מכאניזם היווצרות החוויה האנושית לסוגיה(3)-פרק מסכם.
(הארה:חלקים ממאמר זה הינם תיאורטיים ראשוניים וחייבים להיבדק בדרך אמפירית,חלקים אחרים ידע קיים וחלקם אוששו כבר בדרך מחקרית.)
מוחנו השוקל כ1.4 ק"ג גדול בהרבה ממוחם של כל בעלי החיים הסובבים אותנו,כולל אילו הנחשבים מפותחים יחסית,ישנן כיום עובדות שהן ברורות יותר לגביו כגון כיצד מגיעה אליו האינפורמציה וישנן אחרות הדורשות עדיין מאמץ תיאורטי כגון הסבר מנגנוני עיבוד המידע והחשיבה אשר מתרחשים בליבתו,נתחיל בסקירה קצרה לגבי הגעת המידע.
נשאלת השאלה איך מושגת הדיפרנציאציה והשונות בין המסלולים העצביים השונים,כל שהם יוכלו לשאת מסרים שונים ומובחנים זה מזה? ובכלל כיצד מתבצע תהליך החישה ותרגום גרויי הסביבה לקודים עצביים במוח?. כאן ,למזלנו,איננו צריכים להמציא את הגלגל וכל ספר בסיסי בנושא פסיכולוגיה פיזיולוגית יכול לספק לנו מידע רב בנושא זה. נפרט חלק ממידע זה בכדי לקשרו אל הנאמר קודם וכדי להבהיר דברים ברמה הבסיסית ולקשרם לנאמר על המוח המרכזי ולא חלילה כחלק מקורס בסיסי מייגע בנושא: המוח עשוי בסופו של דבר ממעברים עצביים,משמע דנדריטים,סומות ואקסונים ,סגנון המעבר העצבי פועל תמיד על החוק של הכול או לא כלום. מה שכן יכול להשתנות הוא לא אופי המעבר בעצב הבודד,אלא תדירות הירי העצבי,עוצמת הירי העצבי המתבטאת במספר הנוירונים הסמוכים הפועלים סימולטאנית,סוג הנוירונים המופעלים במוח ואל אילו מחלקיו הם מקושרים. נראה כי אב הטיפוס של שפת נוירונים מסוג זה המבוססת על קודים שבנקל יכולים להתגלם גם בירי עצבי היא שפת המורס,למעשה גם שפת המחשב היא שפה בינארית המבוססת על עיקרון דומה. ובכן ,הקידוד העצבי מתבסס על שלושה מאפיינים עיקריים: א.המאפיין המיקומי (ספטיאלי) שמשמעו לאיזה איזור במוח יועבר המסר. ב.המאפיין התדרי-מה תהיה תדירות המסר העצבי.יתכנו תשדורות מרובות ומשתנות תדרים כגון המורס. ג.מאפיין העצמה-כמה נוירונים מופעלים במקביל. הגירוי יכול להפעיל ייצוגים שונים באזורים שונים במוח,הייצוגים של הגירוי יכולים להופיע באזורים שונים במקביל או לעיתים יופיעו בתהליך עוקב טורי. עיבוד ברמות הנמוכות עשוי להוביל לעיבוד נוסף ברמות הגבוהות,לדוגמא ייצוג באמיגדלה מפעיל בחלק מהמקרים דחף חזק העובר בקורטקס הקדום, עיבוד הדחף במוח הקוגניטיבי מפעיל המשגות מילוליות התורמות לתובנה של דחף זה ותרגומו לרגש . תהליכי עיבוד מפעפעים לעיתים גם בכיוון ההפוך:לעיתים ,הבנה כואבת שנוצרה בקורטקס יוצרת רגש כואב ומסעיר אשר יוצר תהודה דחפית ואף אינסטינקטיבית או אוטונומית במערכות הנמוכות יותר(האדם מתחיל,למשל, לרעוד בעקבות ידיעה קשה ששמע וניתח). באשר למסלול אותו עובר הגירוי מתחילת דרכו הרי שבדרך כלל הגירוי הקונקרטי ייצור קרינת גל,השפעה כימית ,פיזית וכיו"ב שתיצור תגובה באיבר החישה המתאים,תגובה זו תעביר באקסון הקולטן מסר עצבי תואם אשר מבחינתו יגרום להפעלה של מסלול עצבי מוחי מרכזי המועבר דרך רמת המוח(תלמוס) לכל מרכזי עיבוד הביניים במוחות השונים. הייצוג של מאפייני האובייקט השונים על פני הקולטנים החושיים אינו תמיד הומוגני. כאשר מדובר ,למשל,על חוש הראייה הרי שייצוגיות הרשתית פני מרכז הראייה אינה הומוגנית-ניתן שטח ייצוג גבוהה יותר לנקודה הצהובה במוח-עד כרבע משטחו של הגירוי. באשר לעוצמה של הקליטה-הרגישות הרבה יותר היא באשר לרמות עוצמת גירוי נמוכות יותר ובאשר לשינויים דקים בעצמתן. בנוסף,במוח תאים המגיבים רק לצורות מסוימות ואחרים המגיבים רק לעצמות מסוימות. ישנם תאים המקדדים על סמך הנגדות,תאים אילו רגישים לתנועה ולהנגדות של צבעים. מעניין כי הרטינה של בעלי חיים נמוכים היא מורכבת יותר ביחס לבעלי חיים גבוהים ,הדבר מעיד על עיבוד מרכזי המתבצע כבר בשלב זה עוד ברטינה. הצפרדעים,למשל, מנתחות בעיקר תנועה,בעוד אשר אצל הצפרדע ניתוח התנועה נעשה ברטינה ,בגנגליון הרי שאצל הפרימטים הניתוח והעיבוד מתבצעים בתוך המוח המרכזי. ניסויים בבני אדם מראים ,למשל,כיצד ישנם במוח תאי ניאו קורטקס מסוימים המגיבים לקווים והשולחים אינפורמציה לקבוצות תאים שונות על פני הקורטקס על פי כיוון הקו,משם מועברת האינפורמציה לתאים המנתחים זוויות. ישנה עדות גם לכך שתאים קורטיקאליים אצל יונקים אינם מומחים מלידה לעיבוד גירוי ספציפי,אלא רוכשים יכולת ניתוח מתוך התנסות.רשת תאים הופכת להיות מוקדשת לצורה מסוימת ,וזאת בעקבות תהליך למידה. קליטת הצבעים מתבססת ,כנראה,על קודים משלושה קולטנים לשלושה תדרים עיקריים מהם ניתן להרכיב את כל הצבעים האחרים. באשר לחוש השמיעה הרי שישנן שערות באורכים שונים הנמצאות לאורך הקונכית. תדרים נמוכים יותר מרעידים את המיתרים הארוכים יותר הקרובים יותר למדרגות התחתונות של הקונכית,הבחנה בין תדרים סמוכים נעשית בעיקר על ידי מנגנון הגורם לשיכוך המיתרים הסמוכים. העברת המסר העצבי נעשית במקרה זה ,אם כן, הן באופן אקסיטטורי של רצפטורי המטרה והן באופן אינהיביטורי של הרצפטורים הסמוכים. באשר לקידוד עצמת הקול,הרי שהמדובר הוא בתאי קליטה הנמצאים בממבראנה עצמה. מסתבר שגם אינטנסיביות הקול מקודדת באופן מיקומי הן בהיפוקמפוס והן במוח הקוגניטיבי האודיטורי. איכון מיקום הרעש מתבצע ע"ס אסינכרוניזציה המגיעה משתי האוזניים לגבי אותה התשומה,הדבר תקף במיוחד לגבי תדרים נמוכים. לגבי צלילים גבוהים האיתור מסתמך בעיקר על השוני בעוצמה. חוש שיווי המשקל מסתמך בעיקר על המערכת הוסטיבולרית הנמצאת בתוך האוזן הפנימית,למערכת זו ישנם קישורים ישירים לגזע המוח. קישורים מוחיים של תנועת נוזלים חזקה ומשמעותית במערכת הוסטיבולרית גורמים לתחושת הבחילה,מאידך הקרנות ישירות רוטיניות ממערכת זו לשרירי הצוואר אחראיות להחזקה האוטומטית של יציבת הראש. כמו כן הקרנה ישירה של מערכת זו לעבר שרירי העיניים מאפשרת את מיקוד הראייה. חוש המגע,מסתמך על שני מסלולים ,המסלול המישושי נותן אינפורמציה מרחבית מדויקת,והאחר הספינותלמי מציין כאב וטמפרטורה. בתחום זה קיימת התופעה של הסתגלות העצבים לכאב או לתחושת מגע,אנו ,למשל, מפסיקים לחוש בשעון שעל ידנו,קיימת גם הסתגלות של העור לחום עד לרמה מסוימת. בקצה השני של הOUTPUT מי שמגיב בסופו של דבר על הקליטה החושית ועל תהליכי העיבוד שמתבצעים לגביה במוח הם תאי השריר והבלוטות המפרישות. כמעט כל הבלוטות-אנדוקריניות ואקסוקריניות מנווטות על ידי המוח המרכזי הגדול. הן מתפקדות בין השאר גם על פי הוראת ההורמונים ההיפותלמיים. הבלוטות האקסוקריניות מפרישות את תכולתן דרך נקב חיצוני:דמעות,זיעה וכיו"ב. הבלוטות האנדוקריניות מפרישות את תכולתן אל מחזור הדם. לא כל פעולותינו מתווכות על ידי המוח הגדול,את הרפלקסים ניתן לאבחן על פי משך הזמן הקטן הנדרש לשם ביצוע התגובה,היציבה שלנו,למשל, נשמרת הודות לשינויים אוטומטיים במתח השרירים המתאפשרים תודות לקשת רפלקסים העוברת אך ורק במוח השדרה. הבסיס לכל אחת מהתנהגויותינו הוא פיזיולוגי אך הדבר בולט במיוחד כאשר המדובר הוא בהתנהגות מינית.ההתנהגות המינית מושפעת מאוד מן המערכות המיניות ההורמונאליות והיצרניות,אילו מצדן מושפעות גם מגירויים קוגניטיביים וויזואליים בעלי אופי מיני והן מגירויים תחושתיים באזורים ארוגניים בייחוד כאלו שבאזור האיברים המיניים . מסתבר שתאי המוח מושפעים מן ההורמונים עוד מלפני הלידה.מוח הגבר שונה ממוח האישה בהגבתו להורמונים הגבריים.הורמונים אילו אחראיים גם ליצירת תאי הזרע ולערור הדחף המיני,נוכחות הורמונים מסוימים במהלך ההיריון מובילה להיווצרותו של הזכר,בכל מקרה אחר תתפתח נקבה וזאת גם אם יורחקו ממנה השחלות. ההורמונים,אם כן,מעצבים את המוח ואת ההתנהגות בשלבים קריטיים של ההתפתחות העוברית ובגיל ההתבגרות,לאחר מכן עולה משקל השפעתן של החיקוי החברתי והלמידה. כל אילו הם מנגנונים מובנים יחסית אשר את הידע עליהם ניתן לרכוש בכל ספר מבוא על פסיכולוגיה פיזיולוגית,לעומת זאת הבנה לגבי פעולות המוח המרכזי היא עדיין בתחילתה.
נחזור אם כן לסקירה מסכמת על מבנה המוח המרכזי. הטרמינולוגיה הנפוצה לגבי מבנה המוח היא במונחים בוטאניים,כאשר מדברים על גזע המוח,על טבעת המקיפה אותו (המערכת הלימבית)ועל צמרת המוח(הניאו קורטקס). החלק הבסיסי והעתיק ביותר בהיבט הפילוגנטי במוחנו הוא גזע המוח.חלק אשר שכמותו יש במוחם של כל בעלי החיים אשר יש להם מערכת עצבית בסיסית. חלק זה מקיף את חלקו העליון של חוט השדרה ומסדיר תפקודי חיים בסיסיים ואוטונומיים כגון חילוף חומרים,נשימה ועוד. מקיפה את מוח זה מעין שלוחה מעובה,אשר מהווה את מוח האף הקדום,מוח זה אחראי על אינסטינקטים ורפלקסים בסיסיים.יש המכנים מוח זה גם בשם המוח הזוחלי שכן הוא מהווה את המרכיב המרכזי במוחם של רוב הזוחלים. המדובר הוא בקבוצות נוירונים אשר נועדו במקור לנתח בעיקר ריח.הן קיבלו את המסרים העצביים של מה שהורח ומיינו מסרים אילו על פי משמעותם הקיומית. בהמשך עם התפתחות חושי הראייה והשמיעה הסתגלה מערכת זו להגבה גם על תשומות חושים אילו,אך ההגבה והעיבוד אופיינו בשלב זה עדיין בהקניית משמעות לגירוי באופן סטריאוטיפי ואינהרנטי והגבה שהיא כמעט ללא מעורבות של תהליכי שיקול דעת וחשיבה. בהתאם למשמעויות אילו הגיבו זוחלים שונים לאורך תקופות ארוכות בהתנהגויות אינסטינקטואליות: פעילות מינית,תקיפה ,טריפה,אכילה ,בריחה והירתעות וכיו"ב. מעל למוח קדום זה התפתחה במשך השנים שכבה חדשה יותר אשר מקיפה את גזע המוח ואת מוח האף הקדום כטבעת.שכבה זו נקראת בשם המערכת הלימבית על שם המילה הלטינית לימבוס(טבעת) המתייחסת לצורתה הכללית. התעבות המערכת הלימבית במהלך ההתפתחות האבולוציונית הובילה להתפתחותם של מנגנוני עיכוב ושיקול דעת,מתוכם התאפשר תפקוד חדש של מוכנות ונטייה לפעולה ללא הפעלה אוטומטית ,התרחשות הנחווית כדחף או כהתעוררות יצרית ולא עוד כאינסטינקט. גם אנו,כיונקים ,עדיין אחוזים לעתים בתשוקה ,פחד או זעם, בסלידה,רעב או בגועל. ניתן לומר כי כחלק מהותי מהמערכת הלימבית התווספו כבר בתחילת התהוות היונקים,תפקודי הקורטקס הקדום,המהווה ,למעשה תוספת של פונקציות מעכבות הגבה(אינהיביטוריות) ומאפשרות שיקול דעת הכרוך בעיכוב פעולה נמהרת. חלק זה התפתח לפני כ100 מליון שנים בתחילת תקופת היונקים ,ולכן ניתן לכנותו הקורטקס הקדום היונקי ואת המערכת הלימבית בכללותה לכנות גם בשם המוח היונקי. אטיולוגית ניתן לשער כי כל מוח מתקדם יותר פילוגנטית התפתח מתוך הרחבה והסתעפות של הקורטקס של המוח הפרימיטיבי יותר ותוך כך התאפשרה גם פתיחת פעילותו לאפשרויות חדשות מתקדמות יותר מאשר אילו של המערכת הקדומה יותר. לכן במקביל להשערות ששיערנו לגבי האילוץ האבולוציוני להרחבת והתעבות המוח הקוגניטיבי מתוך הקורטקס הלימבי הקדום לפני כ300,000 שנים יש לבנות גם תיאוריה לגבי האילוצים האבולוציוניים להרחבת המוח הלימבי מתוך המעטפת של המוח הזוחלי. (יתכן שעיבוי המוח אפשר את המשך תפקודו גם לנוכח עומסי החום שנבעו מן הדם החם שאפיין את היונקים לעומת הזוחלים שהם בעלי דם הקר ממנו במספר מעלות,היתרון המיידי של דם חם יכול להיות נעוץ בצורך להיות פעיל הרבה יותר ומהיר יותר,או לתקופת קור בעבר שהצריכה ייצור חום אוטונומי לפחות לגבי נישות אבולוציוניות מסוימות). התוצר המורכב ביותר של מוח זה הם המושגים הפרימיטיביים ויכולת למידתו היא עדיין מוגבלת ,אינטואיטיבית, בעלת אופי התנייתי ועם משקל מועט של קוגניציה או הכרה. לפני כ300 אלף שנים ,כנראה בעקבות מוטציה שגרמה לשכפול והתעבות מרובים וניכרים של הקורטקס הקדום, התפתחה הצמרת המוחית החדשה הקרויה בשם ניאו קורטקס. שימור סרח עודף זולל אנרגיה זה התאפשר כנראה מתוך יתרונו בעומסי חום כבדים. זהו כנראה השינוי המוחי הגורלי אשר הפך אותנו במהלך השנים לבעלי תפקודי על אשר לא נודעו כמותם קודם לכן ואשר בזכותם הפכנו תוך כמאה אלף שנים להומו ספיינס ,אז החלו להתפתח המושגים הסמליים הראשונים,הכלים התרבותיים הראשונים ויכולות הלמידה, שיקול הדעת ויחד איתם סיום הגמוניית ההגבות האינסטינקטיביות והדחפיות. המוח הקוגניטיבי עוטף את הקורטקס היונקי הקדום והוא המבנה המוחי המסועף והמורכב ביותר בממלכת החי על פני כדור הארץ הוא גם ,למעשה,מושבה של החשיבה האנושית. המוח הקוגניטיבי,הקרוי גם בשם ניאו קורטקס, אפשר בהדרגה את הקומפלקס רב המשמעויות והדקויות של המושגים המסומלים,והמשפטים המדוברים והפורמאליים. כאמור,המדובר הוא במוח שעשוי כולו מהחומר האפור המרכיב את הקורטקס הקדום, המוח הקוגניטיבי בנוי כולו מחומר קורטיקאלי,בכך לא מתקיימת יותר הבחנה דיכוטומית מבנית כגון זו המתקיימת במוח היונקי בין מרכזי עיבוד הביניים לבין הקורטקס הקדום. הדבר מקנה לו יכולות שלא היו קיימות במוחות הקודמים,כגון עיבוד מושגי רב שלבי. כל ההכרה,הסימול,החשיבה,התפיסה והמודעות האנושית נעוצים בו והוא מאפשר עיכוב הגבה והפעלת שיקול דעת ותכנון על סמך מידע מצטבר,כולל יצירת כלים מושגיים וקונקרטיים ושימוש מושכל בהם -זהו גם הדבר שהקנה יתרון הישרדותי עצום לבני מיננו. מבנה זה גם מאפשר עיבוד שהוא מורכב ומעודן יותר שאינו מתבסס אך ורק על שוויון וזהות בין מסלולים עצביים אלא גם על דמיון ביניהם ועל כך נפרט בהמשך. נציין רק שעצם העובדה שגם יונקים יוצרים מושגים מעידה על כך שגם הקורטקס היונקי מסוגל לעבוד על פי עיקרון זה שכן כל מושג מעצם טיבו בנוי מחלק מהותי(כללי) המהווה את ליבתו,וחלק פריפריאלי המהווה את האלמנטים המשתנים בתוך כל קבוצת מושג(פרטי) דרך העירור של מושג כללי שונה מדרך העירור של מושג פרטי,שכן במקרה זה מוערת בקורטקס קודם כל התכונה המהותית הטבועה בו באופן החזק ביותר,ורק לאחריה מוערים המאפיינים הפריפריאליים אשר הם פחות רלוונטיים ומשמעותיים לנו בהקשר זה ,ומשום כך מוערים כרקע בלבד ,משמע בעוצמה פחותה יחסית ובעיכוב קטן מסוים. הדבר ממחיש תודעתית הן לנו בני האדם והן ליונקים כי מדובר כאן בעירור של מושג כללי כגון כלב,ולאו דווקא בזיהוי של מקרה פרטי של המושג כגון "הכלבה לאסי". כאמור,גם יונקים מסוגלים לזיהוי מושגי,אך זיהוי זה המבוסס על תהליכי דמיון מתבצע אך ורק בין מרכזי עיבוד הביניים לבין הקורטקס הקדום והוא לכן חד שלבי,ולא רב שלבי כפי שתהליכי חשיבה ושיקול דעת שונים מתבצעים במוח הקוגניטיבי. בהמשך נרחיב לגבי ההבדל בין תהליכי דמיון לבין תהליכי זהות,הן בהיבט תוצרי החשיבה והן בהיבט המכאניזם,ונדגים כיצד תהליכים אילו יכולים להסביר את החשיבה המושגית הן היונקית והן האנושית.
מהו מבנהו ומהו אופן תפקודו של המוח הקוגניטיבי? הניאו קורטקס,או בשמו היותר מדויק המוח הקוגניטיבי בנוי באופן מעט דומה למערכת הלימבית,וזאת למרות שמבנהו המורפולוגי שונה כנראה בתכלית. ראשית כל הוא עשוי כולו מחומר אפור המרכיב גם את הקורטקס הקדום,סביר להניח לכן שמקורו הוא במוטציה שיצרה שכפול מרובה של תאים אפורים אילו ועיבוי של הקורטקס. העניין השני קשור לצורתו-המערכת הלימבית יותר כדורית ובעלת נפח,כך שהעיבודים הראשוניים יותר מתבצעים על ידי האמיגדלה וההיפוקמפוס הנמצאים עמוק יותר בתוכה. הניאו קורטקס,מאידך, הוא יותר שטוח אך מתפרש על פני שטח הרבה יותר רחב,כך שכל המרכזים שלו הן של עיבוד הביניים והן של העיבוד הכוללני הם בהיבט המורפולוגי והמיקומי על פני שטחו של מבנה המוח הקוגניטיבי הכולל או בסמוך מאוד אל פני השטח. כאמור נעדיף לכנותו בשם ה"מוח הקוגניטיבי" ולא בשם "ניאו קורטקס",שכן מקור השם הניתן למערכות השונות אמור להתבסס על מאפיינים פונקציונאליים ולא על מאפיינים מורפולוגיים(טלוויזיה היא עדיין טלוויזיה שלמה גם בצורת הLCD שלה ואין כל מקום לכך שנגדיר אותה באופן שטחי ושגוי כסוג של מסך בלבד רק משום צורתה השטוחה). יחד עם זאת למרות הצורה השטוחה המרמזת כביכול על פונקציונאליות חד ממדית,קיים כאן מוח שלם בפני עצמו,וזאת בדומה למוחות האחרים המרכיבים את מכלול מעשה המרכבה המשולש המרכיב את מוחנו המרכזי:למוח הזוחלי שהוא מוח שלם המורכב מחישה של אבות מושג,מרכזי קישור ועיבוד של הגרייה,וממרכז צריבה וזיכרון אשר בו מוטבעים רשמים אילו,וזאת לצורך זיהוי האובייקט וקבלת ההחלטה לגבי ההגבה כלפיו. (כפי שכבר צוין כלל לא נתפלא אם יתגלה בעתיד גם קורטקס זוחלי,כיוון שגם זוחלים זוכרים פרטים מסוימים,ומקבלים החלטות אם כי ברמה נמוכה יחסית.) המוח הקוגניטיבי בנוי גם בדומה למערכת הלימבית, בה ישנם מרכזי עיבוד ביניים של הגרייה כגון האמיגדלה וההיפוקמפוס,וישנה מערכת קורטקס המאפשרת צריבה כוללנית של המושגים הפרימיטיביים,דבר המאפשר זיהוי ואיתו קבלת החלטה יותר שקולה ומורכבת לגבי הגבה מתאימה לגבי המושג הפרימיטיבי על פי מאפייניו . ובכן,גם המוח הקוגניטיבי הוא למעשה יחידת עיבוד והגבה אוטונומית,הכוללת מרכזי עיבוד ביניים וקומפלקס עצבי מרכזי אונתי פרונטאלי שתפקידו לאפשר צריבת זיכרון של מושגים מורכבים הבשלים(כולל משפטי שפה),מה שמייחד את המוח הקוגניטיבי הוא עובדת היותו כולו עשוי מהחומר האפור המרכיב גם את הקורטקס הקדום, דבר המאפשר ריבוד של מבני ותפקודי קורטקס בתוכו,בניגוד לחד שלביות המתקיימת במוח הלימבי. במקביל לאמיגדלה ישנו במוח הקוגניטיבי מרכז עיבוד רגשי אונתי קוגניטיבי .אך כאן יש לו מבני קורטקס משלו,במקביל להיפוקמפוס קיים גם במוח הקוגניטיבי מרכז עיבוד ראייה .שמיעה וכיו"ב, כולם נמצאים כאמור קרוב לפני השטח של אותו מוח חדש קוגניטיבי המכונה אך בטעות הניאו קורטקס משום צורתו השטוחה ומבנהו המרושת ,מרכזים אילו מכונים אונות המוח בעוד שיש להתייחס אליהם פונקציונאלית (ולא על פי מבנה או צורה)כמרכזי עיבוד ביניים עם מבני קורטקס מרובים משל עצמם,שמייצרים תודות לכך מושגים בשלים,מה שמאפשר השוואה בין מושגים פשוטים לכוללניים. בהיבט תפקידן האונות אינן אלא מרכזים לעיבוד ביניים של הגירוי מהיבטים שונים שלו,אלא שלהבדיל ממרכזי העיבוד הלימביים אשר יוצרים אסוציאציות והתניות קונקרטיות,כאן הקישורים הם בעיקר לסמלים שונים ולמשמעויות שונות והתוצר המוגמר הם למעשה מושגי ביניים בשלים ברמות עיבוד שונות המקושרים כמובן לסמלים כך שכל אונה מתפקדת למעשה כמוח המייצר מושגים בשלים ואפילו חושב ומעבד בפני עצמו. (לכן גם לובוטומיה פרונטאלית כפי שתוארה בסרט קן הקוקייה אינה שוללת את תהליכי החשיבה בכללותם,אלא יותר חוסמת את היוזמה ושיקול הדעת והופכת את האדם למעין זומבי אפאטי ומשולל רצון ודעה עצמאית כלשהי הפועל כרובוט המבצע פעולות פשוטות בלבד ואינו מסוגל להביע רגשות ,לשקול החלטות לגבי פעולה כלשהי.) כל גירוי המגיע אל מוחנו עובר אם כן תהליך עיבוד משולש,המתרחש סימולטאנית: במוח הזוחלי(כולל מוח השדרה),העיבוד הוא הפשוט והסטריאוטיפי ביותר: אם הגירוי מהווה אב מושג מספיק טיפוסי או עוצמתי בכדי לעורר פעמוני אזעקה בהולים,הוא יגרום לפעולה אינסטינקטיבית כגון רפלקס או פעולות אינסטינקטיביות מהירות מאוד אחרות כגון הירתעות היד מאש,או עצימת העין לנוכח חרק או גרגר חול שעף לעומתה. אם אין הוא כזה הרי שיתכן שמוקד ההפעלה יעבור למערכת הלימבית,גם שם הגירוי יעבור עיבוד במרכזי הביניים ובקורטקס הקדום ותיבדק התאמתו לאבות מושג או לגירויים המקושרים אליהם באופן התנייתי וגם שם אם הוא יפעיל פעמוני אזעקה חזקים מספיק הרי שהדבר ייתן מקום להפעלה של דחפים רבי עוצמה,לרוב לצורך הגנה דחופה על גופנו,בריחה,תקיפה והתגוננות או קפיאה במקום בשעה שנדרש (fight,flight, fright.). הפעלת המערכות הנ"ל נדרשת בדרך כלל ברמה המיידית שכן היא מאפשרת פעולה דחופה ונמרצת ביותר שעשויה להתברר כמצילת חיים ומשפרת סיכויי קיום והישרדות. (לעיתים התניות מהגיל הרך גורמות לכך שגם מושגים שאינם מסוכנים באמת מקבלים משמעות בהולה ומסכנת,ויוצרים אצלנו תגובות דחפיות חזקות שאנו יודעים שהן שגויות.) אם הגירוי הוא פחות סטריאוטיפי ומאיים,הרי שישנו יותר זמן לצורך הגבה,ובמקרה זה עדיפה הגבה שקולה ומחושבת ,במקרה זה תתבצע בלימת ההפעלה גם במוח היונקי ואז מוקד העיבוד יעבור להיות בתוך אונות עיבוד הביניים במערכת החדשה-המוח הקוגניטיבי. המקור העצבי אשר מזין את מעבדי הביניים שלה הוא למעשה כפול:גם רמת המוח מעבירה את הגירוי ישירות אל המוח הקוגניטיבי (ובמקביל גם אל מרכזי עיבוד הביניים של המוח הזוחלי והמוח הלימבי) וגם הקורטקס הקדום אשר בו מתעורר מושג פרימיטיבי והוא מעבירו הלאה לעיבוד נוסף,מושג זה מועבר לאזורי עיבוד הביניים השונים אשר מצויים במוח הקוגניטיבי, תפקידם הוא בעיקר לקשר אותו אל סמלים שונים,מרחביים, ערכיים, כמותיים רגשיים וכיו"ב.(רגש הוא דחף מסומל הניתן להבעה במילים,לכן צמיחה רגשית קשורה בין השאר גם לקישור דחפים לסמלים והפיכתם מתוך כך לרגשות). מאזורים אילו מקובצות כל התשומות הקשורות לגירוי או עניין ספציפיים לאזור אחד בתוך האונה הפרונטאלית,שם הן עוברות צריבת קישור המאחדת אותן לתוך קומפלקס מושגי כוללני,קומפלקס המכיל בחובו את כל האלמנטים הקונקרטיים, זיכרונות מקושרים ,כל הסמלים המקושרים ,ומכלול החשיבה והקוגניציה הקשורים לאותו מושג בשל מורכב. כאמור,לעיתים צורת ההטבעה באונה הפרונטאלית היא של ידע,המורכב ממשפטי השפה. באונה הפרונטאלית מתבצעת גם ההחלטה לגבי הפעולה המתאימה ולכן היא מקור שיקול הדעת,השיפוט החברתי ,היצירתיות ואפילו ההחלטה איך לבנות ולארגן מאמר זה.
ננסה להבין כיצד מתפתחים המושגים באופן נורמטיבי במהלך חיי אדם? ניתן לערוך הקבלה בין מהלך ההתפתחות הפילוגנטית של בעלי החיים לבין ההתפתחות הבשילתית של התינוק לאדם בוגר,במקביל לכך שהעובר עובר במהלך שלבי ההיריון שינוי צורני המזכיר ממש מטמורפוזה של בע"ח עולים בסולם הפילוגנטי,הרי שגם אחרי שהוא נולד הבשילה מעבירה אותו דרך פונקציות מוחיות מתקדמות המגבשות בהדרגה תפקודים עולים,כאשר בתחילה התנהגותו היא זוחלית אינסטינקטיבית לאחר מכן דחפית לימבית ורק בהדרגה עולה משקלה של ההתנהגות השקולה והקוגניטיבית יחד עם הדיבור. מסתבר שהתודעה הבוסרית נוצרת כבר בגיל צעיר ביותר,אך היא כנראה שונה מן התודעה המאפיינת אותנו בגיל מבוגר יותר ,כיוון שבגילאים הצעירים המושגים הינם בשלים פחות ולפחות בחלקם אינם מסומלים שכן חלקם הארי הוא עדיין מושגים פרימיטיביים ולימביים. התפתחותית נראה כי גם בשלב הפרה וורבאלי הפעוט יוצר מושגים ,אך אילו הם ברובם מושגים בוסריים אשר החלק הקוגניטיבי בתוכם עדיין אינו מודגש כמו אצל מבוגר. הפעוט אם כן פחות חושב במושגים בשלים בשלב הפרה ורבאלי והורבאלי המוקדם, ויותר חושב חשיבה פרימיטיבית שמעיקרה היא לימבית,לכן קשה לאחר מכן לעצב ולשנות חוויות ילדות והן נחשבות לחוויות מקובעות יחסית,וכך נדרשים לעיתים זמן רב של טיפול והצטברות חוויות שונות ומאזנות לצורך שינוין ועיצוב כל האישיות מחדש. (בשלב זה נוצרים גם יחסי האובייקט המופנמים ומתגבש או לא מתגבש האימון הבסיסי. יחסי האובייקט המופנמים הם למעשה גם כן מושגים הקשורים ליחסי אובייקט ולהשלכות הבעה של רגשות שליליים של תוקפנות,חרדה,מתח,עצב וכיו"ב במסגרת יחסי אובייקט. חשוב שהדמות ההורית תהיה מכילה מספיק ולא תגיב בלחץ,חרדה או תוקפנות על הבעת מתח או רגשות שליליים של הילד,אם לא תהיה הכלה מספיקה של הפעוט בשלב זה,עלולה להיווצר תבנית התניה בין הבעה של חולשה כלשהי או רגש שלילי לבין ציפייה לתגובה קשה מהסביבה,ובנוסף לא תתקיים צמיחה ובשילה בכל הקשור לדרך ההבעה המקובלת של רגשות כאילו בדרך מילולית ,קומוניקטיבית ובשלה דרך הפנמת ההכלה האמפטית של דמות ההורה או המטפל,ולא יתפתחו משאבים רגשיים מספיקים. הדבר עלול לקבע שימוש במנגנון הפיצול (ספליט),משמע יחידות מקוטבות של יחסי אובייקט,דרכי התייחסות המאופיינות בכך שהן קוטביות ובלתי מעודנות או מווסתות בהיבט ההבעה הרגשית ,כאשר האפשרות במצב זה לאזן ולנטרל אפקט שלילי או חיובי היא מזערית ומוטלת בספק ,דבר זה מאיים על היציבות האפקטיבית והכללית. מנגנון זה גורם להגבה תוקפנית או חרדתית קשה בכל מצב שבו נראה לאדם כי לא מתייחסים אליו כראוי או תוקפים אותו או שהוא נמצא במצב של חוסר שליטה וידיעה,וזהו מנגנון קשה מאוד להכחדה שכן התגובות הקשות של בעל הפרעת האישיות מובילות באופן משלים((role play)לתגובות קשות מן הסביבה שמצידן מעצימות ומקבעות את הדפוס הלא בשל ,כך נוצר מעגל רקורסיבי של אקטינג אאוט,לעיתים הדדי, שקשה לעצירה ולנטרול. בחלק מהמקרים האדם אינו צומח כלל בהיבט האקספרסיבי ונוצרת בו עצירה בהתפתחות הרגשית משמע הוא אינו מקבל,מכיל או מסמל את החלק הכועס,מוטרד או חרד שבו,מנסה להימנע מהבעה של צדדיו ה"אפלים" ומרגיש שיש בתוכו מעין רוע פנימי אשר יש להסתירו ולשלוט בו,הדבר יעודד בסופו של דבר עיבוי של עצמי שקרי או היצמדות לעצמי אידיאלי במקום ספונטאניות ואמיתיות ויוצר בדרך כלל העצמה של מידת החרדה הכללית הנחווית. הקושי בטיפול במטופלים בעלי הפרעת אישיות גבולית או רמת ארגון גבולית נמוכה מסוג זה נעוץ בעובדה כי מושגים אילו המתגבשים אצלם בהקשר ליחסי אובייקט הינם פרימיטיביים מעיקרם ולכן אינם משתנים בנקל רק על ידי תובנה קוגניטיבית אלא נדרשת התנסות ארוכת שנים, בהכלת כעסים וחרדות ושיקופם מצד דמות מטפלת בכדי לשנותם.) חשוב אם כן לזכור כי לרוב ,אלא אם כן מדובר במפגש ראשון עם האב מושג,יש בידינו כבר בגיל צעיר מאוד מושגים פרימיטיביים,שמכוונים את התנהגותנו והגבותינו בגיל זה. המוצג המכוון עובר כבר מלידה תהליך של למידה,משמע קישור עם מסלולים נוספים,למשל מסלולים תחושתיים ממרכז הראיה ומסלולים דחפיים הקשורים למערכת הלימבית,וכל זאת על פי מידת קרבתו הפיזית או הזמנית לאבות מושג ומשמעויות שונות. ייתכן גם ובשלב הפרה מילולי עדיין איננו מכירים או מזהים רשמי ראייה מסוימים כלל, שכן ראיה ללא קישור או פירוש מסומל וקוגניטיבי אינה נחשבת עדיין למצב תודעתי,ואין זה סגנון התפיסה המאפיין אותנו בשלבי בשילה מאוחרים יותר,במקרים אחרים גם אם קיים סימול ראשוני מילולי או אחר הרי שסימול זה הוא לא תמיד מדויק או בשל ומעובד. ריבויים של מושגים חסרים ,משמע אבות מושג ומושגים פרימיטיביים לא בשלים ולא מסומלים או מושגים מעובדים למחצה ,בגיל זה,הוא כנראה הסיבה שישנו מגוון חוויות שברור הוא לנו שהתקיימו בעצמה בגיל הרך,וכך נחרטו בזיכרון הלימבי דחפי המאוחר יותר ,ועדיין הן אינן ניתנות לחילוץ על ידי דפוס ההיזכרות הקיים אצלנו מאוחר יותר. התינוק מזכיר לכן בפעולת מוחו הפרה ורבאלית את היונקים ובעיקר את הפרימאטים. ("קופיף קטן שלי" הוא ,אם כן, מעבר לביטוי חיבה בלבד לפעוטות ויותר משקף מציאות) בגיל מאוחר יותר עם העלייה בשליטה בשפה ובסמלים בכלל כבר מתקשרים אל מסלולי מושג בוסריים אילו גם מסלולים קוגניטיביים ומסומלים שנוצרים במוח הקוגניטיבי ואז החל מגיל מסוים,שבו אנו מדברים באופן שוטף פתאום ישנם בידנו זיכרונות משמעותיים רבים(במידה וילדותנו הייתה מוכלת ומאפשרת צמיחה רגשית ולא מעוררת הדחקות). לסיכום:ייתכן בהחלט שלעומת חווית הקליטה החושית הראשונית של הפעוט שהיא חוויה זוחלית או לימבית המובילה לפעולה אינסטינקטיבית או אימפולסיבית, חווית תפיסת נתוני הקליטה המתרחשת מאוחר יותר היא בדרך כלל יותר חווית תפיסה,הכרה וסימול שהיא קוגניטיבית מעיקרה,המושג הוא למעשה מוצג,מוצג מכוון או אב מושג שעבר קישור אל סמלים והתחדדה תוך כך גם ההבחנה בין המהות שלו לבין התכונות השוליות והמקריות.
כיצד מתבצעת למידה של מושגים? לעיתים קליטה חדשה של מושג לא רק תשחזר את מאפייניו הקודמים אלא גם תוסיף לו משמעויות או היבטים נוספים שלא היו ידועים קודם לכן,אילו יקושרו קודם כל במרכזי עיבוד הביניים משמע אונות המוח לרכיבי המושג,אח"כ יצרבו באונה הפרונטאלית יחד עם מכלול הקומפלקס המושגי הקודם ובתוך כך תתבצע למעשה למידה נוספת על המושג. המושגים הקיימים בתוכנו הולכים ומתגבשים אצל חלקנו כל ימי חיינו(ישנם אנשים שאינם מסוגלים ללמוד מן הניסיון מסיבות פסיכו אורגניות או פסיכו פתולוגיות אחרות וישנם גם לצערנו כאילו אשר אינם מסוגלים לעכב תגובה אך זה עניין למאמר אחר),זוהי למעשה משמעות ההתבגרות והבשילה ואיתם חכמת הגיל והניסיון(יתרון עיקרי לבגרות). כאשר אנו מרחיבים את הידע שלנו לגבי מושג על ידי למידה ועדיין מזהים אותו עם המושג הקודם הצרוב כבר ,הרי שלמעשה יצרנו בתוכנו מושג נלמד משופר שהוא זה שיחליף את מקומו של המושג הקודם וישמש אותנו החל מרגע זה כמושג מרכזי. עיבוד זה של מושגים יכול אם כן להתבטא בתהליך של למידת מושג שעיקרו עיבוי וחידוד ידע המושג וזאת על ידי למידת מאפייניו ותכונותיו עם העמקת ההיכרות איתו,דבר שנעשה למעשה כמעט בכל מפגש מחודש עימו(מכנים זאת גם בשם קריסטליזציה מושגית). מושג מרכזי המתפתח ומתגבש בתוכנו משך כל חיינו הוא מושג העצמי,יתכן שבמצבי מודעות עצמית ותובנה אנו מקשרים את המושג הזה לרגשותינו בהקשר לאובייקטים שונים ואל עצמנו(רגשי נחיתות ,דמוי עצמי נמוך לעומת ביטחון עצמי או תחושת יכולת) . אנו עושים באמצעותו קישור ואינטגרציה של חוויות רגשיות סובייקטיביות שונות המאפיינות אותנו ביחס לסיטואציות או אובייקטים שונים, ואנו מעשירים באמצעותו את היכרותנו עם עולמנו האישי,משמע רוכשים תובנה ומודעות על עצמנו דרך האינטראקציה הייחודית לנו עם העולם הסובב אותנו,כך מתגבשת בנו גם תחושת הזהות שניזונה ממושג העצמי בצירוף תכונות ,אפיונים,דפוסי קשר והעדפות שונות שלנו בתחומים שונים. כפי שמפורט במאמרים על מוצג ומושג גם משפטי השפה השונים אינם מורכבים יותר מהותית מאשר המושג הבשל,יש בהם בדרך כלל נושא שהוא ליבת המושג,והמשפט מוסיף את הנשוא והמושא,משמע את פעולת ואפיון הנושא ואת האובייקט כלפיו מכוונת הפעולה. אין כאן שוני מהותי מאשר הקישור הבסיסי יותר שנעשה לגבי המושג,מאפייניו ופעולתו. לכן לצורך פשטות הדיון ניתן להתייחס אל משפטים בשפה כאל מושגים רב סמליים.
מהו המנגנון המקשר במוחנו בין מסלולים עצביים וכיצד הזיכרון למעשה נוצר? כפי שכבר צוין,תהליך גיבוש הזיכרון הוא למעשה צריבת קישור של מסלולים עצביים המתבצע ברמות שונות הן במרכזי עיבוד הביניים והן בסוגי הקורטקס השונים. תהליך זה מתבצע כאמור גם במוח הלימבי ,אך כיוון שאנו מעוניינים להתמקד במאמר זה בחוויה האנושית נתמקד מטבע הדברים דווקא בתהליך שמתרחש במוח הקוגניטיבי. פה תהליך זה נוצר הן במרכזי הביניים והן בקורטקס הפרונטאלי,בקורטקסים של מרכזי הביניים נוצרות הטבעות של אותם היבטים של המושג הקשורים לאונה זו כולל בל הסמלים של היבטים אילו וכך נוצר מושג חלקי,בקורטקס הפרונטאלי מוטבע המושג הכוללני השלם על כל היבטיו,כולל מכלול הידע המגולם במשפטי השפה. תהליכי הלמידה המסומלת והקוגניטיבית הם דומיננטיים ומרכזיים רק במוח הקוגניטיבי. אנו רואים מראה מסוים,למשל,כלב אשר אליו מתקשרים צלילים מסוימים,למשל המילה "כלב" או הסמל הכתוב ולומדים לקשר בין המראה לבין המילה. להכיר(to recognize ) משמעותו לקשר מוצג למושג מסומל המתאים לו,ולכנותו בסמל. דרך הלמידה הזו נוצר מסלול מורכב וכוללני הכולל את המוצג,הסמל,התכונות והמאפיינים כאחד,מסלול מורכב זה הוא המושג החד סמלי או הרב סמלי ,על פי תצפיות בילדים נראה כי בדרך הצבעתית זו רוכש הילד חלקים נרחבים מהשפה ומהידע המושגי שלו. למעשה,אין אנו מקשרים בתחילה לשם "כלב" רק את מראהו,אלא גם את כל החוויות הקשורות אליו ואת כל המאפיינים שלו ושל בעלי חיים אחרים הדומים לו במאפייניהם ואשר גם אותם נכלול בתחילה באותה הקטגוריה,יתכן ולמידה הכללתית נאיבית זו תיצור בתחילה הכללת יתר של המושג וזאת עד שבהנחיית הורינו ומלמדים אחרים,משמע בדרך הלמידה התרבותית ,דרך הגדרות סמליות המגדירות את מהות המושג נוכל בהדרגה לבצע אלימינציה מושכלת של מוצגים שאינם עונים למהות,וכך לחדד את הבנת מהות המושג. כאמור,באספקט הלמידה הלימבית יצירת תכונות המושגים הפרימיטיביים מתבצעת בהיפוקמפוס ובאמיגדלה ולאחר מכן משועתקת כקומפלקס אחד אל הקורטקס הקדום. באספקט הלמידה של המוח הקוגניטיבי הדבר מתבצע באונות המוח הקוגניטיבי השונות ולאחר מכן מרוכז כמושג חלקי ברמות עיבוד שונות ברובדי שכבות קורטיקאליות המצויות בכל אחת מהן ולבסוף התוצר המוגמר של כולן משועתק כקומפלקס אחד אל האונה הפרונטאלית,שהיא משכן המושגים הבשלים הכלליים והמורכבים כולל גם משפטי השפה והיא גם משכן החוכמה -המקור לשיקול הדעת וקבלת ההחלטות השקולה והבוגרת.
כאשר אנו רואים,למשל, כלב,נוצר בנו במקביל עיבוד של הגירוי בכל המוחות השונים: במרכזי עיבוד הביניים במערכת הזוחלית כולל זיהוי בקורטקס הזוחלי,במערכת הלימבית,כולל עיבוד ראשוני במרכזי הביניים וזיהוי משני בקורטקס הקדום. אם ההתניה הפרימיטיבית של מושג הכלב בקורטקס הקדום היא לסכנה מיידית הרי שיופעלו פעמוני אזעקה ויתרחשו מיד שינויים אוטונומיים וכנראה גם פעולה דחפית. בכל מקרה הקומפלקס יועבר במקביל אל מרכזי עיבוד הביניים השונים במוח הקוגניטיבי ,והתוצר המוגמר מגיע לבסוף אל האונה הפרונטאלית שהיא הניאו קורטקס האולטימטיבי. כך מתקשרת בקורטקס החדש אל רשמי המושג הפרימיטיבי (המאפיינים המתקשרים באופן התנייתי וקונקרטי) רשת שלמה של מסלולים סמליים אשר כוללים את מאפייניו, שימושיו,סימוליו הורבאליים והצורניים,זיכרונות וקונוטציות רגשיות המתלוות אליו וכל תכונה קוגניטיבית אחרת אשר מאפיינת אותו,וכך לבסוף נקבעת משמעותו הכוללנית.
מהו תהליך ההיזכרות? כאשר ניתקל בפעם הבאה במוצג דומה השייך לאותה קבוצה אשר אותה כבר הפכנו למושג יתבצע תהליך היזכרות אינסטינקטיבי זוחלי אשר ינסה לקשר את המוצג אל אינדקס אבות המושג הקיים בקורטקס הזוחלי,במקביל, יתבצעו חיפוש ומאמצי הזיהוי עצבי גם בין מרכזי עיבוד הביניים הלימביים לבין ההטבעות שצרובות כבר על פני הקורטקס הקדום ויתקיים תהליך השוואה של מרכיביהם אל אינדקס המושגים הפרימיטיביים המצוי בו,אם תיווצר ההקבלה מספקת יוער המעבר העצבי ויתקדם הלאה בתוך הקורטקס הקדום להעלאה אינטואיטיבית של המושג הפרימיטיבי ולעיתים הדבר יוביל אף לפעולה דחופה וזאת במידה ופעמוני האזעקה שיופעלו יהיו חזקים מספיק. רק באם תושג הקבלה מספקת הרי שתתבצע הערה של קומפלקס זה ,זוהי ההיזכרות האינטואיטיבית,שגם היא עשויה להוביל כאמור לפעולה דחופה אם המושג המוער מצטייר כמשמעותי ובהול,במקרים אחרים פחות בהולים ,תהליך העיבוד ממשיך במקביל במוח הקוגניטיבי ובמקרה של היזכרות שהיא קוגניטיבית המסלולים המוקרנים ממרכזי עיבוד הביניים יושוו למושגים הטבועים בקורטקסים האונתיים השונים ,וכמו כן תוצרי העיבוד הקורטיקליים שבאונות המוח יושוו אל אינדקס שלם של מושגים בשלים כוללניים המוטבע באונה הפרונטאלית,כולל משפטים שונים אשר מהווים גופי ידע המצוי ברשותנו. הבסיס לתהליך ההיזכרות הוא בד"כ תהליך זיהוי(לעיתים מופעל תהליך הערכת דימיון). תהליך הזיהוי הקוגניטיבי הוא למעשה תהליך של עירור אוטומאטי של קומפלקס העצבי מושגי באונה הפרונטאלית וזאת כתולדה של הפעלה תהודתית של הסכום המשוקלל של המסלולים העצביים הנובעים ממרכזי עיבוד הביניים והמוקרנים אל קומפלקס זהה להם או קרוב מאוד אליהם במאפייניו הנמצא באזור מקובץ השייך לסוג זה של מושגים על פני הרשתית העצבית המרכיבה את האונה הפרונטלית ,משמע הניאו הקורטקס הקוגניטיבי. קומפלקס זה מוער כחטיבה אחת ,על כל מאפייניו כתוצאה מכך שמגיע אליו קומפלקס עצבי מאוד דומה לו וזאת קורה רק כתוצאה מדמיון מספיק בינו לבין סך המרכיבים כולם . כל איזור באונה הפרונטאלית מוקדש מראש למוצגים מסוימים בלבד על פי מאפייני גודל,תנועה,צבע וכיו"ב,לכן הסריקה מתבצעת בכל מקרה באזור מצומצם בלבד. תהליך ביצוע הזיהוי כאן דומה במאפייניו לתהליך הזיהוי המתרחש בקורטקס הקדום.כל עוד לא הגיע השדר העצבי אל מקומו המדויק הרי שהוא יפעל באופן תת סיפי בלבד. התחושה תהיה של ערפול,חוסר נחת,מתח וצורך להמשיך בסריקה ובחיפוש אחר "חור המנעול" המתאים,וזאת כתוצאה מ"גלישה" אוטונומית מתמדת המתקיימת כל עוד תהליך הסריקה לא הושלם והאנרגיות העצביות אינן מתממשות בהמשגה ו/או פעולה רצונית. רק כאשר יגיע קומפלקס השדרים העצביים למקום אשר בו טבוע קומפלקס עצבי החופף להם או דומה להם מאוד במאפייניו,הוא יעורר בו תהודה,משמע תתקיים הפעלה של אותו קומפלקס מסלולים עצבי התואם את סכום הרכיבים שהגיעו ממרכזי עיבוד הביניים. האפקט הנובע ממצב זה של היזכרות יהיה סיפוק,והסיפוק נובע במקרה זה הן מהקלת מתח,והן מחוויה חיובית ופוטנטית של פריסה והארה של המושג הבשל במלוא הדרו. אם כן,התוצאה החווייתית המיידית תהיה תחושת רווחה והקלה במתח הנובעת מהפסקת דליפת מתח עצבי תת סיפי המתנקז בדרך כלל אל עירור אוטונומי סימפתטי מטריד. בנוסף להקלת המתח ולתחושת ההיזכרות והמוכרות בעת זיהוי מושגי אנו גם קולטים בעקיפין את סיום השינויים הפיזיולוגיים והתחושתיים המתלווים לסריקה זו בגופנו. כאשר יתבצע תהליך הזיהוי המזהה מוצג עם המושגים המתאימים לו במוח הלימבי והקוגניטיבי ,יתעוררו כאמור אוטומטית ,מתוך תהליך ההיזכרות, כל מאפייני המושג לרמותיהם השונות,ותהיה תחושת הארה של תפסתי"אני כבר יודע ומכיר" ואיתה תחושת רווחה. כאשר מדובר בעירור של המושג הבשל הצרוב באונה הפרונטאלית יתעוררו איתו המאפיינים החשובים קוגניטיבית משמע אותם מאפיינים הצרובים באונה הפרונטאלית: כל התכונות ,הזיכרונות והמשמעויות המקושר אליו ואז המוצג הנקלט יזוהה איתו,ומתוך כך יתפס,משמע,יראה לך מוכר וידוע ויוגדר תחת כותרת אותו מושג שעורר בעקבותיו. זהו למעשה תהליך הזיהוי והתפיסה,אשר פעמים רבות הוא אוטומאטי וחסר מאמץ מיוחד ובזכות זרימתו המתמדת אנו ,למעשה,נמצאים רוב הזמן במצב של הכרה ותודעה. ישנם מקרים אשר בהם אנו מתקשים לזהות את האובייקט או להיזכר בחלק מפרטיו, ואז אנו מפעילים את תהליך ההיזכרות האקטיבי שהוא לעיתים תהליך מאמץ ודורש זמן ואנרגיה,תהליך זה הוא למעשה תהליך השוואה של קומפלקס אשר אנו מעוררים באופן יזום באחד או יותר ממרכזי עיבוד הביניים של המוח הקוגניטיבי עם הקומפלקסים הצרובים והמגובשים בקורטקס אותה אונה או באונה הפרונטאלית,תהליך זה יתבצע עד שיימצא ביניהם מסלול אשר דומה מספיק במאפייניו למסלול או מכלול מסלולים אשר עוררנו באחד הקורטקסים וכמו כן מקושר בחדות מספיקה לשאר התכונות או המאפיינים אשר טבועים בזיכרוננו הצרוב באותה האונה או האונה הפרונטאלית ויוצר מושג בשל. למשל אנו רואים אדם מוכר,אך איננו זוכרים את שמו,צורתו החיצונית מתפקדת במקרה זה כתוצר ביניים המוער באזורי עיבוד הביניים והמוקרן גם אל האונה הפרונטאלית,וזאת מתוך תקווה לעורר בה את המושג השלם הצרוב בהם ובה וכולל בחובו גם את שם האדם. לעיתים כתגבור,ננסה להעלות שמות שונים שאפשריים לאותו אדם על פי צליל,או הקשר אחר(דמיון במשמעות )מתוך תקווה שתגבור זה יסייע לנו לעורר את המושג השלם. ככל שהמושג הצרוב הוא טרי יותר או מקושר ליותר משמעויות כך יהיה לנו קל יותר לשחזרו,ככל שהוא ותיק יותר,שולי יותר או שרירותי יותר כך יקשה עלינו לשחזרו. (כמובן שישנם גם הבדלים אינדיבידואליים בין בני אדם שונים בחוזק הזיכרון,ומחקר על מבנה וביוכימית הקורטקסים השונים,בייחוד הקורטקס המצוי באונה הפרונטאלית יכול לסייע לנו בחקר מחלות הזיכרון,ובדרכים ביוכימיות או אחרות לחיזוק הזיכרון. או להיפך,מחקר מסוג זה שיתמקד במוח הלימבי יכול לאפשר לנו למצוא דרכים ביוכימית או אלקטרו כימיות להכחדת זיכרון לימבי לא רצוי,ואפילו במחיר פעולת מחיקה נרחבת יותר שהרי הרבה יותר קל ללמוד מחדש על מאפיינים רגשיים ומשמעותיים של אובייקטים שונים מאשר למחוק זיכרון אחד טראומטי וגורלי הן מהאמיגדלה והן מהקורטקס הקדום.) לסיכום,ההיזכרות המספקת יוצרת תחושת זיהוי,מוכרות וידיעה כאחד הבאה יחד עם תחושת רוגע ,שליטה ורווחה,מאידך חוסר יכולת להיזכר למשל בשם או כל מאפיין אחר של האובייקט עלולה להיות חוויה מתסכלת ומטרידה ביותר ודבר זה יכול להוביל למצב לא נעים של אובססיה מתמשכת עם ניסיונות חוזרים ומטרידים להיזכר(ואני יכול להעיד על כך מניסיון אישי,שכן לעיתים אני שוכח שמות ומתקשה להיזכר בהם). חווית ההיזכרות שהיא מנגנון דומה לזיהוי ותפיסה נובעת אם כן משני גורמים עיקריים : האחד הוא הפחתת מתח של מעברים תת סיפיים שמוסחים ודולפים אל הפעלות אוטונומיות וגופניות הנובעים מחוסר זיהוי או היזכרות וגורמים לתחושות של מתח וחוסר נחת. השני הוא פוזיטיבי טהור,משמע תחושת הרווחה הנובעת מפריסת המאפיינים הקונקרטיים והסמליים של המושג השלם,ויחד איתם תחושה של ידע ושליטה.
מהו תהליך התפיסה? כאשר אנו מקשרים ומזהים את הטבעות רשמי החושים של הגירוי הנקלט עם קומפלקס דומה במאפייניו התחושתיים אך גם מורכב יותר המצוי כבר במוחנו,אנו מקשרים אותו למעשה אל המושג הבשל המשויך לאותו הגירוי הטבוע בקורטקס של אותה אונה או לידע המושגי הכוללני הטבוע בקורטקס של האונה הפרונטאלית. תהליך התפיסה מבוסס למעשה גם הוא על זיהוי והיזכרות (מה ש"תפסנו" הוא למעשה המושג הקיים והתואם הצרוב בנו כבר מקודם לכן ולא דבר חיצוני). דבר זה יוצר אצלנו את תחושת התפיסה והמוכרות של הגירוי ובמקביל את תחושות ההכרה וההתמצאות המלוות אותנו בכל משך מצב הערנות שלנו. אם כן,אנו למעשה רק משלים את עצמנו כי מה שתפסנו הוא אכן מה שקיים בחוץ בעוד שלמעשה מה ש"תפסנו" באמת הוא המושג הצרוב הקיים כבר מקודם לכן בתוך מוחנו. ישנו כאן אם כן בסופו של דבר,בדומה לתהליכים אוטונומיים ,תהליך מתמשך ובלתי פוסק של השוואה וזיהוי המתקיים אך ורק בין מסלולים עצביים בתוך מוחנו,באם נוצרת תחושה של זהות והקבלה הרי שאנו מרגישים שתפסנו וזיהינו את מה שנקלט על ידי חושינו. למעשה אם נתעמק במשמעות המילים:"תפיסה,הכרה,תודעה,זיהוי,היזכרות" נראה כי כולן משקפות תהליך אחד ויחיד של סריקה והשוואה של מסלולים עצביים שנוצרים במרכזי עיבוד הביניים הקוגניטיביים השונים של המוח הקוגניטיבי אל אותו קומפלקס מורכב יותר הצרוב במרכז ההטבעה של הזיכרון המצוי בקורטקסים של אותה אונה או הקורטקס הכוללני המצוי באונה הפרונטאלית משמע אל המושגים הבשלים או הכוללניים. לעניות דעתנו הדבר מאפשר לנו הבנה פשוטה ובהירה של חלק מתהליכי המוח באמצעות תהליך פיזיולוגי ומכאני שהוא פשוט יחסית וחסכוני בהנחות ומשום כך גם סביר והגיוני.
לסיכום איך מתאפשר תהליך הזיהוי וכיצד נוצרים תהליכי ההכרה והתודעה? לפני הבנת העומק הנוכחית אליה הגענו תוך כתיבת מאמר זה סברנו כי התהליך נוצר מתוך השוואה של מסלולים,והמוח מבצע מעין השוואה בין צירוף המסלולים החלקיים הנוצרים במרכזי עיבוד הביניים לבין הקומפלקסים המושגיים שנוצרים בקורטקס כולל הפרונטאלי. אך השוואה היא פעולה יזומה הנעשית בדרך כלל על ידי ישות חיצונית כלשהי,ואילו אנו מנסים להבין את חוויות המוח השונות מבלי להזדקק להנחת ישות חיצונית פלאית מעין זו. המפתח להבנת התופעה נעוץ בקשר המורפולוגי והפונקציונאלי המתקיים בין הקורטקס לרמותיו השונות לבין מרכזי עיבוד הביניים הקודמים לו והשולחים אליו את תשומותיהם. הקורטקס אינו רק אינטגרטור של קומפלקס מסלולים עצביים המגיעים אליו ,הוא גם שער ומחסום מפני הפעלה אוטומטית הנובעת מהם כגון אינסטינקטים,או כל פעולה ישירה ומידית אחרת הנובעת מהם כגון דחפים,ובכך הוא משמש בין השאר כמחולל החוויה התפיסתית וההכרתית וגם כבסיס לבלימת הפעלה נמהרת ומאידך קבלת החלטות שקולות. (כפי שנראה גם בהמשך במאמרים הקשורים לפיזיקה תיאורטית התהליכים המתרחשים בטבע הם תמיד פשוטים וחסכוניים ,כך פועלת האבולוציה בדרך כלל-בקו הישר והפשוט ביותר,בכך גם גאוניותה שכן היא יוצרת תפקודים מופלאים ממנגנונים פשוטים להפליא.) כך הקורטקס מסנן,למעשה,קומפלקסים עצביים שונים המגיעים אליו ודרך תהליך מכאני פשוט של תהודה סלקטיבית מאפשר לנו לבדוק את מידת התאמתם למושגים הצרובים בו. הרגשת ההכרות והזיהוי מתבטאת בראש ובראשונה בהקלה הקשורה להפחתת מתח אשר את מהותה כבר פירטנו,מעבר לכך ההפעלה הקורטיקאלית המלאה קשורה גם לתחושת שחזור המושג במלואו על כל היבטיו, דבר שלעיתים יכול גם להוביל לפעולה ,נכונות לפעולה או הימנעות ממנה ובכך להוות בסיס גם לשיקול דעת והחלטה על הגבה מתאימה. ככל שהמוח מעריך כי יש יותר זמן להגבה שקולה,כך הוא יסתמך על עיבוד איטי יותר ,מדויק יותר ונקי יותר אשר יתבצע במרכזים גבוהים יותר,משמע קוגניטיביים. מעשה המרכבה של המוח מתבטא אם כן גם בכך שהתפוקות המושגיות של המרכזים הקדומים הם גם התשומות של מרכזי עיבוד הביניים של הרמה שמעל,וגם בכך שככל שרמת הדחיפות והסטריאוטיפיות של הגירוי יורדת כך מוקד העיבוד וההגבה עובר למוח גבוה ומתקדם יותר וזאת למרות שייצוג הגירוי מגיע מהתלמוס סימולטאנית לכל המוחות. באשר לעיבוד הגבוה יותר הרי שהוא מצטרף לעיבוד בכל מוח כבסיס ללמידה מתמדת וגיבוש מתקדם יותר של המושגים שלנו:המושגים הזוחליים המהווים אבות מושג או גירויים ניטראליים,מעובדים במרכזי העיבוד השונים של המערכת הלימבית,והמושגים הפרימיטיביים שנוצרים בקורטקס הלימבי הקדום מעובדים במרכזי עיבוד הביניים השונים של המוח הקוגניטיבי שם הם הופכים כבר למושגים ראשוניים מתוך קישורם לסמלים בתוך ריבוד של קורטקסים שקיים בכל אונה,לבסוף מתקיימים קישורים ביניהם באונה הפרונטאלית,קישורים שיוצרים את משפטי השפה ואת מכלול הידע והחשיבה האנושית.
מהי התודעה והמודעות האנושית? כפי שכבר הבהרנו המוח גם מסוגל להבחין ,לחוש ואפילו להמשיג פונקציות שונות שמתרחשות בתוכנו אפילו אם הן אוטונומיות או לעיתים אפילו תוך מוחיות, ולא רק פעולות חיצוניות נראות שלנו או של אובייקטים חיצוניים ונראים. הוא יכול להמשיג פעולות מוחיות אילו על סמך ניתוח תחושות מתח פנימיות משתנות,ניתוח התרחשויות המתרחשות בתוכו כגון פרישת מושג,וברמה הגופנית עיבוד התחושות הנוצרות בשריר,עיבוד של שינויי תחושה אוטונומית של עוררות וכיו"ב. כפי שנוכחנו התפקודים המוחיים של תפיסה,הכרה,הבנה וכיו"ב יוצרים שינוי חוויתי ותודעתי כאחד ולכן מן הסתם יש למוחנו יכולת להבחין בהם ואף להמשיגם ולסמלם. היכולת "לצפות" בתפקודיו הוא ולהמשיגם היא יכולת גבוהה המצויה כנראה רק במוח הקוגניטיבי והיא זו המאפשרת אינטרוספקציה,מודעות ותודעה שייחודיים רק לבני מיננו. משמעות המודעות היא שאני יכול לצפות על עצמי ותפקודי המנטאלי כאילו מן הצד ולהכיר בכך שאני תופס,מזהה,מכיר ונזכר באירועים או תופעות או אובייקטים שונים,או לזהות את הדחפים העולים בי ולהגדירם כרגשות מסומלים. אין כאן תצפית רגילה שכן במקרה זה הנתונים אינם מועברים לעיבוד היררכיית המוחות דרך החושים,אלא שישנו כאן תהליך המתבצע באונה הפרונטאלית ואנו מודעים לכך שהוא מתבצע משום תוצריו ועצם החוויה הנוצרת בתוכנו,במקרה זה אין במושגים אילו של האונה הפרונטאלית כל בסיס של קליטה מבחוץ,אלא פשוט סימול שמתקשר למכלול שינויים פנימיים וחוויות תחושתיות המתבצעות במוחנו ובגופנו,זו משמעותה של המודעות.
ומהי ההבנה? הבנה היא למעשה קישור,הסבר והשתתה של תהליך או פרצפט אשר את מנגנונו עדיין איננו מכירים או יכולים לדמיין, על מנגנון או תהליך פשוט יותר שהוא מוכר בהיר וברור. במקרים מסוימים המדובר הוא אפילו בפירוק תהליך לא מפוענח למכלול של תהליכים קטנים ופשוטים יותר אשר כל אחד מהם ברור ובהיר מבחינת המכאניזם שלו ותהליכיו. ההבנה היא למעשה סוג של הרחבה של ידיעת משמעות ומהות מושג נתון,אך תהליך הלמידה כאן אינו מתבטא בהרחבה של ידיעת מאפייניו או תכונותיו אלא בקישורם למושגים פשוטים, בהירים ולמעשה בסיסיים ומובנים יותר המדמים את מהות המושג. במאמר זה אנו מנסים למשל להבין אולי לראשונה את מכלול הפונקציות המוחיות והנפשיות באמצעות מנגנונים מכאניים פשוטים ,ברורים ובסיסיים שיוצרים אותן. בהמשך המאמרים נראה כיצד המטפיזיקה הפשוטה,הבהירה והחסכונית מסבירה הכל. מכאן ברור כי יש צורך להבין גם את הבסיס הפיזיולוגי לכל התהליכים הנוספים האלו של: הפשטה,יכולת אנליטית,הבנה,דמיון,מציאת מהות,הפרדת עיקר מטפל,סימול וכיו"ב. אילו הם תהליכים שונים במהותם מהתהליכים של תפיסה,זיהוי ,היזכרות וכיו"ב,אשר מבוססים על הפעלה קורטיקאלית של מושגים הנובעת מתהודה של זהות מסלולים. כאן ההפעלה היא במרכזי קורטקס המעבדים את מהות המושגים כחלק מהתהליך הכולל של הבנייתם,וההפעלה במקרה זה נובעת מהקבלה חלקית בין אחד מהמרכיבים המרכזיים של מושג הביניים הנקלט או נהגה והמצטייר כמהותי או בסיסי לבין מרכיב מרכזי ומהותי שהוא חלק מן המושג הצרוב בקורטקס השייך לאותה אונה או בקורטקס הפרונטאלי. יש לזכור כי ככל שזיכרון הוא יותר מהותי ומשמעותי כך הוא גם צרוב יותר חזק בקורטקס,לכן הוא גם זה שיוער בקלות הרבה ביותר מבין מספר מאפיינים של האובייקט שיוערו ויוקרנו בו זמנית על ההטבעות המקבילות להן הצרובות בקורטקס. מסלול משמעותי זה בתוך הקומפלקס המושגי מקושר לכל המסלולים האסוציאטיביים הקשורים אליו שיוערו גם הם מעט אחריו בעוצמה פחותה,הדבר יוצר מעין הבחנה בין דמות שהיא התכונה המהותית של האובייקט,לבין רקע שהן התכונות השוליות. האבחנה מתאפשרת בזכות העיכוב הקל בהפעלה ועוצמת ההפעלה המשתנה של המסלולים,המהותיים מוערים מהר וביתר עצמה והשוליים מוערים לאט ובעצמה פחותה. כך מתאפשרים הבנת מהות,הפשטה,הערכת דמיון, המשגה ובכלל כל סימול נושא משמעות שהוא אולי המרכיב החשיבתי החשוב והייחודי ביותר לחשיבה האנושית. אנו שומעים,למשל,שם מסוים,והוא מפעיל בתוכנו את כל הזיכרונות המתקשרים אל אותו השם,משמע המושג השלם המתקשר אל אותו השם זהו למעשה גם המנגנון המאפשר את השימוש בסמלים המשמשים תחליף למושג השלם,ומאפשרים חשיבה חסכונית ומופשטת, כתיבה,קריאה,ניסוח מתמטי פורמאלי וכיו"ב,המעוררים בדמיוננו את המושגים השלמים. (יש כאן תהליך מופלא שבו אתה,למשל,קורא ספר ועולם שלם נפרש בתודעתך יש מאיין) ההקבלה במקרה זה מושגת לא על סמך תהליך זיהוי שלם בין תכונות ומאפיינים אלא על סמך הקבלה חלקית של ייצוג או סימול מציינים בלבד לאותה מהות המצויה במושג השלם. ייתכן מאוד כי תהליכים מסוג זה המחייבים רגישות ומדרגיות רבה יותר של ההטבעה העצבית יכולים היו להתאפשר רק בתוך החומר האפור המרכיב את המוח הקוגניטיבי ולא במבנים הפשוטים יחסית והמסועפים פחות המאפשרים את עיבוד הביניים הקדום יותר. ההנחה היא שהתכונה או האפיון המצטיירים כמהותיים מוטבעים באופן חזק,מרכזי,ופוטנטי יותר וכך עירור שלהם בלבד מספיק בכדי ליצור יחד איתו עירור משני של המושג כולו. נראה כי אופן עירור זה של המושג שונה במאפיינים מסוימים מעירור מלא המבוסס על תחושת זיהוי,וזאת על סמך הפרמטרים אותם ציינו לעיל,הדבר גורם לעירור דיפרנציאלי של המושג אולי בדומה לעירור הדרגתי של תמונה אשר בה ניתן להפריד בין דמות לרקע. כך אנו יכולים גם להבחין אינטרוספקטיבית בתוכנו תוך כדי התהליך בין תהליכי דמיון והבנה המבחינים מוקד ורקע לבין תהליכי תפיסה וזיהוי הפורשים תמונה הומוגנית יותר. אין ספק שיש עדיין להרחיב ולפרט בנושא זה שהוא מרכזי למהותנו ולייחודיותנו.
כיצד ניתן להבין את מכלול החשיבה האנושית? נראה כי אפשר להבין את כל החשיבה האנושית בכללותה על פי תהליכי למידה מחד וזיהוי לעומת הנגדה,ודמיון לעומת הבחנה מאידך. ריבוד הקורטקסים הרב,הן בתוך אונות המוח השונות והן באונה הפרונטאלית,מאפשר למעשה בנייה של מעין תרשימי זרימה,המתארים למעשה תהליכים מורכבים של קבלת החלטות וחשיבה אנושית בכללותה. כאשר תהליך החשיבה מוכתר בהצלחה מתבצע עירור של מושג כוללני או משפטי שפה כוללניים אשר מסכמים למעשה הן את עבודת החשיבה והן את המסקנה הנובעת ממנה. הדבר מלווה בתחושת ידיעה,הארה והקלה,לעומת זאת חוסר יכולת להבין או לדעת מלווה בתחושת מתח שכרוכה במקרים רבים אפילו בעירור אוטונומי מעיק ומטריד. אם נציין את המרכיבים העיקריים של החשיבה האנושית,הרי שהם כוללים יצירת מושגים פשוטים ומורכבים(חד מילוליים לעומת רב מילוליים),במקביל הבניית משפטים המרחיבים את הידע המילולי והמסומל בכלל שלנו,לעיתים גם באמצעות יישום של חוקים שונים מתמטיים,לוגיים וכיו"ב,בנוסף לכך מתקיימים במוחנו תהליכי זיהוי ,תפיסה,זיכרון והכרה ובמקביל להם ניסיונות להבנה המושתתים על הערכת דמיון בין מושג או מבנה מורכב ובלתי מובן כלשהו למושגים או מבנים פשוטים ומובנים יותר,ומנגד הערכה של חוסר זהות או חוסר דמיון ותהליכי הערכה ובקרה לגבי תקינותו הצורנית והסמנטית של הידע המצוי ברשותנו,ישנם כמובן תהליכים נוספים שגם אותם ניתן להבין מנגנונית על פי העקרונות.
האם כל תהליכי המוח הם ליניאריים מטיבם? כאשר דיברנו על סוגי הקומפלקסים המושגיים המתקיימים בנו חילקנו אותם לשני סוגים מרכזיים,האחד הוא מסלולים בדידים או ליניאריים הטבועים בנו מלידה או מתרחשים אך ורק במרכזי המוח הקדומים יותר אותם כינינו בשם מוצג מכוון ,אב מושג ומושג פרימיטיבי שם הקישור הוא בדרך כלל חד מימדי וכולל אך ורק תכונות קונקרטיות . גם הקישור לפעולה הוא בדרך כלל בעל אופי ליניארי:רפלקס,אינסטינקט, דחף(כולל לעיתים התלבטות הקשורה לווקטור כוחות הכולל כוחות מנוגדים בכיוונם) . כפי שכבר ציינו המוח כפי הנראה מסוגל לחוות את עצמו מפעיל מסלולים אילו אם כי לא באופן הכרתי,אלא יותר אינטואיטיבי ותחושתי,ולעיתים סימפטומאטי אגו דיסטוני. כאמור,נראה כי תחושה זו אינה מודעת או הכרתית,היא נוטה להיות מוערת במערכת הלימבית ולעיתים יכולה להתפרש לאחר מכן בניאו קורטקס כהרגשה או אינטואיציה. זיגמונד פרויד (1856-1939) כינה מסלולים ראשוניים אילו בשם התת מודע. רק כאשר מושגים פרימיטיביים אילו עוברים למוח הקוגניטיבי שם הם מקושרים למושגים המכילים בקרבם הן מרכיב קונקרטי ודחפי מקביל והן מרכיב קוגניטיבי סמלי וחשיבתי הם יכולים להפוך בפוטנציה לחלק מההכרה והמודעות שלנו(אם אינם עוברים הדחקה). נראה כי חלק מרכזי מתפקידה של שנת החלום היא לקשר מושגים פרימיטיביים, אינטואיציות ותחושות אילו למושגים בשלים יותר במוח הקוגניטיבי וכך לאפשר את עיבודם ואת השליטה בביטוי שלהם לאחר מכן. במידה והדבר אינו מתאפשר מתוך סיבות דינאמיות או אחרות הרי שתוצרים פרימיטיביים אילו מאיימים כל הזמן להפעיל אותנו בתגובות אינסטינקטיביות או אימפולסיביות לא נשלטות של הגבה דחפית,או אוטונומית סוערת כולל תקיפה,בריחה או קיפאון. מתוך כך החוויות שיוצרות אותן נחשבות לעיתים לטראומטיות,ראשוניות או מודחקות. הסוג השני של המסלולים הקיימים בתוך מוחנו הם המסלולים המשניים המושגיים הקוגניטיביים, הם נצרבים באונה הפרונטאלית ומאופיינים בקישורים למערכת שלמה של סמלים שיוצרת אפשרות לחשיבה ,שיקול דעת והגיון. פרויד כאמור היה אומר כי המדובר כאן הוא באגו וכי עלינו לשאוף להעביר כמה שיותר מסלולים מן האיד אל האגו ,משמע להפוך במה שיותר מושגים פרימיטיביים לבשלים. אנו טוענים כאמור כי כל התהליכים המודעים המתרחשים במוח בשעת מצב הכרה רגיל קשורים לתהליכים בלתי פוסקים של השוואה המתבצעים במוח הקוגניטיבי. תהליכים אילו כבר אינם טוריים בלבד,אלא מדובר כאן ברשת מקבילית מסועפת שיוצאת ממושג נתון אך כוללת סמלים,משפטי חשיבה,סכמות לוגיות מתמטיות ואחרות וכיו"ב. החשיבה במקרה זה אינה טורית בלבד אלא גם מקבילית ואפילו רשתית. אנו יכולים בפירוש להשוות מושג מסומל מהיבטים שונים שלו וזאת באופן שהוא מקבילי. אם כן התהליכים במוח הקוגניטיבי אינם טוריים בלבד והדבר מאפשר חשיבה שהיא רב מימדית ומורכבת הרבה יותר מאשר החשיבה הפרימיטיבית. אם כבר דנו מעט בתת מודע הרי שיש מקום לדיון קצר גם בלא מודע.
מהו הלא מודע ,איך הוא נוצר? מסתבר כי ישנן הפעלות של מחשבות,דחפים,מחשבות או רגשות אשר עוררו אצלנו כבר בעבר ,ואפילו לעיתים באופן מסומל,ובעקבות הפעלתם קיבלנו משובים שליליים מדמויות משמעותיות וחשובות או לעיתים אפילו מהצד הביקורתי והבוחן שקיים בנו עצמנו ומבוסס על חשיבה ביקורתית עצמית או מהפנמות של ביקורות וגינויים שספגנו בעבר. פרויד כינה מכלול זה של בקרה עצמית או חיצונית מופנמת בשם סופר אגו,וזאת למרות שבמודלים המאוחרים יותר שלו כבר לא קישר חלק זה למיקום טופוגרפי. כאשר מתעוררים בנו דחפים ,רגשות מסוג זה או לעיתים אפילו מחשבות שכאילו הרי שהם מעוררים יחד איתם כחלק מקומפלקס הזיכרונות המתלווה וכרגש מתלווה גם כיום את רגשות החרדה, האשם,הבושה וכיו"ב המתקשרים אליהם בקשר התנייתי,משמע הם מתנגשים גם כיום בדימוי העצמי שלנו או בערכיו,או יוצרים בנו כל חרדה אחרת הקשורה לביטחוננו ולשלמותנו הפיזיים,המוסריים או הנפשיים. הדבר גורם לכך שאנו מבצעים חסימה כמעט אוטומטית של ההפעלה והביטוי שלהם,יתכן מאוד והיא מתבצעת כבר במרכזי עיבוד הביניים של המוח הקוגניטיבי,כך שאינה מגיעה אפילו למודעות ולהכרה של האונה הפרונטאלית. זוהי למעשה פעולתו הדינאמית והאוטומטית של מנגנון ההדחקה ,שהוא מנגנון הגנה מרכזי מבית מדרשו של פרויד. כמו שכבר ציינו במידה ומתבצעת חסימה של מסלול הרי שהוא יגרום להפעלה סימפתטית לא נעימה של המערכות האוטונומיות. לכן במקרים רבים שימוש יתר במנגנון ההדחקה יוצר סימפטומים גופניים והתנהגותיים שונים,שרובם לא נעימים ,אגו דיסטוניים ומגבילים אותנו בתפקוד היום יומי. לעיתים תתבצע התקה של הדחף ואז נכעס ואף נתקוף אדם שלא פגע בנו,אך תקיפתו מצטיירת כבטוחה יותר ואף לגיטימית,כך נגרמה בין השאר שנאת הזר והאנטישמיות. לעיתים יתבצע בידוד של הדחף,והדחף יופיע בהכרה באופן מסומל כדחף סתמי אגו דיסטוני ,לא מובן ומכוון כלפי אובייקט אהוב,ניטראלי או לא קשור לסיבת הדחף המקורי. זה טיבן של המחשבות האובססיביות,החוזרות שוב ושוב וגורמות לעוגמת נפש רבה. לעיתים תופענה פעולות כפייתיות שגם מטרתן היא הבעת הדחף בדרך שמצטיירת כפחות מסוכנת ומביישת,ופחות תיצור תגובות קשות ודוחות מהסביבה,או טקסים המונעים אותו. למשל,אדם בעל חרדות נטישה קשות,נמנע מלהיצמד ולהטריד את הסובבים אותו,אך מתחיל לאגור באופן כפייתי חפצים המסמלים חום ורכות(מעין transitional objects ) או לחלופין מנסה ליצור תלות בסובבים אותו באמצעות שתלטנות,טרחנות,פתיינות וכיו"ב. או האדם החושש מדליפה של דחפים תוקפניים ובודק שוב ושוב אם סגר את הברז. פרויד תיאר גם תהליכים אשר בהם השליטה על הלא מודע מתרופפת,ואז ישנה פריצה של הלא מודע אל התנהגותנו היום יומית,שמתבטאת בפליטות פה ,למשל. מסתבר שישנם סימפטומים שונים והתנהגויות שונות אשר מהוות פריצה של תהליכים ראשוניים,דחפיים ובלתי נשלטים אל תוך התנהגותנו היום יומית.
מה גורם אם כן לכשלים היום יומיים שמתרחשים אצל כולנו כתוצאה מכך? רוב הזמן רובנו אכן מצליחים לעבד את המידע הרב שמגיע אלינו באופן מוצלח ולהגיב הגבות מושכלות על פיו,אך לא תמיד החלקים הקוגניטיביים אכן שולטים על הגבותינו. לעיתים נוצרת שלא מרצון ואפילו בניגוד לטובתנו ולטובת הסובבים אותנו השתלטות של המערכת הלימבית או הזוחלית ודרכי הגבותיהן ה"גסות" וה"מלוכלכות" על התנהגותנו. כשלים ותופעות בלתי רצויות אילו הופכים את עולמנו למקום שהרבה פחות נעים לחיות בו כולל תוקפנות חסרת אחריות(משום מה גם רוב סרטי מדע הבדיוני המטופשים עוסקים במלחמות חסרות טעם ואובדני שליטה רבים ולא באוטופיה של עולם שפוי ומאופק יותר) מדוע לא הכחידה האבולוציה יחד עם התפתחות המוח הקוגניטיבי את דרכי הגבה הקדומות ולכאורה המיותרות האלו? כאמור,האזורים הלימביים והקדומים יותר אמנם מקושרים ברשת ענפה של קישורים עצביים אל הניאו קורטקס,אך לעיתים הם מובילים להגבה דחפית וכמעט מיידית היוצאת מתוכם ישירות אל אברי הביצוע וההגבה וזאת ללא שליטתו של הניאו קורטקס. אבולוציונית,יתכן מאוד והדבר נובע מכך שהגבתו של הניאו קורטקס מצריכה בדרך כלל הרבה יותר זמן לצורך הגבה ,שכן ההגבה כאן היא לא אוטומטית,קודמת לה חשיבה המצריכה השקעת זמן המוקדשת לבחינת אפשרויות שונות והפעלת שיקול דעת. לנתיב ישיר ואוטומאטי מסוג ההגבה הזוחלית והלימבית ישנו אם כן ,לפחות במצבים דחופים ובהולים מסוימים, יתרון אבולוציוני אדיר מבחינת קיצור זמן ההגבה. הדבר סיפק בעבר אופציה של הגבה מהירה ביותר מסוג שהציל את חייהם של היונקים הקדומים ושיפר סיכויי הישרדותם, אכן מסתבר שלעיתים לקיחת מקדמי ביטחון גבוהים הינה מועילה ואפילו חיונית אפילו יותר משיקול דעת מדוקדק. היא אפשרה לאבותינו להימלט מאויביהם מבעוד מועד וכנראה גם לצוד ביתר יעילות. ג'וזף לדו חוקר המוח המצוטט בספרו של דניאל גולמן על אינטליגנציה רגשית מציין כי מערכת מוחית פרימיטיבית ונמהרת זו הקיימת גם בבני אדם ודומיננטית בהגבת הפעוט,היא מערכת המוח העיקרית אצל בעלי חיים נמוכים יותר בסולם הפילו גנטי כגון היונקים. היא מאפשרת דרך מהירה ביותר להגבה, אך במחיר מסוים:ההגבה נובעת מתוך תהליך מהיר ונמהר,פחות נקי ומובחן ,בעל מקדמי ביטחון גבוהים ולעיתים אף מופרזים-המסלולים העצביים מהירים ביותר אך מצד שני "מלוכלכים" יותר ולוקים בחוסר דיוק. ישנם למעשה גם כיום מצבי חירום המאיימים על קיומנו ושלומנו הפיזיים או הנפשיים. ישנם מצבים דומים אחרים שלמעשה כיום כבר אינם מאיימים עלינו באותה הרמה שאפיינה את ילדותנו הפרטית או הקיבוצית ועדיין אנו מגיבים אליהם גם כבוגרים בבהילות רבה שהיא מיותרת וגורמת לנזקים נפשיים,בריאותיים או חברתיים. ייתכן ועקב תהליך למידה רגשי התנייתי בינם לבין מצבי איום ,שמתבצע לעיתים עוד בתקופת הינקות ובמערכת הלימבית ,אנו תופסים עדיין, גם בהיותנו בוגרים ובשלים ,את אותם מצבים כמצבי חירום המאיימים על קיומנו למרות שאובייקטיבית אין בכך כל ממש. מה שחשוב הוא שהדבר קורה באופן די תדיר ולרובנו ישנן מדי פעם מעין מחטפים של התפרצויות רגשיות אימפולסיביות המהוות התנהגות המוגדרת כמוגזמת,הרסנית ,פוגעת ומשוללת שיקול דעת,או לחילופין התקפי חרדה הגורמים לנו סבל רב וסחרור אוטונומי. מי שמעורר בדרך כלל התנהגות זו הינם חלקים קדומים ובסיסיים בתוך המערכת הלימבית אשר הם למעשה שני חלקי עיבוד הביניים המרכזיים של מערכת זו. אילו הם השקד (אמיגדלה)המורכב למעשה משני מבנים בצורת שקד המוצבים מעל גזע המוח,והחלק השני המופקד על תפיסה מרחבית וקליטה חושית הוא ההיפוקמפוס. השקד הוא המקשר והנתב של הדחפים הבסיסיים:הוא אחראי על החיבה והתשוקה וגם על התוקפנות,הזעם והחרדה שיש לנו כלפי אובייקטים ומצבים,הוא מקשר באופן התנייתי דחפים אילו לגירויים שונים על סמך סמיכותם המרחבית והזמנית לאבות מושג שונים או לסיטואציות שעוררו בעבר יצרים שכאילו וכך רכשו משמעות קיומית נתפסת עמידה. מסתבר שחלק נכבד מן האותות המגיעים מן החושים לרמת המוח מועברים ישירות אל השקד לצורך קישורם למשמעויותיהם המהותיות ,הקיומיות וגם הדחפיות. השקד עושה לגביהם עיבוד ראשוני וחלקי בלבד הקשור למשמעותם הדחפית.אם השקד מקנה משמעות רגשית אינטנסיבית לגירוי כלשהו,הרי שבכל פעם שהגירוי ייקלט בתלמוס ויועבר אליו הוא ישדר מסר רגשי זה לכל חלקי המוח כמעין הדהוד של פעמון אזעקה. המערכות האוטונומיות נדרכות לשמע מסר זה כמעט מאליהן,המערכת הסימפתטית ,למשל,נדרכת לנוכח כל הגירויים המתפרשים כמאיימים או מצטיירים כמחייבים פעילות נמרצת ומהירה,במקרים כגון אילו יתכן מצב בו השקד יכול,במצבים מסוימים, להשתלט על חלק גדול משאר המוח ,כולל חלקים קוגניטיביים ולרתום אותם לצרכיו ומטרותיו. ג'וזף לדו ,היה כאמור הראשון שגילה את התפקיד המרכזי של השקד במוח הרגשי,הוא גם הסביר כיצד השקד מסוגל במצבים מסוימים להשתלט על המוח. לדו מצא כי ההשקפה המקובלת כי כל המידע מועבר קודם כל מן רמת המוח (תלמוס)אל הניאו קורטקס,ורק אז לאחר זיהוי האובייקט ובחינת משמעויותיו מועברת אל המערכת הלימבית ואל השקד שבתוכה,היא למעשה שגויה מיסודה. מחקרו הפיזיולוגי הראה כי אותות חושיים מאברי החישה מועברים בתחילה אל רמת המוח(תלמוס) ומשם דרך סינאפסה יחידה אל השקד.איתות שני,מעט מסועף יותר, מן הרמה ,מועבר סימולטאנית אל חלקי המוח הקוגניטיבי השונים. התפצלות זו מאפשרת למעשה לשקד להגיב לפני הקורטקס,המעבד את המידע באופן מסועף ורב שלבי לפני שהוא שוקל את דרך ההגבה המועדפת. לדו גם מצא כי מבחינה אנטומית ופונקציונאלית המערכת הדחפית יכולה להוביל לפעולה ישירה ללא תלות בניאו קורטקס,תגובות דחפיות ,הורמונאליות ופיזיולוגיות מסוימות יכולות להיווצר ללא שום השתתפות הכרתית,קוגניטיבית או מודעת מכל סוג שהוא. נתיב הקיצור בין הרמה אל השקד עוקף לחלוטין את הניאו קורטקס ודבר זה מאפשר כנראה לשקד,להיפוקמפוס ובעיקר לקורטקס הקדום לשמש כמאגר לרשמים וזיכרונות תחושתיים ודחפיים אשר את חלקם לא הכרנו מעולם במודעות מלאה,ולכן הם למעשה משכנם של התת מודע ולעיתים גם הלא מודע(חזרנו,אם כן,למודל הטופוגרפי של פרויד). השקד יכול אם כן לאחסן זיכרונות ומאגרי תגובות שאנו עלולים להפעילם אפילו מבלי להבין מדוע ,ותוך כך לייצר גם סימפטומים שונים שהם חסרי פשר ומובן ,לפחות לכאורה. ההיפוקמפוס,שנחשב בעבר למבנה העיקרי של המערכת הלימבית ,מעורב כנראה בעיקר ברישום ובעיבוד של תבניות תפיסתיות יותר מאשר בהגבה רגשית. הוא מאפשר את הדקות התפיסתית של אובייקטים בתוך הקשר מסוים,כך מתאפשרת הגבה מובחנת ומדויקת יותר אל אובייקט ייחודי ואינדיבידואלי הנמצא בתוך הקשר וקונטקסט מסוים,ולא אך ורק הגבה סטריאוטיפית המתייחסת לאובייקט זה באופן כללי בלבד. כאשר המערכות הלימביות גורמות לנו להגיב על גירוי מסוים באופן סימפתטי אוטונומי בעל עוצמה הכולל הפעלת מערכות ואוטונומיות והורמונאליות,הרי שההורמונים מפעילים קולטנים היוצרים הגבה בעצב משוב הנקרא בשם ה"עצב התועה",החוזר אל האמיגדלה. עצב זה שולח אותות חוזרים של משוב אל השקד ואותות אילו נקלטים בו בחדות,ככל שההפעלה ההורמונאלית הייתה חזקה יותר ,כך תהיה הטבעת הזיכרון בשקד חזקה יותר. אותות אילו יוצרים למעשה הפעלות חזקות של "זיכרון הורמונאלי",אשר יתעורר בעתיד בעוצמה בכל פעם שניתקל באותו הגירוי המקורי אשר יצר את ההפעלה הראשונית או גירויים אשר מקושרים אליו התנייתית ואסוציאטיבית וייצור כל פעם מחדש את אותו עירור הורמונאלי מתלווה אשר יעצים את ההגבה האוטונומית והסומאטית לגירוי. הפעלות אילו יוצרות ,למשל,את העוצמה והקסם של הנשיקה הראשונה,אך בקצה השני יוצרות גם את הזיכרונות הפוסט טראומטיים המציפים אותנו שוב ושוב בתגובות קשות בלתי רצוניות ובזיכרונות אינטרו סיביים מעיקים ביותר על כל רמז המזכיר את הטראומה. זיכרונות אילו קשים כל כך לשינוי ,עידון ועיצוב משום שהם נחרטים למעשה במרכז אשר הוא פרה לשוני וקוגניטיבי,ועמיד יחסית להשפעות של תהליכים קוגניטיביים-קרי השקד. נובע מכך כי החוויות המרגשות,מרטיטות ומזעזעות ביותר בחיינו לטוב ולרע טובעות בנו זיכרונות הנחרטים כה עמוק במרכזים כה קדומים,חסרי קוגניציה ומרכזיים ,עד כדי כך שנתקשה מאוד למחוק אותם אפילו אם נרצה בכך(ניתן לכנותם "זיכרונות גורליים"). למוח ישנן ,אם כן,שתי מערכות זיכרון האחת קשורה לעובדות מסומלות וקוגניטיביות שמתקשרות יותר לחשיבה ולשיקול דעת והשנייה לעובדות שחלקן טעונות בעוצמה רבה במטען דחפי עוצמתי הדורש ביטוי והפעלה מיידיים,או לחלופין מייצר סימפטומים שונים. בעבר היה יתרון להגבה מידית ,כיום המציאות השתנתה וברוב רובם של המקרים עדיפה לנו ההגבה השקולה ,המתונה ובעלת השיפוט החברתי לצורך התקדמות והשגת הישגים. משום כך אנו שואפים לנטרל חלק מהזיכרונות ה"שקדיים" הללו והשליטה והעיצוב של זיכרונות וקומפלקסים אלו עומדת במוקד הטיפול הפסיכו תרפויטי בחרדות ובטראומות. תפיסת התפתחות המוח כמעשה מרכבה מורפולוגי ופונקציונאלי לא רק במהלך ההתפתחות העוברית אלא גם במהלך התפתחות תפקודיו במהלך הילדות ושאר החיים ,מסבירה את העובדה כי השקד והמוח הלימבי דומיננטיים בגיל הינקות בהרבה יותר מאשר מרכזים של המוח הקוגניטיבי והניאו קורטקס,לכן גם ילדים קטנים הם הרבה יותר אימפולסיביים ואובר אמוציונאליים מהבוגר,הדבר גם גורם בגיל זה בין השאר להצטברות של זיכרונות רגשיים לא מודעים,חלקם כאילו שיוצרים משיכה לא מוסברת המנחה אותנו בבחירה לא מושכלת של בני זוג,וחלקם גורמים לנו לתגובות תקיפה,בריחה וקיפאון מול מצבים שונים. זיכרונות אלו עלולים ,כאמור,במצבים מסוימים ,לתרום להתפתחותן של פתולוגיות שונות.
כיצד ניתן לטפל בכך? גם בהקשר זה קיימת התלבטות רבת שנים,כיצד ניתן לטפל בחומר לא מודע כגון זה החל מהטיפול הדינאמי והפסיכואנליזה ועד לשיטות מתקדמות כגון הEMDR . זיכרונות לא מודעים ולא מילוליים מפעילים כאמור אותנו או מערכות מרכזיות בתוכנו באופן שאינו הגיוני, שקול או נשלט ובכך גורמים לנו ,לעיתים, בייחוד כאשר הם שליליים למתח,חרדה או כאב הנגרמים לנו עצמנו ולעיתים גם לסובבים אותנו. בשיטת הEMDR ,אשר הוכיחה עצמה כאפקטיבית ביותר לטיפול במצבים פוסט טראומטיים ,נעשה ניסיון לקשר את הזיכרונות הטראומטיים לרשת אסוציאציות ולהקנות להם משמעות,כך שהם יובילו בעתיד לפעילות קוגניטיבית ושקולה ופחות אוטומאטית. ההסבר לגבי פעילות המערכת הלימבית יכול להועיל גם בהיבט הטיפול הזוגי ,רבות מהמריבות בין זוגות קשורות להתנהגויות רגרסיביות הכרוכות בהגבה חזקה,בהולה ובלתי נשלטת או בוגרת שנובעת בדרך כלל מהגבות לימביות עוצמתיות ולא מאוזנות. כחלק מהטיפול מסבירים לבני הזוג עד כמה הם פועלים בדרך לימבית ועל סמך פעמוני אזעקה,וזאת מתוך הצרכים החזקים והרגרסיבי ים והפחדים בעלי העוצמה שקשורים לתלות הגדולה והאינטנסיבית שנוצרת במהלך הקשר הזוגי ,ההגבות דומות לכן לשלבים ינקותיים,הלימוד הוא לנתח את הסיטואציות והאינטראקציות בדרך יותר שכלתנית ואובייקטיבית,וללמוד דרכי תקשורת והבעה שקולות ובוגרות שיחליפו את הרגרסיביות.
לסיכום,מהי הבעייתיות הלוגית המרכזית בהבנת החוויות בהן התמקדנו בפרק זה של תפיסה,זיהוי והכרה,וכיצד אנו מציעים ליישב אותה? בכדי להבין את תהליכי החשיבה בכללותם ניסינו להבין קודם את תהליכי היווצרות החוויה האנושית,מסתבר שלמרות ההסבר המפורט שנתנו ישנה בעייתיות בסיסית בהבנת התופעה שהיא מעבר לאתגר ההבנה המכאנית והמנגנונית ,בעייתיות שהיא יותר לוגית. מתוך המצוין לעיל תפקודי התודעה כגון תפיסה,זיהוי,הכרה,מודעות וכיו"ב אינם אלא תיאורים שונים לאותו תהליך אותו אנו מבצעים כל משך העירות שלנו שעיקר מהותו – סריקה,הדהוד וזיהוי המספק פירוש וקישור של מסלולים שונים בקורטקסים במוחנו עם מסלולים נתפסים(interpretation of orbits by screening&identification). בתהליך זה ישנו אלמנט מדהים ואפילו פרדוקסאלי,ולא פלא שישעיהו ליבוביץ טען שיש בו משהו שלא יוכל להיות מוסבר לעולם בדרך לוגית. הפרדוקס נעוץ בכך שמסלול הקליטה החושית ואב המושג אינם מוכרים על ידי התודעה. הדבר נכון גם לגבי המושג הפרימיטיבי,המושג הקוגניטיבי וכך גם לגבי כל מסלול אחר רגשי ,קוגניטיבי או דחפי אשר מופעל במוחנו באופן בדיד,אם כן מה בכל זאת מאפשר במוחנו את החוויה הקוגניטיבית לסוגיה שאינו קיים בתהליך הבדיד או הליניארי?. אם ננסה לנסח את הבעיה בעזרת תורת הלוגיקה או המתמטיקה (המהווה למעשה לוגיקה כמותית ),הרי שבמקרה זה מתקיימת לכאורה משוואה לא סבירה אשר בה שני אלמנטים אשר אינם יוצרים בנפרד חוויה הכרתית יוצרים מתוך המפגש ביניהם ומתוך תהליך כלשהו המתרחש ביניהם,באופן אינטראקטיבי ולכאורה לא מוסבר, חוויה תפיסתית הכרתית ומודעת אשר נוצרת פתאום בתוכנו יש מאיין. לכאורה מדובר כאן באבסורד והדבר דומה לכאורה לטענה במסגרת המתמטיקה שתוצאת חיבור או כפל של שני מספרים שערכם אפס תיתן פתאום מספר השונה מאפס. על פניו אכן ישנו כאן דבר אבסורדי הנוגד לכאורה הן את ההיגיון הפשוט והן את חוקי הלוגיקה והמתמטיקה. אלא שתורת הגשטאלט המאפיינת את פעולת המוח האנושי היא שונה והיא טוענת טענה מרכזית שעיקרה הוא שבכל האמור בתוצרים מנטאליים השלם יכול להיות שונה ואף להיות יותר מאשר סכום חלקיו. כלומר הסריקה ,ההשוואה ,הזיהוי והפירוש(האינטרפרטציה) של שני מסלולים אשר כל אחד מהם אינו יוצר חוויה הכרתית יכול ליצור חוויה הכרתית שאינה מצויה בהכרח במסלולים עצמם אלא שהיא סוג של חוויה ייחודית הנובעת מתוך התהליך ההשוואתי, המסנן ,המפרש והמזהה (כפי שהסברנו שמתבצע בעיקר בקורטקס לסוגיו ובאופן מכאני)המתקיים ביניהם ויוצר מתוך כך הפעלות ייחודיות וניתנות לפירוש במוח. תהליך זה של ההשוואה ,הפיענוח והזיהוי של המסלולים העצביים העוברים במרכזי עיבוד הביניים במוח הקוגניטיבי עם המסלולים המורכבים לתוך מכלול אינטגרטיבי היוצרים מושג בשל בקורטקס,ובמקביל גם הערכת הדמיון המתרחשת אך ורק בקורטקס והמסתמכת על הקבלה חלקית של מאפיינים מהותיים הם תהליכים שהם כנראה החשובים ביותר הן לצורך תחושת השליטה וההיכר שלנו עם העולם והן לצורך החוויה הקוגניטיבית וההכרתית לסוגיה (תפיסה,הכרה,זיהוי ומודעות,הבנה,דמיון,חשיבה בסמלים). תהליך זה מגדיר למעשה את תהליך השוואת וקישור מכלול המסלולים השונים על רמותיהם ההיררכיות השונות כיוצר קומפלקס על (גשטלט)המכיל יותר מסכום חלקיו,כלומר כולל תחושה נוספת של חוויה קוגניטיבית חדשה של מוכרות ,זיהוי היזכרות,תפיסה,ידיעה,הבנה,דמיון,מודעות,תובנה ועוד מכלול תחושות והיפעלויות. הוא גם יוצר במקביל דרך התהליך המתמיד של זיהוי מושגים את הפלא הזה של מצב ההכרה והתודעה בו אנו מצויים למרבה המזל רוב הזמן :כולל החוויה המודעת האנושית לסוגיה: האינטרוספקציה,ההכרה התודעה והמודעות. תהליך פירוש,הכרה וידיעה אוטומאטי ומתמשך זה של העולם,יוצר אם כן מאז הפכנו פתאום להומו ספיינס את מצב ההכרה והתודעה הרגיל שלנו. אנו ,למעשה,כל הזמן מקשרים,משווים ושוקלים קומפלקסים של מסלולים עצביים בתוך האונה הפרונטאלית שלנו (הניאו קורטקס) והקורטקסים השונים לעומת מסלולים מורכבים אחרים במרכזי עיבוד הביניים המצויים באונות המוח, תהליך זה של השוואה,הקבלה וזיהוי הוא בלתי פוסק כל משך ערנותנו. למעשה פועלים בתוכנו כל הזמן לא מוח אחד כי אם שלושה מוחות מקבילים,האחד הוא המוח הזוחלי הקדום כולל גזע המוח המקיימים בין השאר תהליכי חיים אוטונומיים,השני הוא המוח הישן הלימבי שמייצר כל הזמן תחושות ותפיסות שאינן מושגיות או מילוליות. השלישי הוא הניאו קורטקס שמייצר כל הזמן משמעויות ומושגים מילוליים ומסומלים. אם כן,הקורטקסים הם אילו שקולטים ומפרשים את תשומות המוח השונות,לא ישות אלוהית ולא חלק אלוהי שהושתל בתוכנו במהלך תהליך ההריון או הפילו גנזה. אנו מודעים לכך שהדבר שאנו טוענים קשה ביותר להבנה ותפיסה אך זהו כנראה וקרוב לודאי התהליך היוצר את אשליית התפיסה,ההכרה והתודעה(אשליה במובן של ההנחה הכוזבת כי ישות חיצונית אלוהית מבצעת זאת למעננו או שאנו קולטים כאן את העולם).
לסיכום כללי:נובע מכל האמור שכל תהליך בתוך מוחנו של תפיסה,הכרה,מודעות ,היזכרות,זיהוי,דמיון והבנה הוא תוצר של לא יותר מאשר תהליך פנימי של השוואה, הדהוד ,קישור ופירוש המתקיים בין מסלולים אלקטרו כימיים הצרובים במוחנו. מהו אם כן הבסיס לייחוס חווית התודעה לחלק אלוהי בתוכנו? הצלחתנו האבולוציונית המופלאה ויתרוננו על כל שאר עולם החי הסובב אותנו גרמו לכך שנהפוך ליהירים ונחשוב כי קיים בתוכנו יסוד אלוהי-ה"נפש",יסוד הקולט את המהות המוחלטת של העולם,אחידותם היחסית של תהליכים מוחיים בין אנשים שונים,יעילותם המופלאה בתפיסה, הכרה ניבוי ומניפולציה על העולם,היכולת המשותפת גם היא לאינטרוספקציה והיכולת לסימול תהליכים אילו והשיתוף בהם במסגרת התרבות- גרמה לאשליה כי לכולנו מהות אלוהית משותפת . כפי שכבר הדגמנו באופן ראשוני בקרוב מאוד כאשר יפתחו התיאורטיקנים והמדענים את הפלטפורמה המו
