משפט תמים כמו: "אמא צריך לעשות תיבת נוח", עורר אצלי אתמול דז'אוו חזק לחוויה מוכרת משהו. כאילו רק אתמול הפכתי את המקרר כדי למצוא קרטון ביצים ריק. כאילו לא חלפה שנה מאז קילפתי באגרסיביות לוח הודעות משעם, ציפיתי בקרפ כחול עטוי נגיעות גואש לבן, וצעדתי בגאון בשביל המוביל אל פתח הגן, תוך פזילה קשה למיצגים של הורים (כלומר ילדים אחרים) לצורך מיצוב יצירתנו ביחס לאחרות. אכן חלפה שנה מאז פרויקט נוח דאשתקד, וההתרגשות (אם כי בוגרת ובוטחת יותר משנה קודמת) אחזה אותי בשנית.
דקות ספורות לאחר ההודעה החלו עיני הנץ שלי לתור אחר קופסה שתצליח להכיל בתוכה את נציגי המין האנושי ועולם החי, ונעצרה על מארז קרמבואים שקוף שהתגלגל במטבח מס' ימים בתקווה שימצא לו שימוש בטרם ייזרק לזהם את אדמת כדור הארץ. יופי, השקיפות של המארז, מרגישה לי נכונה: תאפשר שקיפות של התיבה ויכולת לצפות על דריה בזמן אמת.
דקות ארוכות אח"כ סידר בני בקפידה את החיות בתוך גומחות הקרמבו, תוך מחשבה ודקדוק כבדי משקל: מי מהחיות יקבל תא, ואיזה תא, מי בפרונט, מי מאחור, ואיפה לעזאזל ידור נוח בכבודו?
אחרי סידור המקומות נדרשנו לסוגיית הבסיס של התיבה. על מה נמקם אותה? גם כאן נעשתה סריקה יסודית של הבלאגן במטבח ובחדר השירות. כוונתי לצאת באישון לילה לבית הסבתא בגבעתיים כדי לקחת גיגית מים קטנה - נגדעה ברגע האחרון, לאחר שבני טען בנחישות שגיגית מים זה לא טוב, כי המים יכולים להישפך בגן וש: 'שרל'ה לא מרשה'. מציאה אקראית לגמרי של מכסה של קופסת קרטון כחולה של נעלי גזית חסכה לי לפחות שעה בכבישים. גלונים של דבק נשפכו מייד כדי לחבר את מארז הקרמבואים לים גזית, והרי לכם תיבה של ממש.
אבל גימיק השקיפות לא נראה לי מספיק 'וואוו', אז ברמיזות עדינות מאוד (שחלילה לא יערערו לבני את הדימוי היצירתי שלו ויצריכו ממני אח"כ שנים של תמיכה פסיכולוגית צמודה לילד) חזרתי שוב ושוב על השאלה עם חיוך מטופש שמנסה למכור התלהבות מזויפת: זה נראה לך מספיק, או שאפשר לעשות עוד משהו לתיבה???
הילד המסופק, בניגוד לאמו, מבחינתו עשה וי על הפרויקט והחל בדשדוש עייף לכיוון השלט כדי להמשיך ולצפות בפסטיגל (שלא צפה בו מזה חצי שעה שלמה), כאשר אני, בשארית כוחותיי, שלפתי שפן אחרון: איך נתגבר על שרידי הנייר הדבוק שנותרו כעדות אילמת למאבק אכזרי שניהלתי קודם במדבקה של 'שטראוס'?
השפן עשה את שלו ואילץ את בני המודאג לדלות רעיון משלו: נכין שלט: "ברוכים הבאים לתיבת נוח" ונדביקו על אזור הקרבות. "יאללה תכתבי". הבעה אסרטיבית ביותר גויסה אל פרצופי כשהשבתי: "בשום פנים ואופן. אתה כותב, זו עבודה שלך" (עלאק). ושנייה אח"כ הפלגתי בדמיוני אל המבט הצפוי של האמהות שיצפו באותיות הלבנה שרשם בני במו ידיו במסגרת המוכנות האוריינית המדהימה שלו לכיתה א'.
"זהו, התיבה מוכנה, עכשיו אפשר לראות 'תפוס ת'פסטיגל'?" ואני כדי באמת להניח לילד המסכן סוף-סוף ולחסוך לו סריטה מיותרת, נאלצתי לוותר על הקשת, היונה וענף הזית והנחתי את התוצר על המדף.
בסוף בסוף, בעודי מניחה את היצירה על משטח גבוה כדי שהאח התינוק לא יתנכל לה למחרת, לא יכולתי שלא להיזכר שרק שבועות ספורים קודם לכן במהלך מבצע "עופרת יצוקה", כאשר אזרחי הדרום ומרכז-דרום התחבטו בשאלת איזהו המרחב המוגן הנכון, שר האוצר הבטיח הקלות בחוק הבנייה של מרחבים מוגנים וחברות לבניית חדרי בטחון צצו כפטריות אחר הגשם - איך אנחנו בבית פתאום התרפקנו על חדר הממ"ד שלנו, המעוצב בסגנון מחסן ג'אנק אקלקטי, ותרגלנו בדמיון חזור ותרגל איך אנחנו רצים אליו בשניות אם חלילה יצליחו הטילים להצפין עוד קצת. לא יכולתי להתאפק ופלטתי משפט סיכום סופי בהחלט לפעילות היצירה שלנו: "אתה יודע, תיבת נוח הייתה בעצם המקלט או חדר הביטחון של האנושות לפני עשרות אלפי שנים...".
http://safe-room.501.co.il
דקות ספורות לאחר ההודעה החלו עיני הנץ שלי לתור אחר קופסה שתצליח להכיל בתוכה את נציגי המין האנושי ועולם החי, ונעצרה על מארז קרמבואים שקוף שהתגלגל במטבח מס' ימים בתקווה שימצא לו שימוש בטרם ייזרק לזהם את אדמת כדור הארץ. יופי, השקיפות של המארז, מרגישה לי נכונה: תאפשר שקיפות של התיבה ויכולת לצפות על דריה בזמן אמת.
דקות ארוכות אח"כ סידר בני בקפידה את החיות בתוך גומחות הקרמבו, תוך מחשבה ודקדוק כבדי משקל: מי מהחיות יקבל תא, ואיזה תא, מי בפרונט, מי מאחור, ואיפה לעזאזל ידור נוח בכבודו?
אחרי סידור המקומות נדרשנו לסוגיית הבסיס של התיבה. על מה נמקם אותה? גם כאן נעשתה סריקה יסודית של הבלאגן במטבח ובחדר השירות. כוונתי לצאת באישון לילה לבית הסבתא בגבעתיים כדי לקחת גיגית מים קטנה - נגדעה ברגע האחרון, לאחר שבני טען בנחישות שגיגית מים זה לא טוב, כי המים יכולים להישפך בגן וש: 'שרל'ה לא מרשה'. מציאה אקראית לגמרי של מכסה של קופסת קרטון כחולה של נעלי גזית חסכה לי לפחות שעה בכבישים. גלונים של דבק נשפכו מייד כדי לחבר את מארז הקרמבואים לים גזית, והרי לכם תיבה של ממש.
אבל גימיק השקיפות לא נראה לי מספיק 'וואוו', אז ברמיזות עדינות מאוד (שחלילה לא יערערו לבני את הדימוי היצירתי שלו ויצריכו ממני אח"כ שנים של תמיכה פסיכולוגית צמודה לילד) חזרתי שוב ושוב על השאלה עם חיוך מטופש שמנסה למכור התלהבות מזויפת: זה נראה לך מספיק, או שאפשר לעשות עוד משהו לתיבה???
הילד המסופק, בניגוד לאמו, מבחינתו עשה וי על הפרויקט והחל בדשדוש עייף לכיוון השלט כדי להמשיך ולצפות בפסטיגל (שלא צפה בו מזה חצי שעה שלמה), כאשר אני, בשארית כוחותיי, שלפתי שפן אחרון: איך נתגבר על שרידי הנייר הדבוק שנותרו כעדות אילמת למאבק אכזרי שניהלתי קודם במדבקה של 'שטראוס'?
השפן עשה את שלו ואילץ את בני המודאג לדלות רעיון משלו: נכין שלט: "ברוכים הבאים לתיבת נוח" ונדביקו על אזור הקרבות. "יאללה תכתבי". הבעה אסרטיבית ביותר גויסה אל פרצופי כשהשבתי: "בשום פנים ואופן. אתה כותב, זו עבודה שלך" (עלאק). ושנייה אח"כ הפלגתי בדמיוני אל המבט הצפוי של האמהות שיצפו באותיות הלבנה שרשם בני במו ידיו במסגרת המוכנות האוריינית המדהימה שלו לכיתה א'.
"זהו, התיבה מוכנה, עכשיו אפשר לראות 'תפוס ת'פסטיגל'?" ואני כדי באמת להניח לילד המסכן סוף-סוף ולחסוך לו סריטה מיותרת, נאלצתי לוותר על הקשת, היונה וענף הזית והנחתי את התוצר על המדף.
בסוף בסוף, בעודי מניחה את היצירה על משטח גבוה כדי שהאח התינוק לא יתנכל לה למחרת, לא יכולתי שלא להיזכר שרק שבועות ספורים קודם לכן במהלך מבצע "עופרת יצוקה", כאשר אזרחי הדרום ומרכז-דרום התחבטו בשאלת איזהו המרחב המוגן הנכון, שר האוצר הבטיח הקלות בחוק הבנייה של מרחבים מוגנים וחברות לבניית חדרי בטחון צצו כפטריות אחר הגשם - איך אנחנו בבית פתאום התרפקנו על חדר הממ"ד שלנו, המעוצב בסגנון מחסן ג'אנק אקלקטי, ותרגלנו בדמיון חזור ותרגל איך אנחנו רצים אליו בשניות אם חלילה יצליחו הטילים להצפין עוד קצת. לא יכולתי להתאפק ופלטתי משפט סיכום סופי בהחלט לפעילות היצירה שלנו: "אתה יודע, תיבת נוח הייתה בעצם המקלט או חדר הביטחון של האנושות לפני עשרות אלפי שנים...".
http://safe-room.501.co.il
איילת הרינג
http://safe-room.501.co.il
http://safe-room.501.co.il
