לתפוס את החבל בשני קצותיו 

מקימי המדינה נלחמו בחירוף נפש נגד המנדט הבריטי והצליחו.

אולם שופטי ישראל, כך נדמה, לא השכילו להשתחרר לגמרי מעולו של המשפט האנגלי המנדטורי.

כך, בעוד שבאנגליה כבר נעשו שינויים והתאמות, בישראל נותרנו עם מספר הלכות עתיקות יומין, שאין בינן ולבין המציאות של המאה ה- 21 ולא כלום.

אחת ההלכות היא זו הקובעת, כי בתהליך עשיית הביטוח, המבוטח נחשב תמיד לצד המציע וחברת הביטוח נחשבת לצד הניצע.

מדוע יש לזה חשיבות? כי הצד הניצע הוא זה שקובע מתי החוזה נכנס לתוקף ובביטוח עניין זה הוא לעיתים קריטי.

כאשר המבוטח הוא תאגיד עסקי, עתיר בייעוץ משפטי צמוד, העורך שופינג בין חברות הביטוח ומנהל עמם משא ומתן קשוח על תנאי הפוליסה, יש הצדקה להלכה זו.

אולם הלכה זו יוצרת מצב בלתי נסבל כאשר המבוטח הוא אזרח מן השורה, שאין לו כל מושג בביטוח, שאינו יודע מה לדרוש ושנאלץ להסתפק במוצר המדף של חברת הביטוח.

חברת הביטוח פונה אל המבוטח, מקבלת את הסכמתו לרכוש אצלה ביטוח ומחתימה אותו על טפסיה ועל הוראת קבע.

כעת לאחר שחתם, אין לחברת הביטוח מה למהר. נהפוך הוא: כדאי לה לא למהר. המבוטח כבר לא יפנה לחברה אחרת. הוא שלה.

עד לקבלת אישור חברת הביטוח חולפים ימים רבים, לעיתים קרובות שבועות וחודשים.

אם בינתיים קורה אסון, המבוטח נותר מול שוקת שבורה. חברת הביטוח תוכל לסמוך על בתי המשפט שיפעילו את ההלכה האנגלית כי עד לאישור חברת הביטוח אין ביטוח.

כך אחד משופטינו, אימץ את הסבר חברת הביטוח, כי בחום הקיץ תוקפת לאות את חברת הביטוח. פקידיה יוצאים לחופשות. האיחור בטיפול נראה לכן מוצדק בעיני השופט והוא הותיר את המבוטחת על ערש דווי ללא מקור לטיפול רפואי.

המקרה של כמיל חכים הוא מקרה נוסף, אחד מני רבים, בו מקרה הביטוח התרחש בתקופת הזמן שבין החתימה על הצעת הביטוח לבין אישור חברת הביטוח. חברת הביטוח התנערה כמובן ממבוטחה, למרות שגבתה פרמיה עבור היום בו ארע מקרה הביטוח.

ומקרה שהיה כך היה:

ביום ה- 3 לחודש אפריל, נכנס חכים למשרדו של סוכן חברת הביטוח מנורה. הסוכן הציע לחכים ביטוח חיים, עם כיסוי מפני נכות מתאונה ומפני אובדן כושר עבודה. חכים הסכים.

הסוכן החתים את חכים על טופס הצעת ביטוח של מנורה. בהצעה נרשם כי תקופת הביטוח תחל רטרואקטיבית, מהיום הראשון לחודש אפריל. הסוכן החתים את חכים גם על הוראת קבע בנקאית לתשלום הפרמיות.

הצעת הביטוח הועברה אל משרדי מנורה ביום ה- 8 לאפריל. ביום ה- 21 לאפריל, עברה הצעת הביטוח חיתום (תהליך של אישור על ידי החתם הרפואי של החברה) וביום ה- 23 הונפקה הפוליסה ונגבו פרמיות הביטוח.

אלא שבין לבין, ביום ה- 6 לחודש אפריל נפגע חכים בתאונת עבודה.

צר לנו, אמרו לחכים נציגי מנורה כאשר ביקש מהם את תגמולי הביטוח עבור הנכות מתאונה והתקופה בה היה שרוי באובדן כושר עבודה. הביטוח אושר על ידינו רק לאחר התאונה.

אבל אני חתמתי על הצעת הביטוח לפני התאונה, השיב להם חכים. גם גביתם פרמיה מלאה עבור כל חודש אפריל, כולל היום של התאונה.

כל זה נכון, הודו נציגי מנורה, אבל אתה, חכים, הכשלת אותנו. אם היית אדם ישר, היית מדווח לנו על התאונה מייד כשקרתה ואז לא היינו ממשיכים בהליכים לאישור הצעתך, לא היינו מקבלים אותך בכלל לביטוח ולא מוציאים לך פוליסה.

בבית משפט השלום חכים הפסיד. המבוטח הוא המציע. חברת הביטוח היא הניצע. רק כשחברת הביטוח מאשרת את ההצעה יש ביטוח. כך קבעה השופטת אריקה פריאל, מבית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי מבחין בעוול ועושה לתיקונו, אולם בדרך שעדיין יש בה מכשלה לציבור המבוטחים. במקום להתנער מנקודת המוצא האנגלית, המנוגדת למציאות, חוזרת גם השופטת יעל וילנר על האכסיומה לפיה "הצעת הביטוח עליה חתם המבוטח מהווה הצעה להתקשר בחוזה ביטוח. קיבול ההצעה על ידי חברת הביטוח הוא מועד אישור ההצעה על ידה".

כיצד בכל זאת תוקן העוול?

השופטת וילנר עושה הבחנה בין מועד קיבול ההצעה על ידי חברת הביטוח, לבין מועד כניסת הביטוח לתוקף. שני המועדים אינם בהכרח זהים, מבהירה השופטת. מועד כניסת הפוליסה לתוקף תלוי ברצון הצדדים. הוא נקבע, בדרך כלל, בהצעת הביטוח, המנוסחת על ידי המבטחת, ובפוליסה.

הנה במקרה שלנו, מצביעה השופטת, בהצעת הביטוח נרשם כי "תאריך תחילת הביטוח הראשון באפריל".

אכן בהצעת הביטוח נרשמה על ידי מנורה הסתייגות: "... חוזה הביטוח נכנס לתוקפו רק אם תאושר הצעה זו על ידי המבטח ובתנאי שהפרמיה הראשונה שולמה במלואה". אולם שני תנאים אלה קוימו, קובעת השופטת. התנאי הראשון קוים כאשר ביום ה- 21 לאפריל אישרה מנורה את הצעת הביטוח. התנאי השני קוים כאשר בד בבד עם החתימה על הצעת הביטוח, נתן חכים לסוכן הוראת קבע לתשלום הפרמיה.

וכיצד מתגברת השופטת על טענת חברת הביטוח כי המבוטח הטעה אותה? כזכור טענה חברת הביטוח כי אם המבוטח היה מגלה לה מייד לאחר התאונה, כי עבר תאונה, היא לא הייתה ממשיכה בהליכים לאישור הביטוח.

עונה השופטת: "משקבענו כי מועד כריתת חוזה הביטוח, היינו, מועד כניסת הפוליסה לתוקף, הוא יום הראשון באפריל, הרי שחכים לא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו והמתייחסת לתקופה שלפני כריתת חוזה הביטוח".

וכאן מוסיפה השופטת "הערה אחרונה, אך לא בחשיבותה":

"שורת ההיגיון והצדק מחייבת לדחות את הטענה כי הכיסוי הביטוחי מתחיל רק ממועד חיתום ההצעה ואילך. קבלת טענת המבטחת תביא לכך שהיא גבתה פרמיה, ללא כל סיכון כלכלי מצידה, דבר העומד בסתירה למהות הרעיון הביטוחי. שכן, לגרסת מנורה, קרות מקרה הביטוח אינו מזכה את המבוטח בתגמולים, על אף תשלום הפרמיה לתקופה בה ארעה התאונה. אם כך, מדוע נגבתה הפרמיה בה בעת שאין לחברת הביטוח כל סיכון להתממשות חיובה על פי הפוליסה? האם אין כאן למעשה ניסיון של מנורה לתפוס את החבל בשני קצותיו - גם להרוויח את הפרמיה וגם להיות פטורה מתשלום על פי הפוליסה?", כך כלשון השופטת.

בסופו של יום, אם כן, קבעה השופטת כי במועד קרות התאונה היה לחכים כיסוי ביטוחי ועל מנורה לשלם לו את תגמולי הביטוח להם הוא זכאי על פי הפוליסה.

אולם עדיין נשאלת השאלה מדוע לדבוק בהלכה שאינה מתאימה לתקופתנו? מדוע לא לראות את המציאות היומיומית, לפיה המציעה, ברוב רובם של המקרים היא חברת הביטוח?

הרי חברת הביטוח ברוב המקרים היא זו שפונה אל המבוטח, ישירות או באמצעות סוכניה, ומחתימה אותו על טפסים שלה, עם תנאים ותעריפים ידועים מראש.

הפוליסה המלאה גם היא קבועה וידועה מראש.

אפילו תוספות החיתום ידועות מראש.

מדוע לשים מכשלה בפני ציבור כל כך גדול של מבוטחים באמצעות הלכה אנגלית שהתאימה לתחילת המאה הקודמת בה רק גופים מסחריים ואנשי עסקים גדולים ביטחו את עצמם? באותה תקופה באמת נוהל משא ומתן אמיתי על התנאים והתעריפים. לחברת הביטוח היה דרוש זמן כדי לתת את התשובה וגם לגייס ביטוחי משנה ספציפיים לסיכונים הספציפיים שנטלה על עצמה.

כיום גם רוב רובם של ביטוחי המשנה נעשה על פי מסגרת של תנאים, תוספות ותעריפים מוסכמים וידועים מראש שניתן לבררם גם במעמד עשיית הביטוח עם מבטחי המשנה, שנציגים יושבים בארץ ולכל היותר באימייל והתשובה מתקבלת תוך דקות.

מסמך מספר 715