכן לא יקבל החיים והמות אלא הגופות הטבעיות, והעצם האלוקי מרומם ונעלה
מהם. ואם יאמר 'חיים' - לא כחיותנו הוא כוונתנו, כי לא הבננו אנחנו מעולם
חיים כי אם חיינו וכאלו אנו אומרים לא נדע מה הוא.
ומה שאומר 'אל חי' ו'אלוקים חיים', הוא מידה כנגד מידת אלוקי העמים, שהם
אלוקים מתים, לא יהיה מהם מעשה.
ועל הדרך הזה נאמר 'אחד' - לשלול ממנו הריבוי, לא לקיים לו האחדות המובנת
אצלנו. כי האחד אצלנו, מה שנדבקו חלקיו זה בזה והתדמו. כאשר תאמר 'עצם
אחד' ו'יד אחת' ו'מים אחדים'. ותאמר בזמן על דרך הדמיון בגוף המתדבק,
'יום אחד' ו'שנה אחת'. והעצם האלוקי מרומם מהדביקה והפרידה, ונאמר אחד
לשלול הריבוי, וכן ראשון לשלול ההתאחדות, לא לקיים לו ההתחלה, וכן אחרון
לשלול ממנו הכיליון, ולא לקיים לו התכלה.
וכל המידות האלה אינם דבקות אל עצם כבודו ולא מתרבה בהם.
אבל המידות התלויות בשם המפורש יתברך, הם היצירות מבלי מיצועים טבעיים,
כמו "יוצר אור" ו"בורא חושך" "ועושה נפלאות גדולות לבדו" [תהילות קל"ו ד]
רוצה לומר בגזרתו וחפצו, מבלי מיצוע סיבה אחרת.
ואפשר שזה רצה באומרו: [שמות ו' ג] "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל
שדי" [שמות ב, ו], רוצה לומר, בדרך הכוח והניצחון, כמו שאמר: [תהילות ק"ה
י"ד] "לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים". ולא ברא להם מופת כאשר ברא
למשה, ועל כן אמר [שמות ו' ג] "ושמי ה' לא נודעתי להם", רוצה לומר ובשמי
ה', מפני שבי"ת באל שדי תשרת לשניהם.
ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות, שבורא העולם ברא את הדברים
ההם בריאה חדשה מכוונת, כמו מכות מצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן
וזולתם. לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב, אך מפני שהם רבים, והיה
הספק בלבבם. והאבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב, שאפילו לא היו פוגעים
כל ימותם כי אם רעה, לא הייתה אמונתם באלוקים נחלשת, ולא היו צריכים אל
כל זה. ונקרא אותו "חכם לבב", מפני שהוא עצם החכמה ואין החכמה מידה לו,
אבל "אמיץ כוח" מן המידות המעשיות.
מידות האלוהות הנראות גשמיות
ג. אמר הכוזרי: איך תעשה במידות שהם יותר גשמיות, כמו 'רואה' ו'שומע'
ו'מדבר' ו'כותב על הלוחות' ו'יורד על הר סיני' ו'שמח במעשיו' ו'מתעצב אל
לבו'?
ד. אמר החבר: הלא דימיתיו לך בשופט צדק, שאין חטאת במידותיו, ויוצא
מדיניו הצלחת עם וכבודם, ויקרא אוהבם ושמח בהם, וגוזר על אחרים בהריסת
בתיהם והחרים אותם, ויספרו עליו בהפך זה, שהוא מואס אותם וכועס עליהם,
ושהאוויר וכל הגופים נפעלים לרצונו ומצטיירים בדבורו כאשר הצטיירו השמים
והארץ, ונקרא כותב ומדבר. וכן מצטייר מן הגשם הדק הרוחני הנקרא רוח
הקודש, הצורות הרוחניות הנקראות כבוד ה', ונקרא על דרך העברה ה' בלבד,
כמו "וירד ה' על הר סיני" [שמות י"ט כ'].
ואנחנו עתידים להוסיף על העניין הזה ביאור כאשר נדבר על החכמות.
רצון ה'
ה. אמר הכוזרי: אמור שתהיה ניצול מכל המידות עד שלא נתחייב ריבוי, מה
יצילך ממידת החפץ, שאתה מיחס אותה אל הבורא, והפילוסוף מרחיק אותה ממנו?
ו. אמר החבר: כבר קרבנו אל ההצלה. אם לא יטען עלינו ביותר מהחפץ, נאמר
לו: אתה הפילוסוף, מה הדבר אשר שם אצלך השמים סובבים תמיד, והגלגל העליון
נושא הכל ואין מקום לו, ואין נטייה בתנועתו, וכדור הארץ מרכז עומד
באמצעיתו מבלי נטייה ולא סיבה, ושם סדר הכל על מה שהוא עליו מהכמות
והאיכות והתמונות. ולא תוכל להימלט מהודות בדבר ההוא, כי לא בראו הדברים
את עצמם ולא קצתם את קצתם. והדבר ההוא, שם האוויר מצטייר בשמע בעשרת
הדברים, ושם המכתב מצטייר חרות בלוחות, קרא אותו אתה חפץ או דיבור, או
כאשר תרצה.
כבוד ה'
ז. אמר הכוזרי: כבר התבאר לי סוד המידות, ונתגלה לי הבנת עניין כבוד ה'
ומלאכות ה' ושכינה, ושהם שמות נופלים על דברים נראים אצל הנביאים, כמו
שאמר עמוד ענן ואש אוכלת ועב וערפל, ואש ונוגה. וכאשר נאמר על האור בבוקר
ובערב וביום המעונן, כי האור "ניצוץ מן השמש", אע"פ שהיא נסתרת, ונאמר
שהאור והניצוץ מעצם השמש, ואינו כן, אך הגופות נפעלות בנכחם ויאורו בהם.
ח. אמר החבר: כן הכבוד, ניצוץ אור אלוקי, מועיל אצל עמו ובארצו.
ארץ ישראל - מקום נבחר
ט. אמר הכוזרי: מאמרך "אצל עמו" כבר התבאר לי, אבל מאמרך "ובארצו" קשה לקבלו.
י. אמר החבר: אל יקשה בעיניך שתתייחד ארץ בדבר מכל הארצות, ואתה רואה
מקום שמצליח בו צמח מבלתי צמח, ומוצא מבלעדי מוצא, וחיה מבלעדי חיה,
ומתייחדים יושביו בצורות ומידות מבלעדי זולתם ובמיצוע המזג. והנה עפ"י
המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה.
יא. אמר הכוזרי: אינני שומע על השוכנים בארץ ישראל יתרון על שאר אנשי העולם.
יב. אמר החבר: כן הרכם זה, שאתם אומרים שמצליח בו הכרם, אילו לא היו
נוטעים בו הגפנים ועובדים העבודה הראויה להם, לא היה עושה ענבים. והמעלה
המיוחדת הראשונה, היא לעם שהוא סגולה ולב כאשר זכרתי. ויש לארץ עזר בזה
עם המעשים והתורות התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם, אבל לא יתכן לסגולה
הזאת להגיע אל העניין האלוקי בבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם
בבלעדי ההר הזה.
יג. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה, וכבר ניבאו מאדם הראשוןדע, כי כל הנשמות
ורוחות ונפשות שבכל הנבראים בעה"ז, כלם כלולים ונתלים באדה"ר, כי הנה
אדה"ר היה כולל כל החמשה חלקים הנז"ל הנקרא ממטה למעלה נרנח"י הנמשכות מן
חמשה פרצופין, י"ס, הנקראים ממעלה למטה א"א ואו"א וזו"ן. ונתחיל לבאר
בחי' הנפש, וממנה תקיש אל הרוח ונשמה וכו'. דע, כי נפש אדה"ר כלולה ברמ"ח
איברים ושס"ה גידים, ומספר כלם הם תרי"ג. ונמצא היות נפש האדם כלולה
מתרי"ג שרשים. ואמנם כל אבר ואבר מרמ"ח איבריו, וכל גיד וגיד משס"ה
גידיו, יש לו פרצוף אחד שלם, כולל כל התרי"ג איברים וגידים שבו ממש. ולכן
כל אבר או גיד מהם, נקרא שרש אחד גדול ושלם. אמנם לפעמים ע"י העבירות
והפגמים, גורם שאלו התרי"ג הגדולים יתחלקו ויתפרדו עד ס' רבוא שרשים
קטנים, וגם הם נקראים שרשים ממש, אלא שהם קטנים ולא כראשונים. אבל יותר
מס' רבוא שרשים קטנים, אי אפשר להם להתחלק, כי אין גלגול יותר מס' רבוא.
כנזכר בתקונין תקון ס"ט. וכן עד"ז כל אבר ואבר, וכל גיד וגיד שבאדה"ר,
הנקרא שרש אחד גדול כנזכר, הנה הוא נחלק לתרי"ג נצוצות נשמות כנזכר,
ונקראים נצוצות גדולים, וכלם שרש אחד. ולפעמים ע"י הפגם יתחלקו גם הם לס'
רבוא נצוצות קטנים, באופן כי הם תרי"ג שרשים גדולים, ולא פחות מזה. אבל
אפשר להתחלק עד שעור ס' רבוא שרשים קטנים ולא יותר. ועד"ז בכל שרש
מהתרי"ג הגדולים יש בו נצוצות גדולים כמספר תרי"ג, ולא פחות. אבל יותר
אפשר להם להתחלק עד ס' רבוא נצוצות קטנים, ולא יותר. האמנם יותר מתרי"ג,
ועד ס' רבוא, אפשר שיתחלקו, עד עשרה אלפים, וכיוצא בזה עד ס' רבוא ולא
יותר. ודע כי, כל זה בחלק הנפש. וכן עד"ז כי יש שיתפרד עד אלף, ויש עד
אלפים, ויש ממש, הוא בחלק הרוח. וכן עד"ז בחלק הנשמה: ועד משה בארץ אחרת:
אברהם באור כשדים, ואחר כן יחזקאל ודניאל בבבל, וירמיה במצרים.
ארץ ישראל ונבואה
יד. אמר החבר: כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. הנה נתנבא
אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל מפניה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון
וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה.
אבל אדם הראשון, היא הייתה אדמתו ובה מת כאשר קבלנו, כי במערה ארבעה
זוגות: אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (ערובין נג.). והיא
הארץ הנקראת: "לפני ה'", הנאמר עליה: תמיד עיני ה' אלוקיך בה (דבר' יא,
יב); ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין בתחילה, ודע, כי קין והבל, הם
ב' כתפות אדה"ר, קין בשמאל, והבל בימין. ובחי' הכתף הזה, הוא אותו הפרק
והאבר המחבר את הזרוע עם הגוף, והוא דבוק ממש ומחובר בגוף, ונוטה מעט לצד
אחורי הגוף מלמעלה. וכיון שהדבר כן, נמצא כי קין והבל כל אחד מהם, נתחלקו
איבריו עד ס' רבוא נצוצות קטנים. וכל זה גרם להם חטאם הנודע, וז"ס מ"ש
בתקונין תקון ס"ט, כי מרע"ה הוא בקדמיתא הבל, ואתפשטותיה עד שתין רבוא,
ואתגלגלו נצוצותיו בכל דור ודור, בסוד דור הולך ודור בא, והבן זה:
ויש מעלה אחת לאלו השתי כתפות שבהם נתלים קין והבל, כי הנה מוח הנקרא
דעת, הנמשך בגוף דרך חוט השדרה, בתחלה נמשך דרך ב' כתפות אלו, ומשם יורד
עוד ונמשך עד היסוד, ומשם יוצאת טפת הזרע. ובהגיע טפת הזרע מן הכתף היסוד
נקרא היסוד כפת תמרים, והם אותיות כתף. גם בהתחבר יחד ב' הכתפות ביסוד,
שיורדת הטפה משניהם עד היסוד, אז כתיב שתי כתפות חוברות יהיו לו אל שני
קצותיו וחובר, כי אז מתחברים ביסוד. גם אז היסוד נאמר בו האלף לך שלמה,
כי שלמה שהוא היסוד הנקרא את בריתי שלום, ואז עולה למנין אלף, שהם
בגימטריא ב' פעמים כתף. האמנם כל כתף לבדו, הוא בגימטריא ת"ק, כמנין
אותיות הנעלמות במלוי שד"י כנודע:
ונבאר עתה ענין הכתף השמאלי של אדם, הנקרא שרש קין. דע, כי הנה הכתף הזה
נקרא אבר א' כנזכר, ונודע כי כל אבר כלול בשר וגידים ועצמות. ודע, כי אלו
הגידים שבכל אבר ואבר, אינם מכלל השס"ה גידים הידועים שאינם מכלל הרמ"ח
איברים, אבל הם העורקים הקטנים שבפרטות כל אבר ואבר. והנה אבר הכתף הזה,
בשלשה בחינותיו, שהם, בשר, וגידים, ועצמות, מתחלק עד ס' רבוא נצוצות
נשמות, הכלולות בפרצוף אחד שלם, מן הראש ועד העקבים. והנה העקב השמאלי
שבפרצוף ההוא, מתחלק ליותר מן תרי"ג נצוצות נשמות, ומכללם הם, נשמת חזקיה
מלך יהודה. ונשמת ר' עקיבא בן יוסף. ונשמת עקביא בן מהללאל. וכמו שיבאר
פרטיהם לקמן. ושלשלת יחוס נשמת השרש הזה. ואמנם בחי' טפת הזרע, הנמשכת
ממקום העקב הזה עד היסוד, לפעמים נעשת יעקב, ולפעמים נעשת עקביא בן
מהללאל, ולפעמים עקיבא, וכיוצא בזה:
ודע, כי כל בחינת העקב, היא המלכות שבאותו פרצוף, ולכן יש יכולת בכל
הנשמות שבעקב הזה, לעלות למעלה עד סוד המחשבה, בסוד נקבה תסובב גבר.
ולסבה זו זכה ר' עקיבא לעלות עד המחשבה, וכמו שרמזו רז"ל באמרם עליו,
שתוק, כך עלה במחשבה, והבן זה: כשרצו לדעת איזה מהם הרצוי להיות במקום
אדם וסגולתו ולבו, לנחול את הארץ ולהידבק בעניין האלוקי, ויהיה זולתו
כקליפה. ואירע מה שאירע מהריגת הבל ונשאר קין ערירי ונאמר: [בראשית ד'
ט"ז] ויצא קין מלפני ה', שיצא מגורש מהארץ הזאת שבה היו, והיה נע ונד
בארץ. וכן נאמר ביונה: [יונה א' ג] ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'. לא
ברח כי אם ממקום הנבואה, והשיב אותו האלוקים ממעי הדגה ונבא בה.
שרש שת בן אדה"ר, שת, נחשון בן עמינדב, רב שמעיא חסידא, הנזכר בזוהר פרשת
בלק, שמעון העמסוני, יהודה בן תימא:
שרש תרח אבי אברהם, תרח, איוב, אבידן בימי רבינו הקדוש, איבו, מצד הנפש.
אבימי מצד הרוח, נחום איש גם זו, מצד הנשמה:וכאשר נולד שת בדמות אדם כמו
שאמר: ויולד בדמותו כצלמו
שרש זיהרא עילאה דאדה"ר, זיהרא עילאה דאדם, חנוך, יוסף, יהושע ן' נון,
אחיה השילוני, אלישע הנביא, יהושע בן פרחיא, ר' יהושע בן חנניא, ר'
ישמעאל בן אלישע כ"ג מצד הרוח, אלישע אביו מצד הנפש. ר' יוסי בן קסמא, ר'
חנינא בן חכינאי, יערשיה בספר דברי הימים, ר' הושעיא רבה, ר' הושעיא
זעירא דמן חברייא, רב הושעיא, ריב"ל, רב יחזקאל אבי רב יהודה, רב יימר בר
שלמיא, שבחת בריה דרבינא, רב חנינא סבא, רב עינא סבא, רב עוירא סבא. רב
יהודאי גאון, רב שר שלום גאון, רבינו ישעיה הראשון והאחרון:שרש אחר, חושי
הארכי, הושע בן בארי, ר' חנינא בן דוסא, ר' יוסי בר יעקב, אחד מחבירי
רשב"י באדרת נשא. ר' פנחס בן יאיר, ר' חנינא בן עקשיא, ר' אפס, ר' יוחנן,
עולא, רפרם בר פפא, יהודה אבי ר' שמעון בן פזי, ר' אחא מדפתי, מר זוטרא
האחרון, רבינו סעדיא גאון, הריטב"א, הרשב"ץ, המכונה דודאן. הר"י דילאון
הספרדי:[בראשית ה' ג] היה במקום הבל, כמו שאמר: [בראשית ד' כ"ה] כי שת לי
אלוקים זרע אחר, והיה ראוי שיקרא בן אלוקים כאדם. וזכה לארץ ההיא, שהיא
מדרגה למטה מגן עדן. ועליה נתקנאו יצחק וישמעאל, ונדחה ישמעאל כקליפה,
אע"פ שנאמר בו: [בראשית י"ז כ] הנה ברכתי אותו במאד מאד, בטובה העולמית.
ונאמר ליצחק אחרי כן: ואת בריתי אקים את יצחק [בראשית י"ז כ"א] רוצה לומר
הידבקו בעניין האלוקי והטובה בעולם הבא. ואין לישמעאל ברית ולא לעשו, ואם
הצליחו.גם הרמב"ם ז"ל שחבר ספר היד הנקרא משנה תורה, והרמב"ן ז"ל, שרשם
הוא בשתי פאות ז"א בדיקנא דיליה, בתקון האחד הנקרא א"ל, וכבר נתבאר
אצלינו, כי הפאה נקרא א"ל, והוא סוד אל שדי, שהוא בגימטריא משה, ולכן ב'
הפוסקים האלה נקראו משה. אמנם הרמב"ם הוא מן פאה השמאלית ולכן לא זכה
לידע חכמת הזהר, אבל הרמב"ן ז"ל הוא מן פאה הימנית. ולכן זכה אליה כנודע.
ולפי שנודע, כי א"ל הנזכר הוא קוצין תקיפין אשר שם, שהיא בחי' המלכות,
ושם מקור הדינים, לפי שהם בחינת שערות וקוצין תקיפין, ועוד כי הם בחינת
המלכות כנזכר, אשר עליהם נאמר ואל זועם בכל יום, ולכן אפילו הר"ם בן
נחמני ז"ל, שהוא מפאה הימנית, לא זכה אל חכמה זו אלא בזקנותו, כנזכר
בספרים,והנה מעבר לאתר הניווט של התנך הרעייון בכאן הוא בירור השיטות
הפילוסופיות בשלשת הספרים ומקום הקבלתם לספר האמונות והדעות כך שימצא
לשלשתם מקור ומכאן אפשר להתחקות עד מקורותיהם בתלמוד,ומן התלמוד
לתנ''ך,ומן התנך ימצאו מקורות באופן דומה ,לכלל התרבויות כך שנוסף לנו
עניין אנתרפולוגי ,ואם תתבונן בכאן אולי תוכל לעמוד על תוכנית המיתאר
להתחקות כלל השיטות ,שיש כאן קטעים מב' ספרים שונים וכללות השיטה השיכת
לעניין התחקות השיטות עד התלמודיות והתנכיות שזכרנו הנה רובם נזכרו
כברואלו הם הנז' בארבעה ועשרים, קין. קינן. מהללאל. יובל. יבל. למך.
יששכר. שלה בן יהודה. יתרו. נדב. אביהוא. נחשון בן עמינדב. נתנאל בן
צוער. קרח. דתן. אבירם. פינחס. עתניאל בן קנז. כרמי אבי עכן. שמגר בן
ענת. שמשון. אלקנה. שמואל הנביא. אביה בן שמואל. חבר הקיני. יעל אשת חבר
הקיני. אפלל. ססמי חבר אבי סוכו. ישבח אבי איש תמוע. ישוב. לחם. ישי אבי
דוד. אבישי בן צרויה. שמעה אחי דוד. דואג. ואחתופל. אביה בן רחבעם. אליהו
הנביא. אלישע הנביא. יונה בן אמיתי. חיאל בית האלי. נבות היזרעאלי. מיכה
המורשתי. נחום האלקושי. חזקיהו מלך יהודה. מנשה בן חזקיהו. אוריה הכהן.
זכריהו בן יברכיהו. יחזקאל הנביא. אליהו בן ברכאל הבוזי. חנניה חבר
דניאל. נדביה בן יכניה המלך. ענני בן אליועני:
ואלו הם מן כת התנאים, מתתיהו בן יוחנן כ"ג חשמונאי. יוסי בן יוחנן איש
ירושלים. נתאי הארבלי. עקביא בן מהללאל. ריב"ז. ר' עקיבא בן יוסף. ר'
יוסי הגלילי. יונתן בן הרכינס. חנניה בן חזקיה בן גוריון. אבא שאול. ר'
ישמעאל בן אלישע כ"ג. ר' גמליאל. ר' נהוראי סבא בס"ה בפרשת תצוה. רב ייבא
סבא דמשפטים. ר' חוצפית התורגמן. ר' יהודה בן אלעאי. ר' יוסי בן משולם
קהלא קדישא. ר' אחאי בר ישעיה. גם אחד מחבירי רשב"י שנמצאו באדרא רבא
דנשא, ולא רצה מורי ז"ל לגלותו, ולא ידעתי הטעם. גם יש קצת תנאים אחרים
שיש להם אחיזה בשרש קין, ולא נתבאר לי מה ענין אחיזה זו, ואלו הם, ר'
שמעיא חסידא, של פרשת בלק, רבו של ההוא ינוקא. ר' צדוק הכהן. ר' קסמא
אביו של ר' יוסי בן קסמא. ר' כרוספדאי חמיד לבא, בפרשת שלח לך בס"ה ובספר
התקונין:
ואלו הם האמוראים, רב הונא ריש גלותא דבבל בזמן רבינו הקדוש, שהעלו את
ארונו לא"י, במערת ר' חייא בטבריא. יהודה וחזקיה בני ר' חייא. ר' לוי בר
סיסי. ר' שמעון בן יהוצדק. ר' צדוק תלמידו של רבינו הקדוש. ר' ירמיה בר
אבא בימי רב. עולא בר קושב בימי ריב"ל. ר' שילא שנעשה לו הנס בפרק הרואה
במסכת ברכות. רב ייבא סבא אמורא, תלמיד רב, והוא אביו של רב חנא, וחמיו
של אשיאן בן נדבך. פינחס אחי שמואל. ר' מיאשא בזמן ר' יוחנן. ר' ייסא
אמורא, והוא ר' אסי הכהן. ר' חלקיה בר אבא. ר' שמן בר אבא. ר' עקיבא
האמורא. מר עוקבא. ר' זריקא. רב סחורה. אביי. רב ביבי בר אביי. רמי בר
חמא. רמי בר יחזקאל. רב דימי מנהרדעא. רב נחומי. רב משרשיה. נתן דצוציתא
ריש גלותא. רב שמואל בר שילת. רב. ימר. ר' אבין נגרא. ר' תנחום דמן נוי.
רב ייבא אבי רב סמא. ורב ספרא בימי רבינא. רמי בר תמרי. רפרם בר פפא. ר'
זעירא בר הלל. רב זעירי מדהבת. רבין ורב דימי דסלקו מארץ ישראל לבבל. רב
חנא בגדתאה. ר' חייא מדפתי. רב שישא בריה דרב אידי. איו. אבדימי באלה רב
יהודה הנדואה. רב מלכיו. רב חמא בר בוזי. יהושע בר זרנוקי, הנקרא בגמרא
חייא בר זרנוקי והוא שבוש. שבחת בריה דרבינא. רב טביומי. שבתי אוצר פירי,
הוא אחד מן הקליפות שבשרש זה של קין:
ואלו הם רבנן סבוראי, רב אחאי. רבא מפמבדיתא. ואלו הם גאונים, ר' אחא
משבחא גאון. ר' דוסתאי גאון. ר' צמח גאון הא' בנו של רב פלטוי גאון. רב
נהילאי גאון הראשון:
ואלו הם פוסקים, הרשב"א. רבינו אהרן נכדו של ר' זרחיה הלוי. דון וידאל די
טולושא שחבר מגיד משנה. ה"ר יוסף קארו בעל ספר בית יוסף והשלחן ערוך:
ועל הארץ הזאת נפלה הקנאה בין יעקב ועשו בבכורה ובברכה, עד שנדחה עשו עם
חזקתו מפני יעקב עם חולשתו. ונבואת ירמיה במצרים, בה ובעבורה. וכן נבואת
משה ואהרן ומרים בפארן, כי סיני ופארן מגבול ארץ כנען, מפני שהם מן ים
סוף. כמו שאמר יתברך [שמות כ"ג ל"א] ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים
וממדבר עד הנהר. ומדבר, הוא מדבר פארן, והוא הנאמר בו: [דברים א' י"ט]
המדבר הגדול והנורא ההוא, כי הוא גבולה הדרומי; והנהר הוא נהר פרת גבולה
הצפוני, ובהם המזבחות שהיו לאבות אשר נענו בהם באש העליונה והאור האלוקי.
וכבר הייתה עקדת יצחק אבינו בהר שלא היה בו ישוב, הוא הר המוריה. ונתגלה
הדבר בימי דוד כשהיה מיושב, כי הוא המקום המיוחד המוכן לשכינה, וארוונה
היבוסי עובד וחורש בו [שמואל ב' כ"ד י"ח] כמו שכתוב: [בראשית כ"ב י"ד]
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. וביאר בדברי הימים [דברי הימים ב' ג'
א] כי בית המקדש בנוי בהר המוריה.
ושם, מבלי ספק, המקומות שראויים להיקרא 'שערי השמים' (בראש' כח, יז). הלא
תראה יעקב אבינו, שלא תלה המראות אשר ראה, לא בזכות נפשו ולא באמונתו ובר
לבבו, אבל תלה אותם במקום, כמו שאמר: [בראשית כ"ה יז] ויירא ויאמר מה
נורא המקום הזה, ועליו אמר קודם לזה: ויפגע במקום, רוצה לומר המקום
המיוחד.
והלא תראה כי הועתק אברהם מארצו כאשר הצליח והיה ראוי להידבק בעניין
האלוקי, והיה לב הסגולה ההיא, וההעתק היה אל המקום אשר בו תיגמר השלמתו.
כאשר ימצא עובד האדמה אילן שפריו טוב במדבר, ומעתיקו אל אדמה נעבדת
מטבעה, שיצליח בה בשורש ההוא, ומגדלו שם, וישוב פרדסי אחר שהיה מדברי,
וירבה - אחר שהיה מעט, שלא היה נמצא אלא בעת שיזדמן ובמקום שיזדמן. וכן
שבה הנבואה בזרעו בארץ כנען, רבו אנשיה כל ימי עומדם בארץ כנען, עם
העניינים העוזרים מהטהרות והעבודות והקורבנות, כל שכן בהימצא השכינה.
והעניין האלוקי, כמו צופה למי שראוי להידבק בו, שיהיה לו לאלוקים, כמו
הנביאים והחסידים, כאשר השכל צופה למי שנשלמו טבעיו ונשתווה נפשו
ומידותיו שיחול בו על השלמות כפילוסופים, וכמו שהנפש צופה למי שנשלמו
כוחותיו הטבעיים השלמה מזומנת למעלה יתירה, ותחול בו כבעלי חיים, וכמו
שהטבע צופה למזג השוה באיכויותיו שיחול בו ויהיה צמח.
מעלות הארץ
טו. אמר הכוזרי: אלה כללי החכמה שצריכים לפרוט, ואין זה עתה מקומו, ואחר
זה אשאל אותך עליהם במקום החכמה. והשלם עתה דבריך בסיפור מעלות ארץ
ישראל.
טז. אמר החבר: הייתה מועמדת להישיר כל העולם, מוכנת לשבטי בני ישראל מעת
הפרד הלשונות, כמו שנאמר: [דברים ל"ב ח] בהנחל עליון גוים, ולא נתכן
לאברהם שידבק בעניין האלוקי, ושיכרות עמו הברית, אלא אחר שהיה בארץ הזאת
במעמד בין הבתרים.
ומה תאמר בהמון סגולה, היו ראויים להיקרא עם ה' בארץ מיוחדת, נקראת
[שמואל א' כ"ו י"ט] נחלת ה', ובעתים קבועים ממנו יתברך, לא מהסכמה עליהם,
ולא נלקחת מחכמת הכוכבים ולא מזולתה, נקראו: מועדי ה' [ויקרא כ"ג ב],
בטהרות ועבודות ודברים ומעשים משוערים מאצלו יתברך, נקראים: מלאכת ה'
ועבודת ה'.
יז. אמר הכוזרי: בסדר הזה ראוי שיראה כבוד ה' לאומה הנקראת עם ה'.
יח. אמר החבר: הלא תראה איך קבלה הארץ שבתות, כמו שאמר: [ויקרא כ"ה ו]
שבת הארץ, ושבתה הארץ שבת לה' [ויקרא כ"ה ב] ולא נתן רשות למוכרה
לצמיתות, כמו שאמר: [ויקרא כ"ה כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ.
ודע, כי שבתות ה' ומועדי ה' אמנם הם תלויים בנחלת ה'.
יט. אמר הכוזרי: הלא תחילת קביעות הימים מן הצין, מפני שהוא תחילת המזרח ליישוב.
קו התאריך לפי ארץ ישראל
כ. אמר החבר: והלא התחלת השבת אינה כי אם מסיני, ומאלוש קודם לכן, שירד
המן בו תחילה. ואין השבת נכנס אלא על מי שבא עליו השמש אחר סיני על
המדרגה עד אחרית המערב, ואח"כ עד אשר תחת לארץ, ואחר כך עד הצין אשר הוא
מזרח הישוב. ויקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ
ישראל באמצע לישוב, וכאשר בא השמש לארץ ישראל, הוא חצי הלילה בצין; וחצי
היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין. וזה הוא סוד הקבוע אשר הוא נבנה על
שמונה עשרה שעות, כמו שאמרו: נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת
החמה, והכוונה היא לארץ ישראל שהיא מקום התורה.
והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת, וממנו תחילת המניין סמוך לששת
ימי בראשית, והתחיל אדם לקרוא שם לימים, וכל אשר נושבה הארץ ורבו בני אדם
היו סופרים הימים כאשר יסד אותם אדם, ועל כן לא יחלקו בני אדם בשבעת ימי
השבוע. ואל תטען עלי באלו שהתחילו מחצות יום סוף הישוב במערב, והוא בוא
השמש בארץ ישראל, ובו נברא האור הראשון ואחר כך השמש, מפני שהיה אור ובא
לעתו והיה לילה לישוב, והלך הסדר להקדים הלילה על היום, כמו שאמר: ויהי
ערב ויהי בקר (בראש' א, ה), וכן הזהירה התורה: מערב עד ערב תשבתו שבתכם
(ויק' כג, לב).
ואל תטען עלי באלה התוכנים המביטים, גונבי החכמה, ולא הייתה כוונתם לגנוב
אבל מצאו חכמות מסופקות מעת שנפסקה הנבואה, והתחכמו משכלם וחיברו חיבורים
אשר נתנה סברתם. ומכלל זה ששמו הצין תחילה לימים בהפך התורה. לא בהפך
גמור, מפני שהם מסכימים עם אנשי התורה בתחילת היום שהוא מהצין, אך
המחלוקת שבינינו ובינם בהקדימנו הלילה על היום.
וצריך שתהיינה השמונה עשרה שעות עיקר בקריאת ימי השבוע, מפני שארץ ישראל
שהיא מקום התחלה לקריאת שמות הימים, בינה ובין השמש, בעת שהוחל לקרוא בשם
- שש שעות. ואיננו זז להתמיד שם השבת על הדמיון על היום אשר התחילה השמש
לסובב מסוף המערב, וראה אותה אדם שוקעת והוא בארץ ישראל וקרא תחילת השבת,
עד שהגיעה אל עומת ראשו אחר שמונה עשרה שעות והייתה ערב לתחילת הצין,
ונקרא שם תחילת השבת, והיה סוף גדרי הקריאה, מפני שמה שיש אחריו אמנם הוא
נקרא בשהוא מזרח למקום שממנו מתחילים הימים, ואין להימלט ממקום משתתף
שתהיה תחילת מזרחו אחרית מערבו, והוא לארץ ישראל תחילת הישוב.
ואין זה בדין התורה לבד, אבל בדין הטבע גם כן. כי לא יתכן שיהיו הימים
השבועיים נקראים בשם אחד בעצמו לישוב כולו, אלא אם נקבע מקום שיהיה תחלה
לקריאה, ומקום [לקריאה] מתקרב, שלא יהיה קצתו מזרח לקצתו, אבל קצתו מזרח
גמור וקצתו מערב גמור. ואם לאו לא תשלם לימים קריאת שם ידוע, מפני שכל
מקום מסיבוב אמצע הארץ מזרח ומערב יחד, ותהיה הצין מזרח לארץ ישראל ומערב
לתחתית הארץ, ותחתית הארץ מזרח לצין ומערב למערב, והמערב מזרח לתחתית
הארץ ומערב לארץ ישראל. ואין מזרח ואין מערב ולא תחילה ולא סוף ולא שמות
ידועים לימים. והסדר הנזכר נתן שמות ידועים לימים והתחיל מארץ ישראל, אך
לקריאת השם רוחב עכ"פ, מפני שלא יתכן לזכור מקומות כל נקודה ונקודה
מהארץ, כי בירושלים עצמה מזרחים ומערבים רבים, ושמזרח ציון דרך משל איננו
מזרח בית המקדש ועיגולי אופקיהם משונים על דרך האמת אשר לא ישיגום
החושים, כל שכן דמשק מירושלים. ואי אפשר שלא נאמר ששבת דמשק קודם שבת
ירושלים, ושבת ירושלים קודם שבת מצרים. ועכ"פ נודה ברוחב. והרוחב אשר
נחלקים בו הקטרים בקריאת יום בעצמו הוא י"ח שעות, לא פחות ולא יותר,
קוראים אנשי הקוטר הזה בשם שבת, וכבר יצאו אנשי קוטר אחר מן השבת קוטר
אחר קוטר, עד שתשלמנה שמונה עשרה שעות מן העת שהתחילה בו קריאת השבת, עד
שתהיה השמש לעומת ראש ארץ ישראל, ותסתלק הקריאה מהיום ההוא, ולא יישאר
אדם שיקרא היום ההוא שבת, אבל מתחיל בקריאת שם שאחר.
ועל כן אמרו: "נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה", כאילו אמר
נולד קודם חצות יום שבת בירושלים, בידוע שראה ביום שבת סמוך לשקיעת החמה,
והוא ששם יום השבת התמיד שמנה עשרה שעות אחרי שנפסקה קריאת מקום ההתחלה,
עד ששבה השמש לעומת ראש ארץ ישראל אחר יום ולילה, והתחיל להראות הירח למי
שהיה בתחילת הצין בשבת בערב. והסכים עם מה שאמרו רבותינו "שצריך שיהיה
לילה ויום מן החדש". וכבר נסתלק שם השבת מן הישוב והתחיל יום ראשון, אע"פ
שיושבי ארץ ישראל יצאו משם יום השבת ושבו בתוך יום ראשון, כי אמנם הכוונה
השם השביעי הפושט בכל הישוב, שיאמר למי שהיה בצין ולמי שהיה במערב באיזה
יום קבעתם ראש השנה? ואמרו יום השבת על הדמיון, אע"פ שאחד מהם כבר היה
יוצא מהמועד, כשהיה האחד במועד כפי מקומות מארץ ישראל, אבל בקריאת ימי
השבוע היה להם המועד ביום אחד בעצמו.
והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', עם מה שקראתו,
מאשר נקראת הר קדשו [תהילות ב' ו] והדום רגליו [תהילות צ"ט ה] ושער השמים
[בראשית כ"ה יז] וכי מציון תצא תורה [ישעיהו ב' ג].
ומה שהיה מזריזות האבות לדור בה, והיא בידי עובדי עבודה זרה, והכספם לה,
והעלותם עצמותם אליה כיעקב [בראשית מ"ז ל] ויוסף [בראשית נ' כה] ותחינת
משה לראותה, ונמנעה ממנו והיה קצף, והראתה לו מראש הפסגה והיה חסד; ומה
שהיה מבקשת האומות פרס והודו ויוון וזולתם להקריב עליהם ולהתפלל בעדם
בבית ההוא הנכבד; ומה שהוציאו ממונם על המקום ההוא, ואם היו מחזיקים
בחוקים אחרים, מפני שלא קבל אותם הנימוס האמיתי; ומה שהם מרוממים אותו עם
העדר הראות השכינה עליו; ושכל האומות חוגגים אליו ומתאווים לו זולתנו,
מפני גלותנו ולחצנו.
וממה שזכרו רבותינו ממעלתם, יארך סיפורו.
כא. אמר הכוזרי: השמיעני קצת מה שיזדמן לך מדבריהם.
מעלות הארץ בדברי חז"ל
כב. אמר החבר: ממה שאמרו בעניין זה: הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל
מורידין, ודנו האישה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא
בכתובה (כתובות ק:), והפכו כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו בארץ,
שיוציא ויתן כתובה.
ואמרו:
"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחוצה לארץ
אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שאיש לו אלוה, וכל
הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לו אלוה" (כתובות תוס' ע"ז פ"ה).
וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד
אלוקים אחרים" [שמואל א' כ"ו י"ט] יש לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ כאילו
עובד אלוקים אחרים.
וכבר שמו לארץ מצרים מעלה על שאר הארצות האחרות, ושפטו על זולתה מקל וחומר, ואמרו:
"ומה מצרים שנכרתה עליה ברית אסור, שאר ארצות לא כל שכן" (ספרי וילקוט שופטים).
ואמרו:
"כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", ומשבחים מי שמת בה יותר ממי
שנשוא אליה מת, ממה שאמרו. "אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מיתה"
(כתו' קיא).
אבל אמרו במי שהיה יכול לדור בה ולא דר בה וצווה לשאת אותו אליה לאחר
מותו: בחייכם ונחלתי שמתם לתועבה, ובמיתתכם ותבואו ותטמאו את ארצי"
(ירוש' סוף כלאים).
והיה מהקפדת רבי חנינא כאשר שאלו אותו אם מותר שילך פלוני לחוצה לארץ
לייבם אשת אחיו, שאמר: "אחיו נשא ע"א ומת ברוך המקום שעקרו והוא ירד
אחריו" כתו' קיא).
ושאסרו מכירת קרקע לנכרי (ע"ז יט:).
ושאסרו מכירת קורות הבית (ע"ז כא), והניחו חרב.
ושאמרו "אין דנין דיני קנסות אלא בארץ ישראל" (סנהד' יד.), וש"לא יצא
העבד לחוצה לארץ" (גיטין מג), וזולת זה הרבה.
ועוד אמרו: "אווירא דארץ ישראל מחכים" (גיטין מד).
ומאהבתם אותה אמרו: "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן
העולם הבא" (כתו' קיא.).
ואמר רבי זירא למין שרצה לעבור עמו בנהר מבלי מקום מעבר, מתאוותו לעבור
בארץ ישראל: "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו ליה מי יימר דזכינא ליה" (כתו'
קיב.).
מדוע אינך עולה לארץ ישראל?
כג. אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובות תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום
הזה ותשמינו בית חייך ומותך, ואתה אומר: "רחם על ציון כי היא בית חיינו",
ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה
באורך תת"ק שנה, היה מן הדין שתכסופנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה, כאשר
יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים.
וכבר הסכימו כל האומות על זה:
הנוצרים אומרים: שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותן אל השמים.
והישמעאלים אומרים: כי היא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהיא מקום מעמד
יום הדין, והוא לכל מקום כוונה וחג.
אני רואה, שהשתחוותך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו
אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות
בה יותר משהיו אזרחים במקומותם. כל זה עם שלא הייתה בעת ההיא נראית
השכינה בה, אבל הייתה מלאה זימה ועבודה זרה, ועם כל זה לא הייתה להם
תאווה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצוות האלוקים, והיו
מבקשים לנשוא עצמותם אליה.
הובשתני מלך כוזר
כד. אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה
שיעדנו בו האלוקים בבית שני, כמה שאמר: [זכריה ב' י"ד] "רני ושמחי בת
ציון", כי כבר היה העניין האלוקי מזומן לחול כאשר בתחילה אלו היו מסכימים
כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים
בגלות ובעבודה, שלא ייפרדו ממשכנותיהם וענייניהם.
ושמא על זה אמר שלמה: [שיר השירים ה' ב] 'אני ישנה ולבי ער', כינה הגלות
בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. 'קול דודי דופק', קריאת האלוקים
לשוב. 'שראשי נמלא טל', על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: 'פשטתי
את כתנתי', על עצלותם לשוב. 'דודי שלח ידו מן החור', על עזרא שהיה פוצר
בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ואמרו כשל
כוח הסבל (נחמיה ד, ד) ונתן להם במצפון לבם, ובאו העניינים מקוצרים מפני
קיצורם, כי העניין האלוקי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו, אם מעט
- מעט ואם הרבה - הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלוקי אבותינו בלבב
שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים.
ואין דיבורנו 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדום רגליו', ו'המחזיר שכינתו
לציון' וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר והדומה לו , שאין אנחנו חושבים על מה
שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר. ואלו דברי בעל חובות הלבבות
[חתימה]
וראיתי לחתום פתיחת הספר הזה במשל נאה יזרז אותך לעמוד על עניינו, ויעירך
לדעת מעלת המין הזה מן המצוות משאריתן, ומעלת שאר החכמות הטבעיות
והמוסריות והדבריות מחכמת התורה. והבינהו בקראך אותו, והשיבהו ברעיוניך,
תמצא מה שאתה חפץ בעזרת השם.
והוא, שאחד מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי, לבחון בהם את דעתם.
הזריז מהם והנלבב שבהם, בחר מחלקו הטוב שהיה בו, ומן השאר גם כן בחר הטוב
שבו, ועשה מחלקו שלושה מינים: טוב ובינוני ופחות.
ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו, ועשה ממנו אצל האומנים
הבקיאים בגדי חופש מגוונים שונים זה מזה, וצבעונים שאינם דומים זה לזה,
וילבשם לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם.
והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו,
ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים, וימהר ליהנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב
וכדומה לו.
וכשהגיע הדבר אל המלך, רצה את מעשה הזריז הנלבב, והקריבו אליו והעלהו אל
מעלת אנשי סגולתו. וירע בעיניו מעשה הכסיל ויגרשהו והרחיקו אל שוממות
ארצותיו, והשכינו עם אנשי קצפו.
וכן האלוהים יתברך נתן ספר תורתו האמת לעבדיו לבחון אותם. והמשכיל הפקח
כשהוא קורא אותו ויבינהו הבנה ברורה יחלקהו לשלושה חלקים:
האחד מהם לדעת העניינים הדקים הרוחניים אשר הם מחכמת המצפון כחובות
הלבבות ומוסרי הנפשות, ויחייב את נפשו לעשותם תדיר.
ואחרי כן יברור ממנו חלק שני והיא חכמת חובות האברים בזמנם ובמקומם.
ואחר כך ישמש בחלק השלישי בענייני דברי הימים לדעת כיתות בני אדם
ותולדותם על סדר הדורות שעברו, ומה שאירע מן הדברים והחידות בימים
קדמונים, וישמש בכל עניין ממנו בזמנו ובמקומו וכראוי לו כפי הצורך אליו,
ויעזר על השתמשו בכל אחד מהם בחכמת השימוש ובחכמת המופת, ובחכמת הדיבור
שמהם תהיינה ההקדמות לחכמת האלוהית.
כי מי שאינו בקי מהם, אינו מכיר סימני חכמת הבורא בבריאותיו, ולא ידע
עניני גופו, כל שכן זולתו, כאשר זימן העבד הזריז כלי בעלי המלאכות להשלים
מה שכוון לעשותו מן המשי של המלך. והפתי הנמהר, בעומדו על ספר האלוהים,
הוא משמש בו לדעת חידות הראשונים ודברי הקדמונים, וימהר ליהנות בו
בענייני העולם, ויביא ראיה ממנו לרדוף אחרי התאווה ולהניח דרך הפרישות,
ולעשות כרצון איש ואיש, וללכת אחרי רצון כל מין ומין מבני האדם כדעתם
וכחפצם.
והוא כמו שאמר הכתוב (משלי ה) הוא ימות באין מוסר, וברוב אולתו ישגה.
בחן אחי המשל הזה, והשיבהו אל מחשבתך, והתבונן מספר תורת אלוהיך מה
שהעירותיך עליו, והעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבנו סעדיה זיכרונם
לברכה, שהמה מאירים השכל ומחדדים הבינה, ומורים הפתי ומזרזים העצל.
והאלוהים יורנו דרך עבודתו, כאשר שאל ממנו משיחו: (תהילים טז) תודיעני
אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח:
וזאת הסדרת שערי הספר הזה על סדריהם:
השער הראשון בביאור אופני חיוב יחוד האל בלב שלם.
השער השני בביאור אופני הבחינה בברואים ורב טוב האלוהים עליהם.
השער השלישי בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלוהים עלינו.
השער הרביעי בביאור אופני חיוב הביטחון באלוהים יתברך לבדו.
השער החמישי בביאור אופני חיוב היות כל מעשינו מיוחדים לשמו ולהיזהר מן החונף.
השער השישי בביאור אופני חיוב הכניעה והשפלות מפניו.
השער השביעי בביאור אופני חיוב התשובה וגבולותיה והדברים התלוים בה.
השער השמיני בביאור אופני חיוב חשבון האדם עם נפשו לאל יתברך.
השער התשיעי בביאור אופני חיוב הפרישות מה שראוי לנו ממנה.
השער העשירי בביאור אופני חיוב אהבת האלוהים ומעלותיה.
ותדע שביסוד חיבור חובות הלבבות לא משמע חילוק דת זו או אחרת אלא מחיוב
השכל הישר [שילוב הקבלה עם העיון]
אבל אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על בירור מה שקבלת מהחכמים
בשם הנביאים משורשי הדת וקוטבי המעשים - אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד
על העניין, ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד. ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה
כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך.
וזה יתבאר משני פנים:
אחד מהם ממה שאמר הכתוב (דברים יז) כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם
בין דין לדין, וגומר, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, וגומר. וכשאתה
מסתכל במה שכולל הפסוק הראשון מענייני הדינים, תמצאם דברים שצריכים לפרוט
אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה, לא בדרך אותות השכל.
הלא תראה, שלא הזכיר בכללם עניין מן העניינים אשר יושגו מצד השכל. כי לא
אמר: כשתסתפק בעניין הייחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמידותיו, ובשורש
משורשי הדת בעבודת המקום, ובטוח עליו והיכנע לפניו, וייחד המעשה לשמו,
ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד וענייני התשובה מן העבירות, ולירוא
ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו, והדומה
לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה
והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד.
אבל אמר: שתשוב על דעתך, ותשמש בשכלך במה שדומה לזה אחר שתעמוד עליו מצד
הקבלה, שהיא כוללת כל מצות התורה ושורשיהן ופרקיהם, ותחקור עליו בשכלך
ותבונתך ושיקול דעתך, עד שיתברר לך האמת ויידחה השקר.
כדכתיב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.
וכן אומר במה שנוכל לעמוד על בירורו מדרך השכל, כמו שאמרו רבותינו
זיכרונם לברכה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו
יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מפני שדעת עניין הייחוד כענף מן הדברים
שיובנו בדרך השכל. וכיון שיתחייב בו - יתחייב בכולם.
והשני ממה שאמר הכתוב (ישעיה מ) הלוא ידעת אם לא שמעת וגו'. אמר 'הלוא
ידעת', על הידיעה שהיא מצד הראייה. ואמר 'הלא שמעת' - על דרך הקבלה
והסמך.
וכן אמר (שם) הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם. הקדים הידיעה מצד
הראייה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה.
וכן אמר משה רבנו (דברים לב) הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם וגו'...
זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך וגו'.
וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה - ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים
אליה תחלה - אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה, מי שיוכל לדעת בירורה בדרך
הראיות. ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל, ולהביא עליו ראיות במופת
ששיקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן.
[חקירת חכמת המצפון]
אמר המחבר: וכיון שעמדתי על חיוב מצות הלבבות, ושאנחנו חייבים בהם ממה
שזכרנו, וראיתי שהונחו ולא חובר בהם ספר מיוחד, והתבוננתי מה שהם בו אנשי
דורנו מקוצר דעתם להבינם כל שכן לעשותם ולהתעסק בהם, והיה מחסד האלוהים
עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון.
[הקדמונים עסקו בחובות עצמם ולא בדינים נדירים]
וראיתי במעשי קדמונינו זיכרונם לברכה, ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו
זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות
הנכריות הקשות. ושהשתדלותם הייתה בכללי הדינים, ולברר עניין איסור והיתר.
ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות ליבותם.
וכשהייתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא
בדרך הסברא, ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם
עליה קודם לכן, מפני שהיו ענייני העולם נקלים בעיניהם.
וכשהיו צריכים לפסוק את הדין בעניין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן
היסודות שקיבלו משם הנביאים עליהם השלום, היו פוסקים אותו על הדרך ההוא.
ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינם מן היסודות ההם, היו מעיינים בה
דרך סברתם.
ואם יסכימו כולם לדעת אחת, היו פוסקים.
ואם היו חולקים בדין, היו פוסקים כדעת הרוב.
כמו שאמרו על הסנהדרין: נשאלה שאלה לפניהם, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו
עומדים למניין. רבו המטהרין - טיהרו. רבו המטמאים טימאו.
ומעיקר שבידם: יחיד ורבים הלכה כרבים.
וחיברו במסכת אבות מוסרם ויושר מידותם המקובלות מהם כל איש בזמנו ובמקומו.
ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לברר
את מעשיהם. והוא מה שאמרו (תענית כד,א):
בשני דרב יהודה, כוליה תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן טובא.
ואילו רב יהודא כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא,
ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן - ליכא מאן דמשגח בן.
אמרי ליה: קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם,
אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם.
ואמרו (עבודה זרה יז,ב): אמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי
שאין לו אלוה. שנאמר (ד"ה ב טו) וימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת. אלא -
בתורה וגמילות חסדים.
והתברר לי, כי שורשי כל המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך, הם מיוסדים על
בר הלב וזך המצפון.
ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו.
כמו שאמר הכתוב (ישעיה א) גם כי תרבו תפלה וגו' רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו'.
ואומר (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.
ואומר (משלי כג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה.
ואמרו קדמונינו ז"ל בזה (ירושלמי ברכות א): אי יהבת לי לבך ועיניך אנא
ידע דאת דילי.
ואמר הכתוב (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'.
ואומר (מיכה ו) במה אקדם ה' אכף לאלוהי מרום האקדמנו בעולות וגו'. והייתה
התשובה: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך וגו'.
ואומר (ירמיה ס) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וגו'.
ופירוש עניין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכיי והכרת חסדיי,
להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן
הפסוקים הם ראיות על חיוב מצות הלבבות ומוסר הנפשות.
[מצוות הלבבות - היות תוכו כברו]
וצריך שתדע כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם, שיהיו גלויינו וצפונינו
שווים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה,
ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו, ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו.
והוא אשר יקראהו הכתוב תמים, באומרו (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך.
ואמר (בראשית ו) תמים היה בדורותיו.
ואמר (תהילים טו) הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו.
ואמר (שם קא) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי.
ואמר במי שאין תוכו כברו ( מלכים א יא) ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו.
ואמר (תהילים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו וגו'.
ומן הידוע, שכל מי שחולק קצתו על קצתו, ומכזיב קצתו את קצתו בדיבור או
במעשה, אין מאמינים בצידקו, ואין הנפשות מתיישבות על אמיתו. וכן אם יחלוק
גלוינו על נסתרנו, וכוונת לבבנו על דיבורנו, ותנועת אברינו על מצפונינו -
לא תהיה עבודתנו לאלוהינו שלמה, מפני שאינו מקבל ממנו עבודה מזויפת.
כמו שנאמר (ישעיה א) לא אוכל און ועצרה.
ואמר (שם סא) כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה.
ואמר (מלאכי א) וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכו'.
ואמר (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב וגו'.
ומפני זה תהיה מצווה אחת שקולה כמצות רבות כפי הלב והכוונה, ועבירה אחת
שקולה כעבירות רבות. ואפשר שתהיה המחשבה במצווה והכוסף לעשותה מירא
אלוהים שוקלת מצוות רבות מזולתה.
כאשר אמר ה' לדוד (ד"ה ב ו) יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי וגו'.
ואמר (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר
זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו.
ואמרו ז"ל בפירושו (שבת סג,א) מאי ולחושבי שמו, אפילו חשב לעשות מצווה
ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:
, וא''כ נתחדדה שאלתינו ששאלנו,בעניין יוזמת השלום ממתי נולד רעיונה???
וחזקה מכולם מה שהובא ממפתח הרעיוןעתה אודיעך אודיעך כי חכמי המחקר
מחלקים עניין 'המחויב' 'והאפשר' 'והנמנע' לי''ב
חלקים ונותנים לכל חלק ארבעה ומשתפים אליו הין ולאו ,כאשר גזרה
החכמה לפי עניין החלוקה ההכרחית .וצריכים אל האותיות ומלות
נוספות לקשר בם העניינים .וראיתי משימים אותם עם חיבור מלת
מציאות בעניין המחוייב אמרו א. מציאות דבר מחוייב שימצא ב.
ומציאות דבר מחוייב שלא ימצא ג. ומציאות דבר לא מחוייב שימצא
ד. ומציאות דבר לא מחוייב שלא ימצא . בעניין האפשר אמרו ה.
מציאות דבר אפשר שימצא ו. ומציאות דבר אפשר שלא ימצא ז.
ומציאות דבר לא אפשר שימצא ח. ומציאות דבר לא אפשר שלא ימצא .
בענין הנמנע אמרו ט. מציאות דבר נמנע שימצא י. ומציאות דבר
נמנע שלא ימצא יא. ומציאות דבר לא נמנע שימצא יב. ומציאות דבר
לא נמנע שלא ימצא ואחרי אמרם מה שאמרו בי''ב דרכים אלה ביארנו
ענייניהם כמו שתשמע. והוא שהורו בזה סוד ההגיון ,ושכל הדיבור
תלוי בהין ולאו לאמת בם עניין או להכחישו בם. והורו ההבדל
הגדול שיש בין הקדים העניין להין או ללאו, ובין הקדים הין או
לאו לעניין,ובין בוא שני לאווין יחד,או שני הינים יחד.ואמרו,כי
אמרנו מחוייב שימצא הוא שוה לאמרנו לא אפשר שלא ימצא.מפני בוא
שני לאווין עם באפשר ושני הינים עם המחוייב וכשתחשוב החיוב
והמציאות,הראוי הוא שתחשוב השי''ן לבדו במקום הין,אחר שלא חובר
אל השי''ן ,לא. והנה אמרך מחוייב שימצא,ואמרך לא אפשר שימצא,
ואמרך נמנע שלא ימצא שלשתם מורים על עניין אחד. והנה שבו
הצירופים בי''ב חלקים לד' חלקים עוד ג''ג לפי זאת הדרך[סך הכל ששה חלקים
והם האממע בין שני חלקי החוקות הנימוסיות אשר נחלקים לששה כפי שזכרנו
במאמרים שקדמו].האחד זה
שזכרנו.השניהוא זה עוד, מחוייב שלא ימצא,לא אפשר שימצא.
השלישי.הוא,לא מחויב שימצא,אפשר שימצא,לא נמנע שלא
ימצא.הרביעי.הוא,לא מחוייב שלא ימצא,אפשרשלא ימצא,לא נמנע
שימצא. הנה זה הצירוף המחובר המעולה לפי דעת חכמי המחקר
הנקראים אצלינו בשם פילוסופים,הוא שכל שלשה עניינים הם מורים
עניין אחד .ויהיו עם כללי העניינים ארבעה לבד .והנה כל הצירוף
וההיפוך הוא בין שני עניינים ראשונים והם הין ולאו ,כלומר שכל
י''ב דרכים הולכים תמיד על שני הלשונות .והם שימצא שלא
ימצא ,שימצא שלא ימצא,ואינם משתנים כלום מזה הדרך,ונבדלים עוד
בין הין והין ובין לאו ללאו,כלומר מחוייב מחוויב לא מחוייב לא
מחוייב.וכן השאר כענין הזה בעצמו.ואחר שביארנו השווי בהם נבאר
עוד ההיפך שביניהם.ידוע כי עניין מחויב שימצא,הוא הפך עניין
מחוייב שלא ימצא,וכן כולם שנים שנים הפכים הם,ויובנו מהין ולאו
שהם שני הפכים .ומזה תבין גם כן ענין מחוייב שימצא עם לא אפשר
שימצא ועם נמנע שימצא הם הפכים.אחר שתדע כי עניין מחוייב שלא
ימצא שהוא הפך מענין מחוייב שימצא שווה עם השניים הנזכרים עמו
למעלה.ובדרך הזה תמצא לכולם. ואחר שביארתי לך בקיצור גדול מאוד
לפי מה שכתבו החוקרים על זה הענין הי''ב דרכים המעולים האלו
בצירופם,אודיעך כוונת תועלתו המועלת לנו בהשגת אלה הדרכים.והוא
שתדע שאוקרי החכמה שלשה ,והם החוקר האומר על ענין אחד כך וכך
הוא,והחוקר השני האומר אינו כך ,והחוקר השלישי המכריע בין שני
החוקרים.וידוע כי השלישי הוא יודה לאחד מהם ולא יהיו אז כי אם
שנים,מפני ששבו השנים לדעת אחת ונשאר האחד שכנגדם,או יודה
לשניהים ויפרעו המחלוקת שביניהם וישובו שלשתם לדעת אחת, או
יכחיש דברי שניהם ואז יהיו שלשה .ובהיות לשלושתם דעת אחת בטלה
המחלוקת שביניהם,ואפילו אם היו כמה אלפים מבני אדם.כיבדעת אחת
משתתפים עד שדומה לכל אחד מהם כי הוא זולתו וזולתו הוא עצמו.
כי לא ישתנו הדתות ולא הלשונות ולא המנהגים כולם,כי אם מפני
שינוי הדעות וגם לא יתחברו המתקבצים יחד אלא מצד שיתוף
הדעות.וכזו הדעת ביאר המו'נ על עצמו ועוד אמר כי זאת השאלה
אצלו אפשרית עד היותו מבאר הכרעת הדעת עליה ,לא מחוייבת כדעת
החוקרים,ולא נמנעת כדעת החוקרים והמדברים,ומזה אולי יובן כי
סיבת הדתות כולם היא צירוף הבריות ולא ההיפך ובהן יושבו להיות
כולם בדמות אדם אחד ואם תוכל להביא זאת הדעה לכלל האנושות
תתברר תכליתה והיא השלוםוהבן אמרו וכזו הדעת ביאר המו'נ על עצמו וכבר סרה
מעלינו חובת ההוכחה מכובד אלו הראיות\\האמנם והרי דברי הגאון בספר האמונות והדעות ומוכח שאינו סובר שיש גלגולי נשמות\\
[נגד אמונת הגלגול]
והנני אומר כי אנשים, ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגילגול99 וקורים אותו ההיעתקות, וענינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות1 הללו והבלבולים.
ונתברר לי מה שמדמים שהוא הביאם לידי דבר זה, ומצאתים ארבע טעויות, וראיתי להזכירם ולהשיב עליהם.
וראשית כל החזקתם בשיטת הרוחניות ושלוש השיטות האחרות2, או מי שלא יודע3 ממניחי שיטת הגלגול, למדוהו משיטת השניות הרוחניים, וכבר ביארתי וקבעתי מה שיש נגד כולם.
והשני התחקותם אחרי מידות רבים מבני אדם ומצאום דומים למדות הבהמות, במה שיש עדין4 כתכונת הכבשים, ותקיף5 כתכונת [רטו] הטורפים, ורע ושפל6 כתכונת הכלב, וקל כקלות העוף, וכל הדומה לכך, והסיקו מן הדברים הללו, שלא באו המידות הללו בבני אדם אלא מפני שיש בהם מרוחות הבהמות.
וזה ירחמך האל מורה על עודף סכלותם, שהם חושבים שגוף האדם משנה את הנפש מעצמותה, ועד כדי שעושה אותה נפש אדם אחר שהייתה נפש בהמה7, ואחר כך היא עצמה משנה אותו ממהותו עד שעושה מידותיו כבהמות, ואף על פי שצורתו כאדם, ולא די בכך שהם עשו את עצמות הנפש מתהפכת ולא קבעו לה עצמות אמיתית, אלא שסתרו את דבריהם ועשו אותה משנה את הגוף והופכתו, והגוף משנה אותה והופכה, וזהו היציאה מן המושכל8.
והשלישי הבאתם את דבריהם על דרך ההוכחה, ואומרים כי הבורא מעשיו צדק, ואינו מייסר טף אלא על עוון שהזידה בו נפשם בזמן שהייתה בגוף אשר לפני גופם. ועל זה יש תשובות רבות:
הראשונה שהם התעלמו מאחד סוגי הגמול אשר הזכרנוהו9.
ועוד שאנו נשאל אותם על המצב הראשון, כלומר בתחילה כאשר נבראה, האם הטיל עליה ה' משמעת מסוימת או לאו. אם יאמרו לא הטיל עליה, הרי נפלו כל העונשים, מפני שלא היה צווי כלל, ואם יאמרו כן התחייבה, והרי הנפש אז טרם הונחה וטרם הוזהרה10. נמצא שהודו שהוא מחייב את בני אדם על העתיד, לא על העבר דווקא, והרי חזרו למה שאנו אומרים בגמול ועזבו את שיטתם שאין ייסורים אלא על מה שעבר.
והרביעי במה שנתלו במה שטעו מן המקרא ראיתי להזכיר מעט מהם.
ואומר:
מהם מה שאמר [רטז] משה רבנו עליו השלום:
כי את ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום11,
אמרו מזה משמע כי רוחות האחרונים הם רוחות הראשונים, ולפיכך הם הנמצאים הם הנעדרים. ולשון הפסוק מבטל מה שדימו, כי בפירוש אמר שהנוכח זולת הנעדר, אלא עניינו שהוא מחייב כל מי שנמסר אליהם מסורת של משה שיקבלוה כמו שקיבלוה הנוכחים שם.
ומהם אמרו:
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים12,
אמרו, כיון שאמר 'לא הלך' ולא אמר 'לא ילך' - משמע שהעונש על רע שעשתה בגוף [הראשון]. והם בזה בתכלית הטעות, כי הכתוב לא ציין את האמור במלת 'אשרי' אלא לאחר שלא הלך, ולא ציינו בזה לפני שלא ילך. והרי ביאר הכתוב התשובה עליהם.
ועוד, אילו היה כמו שאמרו, כי אז לא היה הגמול אלא על הטובות הבאות, לא על מה שעבר, שהרי אמר אחריו 'ובתורתו יהגה' ולא אמר 'הגה'. כמו שחייבו את העונש על העבירות שעברו, לא הבאות, ממה שנאמר 'אשרי אשר לא הלך' ולא אמר 'אשר לא ילך'.
ומהם:
תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש13,
וביארו תתהפך על הנפש, ואמרו שזה משמע שהיא תתהפך בבני אדם ובבהמות תמיד.
ולא הבינו הפתאים שזה לא נאמר אלא על הארץ, שהרי הקדים לפניו 'לאחוז בכנפות הארץ וינערו רעועים ממנה'. והרי הוא אומר שהיא תתהפך ברשעים בייסורים כטיט החותם, והם דבקים בה כאלו הם לבושה, ואינם יכולים להיעתק ממנה עד שתסתיים גזירת ה' בהם14.
ומהם מה שאמר החסיד 'נפשי ישובב'15, דימו כי ההשבה החוזרת הזו מגוף לגוף.
ולא הרגישו הסכלים שהוא נחת הנפש ומנוחתה ומרגועה מדאגה [ריז] שהייתה עליה, ואין זה השבה אחר יציאה. וזה בלשון אבותינו פשוט וברור, שהרי הוא אומר על שמשון כאשר צמא והשקהו ה' מים:
ותשב רוחו ויחי16
והיא טרם יצאה. ואומרים על המצרי שרעב והאכילו דוד עליו השלום:
ותשב רוחו אליו17.
ואמר בשליח הנאמן:
ציר נאמן לשלחיו ונפש אדניו ישיב18.
ואמר על התורה:
תורת ה' תמימה משיבת נפש19.
והייתי חס על דברי מלהזכיר שיטתם, וראוים הם לכך20 לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים21.
וסוף דבריהם אומרים הרי נאמר:
מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו22,
ואני אומר מה יש בזה מה שמורה על הגלגול? הלא לא נאמר זה אלא מפני שהרוחות תנוחתן בקצף מעלה ומטה, ובכל מקום שיהיו בשתי הקצוות ואף בארבע רוחותיהן, יבואו כאשר יקראם ה', ועל דרך מה שאמר החסיד:
תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסף23.
נשלם המאמר הששי
הערות:
96. כלומר כל אותם אשר הובאו שיטותיהם בתחילת מאמר זה.
97. ברי"ת הושמט ונשתבש כל קטע זה.
98. כלומר לדברי כולם יוצא שאין השארת הנפש.
99. וכתב הגרב"צ עוזיאל זצ"ל בספרו הגיוני עוזיאל ח"א עמ' שעא "דבריו אלה מכוונים נגד ענן וחבריו שנקראים יהודים ומחזיקים בדעה יונית זו". וראה שבילי עולם הודו עמ' 86 ובמה שצוין שם בהערה. והרש"ה בסוף מאמר זה, ור' יצחק בן לטיף בספר רב פעלים, ועוד ועוד, ואין קצה לדברים. וראה גם אבי נצר אלפאראבי בסוף מאמרו "עיון אלמסאיל".
1. "וסואס" ורי"ת תרגם "שגעון".
2. שהנפש מן הבורא לבדו, ממנו ומדבר אחר, משני יסודות קדומים.
3. "יעלם" יוד פתוחה. ונדמה לי שהיה ראוי לקרוא יוד שרוקה "או מי שלא ידוע" כלומר שדעה זו למדוה מבעלי ארבע השיטות הקודמות, או משיטה שלא ידוע בעליה והיא שיטת שני דברים רוחניים.
4. "עפיף" אינו שטוף בתאוותנות ובפרט בתאוות המשגל. ואם כי כך היא תכונת הכבשים, העדפתי לתרגם "עדין" והכוונה בעל מדות מעודנות, ורי"ת תרגם "ענו" ואינו נכון.
5. "ושדיד" וברי"ת "ורע" ושמא נתחלפה לו ב"שריר".
6. "ושריר ומהין" וברי"ת "ורעבתן" ושיבוש הוא.
7. בעוד שבאמת אין שום יחס בין נפש האדם ונפש הבהמה זולת שיתוף השם בלבד, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק הראשון מפרקי הקדמתו לאבות, ראה שם מהדורתי עמ' שעד.
8. כלומר מעבר לכל הגיון.
9. לעיל במאמר החמישי עמ' קעו סוף ד"ה ואומר עוד שאני מצאתי. שם ביאר שהקב"ה מיסר לצדיקים גמורים ולטף כדי לגמול להם טוב לעולם הבא.
10. "לם תוצ'ע בעד ולם תועץ'" והנכון כ"י ק, "לם תטע בעד ולם תעץ" ואז יש לתרגם: לא נשמעה ולא המרתה. וכעין זה תרגם רי"ת.
11. דברים כט יד. וכתב שם הראב"ע: ואינו כטעם האומרים כי רוחות הבאים היו שם.
12. תהלים א א.
13. איוב לח יד.
14. וכן פירש בתרגומו שם.
15. תהלים כג ג. ושם תרגם "בנעמה ירד אליי נפסי" בנעמו ישיב לי נפשי.
16. שופטים טו יט.
17. שמואל א ל יב.
18. משלי כה יג.
19. תהלים יט ח.
20. שלא לשעות אליהם ולא להזכירם וכ"ש להשיב על דבריהם. ולפי כ"י ק, "והייתי חס מלדבר על שפלות שטתם".
21. שלא יתפתו אחר דבריהם.
22. יחזקאל לז ט.
23. איוב יד טו.
חלומו לשר צבאו. והיה החלום הנשנה עליו שיבקש המעשה הנרצה אצל אלוקים
בהרי הרסאן, ולכתם שניהם - המלך ושר צבאו - אל ההרים ההם אשר במדבר על
הים. והיאך הגיעו בלילה אל אותה המערה, שהיו שובתים בה אנשים מהיהודים
בכל שבת, והיאך נראו אליהם ונכנסו בתורתם ונימולו במערה ההיא, ושבו אל
ארצותם ולבם על דת היהודים. והיו מסתירים אמונתם עד שהתחכמו לגלות סודם
מעט מעט לקצת אנשים מסגולתם, עד שרבו, וגילו מצפונם, והתחזקו על שארית
הכוזרים והכניסום בתורת היהודים, והביאו החכמים והספרים מכל הארצות ולמדו
התורה.
ומה שהיה מהצלחתם וגבורתם על שונאיהם וכבושם הארצות, ומה שנגלה להם
מהמטמונים, ומה שהגיע אליו חילם מן הריבוי עד מאות אלפים, עם אהבתם בתורה
והיכספם אל בית המקדש, עד שהקימו תבנית המשכן אשר עשה משה, והיו מכבדים
אזרחי ישראל ומתברכים בהם, כאשר נזכר בספריהם.
וכאשר למד המלך התורה וספרי הנביאים, לקח החבר ההוא לרב, והיה שואל אותו
שאלות על הלשון העברית. ותחילת מה ששאל אותו על השמות והמידות, המיוחסות
אל הבורא יתברך, ומה שנראה בקצתם מן ההגשמה, עם הרחקת הדבר ההוא אצל
השכל, וכן מרחקת אותו התורה בביאור.
שמות הבורא לסוגיהם
ב. אמר החבר: שמות הבורא, חוץ מהשם המפורש, הם מידות ותבניות טפלות לו
נלקחות מהפעליות הברואים לו כפי גזירותיו ומעשיו. נקרא 'רחום' כשהוא מתקן
עניין מי שהיו בני אדם מרחמים עליו לרוע עניינו. ומייחסים אל הבורא
הרחמים והחנינה, ואמיתתם אצלנו חלישות הנפש והמיית הטבע, ואין זה ראוי לו
יתברך. אבל אמנם הוא שופט צדק גוזר ריש על אדם אחד, ועושר על אדם אחר,
מבלי שישתנה בעצמותו, ולא ירחם על אחד ולא יכעס על אחר.
ואנחנו רואים כזה בשופטי בני אדם, כששואלים אותם בדינין ודנין במה
שמחייבת התורה, ויהיו אנשים זוכים בדין ואחרים חייבים, והכל תלוי בדבר
השופט ודינו בלי השתנות בו שינוי. וכן השם: פעם יקרא 'אל רחום וחנון'
[שמות ל"ד ו], ופעם יקרא: 'אל קנוא ונוקם' [נחום א' ב]. והוא יתברך איננו
משתנה ממדה אל מידה.
שלושה סוגים במידות האלהות
וכללו של דבר:
כי המידות מתחלקות, זולתי השם המפורש יתברך, לשלושה חלקים: שתהיינה
מעשיות או טפליות או שולליות.
והמעשיות נלקחות מהמעשים הבאים ממנו באמצעים טבעיים, כמו מוריש ומעשיר,
משפיל אף מרומם [שמואל א' ב' ז] רחום וחנון [שמות ל"ד ו] קנוא ונוקם
[נחום א' ב] גיבור נדיב [תהילות כ"ד ה] והדומים להם.
והטפליות כמו: ברוך ומבורך, מהולל, קדוש, רם ונשא, נלקחות מרוממות
המדברים לו. ואלה אם הם רבות, אינם מחייבות לו ריבוי, ולא מוציאות אותו
מאחדות.
אבל השולליות, כמו חי ואחד וראשון ואחרון, סופר עליו באלה, כדי לשלול
ממנו הפכם. לא לקיים לו אלה על הדרך שאנחנו מבינים מהם, כי אין אנחנו
מבינים 'חיים', כי אם בהרגשה ותנועה, וכבר התעלה מהם. ואנחנו אומרים עליו
שהוא 'חי' - לשלול ממנו תואר המוות, מפני שמחשבת הלב קודמת, כי מי שאינו
חי - הוא מת, ולא יחויב זה אצל השכל. אך כבר תשלול מהזמן, דרך משל,
החיות, ולא יחויב שהוא מת, אחר שאין מדרכו קבול החיים והמות, כמו שלא
תחויב ממאמרך ש'האבן איננה חכמה', שתספר עליה שהיא כסילה.
וכאשר האבן פחותה משתקבל החכמה והכסילות, כן העצם האלוקי יתברך מרומם
מלקבל החיים והמות, כאשר איננו מקבל האור והחושך.
אבל אם ישאל השואל אותנו: הישנו העצם ההוא אור או חושך?
היינו אומרים על דרך העברה 'אור', מיראתנו שיקדים למחשבה שמה שאינו אור -
הוא חושך. אבל על האמת יש לנו לומר שאין מקבל האור והחושך אלא הגופות
הטבעיות, והעצם האלוקי איננו גוף, על כן לא יסופר באור אלא על דרך דמיון,
או כדי לשלול ממנו המידה הפחותה.
וכן לא יקבל החיים והמות אלא הגופות הטבעיות, והעצם האלוקי מרומם ונעלה
מהם. ואם יאמר 'חיים' - לא כחיותנו הוא כוונתנו, כי לא הבננו אנחנו מעולם
חיים כי אם חיינו וכאלו אנו אומרים לא נדע מה הוא.
ומה שאומר 'אל חי' ו'אלוקים חיים', הוא מידה כנגד מידת אלוקי העמים, שהם
אלוקים מתים, לא יהיה מהם מעשה.
ועל הדרך הזה נאמר 'אחד' - לשלול ממנו הריבוי, לא לקיים לו האחדות המובנת
אצלנו. כי האחד אצלנו, מה שנדבקו חלקיו זה בזה והתדמו. כאשר תאמר 'עצם
אחד' ו'יד אחת' ו'מים אחדים'. ותאמר בזמן על דרך הדמיון בגוף המתדבק,
'יום אחד' ו'שנה אחת'. והעצם האלוקי מרומם מהדביקה והפרידה, ונאמר אחד
לשלול הריבוי, וכן ראשון לשלול ההתאחדות, לא לקיים לו ההתחלה, וכן אחרון
לשלול ממנו הכיליון, ולא לקיים לו התכלה.
וכל המידות האלה אינם דבקות אל עצם כבודו ולא מתרבה בהם.
אבל המידות התלויות בשם המפורש יתברך, הם היצירות מבלי מיצועים טבעיים,
כמו "יוצר אור" ו"בורא חושך" "ועושה נפלאות גדולות לבדו" [תהילות קל"ו ד]
רוצה לומר בגזרתו וחפצו, מבלי מיצוע סיבה אחרת.
ואפשר שזה רצה באומרו: [שמות ו' ג] "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל
שדי" [שמות ב, ו], רוצה לומר, בדרך הכוח והניצחון, כמו שאמר: [תהילות ק"ה
י"ד] "לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים". ולא ברא להם מופת כאשר ברא
למשה, ועל כן אמר [שמות ו' ג] "ושמי ה' לא נודעתי להם", רוצה לומר ובשמי
ה', מפני שבי"ת באל שדי תשרת לשניהם.
ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות, שבורא העולם ברא את הדברים
ההם בריאה חדשה מכוונת, כמו מכות מצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן
וזולתם. לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב, אך מפני שהם רבים, והיה
הספק בלבבם. והאבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב, שאפילו לא היו פוגעים
כל ימותם כי אם רעה, לא הייתה אמונתם באלוקים נחלשת, ולא היו צריכים אל
כל זה. ונקרא אותו "חכם לבב", מפני שהוא עצם החכמה ואין החכמה מידה לו,
אבל "אמיץ כוח" מן המידות המעשיות.
מידות האלוהות הנראות גשמיות
ג. אמר הכוזרי: איך תעשה במידות שהם יותר גשמיות, כמו 'רואה' ו'שומע'
ו'מדבר' ו'כותב על הלוחות' ו'יורד על הר סיני' ו'שמח במעשיו' ו'מתעצב אל
לבו'?
ד. אמר החבר: הלא דימיתיו לך בשופט צדק, שאין חטאת במידותיו, ויוצא
מדיניו הצלחת עם וכבודם, ויקרא אוהבם ושמח בהם, וגוזר על אחרים בהריסת
בתיהם והחרים אותם, ויספרו עליו בהפך זה, שהוא מואס אותם וכועס עליהם,
ושהאוויר וכל הגופים נפעלים לרצונו ומצטיירים בדבורו כאשר הצטיירו השמים
והארץ, ונקרא כותב ומדבר. וכן מצטייר מן הגשם הדק הרוחני הנקרא רוח
הקודש, הצורות הרוחניות הנקראות כבוד ה', ונקרא על דרך העברה ה' בלבד,
כמו "וירד ה' על הר סיני" [שמות י"ט כ'].
ואנחנו עתידים להוסיף על העניין הזה ביאור כאשר נדבר על החכמות.
רצון ה'
ה. אמר הכוזרי: אמור שתהיה ניצול מכל המידות עד שלא נתחייב ריבוי, מה
יצילך ממידת החפץ, שאתה מיחס אותה אל הבורא, והפילוסוף מרחיק אותה ממנו?
ו. אמר החבר: כבר קרבנו אל ההצלה. אם לא יטען עלינו ביותר מהחפץ, נאמר
לו: אתה הפילוסוף, מה הדבר אשר שם אצלך השמים סובבים תמיד, והגלגל העליון
נושא הכל ואין מקום לו, ואין נטייה בתנועתו, וכדור הארץ מרכז עומד
באמצעיתו מבלי נטייה ולא סיבה, ושם סדר הכל על מה שהוא עליו מהכמות
והאיכות והתמונות. ולא תוכל להימלט מהודות בדבר ההוא, כי לא בראו הדברים
את עצמם ולא קצתם את קצתם. והדבר ההוא, שם האוויר מצטייר בשמע בעשרת
הדברים, ושם המכתב מצטייר חרות בלוחות, קרא אותו אתה חפץ או דיבור, או
כאשר תרצה.
כבוד ה'
ז. אמר הכוזרי: כבר התבאר לי סוד המידות, ונתגלה לי הבנת עניין כבוד ה'
ומלאכות ה' ושכינה, ושהם שמות נופלים על דברים נראים אצל הנביאים, כמו
שאמר עמוד ענן ואש אוכלת ועב וערפל, ואש ונוגה. וכאשר נאמר על האור בבוקר
ובערב וביום המעונן, כי האור "ניצוץ מן השמש", אע"פ שהיא נסתרת, ונאמר
שהאור והניצוץ מעצם השמש, ואינו כן, אך הגופות נפעלות בנכחם ויאורו בהם.
ח. אמר החבר: כן הכבוד, ניצוץ אור אלוקי, מועיל אצל עמו ובארצו.
ארץ ישראל - מקום נבחר
ט. אמר הכוזרי: מאמרך "אצל עמו" כבר התבאר לי, אבל מאמרך "ובארצו" קשה לקבלו.
י. אמר החבר: אל יקשה בעיניך שתתייחד ארץ בדבר מכל הארצות, ואתה רואה
מקום שמצליח בו צמח מבלתי צמח, ומוצא מבלעדי מוצא, וחיה מבלעדי חיה,
ומתייחדים יושביו בצורות ומידות מבלעדי זולתם ובמיצוע המזג. והנה עפ"י
המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה.
יא. אמר הכוזרי: אינני שומע על השוכנים בארץ ישראל יתרון על שאר אנשי העולם.
יב. אמר החבר: כן הרכם זה, שאתם אומרים שמצליח בו הכרם, אילו לא היו
נוטעים בו הגפנים ועובדים העבודה הראויה להם, לא היה עושה ענבים. והמעלה
המיוחדת הראשונה, היא לעם שהוא סגולה ולב כאשר זכרתי. ויש לארץ עזר בזה
עם המעשים והתורות התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם, אבל לא יתכן לסגולה
הזאת להגיע אל העניין האלוקי בבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם
בבלעדי ההר הזה.
יג. אמר הכוזרי: ואיך הוא זה, וכבר ניבאו מאדם הראשוןדע, כי כל הנשמות
ורוחות ונפשות שבכל הנבראים בעה"ז, כלם כלולים ונתלים באדה"ר, כי הנה
אדה"ר היה כולל כל החמשה חלקים הנז"ל הנקרא ממטה למעלה נרנח"י הנמשכות מן
חמשה פרצופין, י"ס, הנקראים ממעלה למטה א"א ואו"א וזו"ן. ונתחיל לבאר
בחי' הנפש, וממנה תקיש אל הרוח ונשמה וכו'. דע, כי נפש אדה"ר כלולה ברמ"ח
איברים ושס"ה גידים, ומספר כלם הם תרי"ג. ונמצא היות נפש האדם כלולה
מתרי"ג שרשים. ואמנם כל אבר ואבר מרמ"ח איבריו, וכל גיד וגיד משס"ה
גידיו, יש לו פרצוף אחד שלם, כולל כל התרי"ג איברים וגידים שבו ממש. ולכן
כל אבר או גיד מהם, נקרא שרש אחד גדול ושלם. אמנם לפעמים ע"י העבירות
והפגמים, גורם שאלו התרי"ג הגדולים יתחלקו ויתפרדו עד ס' רבוא שרשים
קטנים, וגם הם נקראים שרשים ממש, אלא שהם קטנים ולא כראשונים. אבל יותר
מס' רבוא שרשים קטנים, אי אפשר להם להתחלק, כי אין גלגול יותר מס' רבוא.
כנזכר בתקונין תקון ס"ט. וכן עד"ז כל אבר ואבר, וכל גיד וגיד שבאדה"ר,
הנקרא שרש אחד גדול כנזכר, הנה הוא נחלק לתרי"ג נצוצות נשמות כנזכר,
ונקראים נצוצות גדולים, וכלם שרש אחד. ולפעמים ע"י הפגם יתחלקו גם הם לס'
רבוא נצוצות קטנים, באופן כי הם תרי"ג שרשים גדולים, ולא פחות מזה. אבל
אפשר להתחלק עד שעור ס' רבוא שרשים קטנים ולא יותר. ועד"ז בכל שרש
מהתרי"ג הגדולים יש בו נצוצות גדולים כמספר תרי"ג, ולא פחות. אבל יותר
אפשר להם להתחלק עד ס' רבוא נצוצות קטנים, ולא יותר. האמנם יותר מתרי"ג,
ועד ס' רבוא, אפשר שיתחלקו, עד עשרה אלפים, וכיוצא בזה עד ס' רבוא ולא
יותר. ודע כי, כל זה בחלק הנפש. וכן עד"ז כי יש שיתפרד עד אלף, ויש עד
אלפים, ויש ממש, הוא בחלק הרוח. וכן עד"ז בחלק הנשמה: ועד משה בארץ אחרת:
אברהם באור כשדים, ואחר כן יחזקאל ודניאל בבבל, וירמיה במצרים.
ארץ ישראל ונבואה
יד. אמר החבר: כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. הנה נתנבא
אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל מפניה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון
וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה.
אבל אדם הראשון, היא הייתה אדמתו ובה מת כאשר קבלנו, כי במערה ארבעה
זוגות: אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (ערובין נג.). והיא
הארץ הנקראת: "לפני ה'", הנאמר עליה: תמיד עיני ה' אלוקיך בה (דבר' יא,
יב); ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין בתחילה, ודע, כי קין והבל, הם
ב' כתפות אדה"ר, קין בשמאל, והבל בימין. ובחי' הכתף הזה, הוא אותו הפרק
והאבר המחבר את הזרוע עם הגוף, והוא דבוק ממש ומחובר בגוף, ונוטה מעט לצד
אחורי הגוף מלמעלה. וכיון שהדבר כן, נמצא כי קין והבל כל אחד מהם, נתחלקו
איבריו עד ס' רבוא נצוצות קטנים. וכל זה גרם להם חטאם הנודע, וז"ס מ"ש
בתקונין תקון ס"ט, כי מרע"ה הוא בקדמיתא הבל, ואתפשטותיה עד שתין רבוא,
ואתגלגלו נצוצותיו בכל דור ודור, בסוד דור הולך ודור בא, והבן זה:
ויש מעלה אחת לאלו השתי כתפות שבהם נתלים קין והבל, כי הנה מוח הנקרא
דעת, הנמשך בגוף דרך חוט השדרה, בתחלה נמשך דרך ב' כתפות אלו, ומשם יורד
עוד ונמשך עד היסוד, ומשם יוצאת טפת הזרע. ובהגיע טפת הזרע מן הכתף היסוד
נקרא היסוד כפת תמרים, והם אותיות כתף. גם בהתחבר יחד ב' הכתפות ביסוד,
שיורדת הטפה משניהם עד היסוד, אז כתיב שתי כתפות חוברות יהיו לו אל שני
קצותיו וחובר, כי אז מתחברים ביסוד. גם אז היסוד נאמר בו האלף לך שלמה,
כי שלמה שהוא היסוד הנקרא את בריתי שלום, ואז עולה למנין אלף, שהם
בגימטריא ב' פעמים כתף. האמנם כל כתף לבדו, הוא בגימטריא ת"ק, כמנין
אותיות הנעלמות במלוי שד"י כנודע:
ונבאר עתה ענין הכתף השמאלי של אדם, הנקרא שרש קין. דע, כי הנה הכתף הזה
נקרא אבר א' כנזכר, ונודע כי כל אבר כלול בשר וגידים ועצמות. ודע, כי אלו
הגידים שבכל אבר ואבר, אינם מכלל השס"ה גידים הידועים שאינם מכלל הרמ"ח
איברים, אבל הם העורקים הקטנים שבפרטות כל אבר ואבר. והנה אבר הכתף הזה,
בשלשה בחינותיו, שהם, בשר, וגידים, ועצמות, מתחלק עד ס' רבוא נצוצות
נשמות, הכלולות בפרצוף אחד שלם, מן הראש ועד העקבים. והנה העקב השמאלי
שבפרצוף ההוא, מתחלק ליותר מן תרי"ג נצוצות נשמות, ומכללם הם, נשמת חזקיה
מלך יהודה. ונשמת ר' עקיבא בן יוסף. ונשמת עקביא בן מהללאל. וכמו שיבאר
פרטיהם לקמן. ושלשלת יחוס נשמת השרש הזה. ואמנם בחי' טפת הזרע, הנמשכת
ממקום העקב הזה עד היסוד, לפעמים נעשת יעקב, ולפעמים נעשת עקביא בן
מהללאל, ולפעמים עקיבא, וכיוצא בזה:
ודע, כי כל בחינת העקב, היא המלכות שבאותו פרצוף, ולכן יש יכולת בכל
הנשמות שבעקב הזה, לעלות למעלה עד סוד המחשבה, בסוד נקבה תסובב גבר.
ולסבה זו זכה ר' עקיבא לעלות עד המחשבה, וכמו שרמזו רז"ל באמרם עליו,
שתוק, כך עלה במחשבה, והבן זה: כשרצו לדעת איזה מהם הרצוי להיות במקום
אדם וסגולתו ולבו, לנחול את הארץ ולהידבק בעניין האלוקי, ויהיה זולתו
כקליפה. ואירע מה שאירע מהריגת הבל ונשאר קין ערירי ונאמר: [בראשית ד'
ט"ז] ויצא קין מלפני ה', שיצא מגורש מהארץ הזאת שבה היו, והיה נע ונד
בארץ. וכן נאמר ביונה: [יונה א' ג] ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'. לא
ברח כי אם ממקום הנבואה, והשיב אותו האלוקים ממעי הדגה ונבא בה.
שרש שת בן אדה"ר, שת, נחשון בן עמינדב, רב שמעיא חסידא, הנזכר בזוהר פרשת
בלק, שמעון העמסוני, יהודה בן תימא:
שרש תרח אבי אברהם, תרח, איוב, אבידן בימי רבינו הקדוש, איבו, מצד הנפש.
אבימי מצד הרוח, נחום איש גם זו, מצד הנשמה:וכאשר נולד שת בדמות אדם כמו
שאמר: ויולד בדמותו כצלמו
שרש זיהרא עילאה דאדה"ר, זיהרא עילאה דאדם, חנוך, יוסף, יהושע ן' נון,
אחיה השילוני, אלישע הנביא, יהושע בן פרחיא, ר' יהושע בן חנניא, ר'
ישמעאל בן אלישע כ"ג מצד הרוח, אלישע אביו מצד הנפש. ר' יוסי בן קסמא, ר'
חנינא בן חכינאי, יערשיה בספר דברי הימים, ר' הושעיא רבה, ר' הושעיא
זעירא דמן חברייא, רב הושעיא, ריב"ל, רב יחזקאל אבי רב יהודה, רב יימר בר
שלמיא, שבחת בריה דרבינא, רב חנינא סבא, רב עינא סבא, רב עוירא סבא. רב
יהודאי גאון, רב שר שלום גאון, רבינו ישעיה הראשון והאחרון:שרש אחר, חושי
הארכי, הושע בן בארי, ר' חנינא בן דוסא, ר' יוסי בר יעקב, אחד מחבירי
רשב"י באדרת נשא. ר' פנחס בן יאיר, ר' חנינא בן עקשיא, ר' אפס, ר' יוחנן,
עולא, רפרם בר פפא, יהודה אבי ר' שמעון בן פזי, ר' אחא מדפתי, מר זוטרא
האחרון, רבינו סעדיא גאון, הריטב"א, הרשב"ץ, המכונה דודאן. הר"י דילאון
הספרדי:[בראשית ה' ג] היה במקום הבל, כמו שאמר: [בראשית ד' כ"ה] כי שת לי
אלוקים זרע אחר, והיה ראוי שיקרא בן אלוקים כאדם. וזכה לארץ ההיא, שהיא
מדרגה למטה מגן עדן. ועליה נתקנאו יצחק וישמעאל, ונדחה ישמעאל כקליפה,
אע"פ שנאמר בו: [בראשית י"ז כ] הנה ברכתי אותו במאד מאד, בטובה העולמית.
ונאמר ליצחק אחרי כן: ואת בריתי אקים את יצחק [בראשית י"ז כ"א] רוצה לומר
הידבקו בעניין האלוקי והטובה בעולם הבא. ואין לישמעאל ברית ולא לעשו, ואם
הצליחו.גם הרמב"ם ז"ל שחבר ספר היד הנקרא משנה תורה, והרמב"ן ז"ל, שרשם
הוא בשתי פאות ז"א בדיקנא דיליה, בתקון האחד הנקרא א"ל, וכבר נתבאר
אצלינו, כי הפאה נקרא א"ל, והוא סוד אל שדי, שהוא בגימטריא משה, ולכן ב'
הפוסקים האלה נקראו משה. אמנם הרמב"ם הוא מן פאה השמאלית ולכן לא זכה
לידע חכמת הזהר, אבל הרמב"ן ז"ל הוא מן פאה הימנית. ולכן זכה אליה כנודע.
ולפי שנודע, כי א"ל הנזכר הוא קוצין תקיפין אשר שם, שהיא בחי' המלכות,
ושם מקור הדינים, לפי שהם בחינת שערות וקוצין תקיפין, ועוד כי הם בחינת
המלכות כנזכר, אשר עליהם נאמר ואל זועם בכל יום, ולכן אפילו הר"ם בן
נחמני ז"ל, שהוא מפאה הימנית, לא זכה אל חכמה זו אלא בזקנותו, כנזכר
בספרים,והנה מעבר לאתר הניווט של התנך הרעייון בכאן הוא בירור השיטות
הפילוסופיות בשלשת הספרים ומקום הקבלתם לספר האמונות והדעות כך שימצא
לשלשתם מקור ומכאן אפשר להתחקות עד מקורותיהם בתלמוד,ומן התלמוד
לתנ''ך,ומן התנך ימצאו מקורות באופן דומה ,לכלל התרבויות כך שנוסף לנו
עניין אנתרפולוגי ,ואם תתבונן בכאן אולי תוכל לעמוד על תוכנית המיתאר
להתחקות כלל השיטות ,שיש כאן קטעים מב' ספרים שונים וכללות השיטה השיכת
לעניין התחקות השיטות עד התלמודיות והתנכיות שזכרנו הנה רובם נזכרו
כברואלו הם הנז' בארבעה ועשרים, קין. קינן. מהללאל. יובל. יבל. למך.
יששכר. שלה בן יהודה. יתרו. נדב. אביהוא. נחשון בן עמינדב. נתנאל בן
צוער. קרח. דתן. אבירם. פינחס. עתניאל בן קנז. כרמי אבי עכן. שמגר בן
ענת. שמשון. אלקנה. שמואל הנביא. אביה בן שמואל. חבר הקיני. יעל אשת חבר
הקיני. אפלל. ססמי חבר אבי סוכו. ישבח אבי איש תמוע. ישוב. לחם. ישי אבי
דוד. אבישי בן צרויה. שמעה אחי דוד. דואג. ואחתופל. אביה בן רחבעם. אליהו
הנביא. אלישע הנביא. יונה בן אמיתי. חיאל בית האלי. נבות היזרעאלי. מיכה
המורשתי. נחום האלקושי. חזקיהו מלך יהודה. מנשה בן חזקיהו. אוריה הכהן.
זכריהו בן יברכיהו. יחזקאל הנביא. אליהו בן ברכאל הבוזי. חנניה חבר
דניאל. נדביה בן יכניה המלך. ענני בן אליועני:
ואלו הם מן כת התנאים, מתתיהו בן יוחנן כ"ג חשמונאי. יוסי בן יוחנן איש
ירושלים. נתאי הארבלי. עקביא בן מהללאל. ריב"ז. ר' עקיבא בן יוסף. ר'
יוסי הגלילי. יונתן בן הרכינס. חנניה בן חזקיה בן גוריון. אבא שאול. ר'
ישמעאל בן אלישע כ"ג. ר' גמליאל. ר' נהוראי סבא בס"ה בפרשת תצוה. רב ייבא
סבא דמשפטים. ר' חוצפית התורגמן. ר' יהודה בן אלעאי. ר' יוסי בן משולם
קהלא קדישא. ר' אחאי בר ישעיה. גם אחד מחבירי רשב"י שנמצאו באדרא רבא
דנשא, ולא רצה מורי ז"ל לגלותו, ולא ידעתי הטעם. גם יש קצת תנאים אחרים
שיש להם אחיזה בשרש קין, ולא נתבאר לי מה ענין אחיזה זו, ואלו הם, ר'
שמעיא חסידא, של פרשת בלק, רבו של ההוא ינוקא. ר' צדוק הכהן. ר' קסמא
אביו של ר' יוסי בן קסמא. ר' כרוספדאי חמיד לבא, בפרשת שלח לך בס"ה ובספר
התקונין:
ואלו הם האמוראים, רב הונא ריש גלותא דבבל בזמן רבינו הקדוש, שהעלו את
ארונו לא"י, במערת ר' חייא בטבריא. יהודה וחזקיה בני ר' חייא. ר' לוי בר
סיסי. ר' שמעון בן יהוצדק. ר' צדוק תלמידו של רבינו הקדוש. ר' ירמיה בר
אבא בימי רב. עולא בר קושב בימי ריב"ל. ר' שילא שנעשה לו הנס בפרק הרואה
במסכת ברכות. רב ייבא סבא אמורא, תלמיד רב, והוא אביו של רב חנא, וחמיו
של אשיאן בן נדבך. פינחס אחי שמואל. ר' מיאשא בזמן ר' יוחנן. ר' ייסא
אמורא, והוא ר' אסי הכהן. ר' חלקיה בר אבא. ר' שמן בר אבא. ר' עקיבא
האמורא. מר עוקבא. ר' זריקא. רב סחורה. אביי. רב ביבי בר אביי. רמי בר
חמא. רמי בר יחזקאל. רב דימי מנהרדעא. רב נחומי. רב משרשיה. נתן דצוציתא
ריש גלותא. רב שמואל בר שילת. רב. ימר. ר' אבין נגרא. ר' תנחום דמן נוי.
רב ייבא אבי רב סמא. ורב ספרא בימי רבינא. רמי בר תמרי. רפרם בר פפא. ר'
זעירא בר הלל. רב זעירי מדהבת. רבין ורב דימי דסלקו מארץ ישראל לבבל. רב
חנא בגדתאה. ר' חייא מדפתי. רב שישא בריה דרב אידי. איו. אבדימי באלה רב
יהודה הנדואה. רב מלכיו. רב חמא בר בוזי. יהושע בר זרנוקי, הנקרא בגמרא
חייא בר זרנוקי והוא שבוש. שבחת בריה דרבינא. רב טביומי. שבתי אוצר פירי,
הוא אחד מן הקליפות שבשרש זה של קין:
ואלו הם רבנן סבוראי, רב אחאי. רבא מפמבדיתא. ואלו הם גאונים, ר' אחא
משבחא גאון. ר' דוסתאי גאון. ר' צמח גאון הא' בנו של רב פלטוי גאון. רב
נהילאי גאון הראשון:
ואלו הם פוסקים, הרשב"א. רבינו אהרן נכדו של ר' זרחיה הלוי. דון וידאל די
טולושא שחבר מגיד משנה. ה"ר יוסף קארו בעל ספר בית יוסף והשלחן ערוך:
ועל הארץ הזאת נפלה הקנאה בין יעקב ועשו בבכורה ובברכה, עד שנדחה עשו עם
חזקתו מפני יעקב עם חולשתו. ונבואת ירמיה במצרים, בה ובעבורה. וכן נבואת
משה ואהרן ומרים בפארן, כי סיני ופארן מגבול ארץ כנען, מפני שהם מן ים
סוף. כמו שאמר יתברך [שמות כ"ג ל"א] ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים
וממדבר עד הנהר. ומדבר, הוא מדבר פארן, והוא הנאמר בו: [דברים א' י"ט]
המדבר הגדול והנורא ההוא, כי הוא גבולה הדרומי; והנהר הוא נהר פרת גבולה
הצפוני, ובהם המזבחות שהיו לאבות אשר נענו בהם באש העליונה והאור האלוקי.
וכבר הייתה עקדת יצחק אבינו בהר שלא היה בו ישוב, הוא הר המוריה. ונתגלה
הדבר בימי דוד כשהיה מיושב, כי הוא המקום המיוחד המוכן לשכינה, וארוונה
היבוסי עובד וחורש בו [שמואל ב' כ"ד י"ח] כמו שכתוב: [בראשית כ"ב י"ד]
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. וביאר בדברי הימים [דברי הימים ב' ג'
א] כי בית המקדש בנוי בהר המוריה.
ושם, מבלי ספק, המקומות שראויים להיקרא 'שערי השמים' (בראש' כח, יז). הלא
תראה יעקב אבינו, שלא תלה המראות אשר ראה, לא בזכות נפשו ולא באמונתו ובר
לבבו, אבל תלה אותם במקום, כמו שאמר: [בראשית כ"ה יז] ויירא ויאמר מה
נורא המקום הזה, ועליו אמר קודם לזה: ויפגע במקום, רוצה לומר המקום
המיוחד.
והלא תראה כי הועתק אברהם מארצו כאשר הצליח והיה ראוי להידבק בעניין
האלוקי, והיה לב הסגולה ההיא, וההעתק היה אל המקום אשר בו תיגמר השלמתו.
כאשר ימצא עובד האדמה אילן שפריו טוב במדבר, ומעתיקו אל אדמה נעבדת
מטבעה, שיצליח בה בשורש ההוא, ומגדלו שם, וישוב פרדסי אחר שהיה מדברי,
וירבה - אחר שהיה מעט, שלא היה נמצא אלא בעת שיזדמן ובמקום שיזדמן. וכן
שבה הנבואה בזרעו בארץ כנען, רבו אנשיה כל ימי עומדם בארץ כנען, עם
העניינים העוזרים מהטהרות והעבודות והקורבנות, כל שכן בהימצא השכינה.
והעניין האלוקי, כמו צופה למי שראוי להידבק בו, שיהיה לו לאלוקים, כמו
הנביאים והחסידים, כאשר השכל צופה למי שנשלמו טבעיו ונשתווה נפשו
ומידותיו שיחול בו על השלמות כפילוסופים, וכמו שהנפש צופה למי שנשלמו
כוחותיו הטבעיים השלמה מזומנת למעלה יתירה, ותחול בו כבעלי חיים, וכמו
שהטבע צופה למזג השוה באיכויותיו שיחול בו ויהיה צמח.
מעלות הארץ
טו. אמר הכוזרי: אלה כללי החכמה שצריכים לפרוט, ואין זה עתה מקומו, ואחר
זה אשאל אותך עליהם במקום החכמה. והשלם עתה דבריך בסיפור מעלות ארץ
ישראל.
טז. אמר החבר: הייתה מועמדת להישיר כל העולם, מוכנת לשבטי בני ישראל מעת
הפרד הלשונות, כמו שנאמר: [דברים ל"ב ח] בהנחל עליון גוים, ולא נתכן
לאברהם שידבק בעניין האלוקי, ושיכרות עמו הברית, אלא אחר שהיה בארץ הזאת
במעמד בין הבתרים.
ומה תאמר בהמון סגולה, היו ראויים להיקרא עם ה' בארץ מיוחדת, נקראת
[שמואל א' כ"ו י"ט] נחלת ה', ובעתים קבועים ממנו יתברך, לא מהסכמה עליהם,
ולא נלקחת מחכמת הכוכבים ולא מזולתה, נקראו: מועדי ה' [ויקרא כ"ג ב],
בטהרות ועבודות ודברים ומעשים משוערים מאצלו יתברך, נקראים: מלאכת ה'
ועבודת ה'.
יז. אמר הכוזרי: בסדר הזה ראוי שיראה כבוד ה' לאומה הנקראת עם ה'.
יח. אמר החבר: הלא תראה איך קבלה הארץ שבתות, כמו שאמר: [ויקרא כ"ה ו]
שבת הארץ, ושבתה הארץ שבת לה' [ויקרא כ"ה ב] ולא נתן רשות למוכרה
לצמיתות, כמו שאמר: [ויקרא כ"ה כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ.
ודע, כי שבתות ה' ומועדי ה' אמנם הם תלויים בנחלת ה'.
יט. אמר הכוזרי: הלא תחילת קביעות הימים מן הצין, מפני שהוא תחילת המזרח ליישוב.
קו התאריך לפי ארץ ישראל
כ. אמר החבר: והלא התחלת השבת אינה כי אם מסיני, ומאלוש קודם לכן, שירד
המן בו תחילה. ואין השבת נכנס אלא על מי שבא עליו השמש אחר סיני על
המדרגה עד אחרית המערב, ואח"כ עד אשר תחת לארץ, ואחר כך עד הצין אשר הוא
מזרח הישוב. ויקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ
ישראל באמצע לישוב, וכאשר בא השמש לארץ ישראל, הוא חצי הלילה בצין; וחצי
היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין. וזה הוא סוד הקבוע אשר הוא נבנה על
שמונה עשרה שעות, כמו שאמרו: נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת
החמה, והכוונה היא לארץ ישראל שהיא מקום התורה.
והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת, וממנו תחילת המניין סמוך לששת
ימי בראשית, והתחיל אדם לקרוא שם לימים, וכל אשר נושבה הארץ ורבו בני אדם
היו סופרים הימים כאשר יסד אותם אדם, ועל כן לא יחלקו בני אדם בשבעת ימי
השבוע. ואל תטען עלי באלו שהתחילו מחצות יום סוף הישוב במערב, והוא בוא
השמש בארץ ישראל, ובו נברא האור הראשון ואחר כך השמש, מפני שהיה אור ובא
לעתו והיה לילה לישוב, והלך הסדר להקדים הלילה על היום, כמו שאמר: ויהי
ערב ויהי בקר (בראש' א, ה), וכן הזהירה התורה: מערב עד ערב תשבתו שבתכם
(ויק' כג, לב).
ואל תטען עלי באלה התוכנים המביטים, גונבי החכמה, ולא הייתה כוונתם לגנוב
אבל מצאו חכמות מסופקות מעת שנפסקה הנבואה, והתחכמו משכלם וחיברו חיבורים
אשר נתנה סברתם. ומכלל זה ששמו הצין תחילה לימים בהפך התורה. לא בהפך
גמור, מפני שהם מסכימים עם אנשי התורה בתחילת היום שהוא מהצין, אך
המחלוקת שבינינו ובינם בהקדימנו הלילה על היום.
וצריך שתהיינה השמונה עשרה שעות עיקר בקריאת ימי השבוע, מפני שארץ ישראל
שהיא מקום התחלה לקריאת שמות הימים, בינה ובין השמש, בעת שהוחל לקרוא בשם
- שש שעות. ואיננו זז להתמיד שם השבת על הדמיון על היום אשר התחילה השמש
לסובב מסוף המערב, וראה אותה אדם שוקעת והוא בארץ ישראל וקרא תחילת השבת,
עד שהגיעה אל עומת ראשו אחר שמונה עשרה שעות והייתה ערב לתחילת הצין,
ונקרא שם תחילת השבת, והיה סוף גדרי הקריאה, מפני שמה שיש אחריו אמנם הוא
נקרא בשהוא מזרח למקום שממנו מתחילים הימים, ואין להימלט ממקום משתתף
שתהיה תחילת מזרחו אחרית מערבו, והוא לארץ ישראל תחילת הישוב.
ואין זה בדין התורה לבד, אבל בדין הטבע גם כן. כי לא יתכן שיהיו הימים
השבועיים נקראים בשם אחד בעצמו לישוב כולו, אלא אם נקבע מקום שיהיה תחלה
לקריאה, ומקום [לקריאה] מתקרב, שלא יהיה קצתו מזרח לקצתו, אבל קצתו מזרח
גמור וקצתו מערב גמור. ואם לאו לא תשלם לימים קריאת שם ידוע, מפני שכל
מקום מסיבוב אמצע הארץ מזרח ומערב יחד, ותהיה הצין מזרח לארץ ישראל ומערב
לתחתית הארץ, ותחתית הארץ מזרח לצין ומערב למערב, והמערב מזרח לתחתית
הארץ ומערב לארץ ישראל. ואין מזרח ואין מערב ולא תחילה ולא סוף ולא שמות
ידועים לימים. והסדר הנזכר נתן שמות ידועים לימים והתחיל מארץ ישראל, אך
לקריאת השם רוחב עכ"פ, מפני שלא יתכן לזכור מקומות כל נקודה ונקודה
מהארץ, כי בירושלים עצמה מזרחים ומערבים רבים, ושמזרח ציון דרך משל איננו
מזרח בית המקדש ועיגולי אופקיהם משונים על דרך האמת אשר לא ישיגום
החושים, כל שכן דמשק מירושלים. ואי אפשר שלא נאמר ששבת דמשק קודם שבת
ירושלים, ושבת ירושלים קודם שבת מצרים. ועכ"פ נודה ברוחב. והרוחב אשר
נחלקים בו הקטרים בקריאת יום בעצמו הוא י"ח שעות, לא פחות ולא יותר,
קוראים אנשי הקוטר הזה בשם שבת, וכבר יצאו אנשי קוטר אחר מן השבת קוטר
אחר קוטר, עד שתשלמנה שמונה עשרה שעות מן העת שהתחילה בו קריאת השבת, עד
שתהיה השמש לעומת ראש ארץ ישראל, ותסתלק הקריאה מהיום ההוא, ולא יישאר
אדם שיקרא היום ההוא שבת, אבל מתחיל בקריאת שם שאחר.
ועל כן אמרו: "נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה", כאילו אמר
נולד קודם חצות יום שבת בירושלים, בידוע שראה ביום שבת סמוך לשקיעת החמה,
והוא ששם יום השבת התמיד שמנה עשרה שעות אחרי שנפסקה קריאת מקום ההתחלה,
עד ששבה השמש לעומת ראש ארץ ישראל אחר יום ולילה, והתחיל להראות הירח למי
שהיה בתחילת הצין בשבת בערב. והסכים עם מה שאמרו רבותינו "שצריך שיהיה
לילה ויום מן החדש". וכבר נסתלק שם השבת מן הישוב והתחיל יום ראשון, אע"פ
שיושבי ארץ ישראל יצאו משם יום השבת ושבו בתוך יום ראשון, כי אמנם הכוונה
השם השביעי הפושט בכל הישוב, שיאמר למי שהיה בצין ולמי שהיה במערב באיזה
יום קבעתם ראש השנה? ואמרו יום השבת על הדמיון, אע"פ שאחד מהם כבר היה
יוצא מהמועד, כשהיה האחד במועד כפי מקומות מארץ ישראל, אבל בקריאת ימי
השבוע היה להם המועד ביום אחד בעצמו.
והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', עם מה שקראתו,
מאשר נקראת הר קדשו [תהילות ב' ו] והדום רגליו [תהילות צ"ט ה] ושער השמים
[בראשית כ"ה יז] וכי מציון תצא תורה [ישעיהו ב' ג].
ומה שהיה מזריזות האבות לדור בה, והיא בידי עובדי עבודה זרה, והכספם לה,
והעלותם עצמותם אליה כיעקב [בראשית מ"ז ל] ויוסף [בראשית נ' כה] ותחינת
משה לראותה, ונמנעה ממנו והיה קצף, והראתה לו מראש הפסגה והיה חסד; ומה
שהיה מבקשת האומות פרס והודו ויוון וזולתם להקריב עליהם ולהתפלל בעדם
בבית ההוא הנכבד; ומה שהוציאו ממונם על המקום ההוא, ואם היו מחזיקים
בחוקים אחרים, מפני שלא קבל אותם הנימוס האמיתי; ומה שהם מרוממים אותו עם
העדר הראות השכינה עליו; ושכל האומות חוגגים אליו ומתאווים לו זולתנו,
מפני גלותנו ולחצנו.
וממה שזכרו רבותינו ממעלתם, יארך סיפורו.
כא. אמר הכוזרי: השמיעני קצת מה שיזדמן לך מדבריהם.
מעלות הארץ בדברי חז"ל
כב. אמר החבר: ממה שאמרו בעניין זה: הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל
מורידין, ודנו האישה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא
בכתובה (כתובות ק:), והפכו כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו בארץ,
שיוציא ויתן כתובה.
ואמרו:
"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחוצה לארץ
אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שאיש לו אלוה, וכל
הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לו אלוה" (כתובות תוס' ע"ז פ"ה).
וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד
אלוקים אחרים" [שמואל א' כ"ו י"ט] יש לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ כאילו
עובד אלוקים אחרים.
וכבר שמו לארץ מצרים מעלה על שאר הארצות האחרות, ושפטו על זולתה מקל וחומר, ואמרו:
"ומה מצרים שנכרתה עליה ברית אסור, שאר ארצות לא כל שכן" (ספרי וילקוט שופטים).
ואמרו:
"כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", ומשבחים מי שמת בה יותר ממי
שנשוא אליה מת, ממה שאמרו. "אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מיתה"
(כתו' קיא).
אבל אמרו במי שהיה יכול לדור בה ולא דר בה וצווה לשאת אותו אליה לאחר
מותו: בחייכם ונחלתי שמתם לתועבה, ובמיתתכם ותבואו ותטמאו את ארצי"
(ירוש' סוף כלאים).
והיה מהקפדת רבי חנינא כאשר שאלו אותו אם מותר שילך פלוני לחוצה לארץ
לייבם אשת אחיו, שאמר: "אחיו נשא ע"א ומת ברוך המקום שעקרו והוא ירד
אחריו" כתו' קיא).
ושאסרו מכירת קרקע לנכרי (ע"ז יט:).
ושאסרו מכירת קורות הבית (ע"ז כא), והניחו חרב.
ושאמרו "אין דנין דיני קנסות אלא בארץ ישראל" (סנהד' יד.), וש"לא יצא
העבד לחוצה לארץ" (גיטין מג), וזולת זה הרבה.
ועוד אמרו: "אווירא דארץ ישראל מחכים" (גיטין מד).
ומאהבתם אותה אמרו: "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן
העולם הבא" (כתו' קיא.).
ואמר רבי זירא למין שרצה לעבור עמו בנהר מבלי מקום מעבר, מתאוותו לעבור
בארץ ישראל: "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו ליה מי יימר דזכינא ליה" (כתו'
קיב.).
מדוע אינך עולה לארץ ישראל?
כג. אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובות תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום
הזה ותשמינו בית חייך ומותך, ואתה אומר: "רחם על ציון כי היא בית חיינו",
ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה
באורך תת"ק שנה, היה מן הדין שתכסופנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה, כאשר
יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים.
וכבר הסכימו כל האומות על זה:
הנוצרים אומרים: שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותן אל השמים.
והישמעאלים אומרים: כי היא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהיא מקום מעמד
יום הדין, והוא לכל מקום כוונה וחג.
אני רואה, שהשתחוותך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו
אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות
בה יותר משהיו אזרחים במקומותם. כל זה עם שלא הייתה בעת ההיא נראית
השכינה בה, אבל הייתה מלאה זימה ועבודה זרה, ועם כל זה לא הייתה להם
תאווה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצוות האלוקים, והיו
מבקשים לנשוא עצמותם אליה.
הובשתני מלך כוזר
כד. אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה
שיעדנו בו האלוקים בבית שני, כמה שאמר: [זכריה ב' י"ד] "רני ושמחי בת
ציון", כי כבר היה העניין האלוקי מזומן לחול כאשר בתחילה אלו היו מסכימים
כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים
בגלות ובעבודה, שלא ייפרדו ממשכנותיהם וענייניהם.
ושמא על זה אמר שלמה: [שיר השירים ה' ב] 'אני ישנה ולבי ער', כינה הגלות
בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. 'קול דודי דופק', קריאת האלוקים
לשוב. 'שראשי נמלא טל', על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: 'פשטתי
את כתנתי', על עצלותם לשוב. 'דודי שלח ידו מן החור', על עזרא שהיה פוצר
בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ואמרו כשל
כוח הסבל (נחמיה ד, ד) ונתן להם במצפון לבם, ובאו העניינים מקוצרים מפני
קיצורם, כי העניין האלוקי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו, אם מעט
- מעט ואם הרבה - הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלוקי אבותינו בלבב
שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים.
ואין דיבורנו 'השתחוו להר קדשו', ו'השתחוו להדום רגליו', ו'המחזיר שכינתו
לציון' וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר והדומה לו , שאין אנחנו חושבים על מה
שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר. ואלו דברי בעל חובות הלבבות
[חתימה]
וראיתי לחתום פתיחת הספר הזה במשל נאה יזרז אותך לעמוד על עניינו, ויעירך
לדעת מעלת המין הזה מן המצוות משאריתן, ומעלת שאר החכמות הטבעיות
והמוסריות והדבריות מחכמת התורה. והבינהו בקראך אותו, והשיבהו ברעיוניך,
תמצא מה שאתה חפץ בעזרת השם.
והוא, שאחד מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי, לבחון בהם את דעתם.
הזריז מהם והנלבב שבהם, בחר מחלקו הטוב שהיה בו, ומן השאר גם כן בחר הטוב
שבו, ועשה מחלקו שלושה מינים: טוב ובינוני ופחות.
ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו, ועשה ממנו אצל האומנים
הבקיאים בגדי חופש מגוונים שונים זה מזה, וצבעונים שאינם דומים זה לזה,
וילבשם לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם.
והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו,
ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים, וימהר ליהנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב
וכדומה לו.
וכשהגיע הדבר אל המלך, רצה את מעשה הזריז הנלבב, והקריבו אליו והעלהו אל
מעלת אנשי סגולתו. וירע בעיניו מעשה הכסיל ויגרשהו והרחיקו אל שוממות
ארצותיו, והשכינו עם אנשי קצפו.
וכן האלוהים יתברך נתן ספר תורתו האמת לעבדיו לבחון אותם. והמשכיל הפקח
כשהוא קורא אותו ויבינהו הבנה ברורה יחלקהו לשלושה חלקים:
האחד מהם לדעת העניינים הדקים הרוחניים אשר הם מחכמת המצפון כחובות
הלבבות ומוסרי הנפשות, ויחייב את נפשו לעשותם תדיר.
ואחרי כן יברור ממנו חלק שני והיא חכמת חובות האברים בזמנם ובמקומם.
ואחר כך ישמש בחלק השלישי בענייני דברי הימים לדעת כיתות בני אדם
ותולדותם על סדר הדורות שעברו, ומה שאירע מן הדברים והחידות בימים
קדמונים, וישמש בכל עניין ממנו בזמנו ובמקומו וכראוי לו כפי הצורך אליו,
ויעזר על השתמשו בכל אחד מהם בחכמת השימוש ובחכמת המופת, ובחכמת הדיבור
שמהם תהיינה ההקדמות לחכמת האלוהית.
כי מי שאינו בקי מהם, אינו מכיר סימני חכמת הבורא בבריאותיו, ולא ידע
עניני גופו, כל שכן זולתו, כאשר זימן העבד הזריז כלי בעלי המלאכות להשלים
מה שכוון לעשותו מן המשי של המלך. והפתי הנמהר, בעומדו על ספר האלוהים,
הוא משמש בו לדעת חידות הראשונים ודברי הקדמונים, וימהר ליהנות בו
בענייני העולם, ויביא ראיה ממנו לרדוף אחרי התאווה ולהניח דרך הפרישות,
ולעשות כרצון איש ואיש, וללכת אחרי רצון כל מין ומין מבני האדם כדעתם
וכחפצם.
והוא כמו שאמר הכתוב (משלי ה) הוא ימות באין מוסר, וברוב אולתו ישגה.
בחן אחי המשל הזה, והשיבהו אל מחשבתך, והתבונן מספר תורת אלוהיך מה
שהעירותיך עליו, והעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבנו סעדיה זיכרונם
לברכה, שהמה מאירים השכל ומחדדים הבינה, ומורים הפתי ומזרזים העצל.
והאלוהים יורנו דרך עבודתו, כאשר שאל ממנו משיחו: (תהילים טז) תודיעני
אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח:
וזאת הסדרת שערי הספר הזה על סדריהם:
השער הראשון בביאור אופני חיוב יחוד האל בלב שלם.
השער השני בביאור אופני הבחינה בברואים ורב טוב האלוהים עליהם.
השער השלישי בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלוהים עלינו.
השער הרביעי בביאור אופני חיוב הביטחון באלוהים יתברך לבדו.
השער החמישי בביאור אופני חיוב היות כל מעשינו מיוחדים לשמו ולהיזהר מן החונף.
השער השישי בביאור אופני חיוב הכניעה והשפלות מפניו.
השער השביעי בביאור אופני חיוב התשובה וגבולותיה והדברים התלוים בה.
השער השמיני בביאור אופני חיוב חשבון האדם עם נפשו לאל יתברך.
השער התשיעי בביאור אופני חיוב הפרישות מה שראוי לנו ממנה.
השער העשירי בביאור אופני חיוב אהבת האלוהים ומעלותיה.
ותדע שביסוד חיבור חובות הלבבות לא משמע חילוק דת זו או אחרת אלא מחיוב
השכל הישר [שילוב הקבלה עם העיון]
אבל אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על בירור מה שקבלת מהחכמים
בשם הנביאים משורשי הדת וקוטבי המעשים - אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד
על העניין, ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד. ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה
כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך.
וזה יתבאר משני פנים:
אחד מהם ממה שאמר הכתוב (דברים יז) כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם
בין דין לדין, וגומר, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, וגומר. וכשאתה
מסתכל במה שכולל הפסוק הראשון מענייני הדינים, תמצאם דברים שצריכים לפרוט
אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה, לא בדרך אותות השכל.
הלא תראה, שלא הזכיר בכללם עניין מן העניינים אשר יושגו מצד השכל. כי לא
אמר: כשתסתפק בעניין הייחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמידותיו, ובשורש
משורשי הדת בעבודת המקום, ובטוח עליו והיכנע לפניו, וייחד המעשה לשמו,
ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד וענייני התשובה מן העבירות, ולירוא
ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו, והדומה
לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה
והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד.
אבל אמר: שתשוב על דעתך, ותשמש בשכלך במה שדומה לזה אחר שתעמוד עליו מצד
הקבלה, שהיא כוללת כל מצות התורה ושורשיהן ופרקיהם, ותחקור עליו בשכלך
ותבונתך ושיקול דעתך, עד שיתברר לך האמת ויידחה השקר.
כדכתיב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.
וכן אומר במה שנוכל לעמוד על בירורו מדרך השכל, כמו שאמרו רבותינו
זיכרונם לברכה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו
יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מפני שדעת עניין הייחוד כענף מן הדברים
שיובנו בדרך השכל. וכיון שיתחייב בו - יתחייב בכולם.
והשני ממה שאמר הכתוב (ישעיה מ) הלוא ידעת אם לא שמעת וגו'. אמר 'הלוא
ידעת', על הידיעה שהיא מצד הראייה. ואמר 'הלא שמעת' - על דרך הקבלה
והסמך.
וכן אמר (שם) הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם. הקדים הידיעה מצד
הראייה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה.
וכן אמר משה רבנו (דברים לב) הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם וגו'...
זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך וגו'.
וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה - ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים
אליה תחלה - אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה, מי שיוכל לדעת בירורה בדרך
הראיות. ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל, ולהביא עליו ראיות במופת
ששיקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן.
[חקירת חכמת המצפון]
אמר המחבר: וכיון שעמדתי על חיוב מצות הלבבות, ושאנחנו חייבים בהם ממה
שזכרנו, וראיתי שהונחו ולא חובר בהם ספר מיוחד, והתבוננתי מה שהם בו אנשי
דורנו מקוצר דעתם להבינם כל שכן לעשותם ולהתעסק בהם, והיה מחסד האלוהים
עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון.
[הקדמונים עסקו בחובות עצמם ולא בדינים נדירים]
וראיתי במעשי קדמונינו זיכרונם לברכה, ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו
זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות
הנכריות הקשות. ושהשתדלותם הייתה בכללי הדינים, ולברר עניין איסור והיתר.
ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות ליבותם.
וכשהייתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא
בדרך הסברא, ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם
עליה קודם לכן, מפני שהיו ענייני העולם נקלים בעיניהם.
וכשהיו צריכים לפסוק את הדין בעניין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן
היסודות שקיבלו משם הנביאים עליהם השלום, היו פוסקים אותו על הדרך ההוא.
ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינם מן היסודות ההם, היו מעיינים בה
דרך סברתם.
ואם יסכימו כולם לדעת אחת, היו פוסקים.
ואם היו חולקים בדין, היו פוסקים כדעת הרוב.
כמו שאמרו על הסנהדרין: נשאלה שאלה לפניהם, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו
עומדים למניין. רבו המטהרין - טיהרו. רבו המטמאים טימאו.
ומעיקר שבידם: יחיד ורבים הלכה כרבים.
וחיברו במסכת אבות מוסרם ויושר מידותם המקובלות מהם כל איש בזמנו ובמקומו.
ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לברר
את מעשיהם. והוא מה שאמרו (תענית כד,א):
בשני דרב יהודה, כוליה תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן טובא.
ואילו רב יהודא כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא,
ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן - ליכא מאן דמשגח בן.
אמרי ליה: קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם,
אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם.
ואמרו (עבודה זרה יז,ב): אמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי
שאין לו אלוה. שנאמר (ד"ה ב טו) וימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת. אלא -
בתורה וגמילות חסדים.
והתברר לי, כי שורשי כל המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך, הם מיוסדים על
בר הלב וזך המצפון.
ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו.
כמו שאמר הכתוב (ישעיה א) גם כי תרבו תפלה וגו' רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו'.
ואומר (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.
ואומר (משלי כג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה.
ואמרו קדמונינו ז"ל בזה (ירושלמי ברכות א): אי יהבת לי לבך ועיניך אנא
ידע דאת דילי.
ואמר הכתוב (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'.
ואומר (מיכה ו) במה אקדם ה' אכף לאלוהי מרום האקדמנו בעולות וגו'. והייתה
התשובה: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך וגו'.
ואומר (ירמיה ס) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וגו'.
ופירוש עניין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכיי והכרת חסדיי,
להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן
הפסוקים הם ראיות על חיוב מצות הלבבות ומוסר הנפשות.
[מצוות הלבבות - היות תוכו כברו]
וצריך שתדע כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם, שיהיו גלויינו וצפונינו
שווים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה,
ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו, ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו.
והוא אשר יקראהו הכתוב תמים, באומרו (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך.
ואמר (בראשית ו) תמים היה בדורותיו.
ואמר (תהילים טו) הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו.
ואמר (שם קא) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי.
ואמר במי שאין תוכו כברו ( מלכים א יא) ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו.
ואמר (תהילים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו וגו'.
ומן הידוע, שכל מי שחולק קצתו על קצתו, ומכזיב קצתו את קצתו בדיבור או
במעשה, אין מאמינים בצידקו, ואין הנפשות מתיישבות על אמיתו. וכן אם יחלוק
גלוינו על נסתרנו, וכוונת לבבנו על דיבורנו, ותנועת אברינו על מצפונינו -
לא תהיה עבודתנו לאלוהינו שלמה, מפני שאינו מקבל ממנו עבודה מזויפת.
כמו שנאמר (ישעיה א) לא אוכל און ועצרה.
ואמר (שם סא) כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה.
ואמר (מלאכי א) וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכו'.
ואמר (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב וגו'.
ומפני זה תהיה מצווה אחת שקולה כמצות רבות כפי הלב והכוונה, ועבירה אחת
שקולה כעבירות רבות. ואפשר שתהיה המחשבה במצווה והכוסף לעשותה מירא
אלוהים שוקלת מצוות רבות מזולתה.
כאשר אמר ה' לדוד (ד"ה ב ו) יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי וגו'.
ואמר (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר
זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו.
ואמרו ז"ל בפירושו (שבת סג,א) מאי ולחושבי שמו, אפילו חשב לעשות מצווה
ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:
, וא''כ נתחדדה שאלתינו ששאלנו,בעניין יוזמת השלום ממתי נולד רעיונה???
וחזקה מכולם מה שהובא ממפתח הרעיוןעתה אודיעך אודיעך כי חכמי המחקר
מחלקים עניין 'המחויב' 'והאפשר' 'והנמנע' לי''ב
חלקים ונותנים לכל חלק ארבעה ומשתפים אליו הין ולאו ,כאשר גזרה
החכמה לפי עניין החלוקה ההכרחית .וצריכים אל האותיות ומלות
נוספות לקשר בם העניינים .וראיתי משימים אותם עם חיבור מלת
מציאות בעניין המחוייב אמרו א. מציאות דבר מחוייב שימצא ב.
ומציאות דבר מחוייב שלא ימצא ג. ומציאות דבר לא מחוייב שימצא
ד. ומציאות דבר לא מחוייב שלא ימצא . בעניין האפשר אמרו ה.
מציאות דבר אפשר שימצא ו. ומציאות דבר אפשר שלא ימצא ז.
ומציאות דבר לא אפשר שימצא ח. ומציאות דבר לא אפשר שלא ימצא .
בענין הנמנע אמרו ט. מציאות דבר נמנע שימצא י. ומציאות דבר
נמנע שלא ימצא יא. ומציאות דבר לא נמנע שימצא יב. ומציאות דבר
לא נמנע שלא ימצא ואחרי אמרם מה שאמרו בי''ב דרכים אלה ביארנו
ענייניהם כמו שתשמע. והוא שהורו בזה סוד ההגיון ,ושכל הדיבור
תלוי בהין ולאו לאמת בם עניין או להכחישו בם. והורו ההבדל
הגדול שיש בין הקדים העניין להין או ללאו, ובין הקדים הין או
לאו לעניין,ובין בוא שני לאווין יחד,או שני הינים יחד.ואמרו,כי
אמרנו מחוייב שימצא הוא שוה לאמרנו לא אפשר שלא ימצא.מפני בוא
שני לאווין עם באפשר ושני הינים עם המחוייב וכשתחשוב החיוב
והמציאות,הראוי הוא שתחשוב השי''ן לבדו במקום הין,אחר שלא חובר
אל השי''ן ,לא. והנה אמרך מחוייב שימצא,ואמרך לא אפשר שימצא,
ואמרך נמנע שלא ימצא שלשתם מורים על עניין אחד. והנה שבו
הצירופים בי''ב חלקים לד' חלקים עוד ג''ג לפי זאת הדרך[סך הכל ששה חלקים
והם האממע בין שני חלקי החוקות הנימוסיות אשר נחלקים לששה כפי שזכרנו
במאמרים שקדמו].האחד זה
שזכרנו.השניהוא זה עוד, מחוייב שלא ימצא,לא אפשר שימצא.
השלישי.הוא,לא מחויב שימצא,אפשר שימצא,לא נמנע שלא
ימצא.הרביעי.הוא,לא מחוייב שלא ימצא,אפשרשלא ימצא,לא נמנע
שימצא. הנה זה הצירוף המחובר המעולה לפי דעת חכמי המחקר
הנקראים אצלינו בשם פילוסופים,הוא שכל שלשה עניינים הם מורים
עניין אחד .ויהיו עם כללי העניינים ארבעה לבד .והנה כל הצירוף
וההיפוך הוא בין שני עניינים ראשונים והם הין ולאו ,כלומר שכל
י''ב דרכים הולכים תמיד על שני הלשונות .והם שימצא שלא
ימצא ,שימצא שלא ימצא,ואינם משתנים כלום מזה הדרך,ונבדלים עוד
בין הין והין ובין לאו ללאו,כלומר מחוייב מחוויב לא מחוייב לא
מחוייב.וכן השאר כענין הזה בעצמו.ואחר שביארנו השווי בהם נבאר
עוד ההיפך שביניהם.ידוע כי עניין מחויב שימצא,הוא הפך עניין
מחוייב שלא ימצא,וכן כולם שנים שנים הפכים הם,ויובנו מהין ולאו
שהם שני הפכים .ומזה תבין גם כן ענין מחוייב שימצא עם לא אפשר
שימצא ועם נמנע שימצא הם הפכים.אחר שתדע כי עניין מחוייב שלא
ימצא שהוא הפך מענין מחוייב שימצא שווה עם השניים הנזכרים עמו
למעלה.ובדרך הזה תמצא לכולם. ואחר שביארתי לך בקיצור גדול מאוד
לפי מה שכתבו החוקרים על זה הענין הי''ב דרכים המעולים האלו
בצירופם,אודיעך כוונת תועלתו המועלת לנו בהשגת אלה הדרכים.והוא
שתדע שאוקרי החכמה שלשה ,והם החוקר האומר על ענין אחד כך וכך
הוא,והחוקר השני האומר אינו כך ,והחוקר השלישי המכריע בין שני
החוקרים.וידוע כי השלישי הוא יודה לאחד מהם ולא יהיו אז כי אם
שנים,מפני ששבו השנים לדעת אחת ונשאר האחד שכנגדם,או יודה
לשניהים ויפרעו המחלוקת שביניהם וישובו שלשתם לדעת אחת, או
יכחיש דברי שניהם ואז יהיו שלשה .ובהיות לשלושתם דעת אחת בטלה
המחלוקת שביניהם,ואפילו אם היו כמה אלפים מבני אדם.כיבדעת אחת
משתתפים עד שדומה לכל אחד מהם כי הוא זולתו וזולתו הוא עצמו.
כי לא ישתנו הדתות ולא הלשונות ולא המנהגים כולם,כי אם מפני
שינוי הדעות וגם לא יתחברו המתקבצים יחד אלא מצד שיתוף
הדעות.וכזו הדעת ביאר המו'נ על עצמו ועוד אמר כי זאת השאלה
אצלו אפשרית עד היותו מבאר הכרעת הדעת עליה ,לא מחוייבת כדעת
החוקרים,ולא נמנעת כדעת החוקרים והמדברים,ומזה אולי יובן כי
סיבת הדתות כולם היא צירוף הבריות ולא ההיפך ובהן יושבו להיות
כולם בדמות אדם אחד ואם תוכל להביא זאת הדעה לכלל האנושות
תתברר תכליתה והיא השלוםוהבן אמרו וכזו הדעת ביאר המו'נ על עצמו וכבר סרה
מעלינו חובת ההוכחה מכובד אלו הראיות\\האמנם והרי דברי הגאון בספר האמונות והדעות ומוכח שאינו סובר שיש גלגולי נשמות\\
[נגד אמונת הגלגול]
והנני אומר כי אנשים, ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגילגול99 וקורים אותו ההיעתקות, וענינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות1 הללו והבלבולים.
ונתברר לי מה שמדמים שהוא הביאם לידי דבר זה, ומצאתים ארבע טעויות, וראיתי להזכירם ולהשיב עליהם.
וראשית כל החזקתם בשיטת הרוחניות ושלוש השיטות האחרות2, או מי שלא יודע3 ממניחי שיטת הגלגול, למדוהו משיטת השניות הרוחניים, וכבר ביארתי וקבעתי מה שיש נגד כולם.
והשני התחקותם אחרי מידות רבים מבני אדם ומצאום דומים למדות הבהמות, במה שיש עדין4 כתכונת הכבשים, ותקיף5 כתכונת [רטו] הטורפים, ורע ושפל6 כתכונת הכלב, וקל כקלות העוף, וכל הדומה לכך, והסיקו מן הדברים הללו, שלא באו המידות הללו בבני אדם אלא מפני שיש בהם מרוחות הבהמות.
וזה ירחמך האל מורה על עודף סכלותם, שהם חושבים שגוף האדם משנה את הנפש מעצמותה, ועד כדי שעושה אותה נפש אדם אחר שהייתה נפש בהמה7, ואחר כך היא עצמה משנה אותו ממהותו עד שעושה מידותיו כבהמות, ואף על פי שצורתו כאדם, ולא די בכך שהם עשו את עצמות הנפש מתהפכת ולא קבעו לה עצמות אמיתית, אלא שסתרו את דבריהם ועשו אותה משנה את הגוף והופכתו, והגוף משנה אותה והופכה, וזהו היציאה מן המושכל8.
והשלישי הבאתם את דבריהם על דרך ההוכחה, ואומרים כי הבורא מעשיו צדק, ואינו מייסר טף אלא על עוון שהזידה בו נפשם בזמן שהייתה בגוף אשר לפני גופם. ועל זה יש תשובות רבות:
הראשונה שהם התעלמו מאחד סוגי הגמול אשר הזכרנוהו9.
ועוד שאנו נשאל אותם על המצב הראשון, כלומר בתחילה כאשר נבראה, האם הטיל עליה ה' משמעת מסוימת או לאו. אם יאמרו לא הטיל עליה, הרי נפלו כל העונשים, מפני שלא היה צווי כלל, ואם יאמרו כן התחייבה, והרי הנפש אז טרם הונחה וטרם הוזהרה10. נמצא שהודו שהוא מחייב את בני אדם על העתיד, לא על העבר דווקא, והרי חזרו למה שאנו אומרים בגמול ועזבו את שיטתם שאין ייסורים אלא על מה שעבר.
והרביעי במה שנתלו במה שטעו מן המקרא ראיתי להזכיר מעט מהם.
ואומר:
מהם מה שאמר [רטז] משה רבנו עליו השלום:
כי את ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום11,
אמרו מזה משמע כי רוחות האחרונים הם רוחות הראשונים, ולפיכך הם הנמצאים הם הנעדרים. ולשון הפסוק מבטל מה שדימו, כי בפירוש אמר שהנוכח זולת הנעדר, אלא עניינו שהוא מחייב כל מי שנמסר אליהם מסורת של משה שיקבלוה כמו שקיבלוה הנוכחים שם.
ומהם אמרו:
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים12,
אמרו, כיון שאמר 'לא הלך' ולא אמר 'לא ילך' - משמע שהעונש על רע שעשתה בגוף [הראשון]. והם בזה בתכלית הטעות, כי הכתוב לא ציין את האמור במלת 'אשרי' אלא לאחר שלא הלך, ולא ציינו בזה לפני שלא ילך. והרי ביאר הכתוב התשובה עליהם.
ועוד, אילו היה כמו שאמרו, כי אז לא היה הגמול אלא על הטובות הבאות, לא על מה שעבר, שהרי אמר אחריו 'ובתורתו יהגה' ולא אמר 'הגה'. כמו שחייבו את העונש על העבירות שעברו, לא הבאות, ממה שנאמר 'אשרי אשר לא הלך' ולא אמר 'אשר לא ילך'.
ומהם:
תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש13,
וביארו תתהפך על הנפש, ואמרו שזה משמע שהיא תתהפך בבני אדם ובבהמות תמיד.
ולא הבינו הפתאים שזה לא נאמר אלא על הארץ, שהרי הקדים לפניו 'לאחוז בכנפות הארץ וינערו רעועים ממנה'. והרי הוא אומר שהיא תתהפך ברשעים בייסורים כטיט החותם, והם דבקים בה כאלו הם לבושה, ואינם יכולים להיעתק ממנה עד שתסתיים גזירת ה' בהם14.
ומהם מה שאמר החסיד 'נפשי ישובב'15, דימו כי ההשבה החוזרת הזו מגוף לגוף.
ולא הרגישו הסכלים שהוא נחת הנפש ומנוחתה ומרגועה מדאגה [ריז] שהייתה עליה, ואין זה השבה אחר יציאה. וזה בלשון אבותינו פשוט וברור, שהרי הוא אומר על שמשון כאשר צמא והשקהו ה' מים:
ותשב רוחו ויחי16
והיא טרם יצאה. ואומרים על המצרי שרעב והאכילו דוד עליו השלום:
ותשב רוחו אליו17.
ואמר בשליח הנאמן:
ציר נאמן לשלחיו ונפש אדניו ישיב18.
ואמר על התורה:
תורת ה' תמימה משיבת נפש19.
והייתי חס על דברי מלהזכיר שיטתם, וראוים הם לכך20 לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים21.
וסוף דבריהם אומרים הרי נאמר:
מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו22,
ואני אומר מה יש בזה מה שמורה על הגלגול? הלא לא נאמר זה אלא מפני שהרוחות תנוחתן בקצף מעלה ומטה, ובכל מקום שיהיו בשתי הקצוות ואף בארבע רוחותיהן, יבואו כאשר יקראם ה', ועל דרך מה שאמר החסיד:
תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסף23.
נשלם המאמר הששי
הערות:
96. כלומר כל אותם אשר הובאו שיטותיהם בתחילת מאמר זה.
97. ברי"ת הושמט ונשתבש כל קטע זה.
98. כלומר לדברי כולם יוצא שאין השארת הנפש.
99. וכתב הגרב"צ עוזיאל זצ"ל בספרו הגיוני עוזיאל ח"א עמ' שעא "דבריו אלה מכוונים נגד ענן וחבריו שנקראים יהודים ומחזיקים בדעה יונית זו". וראה שבילי עולם הודו עמ' 86 ובמה שצוין שם בהערה. והרש"ה בסוף מאמר זה, ור' יצחק בן לטיף בספר רב פעלים, ועוד ועוד, ואין קצה לדברים. וראה גם אבי נצר אלפאראבי בסוף מאמרו "עיון אלמסאיל".
1. "וסואס" ורי"ת תרגם "שגעון".
2. שהנפש מן הבורא לבדו, ממנו ומדבר אחר, משני יסודות קדומים.
3. "יעלם" יוד פתוחה. ונדמה לי שהיה ראוי לקרוא יוד שרוקה "או מי שלא ידוע" כלומר שדעה זו למדוה מבעלי ארבע השיטות הקודמות, או משיטה שלא ידוע בעליה והיא שיטת שני דברים רוחניים.
4. "עפיף" אינו שטוף בתאוותנות ובפרט בתאוות המשגל. ואם כי כך היא תכונת הכבשים, העדפתי לתרגם "עדין" והכוונה בעל מדות מעודנות, ורי"ת תרגם "ענו" ואינו נכון.
5. "ושדיד" וברי"ת "ורע" ושמא נתחלפה לו ב"שריר".
6. "ושריר ומהין" וברי"ת "ורעבתן" ושיבוש הוא.
7. בעוד שבאמת אין שום יחס בין נפש האדם ונפש הבהמה זולת שיתוף השם בלבד, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק הראשון מפרקי הקדמתו לאבות, ראה שם מהדורתי עמ' שעד.
8. כלומר מעבר לכל הגיון.
9. לעיל במאמר החמישי עמ' קעו סוף ד"ה ואומר עוד שאני מצאתי. שם ביאר שהקב"ה מיסר לצדיקים גמורים ולטף כדי לגמול להם טוב לעולם הבא.
10. "לם תוצ'ע בעד ולם תועץ'" והנכון כ"י ק, "לם תטע בעד ולם תעץ" ואז יש לתרגם: לא נשמעה ולא המרתה. וכעין זה תרגם רי"ת.
11. דברים כט יד. וכתב שם הראב"ע: ואינו כטעם האומרים כי רוחות הבאים היו שם.
12. תהלים א א.
13. איוב לח יד.
14. וכן פירש בתרגומו שם.
15. תהלים כג ג. ושם תרגם "בנעמה ירד אליי נפסי" בנעמו ישיב לי נפשי.
16. שופטים טו יט.
17. שמואל א ל יב.
18. משלי כה יג.
19. תהלים יט ח.
20. שלא לשעות אליהם ולא להזכירם וכ"ש להשיב על דבריהם. ולפי כ"י ק, "והייתי חס מלדבר על שפלות שטתם".
21. שלא יתפתו אחר דבריהם.
22. יחזקאל לז ט.
23. איוב יד טו.
http://www.kishut.co.il/becauseofu/?uID=CDC0DA81-C86F-4A0A-A301-22553B319987&fr=1
