סיכום צריך להבין שהתכנית הזו אינה מתיימרת להיות בת-יישום מחר בבוקר. מצד שני, היא גם לא יותר דימונית מתכנית האוטונומיה של בגין או מתכנית האופציה הירדנית של פרס-רבין בעבר ותכנית אוסלו שבאה בעקבותיה, או אפילו מתכניותיו של ביבי והליכוד לשטחים - שגם הן לא בדיוק בנות יישום מיידי. אולם, בניגוד לתכניות השונות הקיימות היום בשוק הפוליטי, תכנית זו רלבנטית למציאות המורכבת במזה"ת ומה שחשוב עוד יותר: לכיווני ההתפתחות האפשריים במזה"ת. בכך חשיבותה וייחודה. ברור כי הממשלה הנוכחית לא תאמץ תכנית זו, או תכנית אחרת דומה לה. למעשה, קשה להניח כי אפילו ממשלות רבין-פרס היו מסוגלות לאמצה, גם אם אין מדובר במתן פרסום מלא לכך. ממשלות ישראל לדורותיהן לקו בהיעדרה של חשיבה במונחים כוללים כאלה ובכך, בעצם, העידו על חדלונה של המערכת הפוליטית. התכנית המוצעת היא תכנית מדינית כוללת, אשר יישומה צריך להיעשות בשום-שכל ובזהירות רבה, תוך ניהול מו"מ מתמשך וחשאי עם הגורמים השונים המשחקים בזירה. מה שחשוב הוא כי בכל מו"מ שכזה, המתייחס - מטבע הדברים - בעיקר לגיזרה ספציפית אחת, יהיו מנהלי המו"מ ערים למדיניות הכוללת וליעדיה ברמת האזור, כפי שמציעה התכנית. לפיכך גם, במקביל למו"מ פרטני, יש מקום לנקוט ביוזמה דיפלומטית-מדינית ישראלית שתקרא לועידה בינלאומית - או אזורית - לצורך דיון ביוזמה ישראלית לכינון תהליך אזורי על-פי מתווה התכנית הזו. ועידה כזאת תוכל לשמש לא רק כפלטפורמה לבחינת התכניות הישראליות אלא גם לבסיס לשינוי חיובי בתדמיתה של ישראל. כך תצא ישראל גם נשכרת מועידה כזאת שכן היא תופיע כיוזמת תהליכי שלום - ולא כנגררת אחריהם. ועידה מעיין זו תוכל לסייע לישראל גם מבחינת קשריה ומיצובה באסיה - מה שהינו חשוב לישראל בכל מקרה. לבסוף, למרות שהתכנית כוללת ואולי אף מרחיקת לכת, היא גם מודולארית וניתנת לביצוע בשלבים. כך, למשל, אפשר להתחיל מיד בטיפול בקטעים הנוגעים לערביי ישראל (קו ירוק). יש בכך לא רק משום הכנת התשתית, אלא גם מפתח להקטנת מערכת הפחדים (גם שלנו) המלווה את הסכסוך המזרח-תיכוני. ועוד, התחלה בקטעים האלה תפתח תהליך של ישראליזציה - לעומת פלשתיניזציה - של ערביי ישראל (דיון החשוב לא פחות ואשר נעשה במקום אחר). נספח - השינויים במפת המציאות הגיאו-פוליטית במזה"ת להבנת חשיבותה הפוליטית של התכנית שהותוותה לעיל, ראוי להתבונן בשינויים במפה הגיאו-פוליטית הבינלאומית והאזורית שחלו למן ראשית קיומו של היישוב היהודי-ציוני בא"י. הגישות השונות הרווחות בזירה הפוליטית-מפלגתית בישראל, כלפי הבעיה הפלשתינאית וכלפי הסכסוך במזה"ת בכללו, נובעות מהאופן בו ראו מעצבי המדיניות את מפת המציאות כפי שהייתה קיימת, לכל המאוחר, בראשית שנות העשרים של המאה הנוכחית: 1. היהודים מהווים מיעוט בא"י (ובמזה"ת הנחשב ליחידה אחת שלמה והומוגנית). משקלם מגיע כדי 15-10 אחוזים בא"י. הם החלשים, מחוסרי המולדת ונרדפים - בקיצור: ה-Underdogs;2. העולם הפוליטי הבינלאומי הינו עולם רב-מעצמתי. המעצמה המרכזית הינה בריטניה ואילו ארה"ב ורוסיה אינן נכללות במניין המעצמות הראשונות-במעלה או "מעצמות האינטרס"; 3. האסטרטגיה הרווחת היא "אסטרטגיית נוכחות" - נוכחות פיסית של הכוח האינטרסנטי באזורי האינטרס; 4. לעומת האוכלוסייה היהודית-ציונית הדלה החיה בא"י, קיימת - בעיקר במרכז אירופה ומזרחה, אך גם בארצות המערב - רזרבה יהודית אדירת-מימדים העשויה להידלק בשלהבת הציונית ואשר ניתן לקוות לגביה כי תגיע, במוקדם או במאוחר, לא"י ותשתרש בה - מרצונה - כאוכלוסייה חלוצית; 5. "מעצמת האינטרס" העיקרית באזור, בריטניה, אכן מקיימת נוכחות פיסית (כאמור בסעיף 3 לעיל) - הן במערב המזה"ת (תעלת סואץ), הן במזרחו (עמק הפרת והמעבר להודו דרך המפרץ הפרסי) - כחלק אינטגראלי מפריסתה האימפריאלית. במסגרת זו א"י חשובה לה כחבל ארץ המקשר בין שני הקצוות של האזור וכדרך בה היא יכולה להעביר כוחות ולעגן את שליטתה במזה"ת בכללו; 6. המזה"ת איננו מחולק ליחידות פוליטיות מוגדות (מדינות) ואף אין בו יחידות מובחנות מבחינה לאומית או הגדרות (עצמיות או חיצוניות) לאומיות כאלה; 7. א"י עצמה נמצאת בהליכי מעבר מחסות אימפריאלית אחת (תורכיה) לאחרת (בריטניה, בחסות חבר הלאומים). 8. רעיון הבית הלאומי לעם היהודי בא"י זוכה לתמיכה בינלאומית, כולל בקרב כוחות פוליטיים בבריטניה עצמה. על-אף שמפת המציאות השתנתה לחלוטין והיגדים אלה היו לבלתי רלבנטים, דומה שכל המפלגות בארץ מתנהגות כאילו היא עדיין תקפה (לפחות באופן חלקי, בעיקר סעיפים 1, 3, 4 ו6-) - לעיתים אף בלא שתהיינה מודעות לכך. מפת המציאות החדשה מתאפיינת על-ידי אבחנות שונות בתכלית. יש לזכור כי שרטוט מפת המציאות החדשה הוא עניין נטול רגשות או עמדות. אלה הן לחלוטין בלתי רלבנטיות לענייננו כאן, שאינו אלא תיאור המציאות: 1. היהודים בא"י שוב אינם מיעוט שסכנה מקומית-מיידית לעצם קיומו מרחפת לו מנגד. מ-10% מכלל האוכלוסייה של א"י, הפכנו לרוב מוחלט ומוחץ של כ85%-. למעשה, אפילו אם יצליחו חסידי הסיפוח לאזרח כאן גם את ערביי השטחים - עדיין יתקיים רוב יהודי ביחס של כ-2:1. אם נוסיף על כך את נתוני העלייה מרוסיה, הטענה לגבי היותנו מיעוט מתפוגגת מניה וביה. גם טענת היעדר המולדת אינה רלבנטית עוד והכוח הצבאי הישראלי האדיר, היסטוריית הכיבושים שלנו ועוצמת השלטון בשטחים שוב אינם מאפשרים לנו להיראות כunderdogs-, דימוי שהיה לנחלת הפלשתינאים. 2. העולם הפוליטי של היום הינו עולם שעבר כברת דרך ארוכה כעולם דו-מעצמתי שהתחלף בעולם שבעיקרו הוא עתה חד-מעצמתי, כאשר לצד המעצמה המובילה פועלים כוחות כלכליים דומיננטיים (בעיקר באסיה) ומעצמה הנמצאת בתנופת התפתחות (סין). המעצמה המסורתית השנייה, רוסיה, אמנם איבדה ממעמד הבכורה שלה אולם עדיין מהווה כוח שיש להתחשב בו וגם הכוחות הכלכליים החוץ-מעצמתיים - ואפילו השינויים באירופה - אינם משנים תמונה זו. לארה"ב ורוסיה אינטרסים ישירים ועקיפים באזורנו. יתרה מזאת, לאחת מהן - רוסיה - מהווה האזור "חצר אחורית" (בדיקה על מפה תראה חיש-קל לא רק כי המרחק בין ת"א ללונדון גדול - פי אחד וחצי לערך - מהמרחק בין ת"א ומוסקבה, אלא גם כי קו הגבול של חבר המדינות מצוי בריחוק של כ1,000- ק"מ בלבד מת"א וקרוב אליה אף יותר מאשר אתונה, למשל). 3. האסטרטגיה המודרנית, שראשיתה בתהליכים שנבעו מתוצאות מלחמה"ע ה-II, מיוסדת על שלושה מימדים: (א) - הדה-קולוניאליזם ובכורת התנועות הלאומיות, שבאה עם צמיחת המדינות הלאומיות החדשות; (ב) - ההתפתחות הטכנולוגית המהירה ויצירת מאזן-אימה של הרתעה; ו-(ג) - המעבר לאימפריאליזם כלכלי והדגשת השילוב הכלכלי-טכנולוגי בפן הצבאי מדיני. מתוך אלה, התפתחה והלכה אסטרטגיה המבוססת על "עקרון הרדיוס" ועל השפעות כלכליות. זו הינה אסטרטגיה השונה מהותית מהאסטרטגיה הקודמת שהייתה בנויה על "עקרון הנוכחות". כאן, האיפיון המרכזי הוא החזקתם של כוחות מעונינים ברדיוס - מרחק - שהיום הינו בן 1,200 - 1,500 ק"מ ממקום האינטרס, שלהם כושר נגישות התערבות נקודתית ומהירה. הרדיוס גדל, כמובן, עם ההתפתחות הטכנולוגית. נכון לעכשיו מקיימות הן ארה"ב הן רוסיה תנאי רדיוס כאלה לגבי המזה"ת: רוסיה - מתוך שטחה וארה"ב - מבסיסיה באירופה ומציי הים התיכון והאוקיינוס ההודי. 4. המאגר העצום של עולים (מהגרים-מתוך-בחירה) יהודיים פוטנציאליים שהיה באירופה בעשורים הראשונים של המאה, הושמד ברובו באירופה. מהנותרים - חלק ניכר היגר לאמריקה או נשאר במערב אירופה. קבוצה גדולה שלישית - יהדות רוסיה, הייתה סגורה מעבר למסך של ברזל, ובמידה וניתנה לה אפשרות להגר - בחרה גם היא לרוב ביעד האמריקאי (וזכורים לכולנו סיפורי ומימדי מה שזכה כאן לכינוי "נשירה"). למעשה, גם עתה, כאשר רבבות מיהודי רוסיה מגיעים ארצה בקילוח עז, לא רק שאין המדינה ערוכה לקליטתם, אלא שבמידה רבה - ואף לכך נראה כי אין השלטונות ערים - זו איננה הגירת-בחירה. במילים אחרות, ניתן בהחלט לומר כי התהליך של הגירת-בחירה לא"י הגיע במידה רבה לידי מיצוי (אף כי לא עד תום - ולא בהכרח). 5. סיום העידן הקולוניאלי/אימפריאלי אצל מעצמות-המשנה (אבל גם אצל המעצמות הראשיות) חיסל את הצורך בנוכחות ממשית של חילות-מצב. יתרה מזאת, המעבר מעולם רב-מעצמתי לדו-מעצמתי (ואח"כ לחד-מעצמתי), איפשר התפתחותה של נטייה לממש את האינטרס המעצמתי בדרכים מדיניות ובפעילות סחר. נטייה זו הולידה מצידה גם את המגמה לנסות ולפוגג סכסוכים אזוריים כאשר אלה אינם משרתים אינטרסים מעצמתיים. 6. בתהליך שראשיתו ב1922-, חולק כל המזה"ת ליחידות מדיניות לאומיות, שפיתחו - עם הזמן - תודעות, גאוות וזיקות לאומיות פרטניות וספציפיות על-חשבון התודעה הלאומית הכל-ערבית או הקשר הדתי הכל-מוסלמי. המזה"ת של היום מורכב, לפיכך, מאוסף של מדינות מובחנות בעלות גוון ואינטרסים ייחודיים. תהליך זה הביא גם להכרה הבינלאומית בקיום ייחודיות לאומית-מדינית לפלשתינאים (וחתימתו ההיסטורית של מנחם בגין על מסמכי Camp David המכירים ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי" הינה בהחלט חלק מהתהליך הזה). 7. בא"י, שחולקה בהסכמה בינלאומית, קמה מדינה יהודית עצמאית, אשר גבולותיה, למעט כיבושי 1967 וכן ריבונותה על ירושלים, מוכרים ע"י הקהיליה הבינלאומית ב"משפט העמים". הפלשתינאים נהפכו לעם היחיד במזה"ת אשר עניין המולדת הטריטוריאלית שלו טרם הוסדר. כפי שניתן לראות, השינויים הם עצומים. כאמור - ויש להדגיש זאת - אין כאן התייחסות רגשית לשינויים הללו והשאלה אם שינויים אלה נושאים-חן בעיני אי-מי או לא - פשוט אינה רלבנטית. אלה הינם נתוני המערכת, ומהם יש להפיק את הפתרון הטוב ביותר, כך שישרת באופן היעיל ביותר את האינטרס העליון שלנו: ביטחון ועתיד העם בישראל! להוותנו, התפיסות הרווחות ברחוב הפוליטי בארץ אינן מביאות בחשבון את השינויים הללו, ועל-כן טמונה בהן סכנה קיומית וממשית לביטחון העם ועתידו ואף לעצם קיומה של הישות הפוליטית היהודית הייחודית והמובחנת - מדינת ישראל. ניתן לראות זאת היטב בבדיקת תפיסות אלה, אותן ניתן לכנס לשלוש תפיסות-יסוד מרכזיות: הסיפוחיסטית, תפיסת הפשרה הטריטוריאלית ותפיסת המדינה השלישית. התפיסה הסיפוחיסטית למרות שהתנאים השתנו, כפי שראינו, באופן מוחלט, ממשיכה התפיסה הז'בוטינסקאית שעוצבה על-פי תנאי שנות העשרה והעשרים של המאה, לדבוק באותם עקרונות פוליטיים (וראה, לכך, מאמרי ז'בוטינסקי כגון "ציונות ומוסר", "על קיר הברזל" וכיו"ב), שגם לתנאי הזמן ההוא לא ברור אם אכן היו תקפים ויעילים. בגין בזמנו, שמיר וארנס אחריו ועתה גם ביבי (וגם חלק מה"נסיכים"), ממשיכים לראות את העולם ואת המזה"ת כפי שראה אותם ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי גרס שעלינו להראות למעצמת האינטרס כי אנו מעוז העולם המערבי ה"חופשי" במזה"ת, ומכיוון שכך, ומתוך שהאינטרס המעצמתי מחייב בלאו-הכי נוכחות ושליטה על השטח הקושר את שתי נקודות האינטרס שהוזכרו (תעלת סואץ והמפרץ הפרסי) - כדאי לה, למעצמה (אצל ז'בוטינסקי - בריטניה; אצל יורשיו - ארה"ב), לתפוס שטח זה (או לסייע לנו לעשות זאת) ולהפקידו בידינו, תוך שהיא מספקת לנו את הגיבוי הצבאי והמדיני לשלטוננו בשטח ובתושבים. בכך נעוץ מקור התפיסה המוסרית של שלטון מיעוט ברוב (ושוב, ראה הדוגמה של דרום-אפריקה שז'בוטינסקי מעלה על נס ב"ציונות ומוסר"). ואכן, ראשי הליכוד מדברים עד היום על היהודים כמיעוט במזה"ת "ערבי", הומוגני נטול פיצול באינטרסים ובזיקות. למעשה, הדיבורים של ראשי הליכוד על הצורך במו"מ עם מדינות באזור, רק מדגישים זאת, שכן אלה כורכים את כל המדינות יחד ומתעלמים מהאינטרסים הספציפיים ומהלאומיות המובחנת של כל אחת מהמדינות. בכך יש, כמובן, כשל טוטאלי בראיית התהליך של ייסוד המדינות במזה"ת, כמתואר בהיגד (6) לעיל ובמשמעותו הפוליטית. זה, מן הסתם, גם המקור לניסיונם הנואש לספר לנו ולארה"ב (כפי שעשה ז'בוטינסקי ביחס לבריטניה) כי אנחנו הנכס הכי אסטרטגי של אמריקה ושל העולם החופשי - אפילו עתה, כשמשבר המפרץ הראה בבירור את מעמדנו הבלתי-חשוב במפה האסטרטגית האמריקאית. העובדות של סוף שנות השמונים ושל שנות התשעים אינן מבלבלות את הליכוד והימין הישראלי ואינן מפריעות להם לפעול על-פי העקרונות המיושנים, ההופכים את מרכולתם הפוליטית לבלתי רלבנטית למציאות של היום - ולפיכך, וגם בשל חוסר יכולתה להתממש (לאור השינוי בתנאים): לסכנה אמיתית לעצם קיומנו כמדינה עצמאית. לעניין זה, גם הכרתם של ביבי והליכוד שבהנהגתו בהסכמי אוסלו - שנעשתה על-ידם בלית-ברירה וכמי שכפאו שד - איננה משנה את תפיסות היסוד שלהם שעיקרם ראיית ישראל כמדינת-מבצר המאוימת על-ידי מזרח תיכון ערבי. זו גם הסיבה שדווקא הליכוד מצליח ללכד את כל הערבים ולגרום להם לתיאום עמדות בכל הנוגע ליחסם לישראל. שמיר עשה זאת במדריד וביבי, שסייע לו אז, עושה זאת עתה. למעשה, אפילו יצליח הליכוד בשינוי אותם חלקי המציאות הנוגעים להגדרת הלאומיות המדינית של הפלשתינאים; אפילו תחול נסיגה - זמנית או מהותית - במעמדו הבינלאומי של אש"ף; ואפילו יעלה בידי הליכוד לספח, פוליטית, את השטחים בלי שיוכה ע"י העולם - הרי עדיין יתקיימו אותם תנאים של המציאות בת-זמננו, כמו עקרון הרדיוס האסטרטגי, ההפשרה הבין-מעצמתית והמרת המתחים המדיניים ביחסי סחר (גם אם קשים, לעיתים), בעייתיות ההגירה היהודית (ובעיקר הגירת-הרצון) לא"י, היחס המספרי ויחסי העוצמה בין היהודים והפלשתינאים בא"י (ההופך את האחרונים, דווקא, ל"מסכנים של העולם"), כמו המרחק (בקילומטרים) של האזור מאיראן ומגבולות מדינות חבר העמים (שהתסיסה הפנימית בהן ממוקדת דווקא באזורי הגבול הללו). אלה הם תנאים שאפילו בגין בלהט נאומיו בעבר וביבי, בלשונו הבוטה בהווה, אינם יכולים לשנות. במצב זה, אגב, התקדמות הטכנולוגיה עובדת דווקא לרעתנו ולא לטובתנו - בעיקר כאשר התפשטותה מביאה אותה גם לידי מי שהליכוד מכריז עליו כאויב נצחי. תפיסת הפשרה הטריטוריאלית אם הליכוד מנסה למכור לנו את סיפור "גב ההר", שבעטיו צומחות לא רק תופעות נוסח קריית-ארבע ושכם עילית למיניהן, אלא גם מלחמות נוסח הרפתקת לבנון, מנהרת החשמונאים והר חומה, הרי שמכיוונה של מפלגת העבודה אנו שומעים את סיפור "הבקעה". וכשם ש"גב ההר" של הליכוד צומח מהסתכלותו (הבלתי נכונה) של ז'בוטינסקי על מציאות זמנו, כך צומחת "בקעת הירדן" מהסתכלותם (הנכונה לזמנם) של אבות תנועת העבודה על אותה מציאות. אך השינויים שחלו במציאות, שחייבו גיבושה של תפיסה אחרת שתתאים לשינויים הללו, בכל זאת לא הניבו תפיסה חדשה שכזאת אצל מפלגת העבודה, לפחות לא מאז זמנו של בן-גוריון (למעט, אולי, ניצן של תפיסה מעיין זאת שאפשר שהיה ברעיון של "עזה תחילה" שלימים התפתח לתכנית אוסלו). תפיסת היסוד של אבות תנועת העבודה גרסה כי כדי לקיים חיים יהודיים מודרניים - עבריים, כפי שקראו לכך אז - בתנאים של מיעוט השואף להפוך לרוב, יש לבנות מערך התיישבותי שייצור רצף יהודי שגם יאפשר פיתוח והרחבת המרכז היהודי בעורפו של אותו רצף. תקוות המנהיגות של שנות העשרים הייתה, כי מרכז כזה יתפתח בנגב שהיה ריק מאוכלוסין ואשר אפשר היה להבטיח אותו כשטח יישוב פוטנציאלי עיקרי של היהודים בא"י (תוך ניצולו כמרכז לתעשייה ושירותים וגם לחקלאות-חורף). אל השטח הזה גם ניתן היה לנקז את שתי רצועות ההתיישבות שכבר היו בשפלת החוף במערב ובגליל העליון המזרחי ולאורך הבקעה - במזרח. תפיסה זו ניצבה גם מאחורי עמדותיו הנחרצות של בן גוריון ביחס לנגב בשנות השלושים (ראה חליפת המכתבים שלו בעניין זה עם השופט ברנדייס) ובשנות הארבעים, עת שחלוקת א"י נדונה ברצינות. בן-גוריון גם הבין כי תהליך כזה יוביל לשאיפה להגדרה עצמית (לאומית ומדינית) של הפלשתינאים ועוד בשנות השלושים המוקדמות הכיר בפומבי בלגיטימיות של מהלך כזה מצידם. על גישתו זו הוא חוזר גם בהכרזת העצמאות המכירה בחלוקת א"י (כולל בינאום ירושלים) ובהקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, שתהייה שותפה לישראל ב"אחדות הכלכלית" - שהינה נדבך מרכזי במסגרת הסכמה זו. הרציונאל המהווה את התשתית לתפיסת הפשרה הטריטוריאלית הוכתב ע"י שלוש שאיפות מרכזיות שאיפיינו את הנהגת תנועת העבודה: (א) - הרצון לריכוז טריטוריאלי של האוכלוסייה היהודית באזורים רצופים, נרחבים יחסית וריקים-יחסית מערבים. ואכן, זו הייתה אחת הסיבות לבחירת הנגב כמרכז ההתיישבות המיועד; (ב) - הרצון למנוע חיכוך עם האוכלוסייה הערבית. זה נעשה ע"י הימנעות מכוונת מהתיישבות בגב ההר, בשומרון ובגליל המרכזי, תוך הפניית המשאבים - כספיים ואנושיים כאחד - להכשרת קרקעות באופן כזה שתוכל להיווצר מדינה יהודית שאוכלוסייתה הומוגנית ואשר המיעוט הערבי בה קטן ככל האפשר; (ג) - הרצון למנוע, משעה שהחל במזה"ת תהליך חלוקתו ליחידות מדיניות, הקמה של מדינה פלשתינאית עצמאית בין הירדן והים, שתהיה נפרדת מעבר-הירדן, או לחלופין מישראל. מכאן נבע גם הניסיון להגיע להסדר והסכמה עם הממלכה ההאשמית. אולם האופן בו התפתחה מפת המציאות המזרח-תיכונית גרם לכך שהיום שוב אין השאיפות הללו יכולות להיות עיקר. למעשה, מבחינות רבות הן בלתי רלבנטיות למציאות. באופן מיוחד ראוי להצביע על שלוש נקודות: (I) אזור ההתיישבות העיקרי של היהודים מצוי דווקא בשפלת החוף, צמוד כמטחווי תותח בינוני ממרכזי יישוב ערביים גדולים שבמערב הגדה. לעומת זאת, הנגב נותר ריק. (II) גם אם נתייחס אך ורק לתחומי הקו הירוק, הרי שבשטחה של מדינת ישראל יושבים כיום כ-850,000 ויותר ערבים - אזרחי מדינת ישראל. מיעוט זה, המגיע כדי למעלה מ-17% מהאוכלוסייה הכוללת של המדינה (כלומר: אחד מכל ½6-5 ישראלים הוא ערבי), הינו מיעוט הגדל והולך; למעשה, הוא גדל בקצב של כמעט פי שלושה מקצב הגידול באוכלוסייה היהודית (3.3% לשנה לעומת כ-1.1% - מה שניתן להסבירו אך ורק במונחים פוליטיים!). ניתן לומר, איפוא, כי גם בגבולות הקו הירוק, ואפילו אם העלייה מרוסיה תמשיך לנהור לכאן וגם תישאר, הרי שמדינת ישראל צועדת (אם לא דוהרת) לקראת דו-לאומיות. (III) היום כבר ברור לחלוטין כי במבט ארוך-טווח אין האופציה הירדנית יכולה כלל להתקיים, שכן מעבר לכל דבר, אין סיכוי שאפשר יהיה להעביר את גב ההר על תושביו לריבונות ירדנית המונהגת בלעדית ע"י הכתר ההאשמי, או לכל שלטון ערבי אחר שאינו פלשתינאי (או גם פלשתינאי). תפיסת המדינה השלישית לצד שתי התפיסות המייצגות את הגושים הפוליטיים הגדולים בארץ, קיימת בשוק הפוליטי הישראלי גם "תפיסת המדינה השלישית". תפיסה זו שהיום אומצה - לפחות בחלקה - גם על-ידי מפלגת העבודה, זוהתה בעבר בעיקר עם רק"ח והמפלגות הערביות, אך גם עם מה שידוע בכינוי "השמאל הישראלי" ובמידה רבה - גם עם ערביי השטחים (ואש"ף, כמובן). על-פי תפיסה זו, הפתרון לסכסוך במזה"ת הוא בהקמתה של מדינה פלשתינאית בגדה וברצועת עזה - עם או בלי תיקוני גבול קטנים. במלים אחרות, גישה זו גורסת הקמת מדינה שלישית, בין ירדן וישראל, אשר לה שני חלקים המופרדים זה מזה ע"י שטחה של מדינת ישראל. הרציונאל של תפיסה זו נובע מתכנית החלוקה של 1947, אם כי הוא "שוכח" להביא בחשבון כמה שינויים יסודיים שחלו באזור מאז שהוחלט עליה. ע"פ החלטת החלוקה של נובמבר 1947, הייתה א"י המערבית אמורה לכלול שתי מדינות לאומיות - יהודית וערבית - הסדורות בשש יחידות טריטוריאליות (ולעניין זה, האזור השביעי - הבינלאומי - של ירושלים הינו בלתי רלבנטי). אולם ע"פ אותה חלוקה, היחידות הללו לא רק שאינן מנותקות זו מזו (חיתוכי הגבול הם בזויות קדקודיות - כלומר אין כל נתק טריטוריאלי-פיסי בין חלקיה השונים של כל אחת מהמדינות), אלא שביחד היו אמורות שש היחידות הללו להוות יחידה מנהלית אחת של מכלול כלכלי, תחבורתי ופיתוחי. היערכות הכוחות שנוצרה עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק ב1949- וההכרה הבינלאומית שניתנה להיערכות זו, כמו גם ההתפתחויות במדינת ישראל ובשטחים - הופכות כל תכנית הבנויה על רציונאל שכזה לבעייתית. מעבר להתנגדות שיש בישראל להקמת מדינה פלשתינאית, קיימת בעיית הקשר בין שני חלקיה (הגדה והרצועה) ואף כושרה של מדינה כזו להתקיים מבחינה כלכלית מוטל בספק. קיומה של מדינה שלישית כזאת עלול להוביל לכך שזמן קצר אחרי הקמתה היא תיאלץ להתחבר אל אחת משתי שכנותיה (ישראל וירדן) כדי "לחסל" את השכנה הנותרת - וזאת, פשוט כדי להתקיים. לאור זאת, יש להתייחס לתפיסת המדינה השלישית עם הרבה סימני שאלה וקריאה ותוך הבנה שיחסי ישראל והמדינה הפלשתינאית הם אולי הנושא החשוב ביותר שיש לבחון במסגרת פתרון הבנוי על תפיסה זו. מסתבר, אם כך, כי התכניות הקיימות היום והמוצעות ע"י המפלגות השונות לפתרון הסכסוך במזה"ת, מנותקות במידה רבה מהמציאות המעשית של סוף המאה ה20- ויותר מאשר את המציאות ואת החזון - הן מבטאות את אבדן הדרך והשקיעה של המפלגות ההיסטוריות. אין כאן אלא אסופה של חלומות, בחינת Wishful Thinking. לאור זאת, מתבקשת תכנית חדשה, הנובעת מהבנה אחרת ומתפיסה שונה מזו שאנו רגילים לה והמוכרת לנו; תפיסה מציאותית שראשיתה בהכרת המציאות והבנת מציאות זו ואשר על בסיסה מוצב הניסיון לשמר לא רק את הקיום של העם כאן, אלא גם את עתידו - לטובתנו כאן ועכשיו ומה שאולי חשוב עוד יותר: למען דורות הבאים אחרינו. התכנית המדינית לביטחון לאומי ושלום אזורי בקדמת המזה"ת שהוצעה כאן, שהיא היחידה המשקללת את כלל האינטרסים הרב-לאומיים באזור, ממלאת אחר צורך זה. התכנית והניתוח העומד בבסיסה הוכנו לראשונה בשנת 1983 (ופורסמו ב-דבר). לאחר מלחמת המפרץ הם עודכנו ועתה - לאחר אוסלו ולאור עליית הליכוד לשלטון - מובא עדכון נוסף. הניתוח והתכנית מביאים בחשבון את השינויים הגיאו-פוליטיים באזור ובעולם ולפיכך ניתן לעדכנם ולהתאימם בקלות לכל מציאות חדשה באזור. התכנית מתווה קווי פעולה בנושאים הנחשבים למרכזיים בהוויית החיים בארץ. אולם יש לזכור כי נושאים אלה אינם עומדים בפני עצמם ויש לשלבם במכלול הנושאים העומדים על סדר היום של המדינה והחברה בישראל. מבחינת מדיניות חוץ, בין הנושאים הרלבנטיים לתכנית זו (שלהם חשיבות הקיימת גם כשלעצמה) ניתן להצביע, למשל, גם על הסטת דגשים לכיוון של השתלבות ישראלית פעילה במרחב האסיאני ובעיקר בחלקיה המזרחיים והדרום-מזרחיים של היבשת. לנקודה זו קשר גם למימד הכלכלי של ישראל, בעיקר ככל שהדברים נוגעים לסחר חוץ, השקעות והעברת טכנולוגיה (וזו עוד סיבה לצורך בהשתלבות גם במוסדות האזוריים באסיה - ובעיקר הבנק האסיאני לפיתוח. גם הפיכתה של ישראל מ-Recipient ל-Donor קשורה לכך. מנקודת המבט של מדיניות פנים, לתכנית קשר הדוק עם הצורך לחדד ולאפיין את מרכיבי הזהויות הישראליות - הלאומית והאזרחית. הבהרת סוגיות אלה תכריע את עתיד היחסים בין הקבוצות השונות בארץ - למשל: היחסים בין דתיים וחילוניים ובין יהודים וערבים. מבחינה זו יש לראות את התכנית רק כפרק אחד - אף כי חשוב מאוד - בסדר היום הלאומי והחברתי של מדינת ישראל שעל מפלגת העבודה להציע לאזרחי מדינת ישראל ולבני העם היהודי שבתפוצות.
פרופ' זוהר בן-אשר קיבל את השכלתו האקדמית בתל-אביב (פילוסופיה סינית), שיקגו (מדע המדינה וניהול ציבורי) ולונדון (מדיניות וכלכלה, משפט). זוהר לימד במוסדות אקדמיים רבים בארץ ובחו"ל ושימש כיועץ בתחומים של אסטרטגיה וניהול וכן בקידום וניהול פרוייקטים של מו"פ במסגרת תכניות המסגרת של האיחוד האירופי. בתכניות אלה זוהר משמש גם כשופט והוא מסייע לארגונים בהכנת הצעות לפרוייקטים וכן בגיוס שותפים לפרוייקטים אלה.
