העלאת המטבוליזם (חילוף חומרים) היא אחד התנאים לקיום החיים.
באחד מימי השבוע התבקשתי על ידי אשתי לגשת לסופר. לאחר "כמה שעות" איתרתי את כל המוצרים המצוינים וחופפים לתיאור המפורט בפתקית והמתנתי בתור באחת הקופות כשחיוך על פני. במקרה או שלא במקרה עבר במקום מנהל הסופר, התקרב אלי ואמר "אני מיד פותח עוד קופה". לאחר התשלום ניגשתי לדוכן המנהל ושאלתי "יש סיבה מיוחדת שפתחת עוד עמדה?", "כן" ענה "כל כך מעט אנשים מחייכים, רוב האנשים חסרי סבלנות, תמיד ממהרים ומיד כועסים, היה לי נחמד לראות אדם עומד בתור ומחייך" .
שחרור האנדורפינים (חומרים כימיים המצויים במוח ומסייעים לשיפור מצב הרוח ) במוח מייצר תחושה שמובילה לחיוך פנימי או חיצוני.
נהניתי מאותה מידת חסד במפגש עם שוטר תנועה. נכנסתי בטעות לכביש המיועד לרכב ציבורי, ערב חג פסח, עם חיוך קידמתי את פני השוטר, השוטר הציג לפני את הטעויות שעשיתי, אישרתי את כל הנאמר. השוטר, שכנראה נפגש במהלך העבודה עם אוכלוסיה שמתחננת או צועקת, די התפלא שהחיוך לא מש מפני. "למה אתה מחייך? שאל "אתה עומד לקבל מקסימום נקודות וקנס כספי עצום", עניתי "היום ערב חג פסח, חג משפחתי ומפגש חברי. נערכנו לקראת החג ואין שום הצדקה שמשפחה תסבול מטעות שעשיתי. אם מגיע לי עונש אני מוכן לקבל אותו". השוטר הושיט לי את ידו, איחל חג שמח לכל בני המשפחה והוסיף "שים לב לחוקי התנועה בהמשך דרכך".
שני המקרים השונים חברו להם יחד לתעלומה אחת מרתקת: האם לחיוך יש עוצמה, גבולות, כדאיות או טוב לב? הבחירה היא בידינו.
החלטתי לצאת למסע שעניינו החיוך.
עמדתי מול המראה, הפעלתי את שרירי הפנים ונוצרו להם כמה חיוכים. בחרתי מתוכם אחד שנראה לי הכי אמין, הכי טבעי והכי חמוד שתווי הפנים והשרירים אפשרו לי.
בשלב ראשון נשארתי עם אותו חיוך כמה דקות בכל יום, בשלב שני החזקתי מעמד שעות ספורות. הקפדתי להביט במראה מדי פעם כדי לראות אם חלו שינוים כל שהם בחיוכי, ואם זיהיתי שינוי מסוים הייתי מקפיד לתקנו.
השינויים לא איחרו להגיע. לפני כל כניסה למקום ציבורי הזכרתי לעצמי את החיוך, רוב השומרים בכניסה לקניונים ולמסעדות בירכו אותי בשלום ואפילו לא בדקו אותי, לא מעט אנשים שבאו לקראתי חייכו אלי, חלקם היה בטוח שמכירים אותי. קופאיות החלו לעזור לי באריזת מוצרים ובנוסף זכיתי בהמלצות למוצרים זהים זולים יותר.
המבחן האמיתי החל בעבודה. כשהייתי נכנס בחיוך השאלות היו תמיד "מה אתה מחייך עם כל הבעיות שיש בייצור?" או "מה אתה מחייך, זכית במשהו?" בעבר נהגתי להגיב בצורה אימפולסיבית ובמבט זועם, אך החיוך יצר בתוכי סוג של פילטר ותגובותי הפכו לענייניות וסלחניות.
החיוך הוא שפה בין לאומית.
כשאנחנו פוגשים אדם יקר לנו אנחנו מחייכים, כשאנחנו זוכים בתגמול מסוים אנחנו מחייכים, כשטוב לנו אנחנו מחייכים, כשאנחנו קונים מתנות אנחנו מחייכים, כשאנחנו הולכים לאירועים משמחים אנחנו מחייכים...
כשאנחנו פוגשים אדם לא נחמד אנחנו לא מאושרים, כשאנחנו מוציאים כספים שלא לצורך אנחנו לא מאושרים, כשרע לנו אנחנו לא מאושרים, כשאנחנו הולכים לאירועים עצובים אנחנו לא מחייכים ...
היכולת טמונה בתוכנו.
הייתכן שילד קטן מנצל את אחת היכולות הטבעיות שלו להשגת מטרותיו בניגוד מוחלט לניסיוננו הרב, ניסיון חיים?
ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו ממעיטים לחייך. לעומתנו - ילד קטן מבין שחיוך יזכה אותו ביחס טוב יותר, באהבת הסביבה, בסבלנות, בסלחנות,ובקבלה.
האדם הוא היצור היחיד על פני התבל היכול לחייך.
מספרים על בחור שהחליט להגר למלבורן שבאוסטרליה. כשהגיע פנה לבית חב"ד לשם הכוונה וייעוץ לשכירת בית. הוא הופנה לבית מאפה קרוב שהיה בו גם לוח מודעות ומידע על ישראלים שחיים בעיר. אחרי כמה שעות שכר בית בשכונה שקטה ואיכותית.
בבוקר יצא להכיר את הסביבה הקרובה, ומיד פגש באישה שטיילה עם עגלת תינוק. היא בירכה אותו בחיוך ליום טוב ובנוסף ציינה שנחמד לטייל ביום נפלא כזה. הבחור המשיך לטייל ולאחר כמה מטרים בא מולו אדם שבירך אותו ושאל לשלומו. כשהתקרב למרכז הקניות כולם חייכו אליו והוא החל לחייך לכולם .
מאחר שהעניין נראה לו תמוה קנה כמה עיתונים וכשחזר לביתו דפדף בהם בתקווה למצוא משהו שדומה לו, כי לא יתכן שכולם מתעניינים בשלומו . הוא לא מצא אדם כזה ,אבל בכל זאת האמין שהוא דומה לספורטאי מוצלח או פוליטיקאי מקומי. העניין סקרן אותו, ופתרון התעלומה נעוץ במפגשים שמתקיימים בכל בסוף שבוע ב"בית הרצלייה" בין יהודי המקום לישראלים.
הוא שאל את באי המקום האם הוא מזכיר להם משהו מקומי מוכר, ואיש לא ידע על מה הוא מדבר. למרות שהרגיש מעט מבויש שאל: "האם יש סיבה מיוחדת לכך שכל אדם שאני פוגש מחייך אלי?"
כולם צחקו ואחד הנוכחים ענה: "זאת לא ארץ אוכלת יושביה. כאן האנשים מחייכים. הם יצרו מערכת אנושית מיוחדת במינה, סבלנית ומתחשבת בזולת, שמשפיעה על מצב הרוח במהלך היום. לצד החיוך הם מצרפים ברכה למה שאתה מקווה לו, לדעתם.
כשהחיוך על פנינו הסביבה תחבק אותנו, העימותים יתמעטו, תתעורר היענות לזולת ותהיה התחשבות במקום התנצחות. הסבלנות תתפוס את מקום העקשנות. לחיוך יש עוצמה ואין גבולות. הוא מקנה כדאיות ומפגין טוב לב.
אמן.
באחד מימי השבוע התבקשתי על ידי אשתי לגשת לסופר. לאחר "כמה שעות" איתרתי את כל המוצרים המצוינים וחופפים לתיאור המפורט בפתקית והמתנתי בתור באחת הקופות כשחיוך על פני. במקרה או שלא במקרה עבר במקום מנהל הסופר, התקרב אלי ואמר "אני מיד פותח עוד קופה". לאחר התשלום ניגשתי לדוכן המנהל ושאלתי "יש סיבה מיוחדת שפתחת עוד עמדה?", "כן" ענה "כל כך מעט אנשים מחייכים, רוב האנשים חסרי סבלנות, תמיד ממהרים ומיד כועסים, היה לי נחמד לראות אדם עומד בתור ומחייך" .
שחרור האנדורפינים (חומרים כימיים המצויים במוח ומסייעים לשיפור מצב הרוח ) במוח מייצר תחושה שמובילה לחיוך פנימי או חיצוני.
נהניתי מאותה מידת חסד במפגש עם שוטר תנועה. נכנסתי בטעות לכביש המיועד לרכב ציבורי, ערב חג פסח, עם חיוך קידמתי את פני השוטר, השוטר הציג לפני את הטעויות שעשיתי, אישרתי את כל הנאמר. השוטר, שכנראה נפגש במהלך העבודה עם אוכלוסיה שמתחננת או צועקת, די התפלא שהחיוך לא מש מפני. "למה אתה מחייך? שאל "אתה עומד לקבל מקסימום נקודות וקנס כספי עצום", עניתי "היום ערב חג פסח, חג משפחתי ומפגש חברי. נערכנו לקראת החג ואין שום הצדקה שמשפחה תסבול מטעות שעשיתי. אם מגיע לי עונש אני מוכן לקבל אותו". השוטר הושיט לי את ידו, איחל חג שמח לכל בני המשפחה והוסיף "שים לב לחוקי התנועה בהמשך דרכך".
שני המקרים השונים חברו להם יחד לתעלומה אחת מרתקת: האם לחיוך יש עוצמה, גבולות, כדאיות או טוב לב? הבחירה היא בידינו.
החלטתי לצאת למסע שעניינו החיוך.
עמדתי מול המראה, הפעלתי את שרירי הפנים ונוצרו להם כמה חיוכים. בחרתי מתוכם אחד שנראה לי הכי אמין, הכי טבעי והכי חמוד שתווי הפנים והשרירים אפשרו לי.
בשלב ראשון נשארתי עם אותו חיוך כמה דקות בכל יום, בשלב שני החזקתי מעמד שעות ספורות. הקפדתי להביט במראה מדי פעם כדי לראות אם חלו שינוים כל שהם בחיוכי, ואם זיהיתי שינוי מסוים הייתי מקפיד לתקנו.
השינויים לא איחרו להגיע. לפני כל כניסה למקום ציבורי הזכרתי לעצמי את החיוך, רוב השומרים בכניסה לקניונים ולמסעדות בירכו אותי בשלום ואפילו לא בדקו אותי, לא מעט אנשים שבאו לקראתי חייכו אלי, חלקם היה בטוח שמכירים אותי. קופאיות החלו לעזור לי באריזת מוצרים ובנוסף זכיתי בהמלצות למוצרים זהים זולים יותר.
המבחן האמיתי החל בעבודה. כשהייתי נכנס בחיוך השאלות היו תמיד "מה אתה מחייך עם כל הבעיות שיש בייצור?" או "מה אתה מחייך, זכית במשהו?" בעבר נהגתי להגיב בצורה אימפולסיבית ובמבט זועם, אך החיוך יצר בתוכי סוג של פילטר ותגובותי הפכו לענייניות וסלחניות.
החיוך הוא שפה בין לאומית.
כשאנחנו פוגשים אדם יקר לנו אנחנו מחייכים, כשאנחנו זוכים בתגמול מסוים אנחנו מחייכים, כשטוב לנו אנחנו מחייכים, כשאנחנו קונים מתנות אנחנו מחייכים, כשאנחנו הולכים לאירועים משמחים אנחנו מחייכים...
כשאנחנו פוגשים אדם לא נחמד אנחנו לא מאושרים, כשאנחנו מוציאים כספים שלא לצורך אנחנו לא מאושרים, כשרע לנו אנחנו לא מאושרים, כשאנחנו הולכים לאירועים עצובים אנחנו לא מחייכים ...
היכולת טמונה בתוכנו.
הייתכן שילד קטן מנצל את אחת היכולות הטבעיות שלו להשגת מטרותיו בניגוד מוחלט לניסיוננו הרב, ניסיון חיים?
ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו ממעיטים לחייך. לעומתנו - ילד קטן מבין שחיוך יזכה אותו ביחס טוב יותר, באהבת הסביבה, בסבלנות, בסלחנות,ובקבלה.
האדם הוא היצור היחיד על פני התבל היכול לחייך.
מספרים על בחור שהחליט להגר למלבורן שבאוסטרליה. כשהגיע פנה לבית חב"ד לשם הכוונה וייעוץ לשכירת בית. הוא הופנה לבית מאפה קרוב שהיה בו גם לוח מודעות ומידע על ישראלים שחיים בעיר. אחרי כמה שעות שכר בית בשכונה שקטה ואיכותית.
בבוקר יצא להכיר את הסביבה הקרובה, ומיד פגש באישה שטיילה עם עגלת תינוק. היא בירכה אותו בחיוך ליום טוב ובנוסף ציינה שנחמד לטייל ביום נפלא כזה. הבחור המשיך לטייל ולאחר כמה מטרים בא מולו אדם שבירך אותו ושאל לשלומו. כשהתקרב למרכז הקניות כולם חייכו אליו והוא החל לחייך לכולם .
מאחר שהעניין נראה לו תמוה קנה כמה עיתונים וכשחזר לביתו דפדף בהם בתקווה למצוא משהו שדומה לו, כי לא יתכן שכולם מתעניינים בשלומו . הוא לא מצא אדם כזה ,אבל בכל זאת האמין שהוא דומה לספורטאי מוצלח או פוליטיקאי מקומי. העניין סקרן אותו, ופתרון התעלומה נעוץ במפגשים שמתקיימים בכל בסוף שבוע ב"בית הרצלייה" בין יהודי המקום לישראלים.
הוא שאל את באי המקום האם הוא מזכיר להם משהו מקומי מוכר, ואיש לא ידע על מה הוא מדבר. למרות שהרגיש מעט מבויש שאל: "האם יש סיבה מיוחדת לכך שכל אדם שאני פוגש מחייך אלי?"
כולם צחקו ואחד הנוכחים ענה: "זאת לא ארץ אוכלת יושביה. כאן האנשים מחייכים. הם יצרו מערכת אנושית מיוחדת במינה, סבלנית ומתחשבת בזולת, שמשפיעה על מצב הרוח במהלך היום. לצד החיוך הם מצרפים ברכה למה שאתה מקווה לו, לדעתם.
כשהחיוך על פנינו הסביבה תחבק אותנו, העימותים יתמעטו, תתעורר היענות לזולת ותהיה התחשבות במקום התנצחות. הסבלנות תתפוס את מקום העקשנות. לחיוך יש עוצמה ואין גבולות. הוא מקנה כדאיות ומפגין טוב לב.
אמן.
