הבוקר , כמו בכל בוקר ניסיתי להעיר את בני בכורי.
ניסיתי ואני מנסה כבר 16 שנה להעיר אותו לבית - ספר.
קראתי כל כך הרבה ספרים על הורמונים, גיל ההתבגרות, גדילה, קראתי כל כך הרבה בנושא.
בשפה הפשוטה , הרחבתי את דעתי- האומנם?
הבוקר , וזה לקח לי 16 שנה , החלטתי לחקור את מה שהבן שלי אומר ואני לא רוצה לשמוע.
הבנה פשוטה - עייפות , הבנה רחבה עייפות מהחיים???
ילד בן 16 כבר עייף?
אני לא מצליחה להעיר אותו, הרי.... תנו לי בבקשה לספר לכם.
ילד בן 16 לא יכול לא לקום לבית הספר, הוא חייב לעשות מה שאני אומרת לו, הוא לא מקבל מרות, הוא לא מבין את החיים , הוא חופר לעצמו בור, הוא יסבול כל חייב כי לא תהייה לו בגרות, המורה שלו יתקשר, אבא שלו יגיד שאני לא מחנכת אותו נכון, הוא דומה לי , חייבים ללכת לבית ספר. החינוך הוא הדבר הכי חשוב.
מה הוא יעשה כשיגדל, אני מגדלת פרזיט בבית, איזה ילד עצלן, נכשלתי בחינוך, הוא שונא ללכת לבית ספר , אני ייתן לו עונש, אני יראה לו, אני יחנך אותו, מי יקבל אותו בלי בגרות? מה יהיה בצבא, הוא לא עושה כלום, עברתי איתו גיהינום כבר שנים בבתי הספר, עשינו את כל האבחונים האפשריים, הילד מחונן- אבל לא מממש את הפוטנציאל שלו.
אני לא יודעת מה לעשות איתו?.... אני יכולה להמשיך עוד ועוד לספר לכם את סיפור ילדותי הנפלא , כל מה שנכתב עד כאן הוא מה שאמרו לי , הפעמים שלא הלכתי לבית הספר שמורים בתוכי, הוריי חשבו שנכחתי כמו כל ילד אחר בכיתה.
שנאתי את בית הספר שנאה של ממש.
בית הספר היה עבורי כלא אנושי , המלמד אנשים אחרים איך לכלוא את העתיד .
כל כך סבלתי בבית הספר- כל כך פחדתי מהוריי ולכן המשכתי את הסבל עד לתעודת הבגרות שבשמחה אתלה בבית השימוש כדי לדעת מה בחיים לא הייתי עושה שוב בחיי.
12 שנה - השנים הכי יפות , אנחנו מבלים בתוך מסגרת שמכינה אותנו לחיים????
12 שנה אנחנו לומדים בעל פה חומר כמו תוכי, ומקיאים אותו על נייר בחינה בבגרות.
והרי לראייה - אני בעלת תעודת בגרות שמעוררת בי רק דבר אחד - כעס......
לאחר מכן ... מסגרת חדשה - צבא .
גם פה ממשיכים לספר לנו מה צריך , מה נכון, מה זה להיות גבר, והרי מציאות שכולה אמת , אנחנו ממשיכים להכין את עצמנו לחיים. האומנם????
ואז...... משתחררים לאן? הודו, דרום אמריקה לפרוק כל עול למה???
למה אנחנו חייבים להשתחרר - לא לימדו אותנו את טעם החופש מעולם- וגרוע מזה כל הזמן מלמדים אותנו לכלוא את עצמנו בסוג של ידע וידענות, סוג של אגו, גבריות , נשיות, מלמדים אותנו מה נכון לעשות ולהיות- שאלתם פעם מי מלמד אותנו?
אדם החי בכלא יכול להיות מורה של חופש?
אדם המשרת מוסד חינוכי , כי המוסד נותן פנסייה, או חופש גדול, או שעות עבודה נוחות יכול לחנך?
מי האדם שיכול לשחרר אותי? ומדוע כל חיי אני מחפש חופש?
ואז.... פסיכומטרי, שוב בודקים את היכולת שלי מול המוסד האקדמי שיבוא ללמד אותי איך ולמה....
ושוב אני הופך לתלמיד של מוסד.
ואז אם הייתי מושלם , בעל תעודת בגרות, עם תואר אקדמי, אני הולך לחפש עבודה ...
איזה עבודה?
עבודת אלילים....
כלומר , מי שלימד אותי וחינך אותי ועיצב אותי, - אני אלך לאליל אותו, לחנך אותו ,ובקיצור להמשיך את דרכו.
וכך מתנהל עולם מאוד אקדמי , הבנוי היטב על כללים המחזיקים את כולנו בכל רמה של השכלה ללא הבדל בבית כלא שנקרא חיים.
אז... מצאתי עבודה התחתנתי , הבאתי ילדים ועכשיו נוסף לי תפקיד .
אני צריך לחנך את הילדים שלי??
אה....... מה .... מיד אני עושה אנטר....
ו.... נזכרת בימי הגן ימיי החסד של חול וגאונות, כמה טובים היו ילדיי שם, כמה מחמאות קבלנו יום ביומו - הבן שלך יהיה ראש ממשלה...
ואני אם גאה , איזה ילדים מקסימים.
ו.... כיתה א" , הילד הולך , וחוזר הביתה עם שיעורים, אני מביטה במחברת ומיד מרגישה שבכיתה א" עדיין הייתי הכי טובה, ידעתי לצייר, ולכתוב שירים, זכרתי את הצבע, והחופש ביטוי שבי, זכרתי את ההצגות שמילאתי בהם תפקיד ראשי, אה איזה נחת.
וכך גדלנו , עד שפתאום... מתחיל המרתון של משרד החינוך .
ה121 מצאה מחלה חדשה בעיית קשב וריכוז- אני באופן אישי חושבת שיש לתבוע קצבה לכל אדם הסובל מכך-
פתאום הגאון הקטן של אמא , כבר לו בדיוק ראש הממשלה.
הילד מסרב לשבת על התחת, משעמם לו, המורה שואגת עליו, הילד לא בדיוק מבין למה?
הרי פעם הייתי הגאון של אמא.
הבן הקטן התחיל גם הוא בית ספר, והנה אני אמא לשני ילדים , שבבוקר הולכים מחויכים ובצהריים חוזרים מעוותים.
לא לקח הרבה זמן והנה הבנים בבוקר כבר לא ממהרים לקום - הבוקר הבנתי את המשפט
עייפים מהחיים- הגדול
תנו לגדול בשקט- הקטן
בית הספר מוסד ממלכתי בשנת 2009 - מוסד לכל בן אנוש המעוניין להחזיק את משרד החינוך, מורים בעלי תואר אקדמי, פסיכולוגים , יועצים,
מקום המאפשר הכנסה נאה לבעלי תואר אקדמי , הכנסה נאה תמורת אבחונים שאין בהם ממש מלבד שיקוף של חינוך חולה שאינו מתקן את עצמו אלא מעצים את טיפשותו.
אפוא נעלמו הגאונים הקטנים שלנו?
אפוא אתם הורים חסרי ראש שעסוקים כל כך בפרנסה, אתם שנותנים לילדים שלכם כדורים שהכינו אלו שהלכו לאקדמיה כדי ללמוד איך להחזיק אתכם בבית הסוהר עד יומכם האחרון וזו רק אחת מהדרכים שלהם להגיד לכם מה טוב עבורכם, רק אל תקחו להם את הפרנסה, אתם תמותו, תהרגו גם את הילדים שלכם, אבל אל תעזו לשאול את אנשי האקדמיה מי הם?
אתם יודעים מי הדמות מאחורי התואר שמלמד את ילדכם איך נראה בית כלא?
אתם באמת מאמינים שמי שמלמד יודע בהכרח מה הוא מלמד?
שאלתם הכיצד בעיות הקשב מטופלות בכדור כימי?
האם הפרעת קשב אינה סוג של עייפות ?
האם חוסר שקט אינו תוצאה של מציאות בלתי אפשרית.
מה מבקש ילד?
ילד רוצה להיות מרוצה.
האם אתם כהורים מרוצים או עדיין מרצים, האם עדיין אתם כלואים בבית סוהר שהולך איתכם ?
ואתם רוצים לחנך? אתם רוצים ללמד?
אתם רוצים שהילד יקשיב לכם?
אתם שבאים בבוקר לעבודה ולא מאמינים רגע אחד בייעוד שלכם, כי מעולם לא לימדו אתכם מי אתם, אתם ...שפני ניסיון של דור קודם, מתאמנים על ילדכיים עכשיו.
כמה אנשים יושבים בתוכנו ששולחים את הילדים לבית ספר בכעס, באמביוולנטיות, בחוסר אמון.
כמה מכם יודעים , יודעים שמה שקורה בבית הספר הוא לא נכון?
ומה אתם עושים?
מתגלגלים... ככה זה בחיים, כדור שלג, שהיום עושה את דרכו חזרה עלינו,
אתם לא עייפים?
לעשות כל הזמן מה שצריך? במקום מה שנכון.
אתם בסוף תמותו , תאמינו לי...
ומה תהייה תמונת החיים שלכם- אך ... איך הוא דומה לאבא שלו, לאמא שלו...
וזו מחמאה?
אסון...
אני לא רוצה שהילדים שלי ילכו בדרכי, אני רוצה שיחקרו בעצמם את החיים שיביאו שירה חדשה לעולם שיחדשו ...
אני רוצה שיראו לי עוד דרך , כזו שהם עדיין בתמימותם מחזיקים לפניי שהמוסד ייקח מהם את התבונה שיכולה לגאול אותנו מדרך ללא דרך.
כמה הורים יכולים לעמוד מול הראי ולהגיד , כן אני יודע בדיוק מה נכון?
כמה מכם בוגדים בנשים שלכם, משקרים, גונבים, לא יודעים מי אתם בכלל, עושים ילדים כי ככה זה, בונים בתי פאר אך אין לכם זמן וכסף להקשיב לילד שהבאתם לעולם?
כמה מכם מוכנים לדעת מי אתם?
מעטים...
לכן... מי אתם שילדכיים יקשיב לכם?
מי אתם שתגידו לילד שלכם מה נכון?
מי אתם שהפכתם להורים לפניי שגדלתם?
מי אתם בתי הספר והאקדמיה שתמלאו את ראשי בידע?
מי אתם שבידכם הכוח להחליט האם אני מספיק טובה?
מי את תעודת הבגרות שתעידי עליי?
מי אתה התואר שתהפוך אותי לראוי?
מי אתם שאינכם ולכן אתם זקוקים לנו כדי ללמוד ?
כן.... קשה מאוד ללמוד היום, כן עייפות, סבל, כעס, חוסר עניין הם רק חלק משאריות העבר,
אדם צריך לדעת את עצמו- זה הסיכוי היחידי שלו לגעת בחיים בעצמו .
והדרך לשם...
צריך להעיר את עצמנו כל אחד במקומו- חייב להתעורר .
ההתעוררות היא כבר תיקח אותנו לדרך הנכונה.
החיים מעייפים מאוד כשאנחנו הולכים, רצים, מרצים את העולם - ושוכחים את העולם שנקרא אני.
התרומה הגדולה ביותר שכל אחד מאיתנו יכול להעלות זה את עצמו.
כשתדעו את עצמכם - כשתשנו את המציאות שלימדו אתכם ותיצרו מציאות אחת משל עצמכם.
אין היום בתי ספר, אין אקדמיה- זה הכל תאוריות שיוצרות תאוריות.
אין כמעט בני אדם, הבודדים נחשבים למוזרים , שונים, החברה מחזיקה אותם מחוצה לה.
אבל... אנחנו מידי פעם שומעים אותם בהרצאות ואומרים ואווו.....
גם אתם יכולים-
החיים ימשיכו לעייף אתכם, בסוף תמותו עייפים, הילדים שלכם ימותו עייפים,
השאלה האם מטרת החיים היא למות עייף ואולי למות עם בעיית קשב וריכוז אבל שבע עליז ושמח?
יודע את עצמי עד מוות.
רות קדם
