כאן המקום לבאר, כי המחוקק, שהסמיך את הרשויות המקומיות לחוקק את דיני המס שלהן, קבע את מסגרת הסמכויות של מחוקק המשנה ואת דרכי החקיקה. כך למשל, "דיני ההקפאה" מתירים למועצת הרשות המקומית להעלות את תעריפי הארנונה מעבר להעלאה הכללית שנקבעת מידי שנה בתקנות ההסדרים, ובלבד שהעלאה זו תובא לאישור שר הפנים ושר האוצר. כך למשל, חקיקה של אגרות והיטלי פיתוח מותנית בתנאים שונים, כגון תחילת עבודות הפיתוח, והודעה אודותם לנישומים הפוטנציאליים.
באותם מקרים שבהם מלאכת החקיקה נעשתה ללא סמכות, הרי היא בטלה מעיקרה, כאילו לא נחקקה מעולם. כאשר על פי דין כזה משולמים ארנונה או היטלי פיתוח, קמה לנישום ששילם עילת תביעה להשבת המס ששילם. דא עקא, דרכו של התובע אינה סוגה בשושנים, ומכשולים פרוצדורליים ניצבים בה.
הרשויות המקומיות מנסות תדיר, ולעתים אף מצליחות, לדחות תביעות להשבת ארנונה והיטלי פיתוח בטענות סף שונות. ייאמר מיד, כי מבחינה משפטית השימוש בטענות סף אלה הוא חוקי לחלוטין, אולם מבחינה ציבורית יש בהם, לדעתי, טעם לפגם. כך למשל, אחת הטענות הנפוצות היא, כי הכסף שנגבה הוצא בידי אותה רשות מקומית, וכי לקופת הציבור יקשה להשיב את כספי הגזל. דומה הדבר למי שרצח את אביו ומבקש כי יזכוהו בדין משום שהוא יתום.
טענות הסף העומדות בדרכו של התובע את השבת הגזל אינן מיוחדות לתביעות השבה של תשלומי חובה, אלא הן נחלת המשפט המנהלי כולו. חלקן נקבע בדינים השונים וחלקן בפסיקת בית המשפט העליון. לכל טענת סף הגיון משפטי משלה, ומטרתן הכללי לייצר מערכת מאוזנת אינטרסים לגיטימיים נוגדים, של הרשות הציבורית מחד ושל האזרח מאידך.
אין מערכת מושלמת של איזון, והיא נוצרת ומתגבשת מעת לעת בידי בתי המשפט, ובעיקר בידי בית המשפט העליון. כל תובענה שמוגשת בידי נישום, וכל טענת סף המועלית בידי הרשות, כוללת בחובה סיכוי לשינוי האיזון העדין, וכך ראוי שהמשפט בישראל אינו דינוזאור מאובן, אלא גוף חי ומתפתח.
ומעשה שהיה כך היה. ארגון נכי צהל - בית הלוחם בחיפה, הגיש תביעת השבה נגד עיריית חיפה ודרש להשיב כספי ארנונה, ששולמו לטענתו בעקבות צו הטלת ארנונה שנחקק ללא סמכות. עיריית חיפה העלתה טענות סף שונות, בית המשפט המחוזי קיבל טענות אלה ודחה את התביעה.
הנישום ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון, וביום 1.10.03 נתן בית המשפט העליון פסק דין קצר להפליא בע"א 9325/02 ארגון נכי צהל בית הלוחם נגד עיריית חיפה, ואביא אותו כאן בשלמותו: "הננו סבורים, כי לא היה מקום לדחות התביעה על הסף. מן הראוי הוא כאשר מוגשת תביעה להשבת סכומים ששולמו שלא כדין לשמוע ראיות, אשר יש בהן כדי לתת תמונה כוללת. למותר לומר, שאיננו נוקטים כל עמדה באשר למסגרת הנורמטיבית הספציפית. בעניין זה בו יש משפט השוואתי רב ישמעו טיעונים בפני בית המשפט, ותתקבל הכרעה בסוף הדיון לגופו".
אפשר שהדברים הקצרים לא יותירו רושם עז על הקורא, אולם לדעתי יש בהם שינוי מהותי וחשוב בדיני הארנונה, אבן דרך לסימון לציון הדרך הנכונה, ותחילתה של תקופה חדשה ביחסי הרשויות המקומיות והנישומים.
בית המשפט העליון לא העביר מן העולם את טענות הסף, וכל שנאמר בפסק הדין הוא, כי אל לו לבית המשפט לדחות את התובענה מיד בראשיתה, וכי תחילה עליו "לשמוע ראיות, אשר יש בהן כדי לתת תמונה כוללת" ולפסוק לאחר מכן. זהו, אפוא, האיזון החדש, ואל יקל בו ראשכם.
שמיעת הראיות לגבי חומרת חקיקה שנעשתה ללא סמכות עשויה להשפיע על ההחלטה הסופית של בית המשפט, והעיקר - היא תיתן לצדדים הזדמנויות נוספות להגיע להסכם פשרה, שייתר את פסק הדין וימנע שינוי נוסף של הסטטוס-קוו. בית המשפט יוכל במהלך הדיון להצביע על הכיוון הראוי לדעתו, נבחרי הציבור ישקלו חזור ושקול אם יש להם עניין בחשיפת הפגם ובמתן עדויות - ובקיצור, לצ'ולנט הזה עתידים להתווסף מרכיבים רבים שעתידים להשפיע על טעמו של המוצר המוגמר.
צא ולמד, כי לטענות הסף במשפט המנהלי מעמד אחד, ובדיני הארנונה מעמד אחר. שלוש וחצי שורות של מהפך אמיתי.
פרקליט 1976. דוקטורט בשיווק. ספרים: ארנונה עירונית, מס שבח, היטל השבחה. מרצה.
