זוהר בן-אשר - חינוך והמבנה החברתי-כלכלי של ישראל: לקראת בית-ספר מכליל 

פרופ' זוהר בן-אשר - חינוך והמבנה החברתי-כלכלי של ישראל: לקראת בית-ספר מכליל

כולם אומרים כי החינוך הוא המפתח החשוב ביותר להמשך קיומה והתפתחותה של ישראל. שחשוב שכל ילד יזכה ל"הזדמנות שווה" וללמוד באוניברסיטה. בינתיים נזנחה מערכת ההכשרה המקצועית - טכנית ואחרת - וחלומו של כל הורה היה שילדו יהיה לעורך-דין, רופא או מוסמך במינהל-עסקים. לחשיבה של אבות האומה על-דבר עבודה, כולל עבודת-כפיים, התייחסו בזלזול, שכן כולנו היי-טק ואת העבודה הפיסית בלאו-הכי עושים ערבים וזרים וחוץ-מזה - אנחנו גם לא משרתים כך שאין טעם להכשיר את ילדינו למקצועות שירות (דוגמה לכך היא היעלמותו של מקצוע המלצרות שהפך להיות חלק מתהליך הלימודים באוניברסיטה).

מדיניות החינוך הישראלית כשלה בעוד שני תחומים - התקציב והכשרת המורים. מעולם לא היה ניסיון לבניית "תקציב-אפס" - כלומר הגדרת יעדים וצרכים שמהם נגזר התקציב. תקציב החינוך הוא למעשה אותו תקציב אותו קבעה ממשלת המנדט, כפי שעודכן בהתאם לשינויים בערך המטבע והמדד והתחייבויות קואליציוניות. גם הכשרת המורים (ותגמולם) נראית כמעשה טלאים. מהכשרה סמינרית בת-שנתיים צמחה להכשרה לתואר "מורה מוסמך בכיר" על-ידי תוספת של שנת לימודים (שמשמעותה העיקרית תוספת שכר-הלימוד הנגבה מהסטודנט) ולתואר אקדמי ("בוגר בחינוך") עם שנת לימוד נוספת (בת 16 שעות) שגם היא בעיקר יציאת-ידי חובה. מעולם לא נערך דיון רציני וממצה על תפקיד המורה ומעמדו הרצוי בחברה ועל המשתמע מכך לגבי הדרך בה יוכשרו מי שאנו מפקידים בידיהם את ילדינו.

טוב להיות חברה מובילה המתאפיינת בכלכלת היי-טק. זה מצריך הכשרה רצינית בהנדסה, מחשבים, כלכלה ואסטרטגיה העסקית, סחר בינלאומי ועוד. אולם גם כלכלת היי-טק בנוייה באופן פירמידאלי. בקודקוד הפירמידה ניצבות התעשיות עתירות הידע (וההשקעה) שתפקידן העיקרי הוא יצירת ערך מוסף גבוה שאותו ניתן להמיר בשוקי העולם במוצרים שערך-המוסף שלהם נמוך יותר. אולם אין פירמידה בלי בסיס. והבסיס הוא תעשיות ושירותים טכניים ואחרים שיוכלו לתמוך את הקודקוד הצבוע היי-טק.

כדי להשתלב בשוק הגלובאלי יש לפתח גם השכלה לייצוא, בנקאות בינלאומית ותעשיות תיירות, בילוי ומנוחה. אבל בנוסף למשאבים טבעיים בהם חנן אותנו הטבע - חוף ים, גיוון נוף ואקלים נוח - יש לבנות תשתיות ולהכשיר מפעילים כדי לפתח ענפים אלה (בתיירות, למשל, זה חשוב בעיקר כי תעשייה זו לבדה תקיף למעלה מעשרה אחוזים מכלל כוח-העבודה בעולם עד לשנת 2020).

מערכת החינוך וההשכלה בארץ אינה ערוכה כדי לספק את הצרכים - מבחינת פיתוח הון אנושי - ולאפשר לישראל להיות כלכלת היי-טק, כלכלת תיירות, כלכלת השכלה או כלכלת מימון.

ניתן לפתור את הבעיה; למרות שיש קושי הנובע מההסתכלות הרווחת בחברה הישראלית על מתווה החינוך וההשכלה הרצוי עבור ילדיה.

במקומותינו, כאשר מספר הילד להוריו כשיגדל יהיה כבאי, נהג משאית זבל, שוטר, מלצר או כל מה שאינו רופא, עורך-דין ואולי גם מהנדס - סבורים ההורים כי "זה יעבור לו" וכי בסוף יהיה מה שהם רוצים - רופא, עורך-דין, מהנדס. אבל, ילדים רבים באמת רוצים "לעבוד בידיים" ולא ללמוד ביאליק ומתימטיקה ותושב"ע. אין בכך כל רע. להיפך - מקצועות ועיסוקים טכניים ושירותיים חיוניים גם כדי לאפשר לתעשיות היי-טק, בנקאות והשכלה לפרוח ולתפקד. אבל גם אילו היו ההורים מוכנים להניח לילדיהם ללכת למסלול של חינוך והשכלה מקצועיים - אין מסלול כזה ברמה גבוהה ובאיכויות המתאימות למאה ה21-. אין בית-ספר שיכשיר מלצרים וחדרנים כי "לא צריך" - ו"לא צריך" כי לא נדרש רישוי מעובדי שירות בענף האירוח. מלצרות זה עיסוק של סטודנטים וחדרנות - של עולים שטרם למדו עברית. ממלצר אין דורשים רשיון והסמכה. אילו דרשנו, לא ניתן היה להעסיק איש במקצוע - כי לא מלמדים מקצועות כאלה.

בתי-הספר המקצועיים שנותרו מאופיינים, ברובם, בטכנולוגיות מיושנות ומקצועות-עבר. הם מתויגים כמוסדות "לא מוצלחים" לילדים ובני-נוער שהם "מתחת לרמה" של בית-הספר העיוני. אפילו ילד שרוצה ללמוד מקצוע טכני או מקצוע-שירות לא ירצה ללמוד בבית-ספר כזה.

אחד הפתרונות לכך נמצא בהפיכת בתי-הספר שלנו לבתי-ספר מכלילים (אינטגרטיביים), בהם יוכלו הילדים ללמוד סלי-מקצועות שבהם מרכיבים מקצועיים ועיוניים גם-יחד, כאשר בשלב מסוים ניתן יהיה להם להתרכז בלימודי מקצוע, טכני, שירותי, עיוני - לקראת תעודה ורישוי וכלימודים מוקדמים ללימודים אקדמיים במקצועות המחייבים השכלה כזאת. תלמידים הבוחרים בהתמחויות מקצועיות - מבנייה ועבור דרך בישול וכלה בחשמלאות - יהיו חשופים גם לסל לימודי יסוד מוסכמים הכוללים פרקי ידע מתחומי התרבות, השכלת יסוד בשפות ומדעים ומורשת לאומית.

בית-הספר המכליל יוכל להיות קשור - גם כחלק מתהליך ההכשרה - לגורמים השונים בתעשיות השונות. כך יהיה לחלק מהקהילה, על המערכת הכלכלית והתעסוקתית שלה, יושפע ממנה וישפיע עליה. לגורמי התעשייה המקומיים אינטרס מובנה בפיתוח עתודה תעסוקתית והם ישמחו לתרום מניסיונם ומקצועיותם להוראת המקצועות בבית-הספר ולהיות המקום להתנסות המעשית (סטאז') של התלמידים. אפשר לקשור גם תמיכות ממשלתיות לחברות ותעשיות אל מעורבותן בתהליך ההשכלה והחינוך וכך לפתח קשרים בין המערכת הכלכלית והשירות הציבורי לבין מערכת החינוך.

זה גם בסיס איתן להקמת מכללות מקצועיות להשכלה משלימה ברמה מתקדמת, במקצועות שאינם נחשבים לאקדמיים או עיוניים. כך ניתן יהיה ללמוד ברמת מכללה את מקצועות התיירות והאירוח, את המקצועות הטכניים השונים ואת מקצועות התמיכה הנדרשים בתעשיות ההיי-טק. תלמידים שירצו יוכלו להמשיך לימודים על-ידי הסבה לתחומי הידע האקדמיים (למשל, מהנדסאות להנדסה, ממזכירות משפטית לעריכת-דין, מבנאות לאדריכלות והנדסה ומחשמלאות ואלקטרוניקה לפיסיקה, מתימטיקה וניתוח-מערכות).

לכל זה אין צורך בתוספת תקציב. להיפך: זה יגרום לחסכון וייעול. אבל הדבר מחייב את החברה הישראלית להחליט איזה ילד ואיזה אזרח היא רוצה. אז גם ניתן יהיה להסדיר את מעמד המורה על-ידי ציור פרופיל למורה הרצוי וקביעת מסלול בו יוכלו מורי העתיד - וגם מורים מכהנים - להתקדם ולהגיע לאותו פרופיל. לאחר בחינה רצינית ואובייקטיבית אפשר יהיה לתגמל את אלה שיעמדו בה, כראוי למי שבידיו מופקד האוצר המרכזי של החברה - ילדיה.

שינוי מבנה בית-הספר יאפשר גם להגיע להאחדת החינוך במסגרת של חינוך ממלכתי אחיד שבו יקבלו מגזרים ייעודיים (למשל: חרדים, דתיים, חופשיים, מיעוטים לאומיים) שירותים בהתאמה כתוספת על הסל הממלכתי האחיד. גורמים פרטיים - דתיים או אחרים - יוכלו לבנות עסקים משלמי-מיסים של חינוך, שיציעו תכניות לימודים ייחודיות או עצמאיות - בנוסף למתחייב בחינוך האחיד. אלה לא יקבלו סיוע ממשלתי כלשהו, שיופנה רק למקומות בהם תחליט הממשלה לשפר את המערכת הממלכתית שכן הם זקוקים להשקעה נוספת, אפליה מתקנת או עידוד כזה או אחר.

שאלת החינוך איננה של תקציב - לפחות לא רק של תקציב, של "מחשב לכל ילד" או של "יום לימודים ארוך" או מסלול חינם מגן ועד לאוניברסיטה. השאלה היא של כושרו של תהליך החינוך להיות רלבנטי לחיים שמחוץ לבית-הספר - להציע מגוון ראוי שיקיף את כל תחומי העיסוק של חברה מודרנית ומתקדמת, מבחינה כלכלית וחברתית גם-יחד. כינונם של בתי-ספר מכלילים יאפשר גם להפוך אותם לבתי-ספר של הקהילות בהן הם פועלים - מה שמצריך העברת חלק ניכר מהעיסוק בחינוך לידי הרשויות המקומיות, כאשר משרד החינוך המרכזי משאיר בידיו את תפקיד הרגולציה - קביעת מדיניות ופיקוח על ביצועה ואת הכושר לנהל את החינוך באופן ישיר רק באותם מקומות שעליהם יחליט, לפי קריטריונים אובייקטיביים, כי הם נזקקים למעורבות ישירה שכזאת.

כתב: זוהר בן-אשר.