כולם קוראים וצופים בתקשורת על המהלכים הגלויים להרכבת ממשלה. גם המיועד להרכיב את הממשלה קורא וצופה בהם. אבל, יש לו אופציה לבצע מהלכים אחרים. ממלכתיים.
לנתניהו נקרתה הזדמנות נדירה. דומה להזדמנות של נשיא ארה"ב, ברק אובמה. ישראל
מצויה במספר משברים. רוב הציבור אינו מרוצה מתוצאות הבחירות וחלקו מפקפק בנתניהו. כעת, נתניהו יכול להפתיע. להפגין את "השיקול הממלכתי". להקים, כמו שהבטיח לפני הבחירות, ממשלת אחדות בראשותו.
המטרה: לאפשר קבלת החלטות קשות ולהקטין אפשרויות של לחץ מצד אחת השותפות.
ממשלה שתכלול מספר רב של משתתפים, מעל 80 חברי כנסת, תמצב את נתניהו כמנהיג ממלכתי (לא לאומי) ותיתן לו בסיס רחב של לגיטימיות. בארץ ובעולם.
ציפי לבני ומפלגת קדימה לא יוכלו לסרב למהלך כזה. הם יודעים כי שהות באופוזיציה עלולה ליצור סדקים ופלגנות ב"קדימה".
המפלגות הדתיות שמצויות במצב קשה עקב התוצאות והמצב הכלכלי חייבות להשתתף בשלטון כדי להמשיך לקבל תמיכה כספית. זוהי נקודת התורפה שלהן.
הדילמה הגדולה ביותר היא של אהוד ברק. מפלגתו דורשת ממנו ללכת למדבר הפוליטי. זוהי דרישה שמגיעה מהבטן ולא מהראש. ראשית, המשברים המופיעים על סדר היום (לא רק בטחון) דורשים פתרון כעת. סירוב יראה לא ממלכתי. שנית, אופיו של ברק לא מאפשר לו להתנתק ממעגל מקבלי ההחלטות. בשלב זה, הוא נראה במפלגת העבודה כמו גוליבר בארץ הגמדים. המשך כהונתו של ברק כשר הביטחון, גם אם מפלגתו לא תיאות לקבל תיקים נוספים, היא הפתרון הטוב ביותר. זוהי גם הצעה ממלכתית בעליל.
מפלגתו של ליברמן יכולה להשתלב בקואליציה. מרבית דרישותיה העקרוניות נראות ממלכתיות לחלוטין. אין להתעלם ממנה. אולם משקלה בקביעת נושאים שנויים במחלוקת יהיה שונה בקבוצה של ממשלת אחדות, בה כולם נדרשים לפשרות, מול ממשלה הנשענת על בסיס צר.
ב. יוזמות חדשות
ישראל דומה למומחה חבלה הניצב לפני מספר מטעני חבלה שיש לנטרל אותם.
במישור הסורי, יפנה נתניהו לבשאר אסאד ויציע לו משא ומתן ישיר על תהליכים בוני אמון. השפעתה של סוריה על לבנון היא גדולה ולכן כל דיון עם הנהגת סוריה צריך להתייחס גם למצב בלבנון.
אין סיכוי שבחמש השנים הבאות מישהו (ארה"ב, סוריה) מאמין שישראל תרד מרמת הגולן. סוריה נחשבת לעבריין מועד שצריך להוכיח בתקופת מבחן ארוכה כי דרכו השתנתה. הגמול הנוכחי והמיידי לסוריה של כניסה לתהליך נורמליזציה יכול להיות, בשיתוף עם ארה"ב והאיחוד האירופאי, מעבר סורי לתהליך של מודרניזציה, השקעות בינלאומיות במדינה הנחשלת והסרת החרם הבינלאומי. זוהי צומת דרכים לשליט הסורי והוא יצטרך לקבל החלטה קשה.
במישור הכלכלי, ימשיך נתניהו בתהליכי הבלימה של המשבר וביצירת הזדמנויות חדשות. לישראל יש הזדמנות אדירה. מדינות מערביות רבות מצויות במצב גרוע משלנו ואנו יכולים להציג דוגמא של משק ששרד את המשבר ומהווה אבן שואבת למשקיעים מחו"ל. שילוב בין נתניהו לפרס בקרב משקיעים המחפשים הזדמנויות יכולה להפיק סינרגיה אדירה. לא משנה מי יהיה שר האוצר. הוא חייב יהיה לבצע את המדיניות של ראש הממשלה. אין מדיניות של שר האוצר. רק של ממשלת ישראל.
במישור החינוך נדרשת רפורמה מרחיקת לכת. לחינוך מתוכנן ועשיר יש ערך גבוה יותר מכל השקעה בתשתיות המדינה. נתניהו הודיע בכנס הרצלייה כי לחינוך יש בעיניו עדיפות עליונה. אני בטוח שיפעיל את שר החינוך ויגבה אותו בכספים ובפרגון. זוהי הזדמנות נוספת למפלגת העבודה להמשיך את הרפורמה שהחלה בה יולי תמיר במשרד החינוך. עוד מכנה משותף עם מפלגת העבודה.
ביחסי יהודים ערבים יגיש נתניהו להנהגת המגזר הערבי הצעה ליישור ההדורים המבוססת על כבוד הדדי ומילוי מקביל של זכויות וחובות. יש צורך להקים מינהלת מיוחדת לנושא כדי להציג הצעה הוגנת לדיון ציבורי.
ג. שיתוף פעולה אזורי
לקח ידוע מהסכסוך הבלתי נגמר בין ישראל לשכנותיה הוא הצורך להתמקד בעשייה ובפיתוח. בהעלאת רמת החיים. בשיתוף פעולה בין הון של משקיעים זרים, ידע ישראלי וניצול תשומות ייצור נמוכות אצל שכנותינו. פיתוח ועבודה המניבה הכנסה קבועה להמוני מועסקים יוצרים מחסום בלתי נראה לפעולות טרור. יוזמות כלכליות ישמשו צעדים בוני אמון בינינו לשכנים, בירדן במצרים וברשות הפלשתינאית. הפיתרון יכול להיעשות ברמת המיקרו המיידי באזורי תעשייה בירדן, מצריים והרשות הפלשתינאית בהם יפעלו מפעלים במימון מחו"ל ובניהול משותף ערבי ישראלי. או ביוזמות ברמת המאקרו כמו לדוגמא תעלת הימים בין ים סוף לים המלח. לאחר מכן ניתן להגיע לפתרונות מדיניים. אין מדובר ברעיון חדש אלא ביכולת ליישם אותו בהסכמה הדדית ובניהולו לאורך זמן. נתניהו יכול להגיש הצעה מפורטת פומבית, מתואמת עם ארה"ב והאיחוד האירופאי לשליטי מצרים, ירדן והרשות הפלשתינאית. אין להם סיבה פראקטית לענות על הצעה כזו בשלילה. במישור
הטקטי, הפומביות הגלובלית של ההצעה תקשה על השכנים לענות תשובה שונה מחיובית.
ממשלות ישראל בהן צפינו בשנים האחרונות היו בינוניות ומאכזבות. הן לא עסקו בפתרון הבעיות העיקריות שניצבו לפני ישראל בעולם המשתנה של המאה ה-21.
לפני בנימין נתניהו ניצבת הזדמנות של "פעם בחיים" להיכנס לפנתיאון הלאומי של מדינת ישראל כמנהיג שהתעלה מהויכוחים הבנאליים והציג למדינה את הדרך להתחיל לפתור חלק מהבעיות העיקריות הניצבות על סדר יומה.
לא מדובר ב"הוקוס פוקוס" או ב"טריק פטנט". מדובר ביכולת לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון.
העיניים נשואות כעת בתקווה לנתניהו.
