________________________
אזרחי ארץ חמדת-אבות היקרים, אחים עבריים במכורה המתחדשת, כן, גם אני קראתי היום ליד שולחן עבודתי, בדירת השרד שלי בפנמה-סיטי, את הדו"ח האחרון של מבקר המדינה.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/931/520.html
http://www.nrg.co.il/online/19/ART/1/761/931/495.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3080613,00.html
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-70027-00.html?tag=18-22-01
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-10164-00.html?tag=10-44-03
אנוכי מקפיד גם כיום, מתוך סנטימנט חם לארץ לה הקדשתי את מיטב שנותי, להתעדכן דרך האינטרנט בכל דבר ודבר שקורה בישראל, ואף ביתר שאת. אבל, ישמרנו אלוהים הטוב, האם מספרים לנו כאן על מות 37 אנשים כתוצאה מניסויים רפואיים לא חוקיים בבני-אדם בבתי החולים בישראל, כולל ניסויים בזקנים חסרי ישע, ועל שימוש חוזר ומסוכן מאד בציוד רפואי חד פעמי? וממחישים היטב כיצד, כפי שמרעים בקולו המבקר, השחיתות הנוראה מאיימת על עתיד מדינת ישראל? ושילטון החוק היה לחוכה והיטלולה, שהרי אף במערכת המשפט בישראל, זועק האיש, נפלה שלהבת, משתוללת לה שחיתות ומוענקים ג`ובים ומינויים לכל דיכפין - כל קרוב משפחה, חבר ומקורב יתא ויאכל. ומה עוד נישאר?
עד כדי כך?
עת לעשות, לקום ולהתנער כארי, להפרע מהנבלות אחת ולתמיד. העם העברי לא יניח למבקשי רעתו, והרי קוויזלינגים ובוגדים תמיד היו בעמנו, להרכין את קומתו, לעשות את מעשיהם הניפשעים באין מוחה. אך עלי, יחד עם זאת, למען ההיסטוריה, למען הקלה על מצפוני, והרי החולי כבר אחז בי מרוב התייסרות הנפש, לשתף אתכם בסודי הנורא. אנא סילחו אחי גיבורי התהילה. כי אין עוד מקום לדיבורים וללהג פה, יש לפעול ברוב עזוז ויפה שעה אחת קודם, וברצוני ליטול איתכם חלק בשעתכם הקשה והגורלית הזאת.
כי יום קטנות לנו היום.
אך תחילה, וידויי, החטאת הרובץ עלי, כי יפה העת הזאת לחשבון נפש:
כולם חושבים שאני פובליציסט עברי, איש הימין הקשה, כזה המצטייר בתבנית מבט מריר וצפיד של פגוע הממסד השמאלי, שסבל דחיות, השפלות ושקרים הרבה, ובזקנתו הפך ביתר שאת לפשיסט חמוץ, המריע בין הדר להדר למשיחיות המתנחלת.
והכותב עדיין משפטים מסוג "הבולשביזם המתרפס ועז המצח ברוח כניעת אוסלו במקרה דנן מזכיר לנו תקופות ומשטרים אפלים, אפלים מאד", בגיליונות עבשים חסרי גרפיקה הולמת. משהו בין זה ובין הליברל הנאור ברוח הנסיכים, מרידור שמרידור.
הדבר איפשר לי לשמור היטב את סודי.
זה לא שאני לא כזה. אני כן. הדבר הפך לי מעין הרגל אהוב, בדומה לפילגש קשישה שלאחר שכבר חלפה התשוקה, עדיין חוזרים תמיד אליה לשיחות נפש וליטוף מצח מעונה ביד רכה, חמלתה של מרייה מגדלנה. כיצד זה שמרתי על תודעה מפוצלת כל השנים הללו, ואפילו אהבתי ללא מיצרין את מה שבזתי ושנאתי בתבונה ברגעים הנדירים והלא קרירים בפינה אחרת של הרגש המבויית עד תום. אבל חייבים לשמור על קור רוח. זה המקצוע, היעוד, הבחירה היחודית לי, הדבר שאני מסור לו במיטב היושרה והיעילות הביצועית המופלאה המזינה את הערכת משקלי ומקומי הממשי בעיני עצמי ומפקדי אי שם.
זאת לעומת הדמות שפיתחתי באמנות עד כדי התמזגות מלאה.
אבל אני גם משהו אחר. בתחומי הביניים של האפלולית. והייתי כל השנים הללו, כן, כך. במכורתנו אני אלחנן בן-שומרון. אבל יש גם אי-שם אלה הפונים אלי בשמי האנגלי Colonel John Sameron.
בין תפקיד לתפקיד, בין משימה למשימה במרוצת השנים היתה לי עדנה בנובמבר האחרון.
ברגע זה ממש בו ניכתבים הדברים אני מוציא את הדיגלון הקטן מכיס חולצתי.
אחד הדגלים הפשוטים בעולם. וכבר ראיתי דגלים וסמלים של אירגונים רבים, בכל מקום על פני הגלובוס, באותן גיחות בהם נאמר למיודעי שאני עובר טיפולי גב במי המרפא המופלאים הללו המפכים ממעיין כמוס בכפר נידח ברומניה - כזה שהתיירים לא גילוהו והציפוהו - וגר בפנסיון צנוע ללא קשר לעולם: רובים מוצלבים, אריות ונשרים, כוכבים וצבאים ובתולות טהורות בשמלה לבנה.
אבל הדגל הזה שהוצמד אלי בנובמבר האחרון, אולי באופן סופני - מלבן כחול בזוית אלכסונית עם מלבן אדום, ושני המלבנים הלבנים המשלימים אותם עם כוכב כחול בכל אחד. שום יומרות. הפשטות הגואלת שבסוף הדרך.
דגל פנמה.
מוניתי לדובר רשות תעלת פנמה. בסיום אותה שיחה בשגרירות בה נמסר לי ממפקדי על ידי איש השרות המוגדר כנספח לעניני תרבות, כי הגיע זמני לקצת מנוח מכל "אותם דברים", העיר ה"נספח" בחיוך דק הערה אישית משלו, על כך שלפחות אעסוק הפעם במסגרת המשימה במשהו בדומה לעיסוקי המושאל. כשמבטו חובק לרגע מלבן קטן אופקי בשולי מכתבתו - תמונת ילדיו ואשתו על הדשא בגן חווילתם במרילנד, ומלבן אנכי - תצלום בנו הבכור במדים כחולים כהים מרוצדי סרטים וכפתורים זהובים וברקע, הרצועות האדומות של הדגל האמריקני - סיום השנה הראשונה באקדמייה הצבאית המהוללת ביותר בעולם Westpoint, זו שססמתה, "חובה, כבוד, מולדת", הוסיף ואמר, כי גם הוא, "הנספח", היה כמה פעם, בעתידו, לעסוק במילים, להיות באמת ובתמים איש תרבות מתוככי המשימה והיעוד.
תרבות המילים הבלתי מפוצלות והתודעה שהתאחתה משניותה.
"הפעם, אתם יודעים, בשנים האחרונות לא הרפה ממני הרצון להיות עם הנכדים של יעל, הבת הצעירה החייה עם בעלה, רוויזיוניסט יקר, בוויניפג שבקנדה. הימין היגיע אל המנוחה והשילטון, ואני, כזה, איש מרי מחתרתי, איני רוצה שהשררה תשחית גם אותי, ועוד קיבלתי הצעות קוסמות שכאלה..שומה עלי להיות שלם עם עצמי עד הסוף. מוזר, לא לאומי, אבל אחרי כל השנים הללו... גם לי ניקרה מעין ציפור קטנה... והנכדים.. אבל אחזור כמובן, איך אפשר אחרת? יש משימות לאומיות, והיום יותר מתמיד", הכרזתי באזני מיודעי ומכרי הקרובים.
וכיום, איני יודע, כה מוזר, רציתי לייצב את הוויתי הפנימית, זו שתמיד נידחקה הצידה, לשבת ולכתוב לעצמי, להציג שאלות, לחזור אל מרכז הכובד. אבל איני אלא משרבט נקודות לדיווחים וארועי דוברות, ואת המשימה הזאת, הגדולה, ההרואית והחשובה מכולן אני דוחה מיום ליום.
ולאן עכשו? שהיות שגורות במלון וואלדורף אסטוריה בניו יורק, דווחים תכופים לעתונאים תאבי פנמה במזדרונות בניין האו"מ שמום, וכאלה.
וכצ`ופר, זימונים לארמון הנשיא וסעודות עם החנרליסימוס בנוכחות בחורים טובים מה-CIA לשיחות תדרוך, נברשות בדולח, סטייקים ענקיים, שמפנייה כמים, וגם חפיסת ירוקים הניתחבת לכיס החולצה, או לחלופין, הפתעה מרנינה בחשבון ממוספר בשוייץ.
אבל עוד אחזור. תחי הקוממיות העברית בארץ ישראל.
שנית מסדה לא תיפול!
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
