יריתי בעצמי כדי לציל את חיי 

יריתי בעצמי כדי להציל את חיי.

הקול בטלפון היה סמכותי ומרוחק וביקש להיפגש כדי להקל על כאבי הראש שמלווים אותו כבר כמה שנים.
בפגישה הוא היה ענייני והדף כל ניסיון להכיר אותו.
הלכתי בקצב שלו, בעדינות, צעד קדימה ושניים אחורה. הוא סיפר שהברכיים כואבות מאוד, שהגב נושך בערב, שהשינה לא משהו וכאבי הראש מופיעים בעיקר בלילה וקודחים לו בשינה.
בפגישה הרביעית הנחתי את היד על הבטן שלו והמתנתי, תוך כדי ליווי הנשימה. פתאום התחילו גלים, תנועה פנימית מתוך הגוף שהלכה והתגברה.
הוא לא הבין מה קורה לו , למה הוא בוכה ובוכה ללא הפסק.
מתוך הגוף עלה הזיכרון מהמלחמה הארורה ההיא, זיכרון ארוך שהיה קבור כל כך עמוק עד כי היה נראה שנעלם, אבל הגוף שלנו זוכר הכול ומדבר איתנו בשפת הכאב.
הוא סיפר על החברים שנהרגו על ידו, על הטנקים הבוערים ועל הרגע שבו ידע שלא יוכל יותר להחזיק מעמד וירה בעצמו בברך.
שנים הלך עם תחושה של כישלון, כאילו בגד בכל מי שנשאר שם. שנים נשא על גבו משא כבד של בושה, שסגרה הרבה משמחת החיים שלו. תמיד חשש שבעוד רגע מישהו יגלה את האמת ויראה כמה שהוא מזויף.
אחרי המפגש פחתו כאבי הראש באופן משמעותי, שעות השינה חזרו והגב והברכיים הציקו פחות.
המשכנו להיפגש עוד כמה חודשים כדי לחזק את המקום החדש שהגיע אליו וליצור חוויה חדשה של ערך עצמי ושחרור מתחושת הבגידה.

יד על הבטן וכמה רגעים...זה כל מה שהיה צריך כדי שיתרחש ריפוי.