גבירותיי ורבותי, ניצה יקירתי:
קראתי את "והיא תהילתך" בתחושה כאילו פעם, מזמן, כבר פסעתי בשביליו. יתכן, שיש לתחושה הזאת קשר לכך שהספר מאיר את נושא המחקר שלי, הספרות המיסטית של המאה השש-עשרה, ומאשר את ידיעתי האינטואיטיבית, שהמשוררים והסופרים של היום הם יורשי המקובלים והמיסטיקנים של פעם. וכיוון שכתבתי על "והיא תהילתך" ביקורת שיטתית ומפורטת, הרשיתי לעצמי הערב לדרוש מדרש חופשי; לדבר לא רק על הספר הנהדר הזה אלא גם על התרומה שלו לעולם האינטלקטואלי שלי.
ההתרשמות הראשונה, העטיפה: "שירה בחלון" מתוך סדרת הצילומים "עד עולם" שצילם יובל יאירי בעליית הגג של בית המצורעים בירושלים. זהו בית המצורעים, שאליו נכנסים האחות שירה של עגנון והרבסט אהובה על מנת שלא לצאת לעולם. במרכז, אישה לבושה כחולים, גבה למצלמה ופניה נסתרים, מציצה החוצה מבעד לחלון אטום-משהו. האישה - ספק אחות רחמנייה, ספק חולה הזקוקה לרחמים. בית המצורעים, מקלטם של זוג האוהבים, בית מרפא ובית כלא גם יחד. בפינת החדר, מטאטא ודלי, אבל את המחלה המקננת בין כתליו אי אפשר "לנקות" ואי אפשר לרפא. עוד מילה על הטכניקה של יצירת התמונה: היא מורכבת ממאה צילומים, שצולמו בקטעי זמן שונים והונחו זה על גבי זה לצילום אחד שלם. התמונה מנציחה אפוא עולם קיים ואינו קיים, סצנה שאינה מציאותית לחלוטין ואיננה הזויה לחלוטין. מחוז דמדומים בין מודע ללא מודע ובין מציאות לבדיון ספרותי. זה השדה שבו מתרחשת עלילת "והיא תהילתך".
"פואטיקה של חוסר מובהקות, של תעתוע, של מישורי הבנה מקבילים, שעניינם אפשרויות הבנה אחדות של המציאות, פעירת פערי משמעות והנחת אפשרויות שונות של פרשנות" ('והיא תהילתך' עמ' 37) כך מגדירה ניצה בן-דב את סופרי שנות הששים, שנטשו את הריאליזם של דור הפלמ"ח לטובת הפנטסיה והחלום של סיפורי עגנון; נטשו את חבורת הלוחמים הצעירים של ס. יזהר, משה שמיר, חנוך ברטוב, אהרון מגד וחבריהם, וחזרו לנבור ביחסים בתוך המשפחה הגרעינית, העומדת גם במרכז עולמו של עגנון.
'כפל הפירוש' כהגדרתה של בן-דב, מאפשר לא.ב. יהושע להתוודות כי 'הספרות הישראלית נולדה מן הנובלה הנפלאה של ש"י עגנון - בדמי ימיה'. יהושע עצמו סיפר סיפור סמלי, איך היה פותח את השבת בתפילה בבית הכנסת עם אביו, ועובר משם לסניף של הצופים, לא רחוק מבית הכנסת, שבו הדריך את הילדים החילונים של בית הכרם ורחביה. במובנים רבים, יהושע הגיע מהעולם של עגנון והרחיק עצמו למחוזות אחרים, אבל הקשר הזה בין העולמות למעשה לא ניתק מעולם.
'כפל הפירוש', אותה 'אמת שנייה', מאפשרת לעמוס עוז, שכתיבתו הפובליציסטית והספרותית חושפת מרחק אינסופי בינו, החילוני, הא-גנוסטי, לבין עולמו הגלותי המיושן של עגנון, על התלמוד, הספרות הרבנית וההלכה, ועל המאבק בין אמונה וכפירה. אותה 'אמת שנייה' מובילה את עוז להשתמש בסיפורעל אהבה וחושך בדימוי הטעון 'צל' כדי לתאר את עגנון ואת הצל הארוך שהוא מטיל.
"והיא תהילתך" משרטט את דמותו של עגנון כמקור השראה; ועגנון כמטפורה או מטונימיה לעולם יהודי עצום, על יופיו וניוונו, עולם הולך ונשכח החוזר ומתגנב אל הפרוזה של עוז ויהושע כמעט בעל כורכם. ועגנון הסב המיתולוגי, שהרצון להידמות לו הוא כוח מניע, הפועל בתודעת הצעירים ממנו כמנוע רב עוצמה. אם נציב סולם שראשו בשמים נוכל לומר, שהסופר-אגו של יהושע, של עוז, של חיים באר, בעצם - של מרבית סופרי הדור הזה - הוא ש"י עגנון, והסופר-אגו של עגנון הוא המשיח. עמוס עוז הילד משתוקק לכתוב כעגנון, להיות 'מכשף השבט' כלשונו של עוז, הבורא את העולם בכשפיו, ועגנון, שטען כי נולד בתשעה באב כמו המשיח, משתוקק לגאול את העולם כשם שאלוהים ברא אותו - בכוחן של המילים.
"והיא תהילתך", שניצה בן-דב הקדישה לזכר אביה, דב פרוכטמן ז"ל, עוסק אפוא ביחסי הדורות במשפחת הסופרים העבריים. וכמו ההשתקפות המתעתעת בתמונה של יובל יאירי, המשפחה היא גם נושא הסיפורים: הכול סובב סביב היחסים בתוך המשפחה, במיוחד סביב חטא גילוי העריות, אותו מעשה סמוי וחורץ גורלות: בבדמי ימיה האם מתה ומשאירה את בתה הצעירה, תרצה, יתומה ודואבת. כדי לשכך את הגעגוע לאם המתה, נישאת תרצה לאהוב המזדקן של אמה. גילוי העריות הסמלי - תרצה שוכבת עם מי שאמור להיות אביה - הופך אצל א.ב. יהושע לגילוי עריות ממשי: בהכלה המשחררת הבת תילי-תהילה, וריאציה גרוטסקית-משהו על תהילה העגנונית, שוכבת עם אביה. ובמקום אחר של עמוס עוז מתאהבת הגיבורה באהוב של אמה. בסיפור על אהבה וחושך גילוי העריות הסמלי בין האם לבן מוצג כחוויה מכוננת בחייו, המטרימה ומאפשרת את ההולדה הספרותית. ניצה בן-דב מדגישה את הדמיון בין חטאי הגיבורים של עגנון, עוז או יהושע - רצח אב סמלי או ממשי, גילוי עריות ממשי או בדמיון, נישואים אדיפאליים לממלא מקום האב - לבין החטאים המיניים, שגיבורי המקרא מסתירים מפני זעמו של האל: אדם וחווה בגן עדן, גילוי העריות של יהודה ותמר כלתו, או אונס ונקמת דם בסיפור שכם ודינה.
ואמנם, אי אפשר שלא להבחין כי גילוי העריות אצל עגנון, במשפחה היהודית מהעיירה בוטשאש בגליציה, או אצל יהושע, במשפחה ישראלית רגילה מחיפה, או אצל עוז, בירושלים או בקיבוץ, משחזר את גילוי העריות במשפחה הראשונה של עם ישראל: אבי האומה, אברהם, ואם האומה, שרה, היו אח ואחות (בראשית כ, 12) ואחר כך לוט ובנותיו: הם איבדו את אם המשפחה בבריחה מסדום, היא הפכה לנציב מלח. הם נמלטים למערה. שתי הבנות מאמינות שלא נשאר איש בעולם ומחליטות להשקות את לוט לשכרה ולשכב אתו כדי להמשיך את המין האנושי. הבת הבכורה יולדת ללוט את מואב, שממנו הגיעה רות המואבייה, הסבתא הגדולה של דוד המלך. ואחרי לוט, יהודה, בנו של יעקב אבינו, שוכב עם תמר כלתו, אשת בנו, והשניים הולידו את פרץ, הסבא הגדול של דוד המלך. נמצא, שהמשפחה הראשונה של עם ישראל ובעיקר שושלת בית דוד, שממנה עתיד לצאת המשיח, רצופים גילויי עריות - אח ואחות, אב ובתו, חותן וכלתו.
נתעכב לרגע על סיפור לוט ובנותיו, מפני שהוא סיפור תשתית חשוב בספרות המודרנית: הם מאבדים את האם מפני שהיא מסתכלת אחורה. יש משהו בעברה שאינו מניח לה ואינו מאפשר לה להרפות, והמבט אחורנית הוא שהופך אותה לנציב מלח. הבת מנסה להיות תחת האם שמתה ולהעניק לאב בנים ממשיכים. זה דומה לבדמיימיה: האם של תרצה מתה מפני שהיא כל הזמן מסתכלת אחורה, אל עקביה מזל שאיתו לא התחתנה, ואז הבת - תרצה - מעניקה לו את הבן שאימה לא העניקה לו. ואפילו לאם הקופאת בזמן בסיפור על אהבה וחושך, שנמלטה מהגיהינום (העיירה מזריטש) אבל בטוחה שהיא איבדה את גן העדן, וכך היא אובדת לבנה.
כשם שניצה מנתחת את גילוי העריות בסיפור המודרני, כך אני, חוקרת קבלה ומשיחיות, עוסקת בסיפור של גילוי העריות במקרא, במדרשי חז"ל ובספרות הקבלה, מהזוהר ועד לחזיונות המשיחיים של האר"י, חיים ויטאל וחבריהם המקובלים בצפת של המאה ה16. לדידם, חטא היחסים בתוך המשפחה עומד כמכשול בדרך לגאולה מפני שהוא מטיל כתם מוסרי על בית דוד ועל המשיח, שיהיה מצאצאי דוד המלך. כך, לדוגמא, ר' יוסף קארו מחבר השולחןערוך ומיסטיקאי מחונן, פתר את הבעיה בהניחו שכמה מהגיבורות המקראיות - שרה, תמר ורות - נחנו בנשמה זכרית בתוך גופן הנקבי, וכך, לשיטתו, נשמה אחת יצאה לעולם בשני גופים נפרדים - אברהם ושרה - ואין כאן גילוי עריות. ומובן, שפתרונו יוצר בעיות חדשות - יש משפחה שלמה, גברים ונשים, בגופה של אישה אחת...
ואילו במאה ה20, מקובל אחר, ד"ר זיגמונד פרויד, עשה אוניברסאליזציה של גילוי העריות, הפך אותו לפתולוגיה כלל אנושית וייחס אותו לאדיפוס, גיבור מהמיתולוגיה היוונית...
בא "והיא תהילתך" והעמיד את גילוי העריות ככוח מניע גם בעלילה המודרנית, מעגנון ועד ליהושע ולעוז. ועלי להודות שהדיון בספרה של ניצה הכריח אותי לחזור ולהתעמק בשאלה, מדוע נפוץ גילוי העריות בספרות העברית לדורותיה, מהקדומה ועד העכשווית?
הרשו לי להציע, שגילוי העריות הקדום, הראשון, נעוץ בצורך לשמור את הערך של שוויון בין בני אדם אפילו על חשבון שבירת הטאבו וניפוץ השלווה והביטחון של המסגרת המשפחתית: המקרא מספר, שבגן עדן נבראו אדם אחד וחווה אחת, ומהם נולדו כל בני האדם. וכיון שהם זוג אחד, נשאלת השאלה: עם מי יתחתנו ילדיהם? המדרש בבראשית רבא (פרשת בראשית על בראשית, פרק ד פסוק 1) עונה על כך: "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין. אמר ר' יהושע בן קרחה: עלו למעלה שניים וירדו שבעה: קין ותאומתו, והבל ושתי תאומותיו." קין, אם כן, נולד עם אחות תאומה ואתה התחתן, והבל נולד עם שתי תאומות. אגב, יש אומרים שמכאן מקור הקנאה של קין בהבל...
במילים אחרות, אדם וחווה וגם קין והבל נבראו אנדרוגינוס - זכר ונקבה ברא אותם, זכר ונקבה מחוברים בגוף אחד, אח ואחות, והם מזדווגים עם עצמם, במין מחול נרקיסיסטי, של ארוטיקה עצמית.
אפשר היה אחרת: אלוהים יכול היה לברוא זוגות רבים ולחסוך מהאנושות את גילוי העריות. אבל אז היה נאלץ להבדיל ביניהם כדי שלא יהיו זהים מבחינה גנטית, שלא יהיו אחים ואחיות: זוג בלונדי עם עיניים כחולות. והזוג השני, חומים כשוקולד עם שפתיים עבות ושיער מקורזל. וזוג שלישי, עם עיניים מלוכסנות ועור צהבהב, וכו' וכו'. והיה נפתח ויכוח - מי טוב יותר? זה שנברא ראשון? זה שנברא אחרון? ואולי מי שניחן בעור חיוור ועיניים כחולות?
כדי לשמור על השוויון המהותי בין בני האדם, כדי להוציא לפועל את העיקרון המקודש של בריאה בצלם - "חביבים כל בני האדם שנבראו בצלם אלוהים" - נברא זוג אחד, אדם וחווה, ומהם כל השאר. השוויון היסודי בין בני האדם שווה את חטא גילוי העריות. בבחירה בין עוול שבחוסר שוויון ואפליה בין הברואים לבין אבדן התמימות והביטחון בשמירת הגבולות בתוך המשפחה, מעדיף המקרא להישמר מן האפליה, למרות המחיר הכבד. כולנו שווים אפוא מפני שכולנו נוצרנו בצלם אלוהים, מאב אחד ומאם אחת, שהיא 'אם כל חי'. מאדם וחווה בגן עדן ועד לאברהם ושרה, מואב ורות, יהודה ותמר, משושלת בית דוד ועד לגיבורי עגנון, יהושע ועוז. והמשיח, כשיבוא, אם יבוא, יכפר על חטאינו ויגאלנו ונאמר הללויה.
קראתי את "והיא תהילתך" בתחושה כאילו פעם, מזמן, כבר פסעתי בשביליו. יתכן, שיש לתחושה הזאת קשר לכך שהספר מאיר את נושא המחקר שלי, הספרות המיסטית של המאה השש-עשרה, ומאשר את ידיעתי האינטואיטיבית, שהמשוררים והסופרים של היום הם יורשי המקובלים והמיסטיקנים של פעם. וכיוון שכתבתי על "והיא תהילתך" ביקורת שיטתית ומפורטת, הרשיתי לעצמי הערב לדרוש מדרש חופשי; לדבר לא רק על הספר הנהדר הזה אלא גם על התרומה שלו לעולם האינטלקטואלי שלי.
ההתרשמות הראשונה, העטיפה: "שירה בחלון" מתוך סדרת הצילומים "עד עולם" שצילם יובל יאירי בעליית הגג של בית המצורעים בירושלים. זהו בית המצורעים, שאליו נכנסים האחות שירה של עגנון והרבסט אהובה על מנת שלא לצאת לעולם. במרכז, אישה לבושה כחולים, גבה למצלמה ופניה נסתרים, מציצה החוצה מבעד לחלון אטום-משהו. האישה - ספק אחות רחמנייה, ספק חולה הזקוקה לרחמים. בית המצורעים, מקלטם של זוג האוהבים, בית מרפא ובית כלא גם יחד. בפינת החדר, מטאטא ודלי, אבל את המחלה המקננת בין כתליו אי אפשר "לנקות" ואי אפשר לרפא. עוד מילה על הטכניקה של יצירת התמונה: היא מורכבת ממאה צילומים, שצולמו בקטעי זמן שונים והונחו זה על גבי זה לצילום אחד שלם. התמונה מנציחה אפוא עולם קיים ואינו קיים, סצנה שאינה מציאותית לחלוטין ואיננה הזויה לחלוטין. מחוז דמדומים בין מודע ללא מודע ובין מציאות לבדיון ספרותי. זה השדה שבו מתרחשת עלילת "והיא תהילתך".
"פואטיקה של חוסר מובהקות, של תעתוע, של מישורי הבנה מקבילים, שעניינם אפשרויות הבנה אחדות של המציאות, פעירת פערי משמעות והנחת אפשרויות שונות של פרשנות" ('והיא תהילתך' עמ' 37) כך מגדירה ניצה בן-דב את סופרי שנות הששים, שנטשו את הריאליזם של דור הפלמ"ח לטובת הפנטסיה והחלום של סיפורי עגנון; נטשו את חבורת הלוחמים הצעירים של ס. יזהר, משה שמיר, חנוך ברטוב, אהרון מגד וחבריהם, וחזרו לנבור ביחסים בתוך המשפחה הגרעינית, העומדת גם במרכז עולמו של עגנון.
'כפל הפירוש' כהגדרתה של בן-דב, מאפשר לא.ב. יהושע להתוודות כי 'הספרות הישראלית נולדה מן הנובלה הנפלאה של ש"י עגנון - בדמי ימיה'. יהושע עצמו סיפר סיפור סמלי, איך היה פותח את השבת בתפילה בבית הכנסת עם אביו, ועובר משם לסניף של הצופים, לא רחוק מבית הכנסת, שבו הדריך את הילדים החילונים של בית הכרם ורחביה. במובנים רבים, יהושע הגיע מהעולם של עגנון והרחיק עצמו למחוזות אחרים, אבל הקשר הזה בין העולמות למעשה לא ניתק מעולם.
'כפל הפירוש', אותה 'אמת שנייה', מאפשרת לעמוס עוז, שכתיבתו הפובליציסטית והספרותית חושפת מרחק אינסופי בינו, החילוני, הא-גנוסטי, לבין עולמו הגלותי המיושן של עגנון, על התלמוד, הספרות הרבנית וההלכה, ועל המאבק בין אמונה וכפירה. אותה 'אמת שנייה' מובילה את עוז להשתמש בסיפורעל אהבה וחושך בדימוי הטעון 'צל' כדי לתאר את עגנון ואת הצל הארוך שהוא מטיל.
"והיא תהילתך" משרטט את דמותו של עגנון כמקור השראה; ועגנון כמטפורה או מטונימיה לעולם יהודי עצום, על יופיו וניוונו, עולם הולך ונשכח החוזר ומתגנב אל הפרוזה של עוז ויהושע כמעט בעל כורכם. ועגנון הסב המיתולוגי, שהרצון להידמות לו הוא כוח מניע, הפועל בתודעת הצעירים ממנו כמנוע רב עוצמה. אם נציב סולם שראשו בשמים נוכל לומר, שהסופר-אגו של יהושע, של עוז, של חיים באר, בעצם - של מרבית סופרי הדור הזה - הוא ש"י עגנון, והסופר-אגו של עגנון הוא המשיח. עמוס עוז הילד משתוקק לכתוב כעגנון, להיות 'מכשף השבט' כלשונו של עוז, הבורא את העולם בכשפיו, ועגנון, שטען כי נולד בתשעה באב כמו המשיח, משתוקק לגאול את העולם כשם שאלוהים ברא אותו - בכוחן של המילים.
"והיא תהילתך", שניצה בן-דב הקדישה לזכר אביה, דב פרוכטמן ז"ל, עוסק אפוא ביחסי הדורות במשפחת הסופרים העבריים. וכמו ההשתקפות המתעתעת בתמונה של יובל יאירי, המשפחה היא גם נושא הסיפורים: הכול סובב סביב היחסים בתוך המשפחה, במיוחד סביב חטא גילוי העריות, אותו מעשה סמוי וחורץ גורלות: בבדמי ימיה האם מתה ומשאירה את בתה הצעירה, תרצה, יתומה ודואבת. כדי לשכך את הגעגוע לאם המתה, נישאת תרצה לאהוב המזדקן של אמה. גילוי העריות הסמלי - תרצה שוכבת עם מי שאמור להיות אביה - הופך אצל א.ב. יהושע לגילוי עריות ממשי: בהכלה המשחררת הבת תילי-תהילה, וריאציה גרוטסקית-משהו על תהילה העגנונית, שוכבת עם אביה. ובמקום אחר של עמוס עוז מתאהבת הגיבורה באהוב של אמה. בסיפור על אהבה וחושך גילוי העריות הסמלי בין האם לבן מוצג כחוויה מכוננת בחייו, המטרימה ומאפשרת את ההולדה הספרותית. ניצה בן-דב מדגישה את הדמיון בין חטאי הגיבורים של עגנון, עוז או יהושע - רצח אב סמלי או ממשי, גילוי עריות ממשי או בדמיון, נישואים אדיפאליים לממלא מקום האב - לבין החטאים המיניים, שגיבורי המקרא מסתירים מפני זעמו של האל: אדם וחווה בגן עדן, גילוי העריות של יהודה ותמר כלתו, או אונס ונקמת דם בסיפור שכם ודינה.
ואמנם, אי אפשר שלא להבחין כי גילוי העריות אצל עגנון, במשפחה היהודית מהעיירה בוטשאש בגליציה, או אצל יהושע, במשפחה ישראלית רגילה מחיפה, או אצל עוז, בירושלים או בקיבוץ, משחזר את גילוי העריות במשפחה הראשונה של עם ישראל: אבי האומה, אברהם, ואם האומה, שרה, היו אח ואחות (בראשית כ, 12) ואחר כך לוט ובנותיו: הם איבדו את אם המשפחה בבריחה מסדום, היא הפכה לנציב מלח. הם נמלטים למערה. שתי הבנות מאמינות שלא נשאר איש בעולם ומחליטות להשקות את לוט לשכרה ולשכב אתו כדי להמשיך את המין האנושי. הבת הבכורה יולדת ללוט את מואב, שממנו הגיעה רות המואבייה, הסבתא הגדולה של דוד המלך. ואחרי לוט, יהודה, בנו של יעקב אבינו, שוכב עם תמר כלתו, אשת בנו, והשניים הולידו את פרץ, הסבא הגדול של דוד המלך. נמצא, שהמשפחה הראשונה של עם ישראל ובעיקר שושלת בית דוד, שממנה עתיד לצאת המשיח, רצופים גילויי עריות - אח ואחות, אב ובתו, חותן וכלתו.
נתעכב לרגע על סיפור לוט ובנותיו, מפני שהוא סיפור תשתית חשוב בספרות המודרנית: הם מאבדים את האם מפני שהיא מסתכלת אחורה. יש משהו בעברה שאינו מניח לה ואינו מאפשר לה להרפות, והמבט אחורנית הוא שהופך אותה לנציב מלח. הבת מנסה להיות תחת האם שמתה ולהעניק לאב בנים ממשיכים. זה דומה לבדמיימיה: האם של תרצה מתה מפני שהיא כל הזמן מסתכלת אחורה, אל עקביה מזל שאיתו לא התחתנה, ואז הבת - תרצה - מעניקה לו את הבן שאימה לא העניקה לו. ואפילו לאם הקופאת בזמן בסיפור על אהבה וחושך, שנמלטה מהגיהינום (העיירה מזריטש) אבל בטוחה שהיא איבדה את גן העדן, וכך היא אובדת לבנה.
כשם שניצה מנתחת את גילוי העריות בסיפור המודרני, כך אני, חוקרת קבלה ומשיחיות, עוסקת בסיפור של גילוי העריות במקרא, במדרשי חז"ל ובספרות הקבלה, מהזוהר ועד לחזיונות המשיחיים של האר"י, חיים ויטאל וחבריהם המקובלים בצפת של המאה ה16. לדידם, חטא היחסים בתוך המשפחה עומד כמכשול בדרך לגאולה מפני שהוא מטיל כתם מוסרי על בית דוד ועל המשיח, שיהיה מצאצאי דוד המלך. כך, לדוגמא, ר' יוסף קארו מחבר השולחןערוך ומיסטיקאי מחונן, פתר את הבעיה בהניחו שכמה מהגיבורות המקראיות - שרה, תמר ורות - נחנו בנשמה זכרית בתוך גופן הנקבי, וכך, לשיטתו, נשמה אחת יצאה לעולם בשני גופים נפרדים - אברהם ושרה - ואין כאן גילוי עריות. ומובן, שפתרונו יוצר בעיות חדשות - יש משפחה שלמה, גברים ונשים, בגופה של אישה אחת...
ואילו במאה ה20, מקובל אחר, ד"ר זיגמונד פרויד, עשה אוניברסאליזציה של גילוי העריות, הפך אותו לפתולוגיה כלל אנושית וייחס אותו לאדיפוס, גיבור מהמיתולוגיה היוונית...
בא "והיא תהילתך" והעמיד את גילוי העריות ככוח מניע גם בעלילה המודרנית, מעגנון ועד ליהושע ולעוז. ועלי להודות שהדיון בספרה של ניצה הכריח אותי לחזור ולהתעמק בשאלה, מדוע נפוץ גילוי העריות בספרות העברית לדורותיה, מהקדומה ועד העכשווית?
הרשו לי להציע, שגילוי העריות הקדום, הראשון, נעוץ בצורך לשמור את הערך של שוויון בין בני אדם אפילו על חשבון שבירת הטאבו וניפוץ השלווה והביטחון של המסגרת המשפחתית: המקרא מספר, שבגן עדן נבראו אדם אחד וחווה אחת, ומהם נולדו כל בני האדם. וכיון שהם זוג אחד, נשאלת השאלה: עם מי יתחתנו ילדיהם? המדרש בבראשית רבא (פרשת בראשית על בראשית, פרק ד פסוק 1) עונה על כך: "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין. אמר ר' יהושע בן קרחה: עלו למעלה שניים וירדו שבעה: קין ותאומתו, והבל ושתי תאומותיו." קין, אם כן, נולד עם אחות תאומה ואתה התחתן, והבל נולד עם שתי תאומות. אגב, יש אומרים שמכאן מקור הקנאה של קין בהבל...
במילים אחרות, אדם וחווה וגם קין והבל נבראו אנדרוגינוס - זכר ונקבה ברא אותם, זכר ונקבה מחוברים בגוף אחד, אח ואחות, והם מזדווגים עם עצמם, במין מחול נרקיסיסטי, של ארוטיקה עצמית.
אפשר היה אחרת: אלוהים יכול היה לברוא זוגות רבים ולחסוך מהאנושות את גילוי העריות. אבל אז היה נאלץ להבדיל ביניהם כדי שלא יהיו זהים מבחינה גנטית, שלא יהיו אחים ואחיות: זוג בלונדי עם עיניים כחולות. והזוג השני, חומים כשוקולד עם שפתיים עבות ושיער מקורזל. וזוג שלישי, עם עיניים מלוכסנות ועור צהבהב, וכו' וכו'. והיה נפתח ויכוח - מי טוב יותר? זה שנברא ראשון? זה שנברא אחרון? ואולי מי שניחן בעור חיוור ועיניים כחולות?
כדי לשמור על השוויון המהותי בין בני האדם, כדי להוציא לפועל את העיקרון המקודש של בריאה בצלם - "חביבים כל בני האדם שנבראו בצלם אלוהים" - נברא זוג אחד, אדם וחווה, ומהם כל השאר. השוויון היסודי בין בני האדם שווה את חטא גילוי העריות. בבחירה בין עוול שבחוסר שוויון ואפליה בין הברואים לבין אבדן התמימות והביטחון בשמירת הגבולות בתוך המשפחה, מעדיף המקרא להישמר מן האפליה, למרות המחיר הכבד. כולנו שווים אפוא מפני שכולנו נוצרנו בצלם אלוהים, מאב אחד ומאם אחת, שהיא 'אם כל חי'. מאדם וחווה בגן עדן ועד לאברהם ושרה, מואב ורות, יהודה ותמר, משושלת בית דוד ועד לגיבורי עגנון, יהושע ועוז. והמשיח, כשיבוא, אם יבוא, יכפר על חטאינו ויגאלנו ונאמר הללויה.
מאמרים נוספים ניתן לקרוא באתרה של הד"ר מור אלטשולר:
http://www.jewish-studies.info
http://www.jewish-studies.info
