זוהר בן-אשר: ביטחון לאומי ושלום אזורי - האלטרנטיבה הרלבנטית (חלק 1)© מבוא כאשר מערכת פוליטית חדלה מלהיות רלבנטית יש סכנה ממשית לקיום הלאומי, הפיסי. רק כאשר זה מובטח, כלומר, התשובה חיובית לגבי השאלה "האם נחיה", יכולה המערכת הפוליטית לעסוק בשאלת איכות החיים - "איך נחיה". מבחינות רבות, המערכת הפוליטית הישראלית איננה רלבנטית כבר הרבה שנים. ניתן לראות זאת בשקיעה ובהתנוונות של כל המפלגות המסורתיות, מימין ומשמאל כאחד. אפשר לזהות זאת גם בתהליך שהביא לעלייה חסרת פרופורציות בכוחה ובקרנה של המערכת המשפטית: בית המשפט העליון ונבחרת של יועצים משפטיים הפכו לגורם מכריע לא רק בתחום עיסוקם המוגדר, אלא גם במה שהיה אמור להיות זירת הפעילות המרכזית של המערכת הפוליטית הלאומית - קבלת החלטות מדיניות (מיהו יהודי, פיצוצי בתים, לגיטימיות של מלחמות וכו'). זה אולי פחות נורא כאשר מדובר בהחלטות הנוגעות לרמת הנוחיות, או האיכות, של חיינו - כלומר, לשאלת "איך נחיה". אולם כאשר זה נוגע לעניין הביטחון הלאומי - לשאלה "האם נחיה" - הרי שמדובר בסכנה מדרגה עליונה. והנה, דווקא בנושא המרכזי של ביטחון לאומי נראה כי הפוליטיקה הישראלית מובילה אותנו לקראת תשובה שלילית לשאלה, היותר חשובה וארוכת-הטווח "האם נחיה"; לפחות לגבי האפשרות שזה יקרה כאן, בישראל. יותר מכל, אולי, הסכסוך המזרח-תיכוני על היבטיו השונים הוא המגרש שבו יוכרע גורל הביטחון הלאומי שלנו. מבחן הרלבנטיות המרכזי חייב, איפוא, לבוא לידי ביטוי בהתנהגות הפוליטית הישראלית ביחס אליו. וכאן בדיוק גם המקור לדאגה. אפשר לראות זאת - ואלה רק דוגמאות - באי-ההבנה של ממשלות ישראל את נסיבות ותוצאות מלחמת 67' או בעמדה שנקטה הממשלה בזמן אירועי ספטמבר 70'. אפשר לראות זאת גם בהתייחסות (או היעדרה), מצד הגורמים הפוליטיים בארץ לאינתיפדה, או למשבר המפרץ, בזמנם - או לתהליכים הנוכחיים. נכון, יש הבדלים בין המפלגות השונות, אבל אלה יותר קוסמטיים מאשר מהותיים. כך, למשל, יש מי שראו את האינתיפדה - כמו גם את מה שמתרחש עכשיו - כאסופת אירועים מקריים שאינם שייכים לשום דבר. אחרים ראו זאת כסיפור פלשתינאי פנימי. אף לא מפלגה אחת ניסתה לבחון תהליכים אלה כחלק מסיפור גלובאלי, הנוגע - חוץ מאשר לבעיה הפלשתינאית - גם לערביי ישראל (קו ירוק) והיחסים בינם ובין המדינה, לירדן ההאשמית, וכמובן, גם לסכסוך המזרח-תיכוני בכללו - לבעיית איראן, לבנון או עיראק וכו'. מכאן, גם, אף לא גורם פוליטי אחד בארץ בדק את ההתרחשויות האלה - כמו גם התרחשויות אחרות באזור - בהקשר של יכולתה של מדינת ישראל לעבור מדפוס התנהגות שעיקרו תגובה להתרחשויות לפוליטיקה של יוזמה - כזו המחוללת תהליך שימנע את התפרקותנו. המקורות לגישות הקיימות ביחס לסכסוך האמת היא שנראה כאילו יש איזה כשל מובנה - לפחות מאז שנת 1963 (בה פרש בן-גוריון) - באופן בו מטפלת הפוליטיקה הישראלית כמעט בכל תחום בו היא נוגעת - מקליטת עלייה ועבור דרך בעיות כמו אבטלה, דיור, וחינוך. חלק מזה נובע מקיבעון שיש במערכת הפוליטית ודבקות בתפיסות מסורתיות - מה שמקשה עליה לעדכן עמדות ולהתאימן למציאות. ניתן לראות זאת היטב כאשר בוחנים את הגישות הכוללות הרווחות ב"שוק" הפוליטי הישראלי ביחס לסכסוך במזה"ת ולאפשרות - ואולי גם לרצון - לפתור אותו. מטענים רגשיים, צרות אופק, פסיביות ודבקות בראיית המציאות במונחים בלתי רלבנטיים - של ראשית המאה - נראים כמאפיינים המרכזיים של גישות אלה. בכך הן עומדות בניגוד גמור לעומת גישה רציונאלית ויוזמתית שאפשר - וצריך - להציע במקומן. למעשה - ומדהים להיווכח עד כמה זה כך - אפילו עתה, לאחר אוסלו, שתי התפיסות המרכזיות הרווחות בפוליטיקה הישראלית ביחס לפתרון הרצוי של הסכסוך הישראלי-ערבי, מייצגות את החשיבה, המציאות ועולם הערכים של תחילת שנות העשרים בארץ-ישראל. בתור שכאלה, אפשר גם לראות עד כמה הן בלתי רלבנטיות, ולפיכך - מסוכנות. הגישה הסיפוחיסטית של הליכוד, מעוגנת ממסד ועד טפחות ברעיונות ובניתוח של ז'בוטינסקי מראשית המאה. ניתן לראות היטב את מקורותיה במאמרים של ז'בוטינסקי "ציונות ומוסר" מ-1916, או "על קיר הברזל" מ-1923. מבחינה זו נכונות טענותיהם של בגין (האב והבן), שמיר - ואפילו של ביבי - שהם ממשיכיו הנאמנים של ז'בוטינסקי. אלא שאם בימי ז'בוטינסקי היה ניתן, אולי, להתווכח על טיבו ויעילותו של הניתוח שהציע - הרי שהיום הוא בלתי רלבנטי לחלוטין, אפילו לצורך ויכוח. לעניין זה יש להדגיש כי גישתו של ביבי לסוגיית הסכסוך אף היא אינה שונה במהותה מהתפיסה שעמדה ביסוד חשיבתו של ז'בוטינסקי - וזאת, למרות שלאחר אוסלו, אפילו ביבי מבין ומכיר בכורח של חלוקת א"י המערבית ובמה שנראה כבלתי-נמנע: הקמתה של ישות פלשתינאית ריבונית (מדינה) ממערב לירדן. גם הגישות שאיפיינו את תנועת העבודה - שאמנם מכירות בצורך בפשרה טריטוריאלית - אנכרוניסטיות באותה מידה. גם הן מוצר עתיק - "סניף" של תוכנית יבניאלי משנת 1920. אפילו תכנית אוסלו הנראית לכאורה כצעד מהפכני, בחינת ההכרה בישות הפלשתינאית, אינה אלא עיבוד נוסף של התפיסות מבית מדרשו של יבניאלי. אל-מול גישות אלה מוצעת כאן תוכנית פעולה מדינית אלטרנטיבית; תכנית של "ברירה אמיתית":
