יותר מר"צ
אין חולק כי גוש השמאל הישראלי הוכה קשות בבחירות האחרונות. אין גם חולק על העובדה כי נהירת מצביעי השמאל להצביע עבור ציפורה ל' "להציל" אותנו "מציפורני" גוש הימין היא מהסיבות העיקריות לכך.
טועה מי שמעריך כי המכה הונחתה אך בבחירות אלו. מאז כישלון אוסלו החלו חלקים בציבור להתפקח מאשליית "השלום אינסטנט" כאשר המאורעות עוקבי אוסלו שיכנעו ציבורים הולכים וגדלים כי דרך השמאל הקיצוני הינה שגויה. האינתיפדה השניה יצרה את הרקע לצמיחתה של קדימה אשר בה מאוכזבי השמאל עברו תחילה ל"מרכז", היא קדימה ואילו כשלונות דרך השמאל האחרונים דהיינו, גרוש גוש קטיף, הקמת חמאסטן, ריקוט דרום הארץ ומלחמת עזה הראשונה בעיקבותיו, העבירו מסה נוספת מהשמאל והמרכז לימין האידאולוגי המתון כמו גם הקיצוני.
מעבר לסיבות לתופעה, הרי יותר מכל, עצם שקיעת כוחה האלקטורלי של מר"צ לכיוון אחוז החסימה המינימלי, היא המטרידה ביותר. מרץ ניתפסת ואף כך הינה, כמפלגה אידאולוגית, לעומתית, אפילו מעט ריאקציונרית אך יותר מכל מהווה כלשון מאזנים לגוש הימין. מר"צ, יותר ממפלגת העבודה, היא משקולת הנגד האידאולוגית המביאה לאיזונים הכרחיים בחיינו הפוליטים. באם לא היתה קיימת מר"צ הרי היה צורך להמציאה, כה נחוצה היא בנופינו הפוליטים, הן כדוגמה לחיוב והן לשלילה. ובכן, באם כך, מדוע התגמדה מפלגה זו לממדים כל כך ליליפוטים? האם עלינו להאשים את גוש הימין בכך או שמא והסיבה טמונה במר"צ עצמה?
ראשית לנתונים. גוש השמאל היהודי בישראל מונה כ- 20% מכלל תושבי ישראל (משאל מסוף 2008 , הובא על ידי דרוקר מערוץ 10 - ינו' 2009). גם תוצאות הבחירות מאששות נתון זה. גוש השמאל זכה ב- 25 מנדטים שהם כ- 22% מכלל ציבור הבוחרים (מרצ-3 , עבודה- 13 ,שליש בוחרי שמאל מקדימה- 9 ; להוציא בוחרי ימין ומרכז בה). נתון זה תואם בקירוב את נתוני הסקר.
נוח מאד להאשים את עקמימות הריצפה עקב מופע ריקודים גרוע, אך הבה ניבחן את הרקדן עצמו. דומה כי חברי מר"צ טומנים ראשיהם בחול ומסרבים להכיר בנפלאות המציאות. הדברים אינם נאמרים מתוך תחושת פטרונות או שמחה לאיד אלא מדאגה לנידבך חשוב בקיום הדמוקרטיה הישראלית ההולך ומתמסמס לנגד עינינו בלא שתקום חלופה נאותה.
צוקי העיתים הוכיחו כי דרכה המדינית של מר"צ הינה שגויה. מאז ימי שיא פריחתה, בעצם ימי אוסלו העליזים, בהם מנתה מר"צ 12 מנדטים בעודה נישאת על גלי התיקוה השוטפים חלקים מהציבור להתנעת תהליך שלום, התדרדרה המפלגה לאיטה אך באורח עיקבי מבחירות לבחירות עד לנתון העכשווי של 3 מנדטים. יש להעיר כי גם חלקו של ציבור זה אפשר ונגוע באיפיוני הצבעה שלילית דהיינו, יותר נגד בנימין נתניהו מאשר בעד אידאולוגית מר"צ במתכונתה הנוכחית.
הסיבות להתדרדרות העיקבית הינן כה ברורות עד כי יתמה הקורא הכיצד קיימים חברים במפלגה זו הסומים למובן מאליו. כשלון כלל תהליך אוסלו, כמו גם כישלון שיחות השלום בשנים שלאחר אוסלו. האינתיפדה השניה וסיבותיה המפוקפקות מהצד הפלסתיני ואלפי "קורבנות השלום" שנפלו בצידנו ואף בצד הפלסתיני עקב כך. גרוש גוש קטיף וצפון השומרון וכשלונו הכאוטי עבורנו עם עלית החמאס. וכמובן, מלחמת "עופרת יצוקה" הנחוצה מעין כמוה אך כזו אשר ניכפתה עלינו בעליל בעקבות הגרוש. כבר אלברט איינשטיין בהתיחסו לאותם המתעלמים מעובדות הטופחות על פניהם היה בוטה ונחרץ. שם התואר בו השתמש חריף ומעליב...את חברי מר"צ לא את הציבור בישראל.
שגיאתה של מר"צ ברורה כיום לרבים מאזרחי ישראל, אם במודע ואם בתחושה. מר"צ נקטה בקו אנטי ישראלי ופרו-פלסתיני בצורה בוטה ונחרצת. בכך שאיבדה מר"צ את תחושת האיזון בגישתה לסיכסוך, בה במדה איבדה היא את ציבור בוחריה אשר סרבו, בניגוד לה, להתעלם מהמציאות סביבם וראו בה מתווך שאינו הוגן וחסר מוסר ובדין, ההפך מאשר ביקשה המפלגה להציג עצמה.
אין פסול בתחושת דחקו ולחצו של היריב / האויב, להבין מניעיו, לחוש אמפטיה ואף סימפטיה לגביו במדה כמובן וישנה הצדקה לכך. אך מכאן ועד קבלת כל טיעוני היריב תוך פסילת כל נימוקינו שכנגד, הדרך ארוכה. אין המדובר אך בגישת "עניי עירך קודמים", המדובר בגישה האנושית, גישת הצדק האבסולוטי, הגורסת כי האמת אינה שוכנת כולה בצד הפלסתיני כפי שאינה שוכנת כולה בצידינו, המדובר הוא בהגינות ואיזון לשמו ומר"צ כשלה בכך באופן אומלל.
כפי שהסרט "ואלס עם בשיר" הינו סוכרית רעל העטופה בנייר צלופן שחור / מוזהב ומרשרש. כך גם מפלגת מר"ץ במתכונתה היום. למרות אנשים איכותיים וערכיים הנימצאים בה, הרי במרכזה מצויים עדיין "המחריבים והמהרסים מבית", אלו המנתקים ארועים גיאו-פוליטים ואזוריים מהקשרם (אם ביודעין או עקב אווילות משרישה) ומציגים ישראל כ"שטן הקטן" ללא כל נקיפת מצפון, בעוד אנשי האיכות האנושית האמיתית בה משמשים את אותם דו-פרצופיים, כמאגר ציני של "אידיוטים שימושיים".
גם המסרים שהופצו לציבור כי דרכו של השמאל לפתרון של שלום ברורה וסלולה בעוד לימין כלל אין כלל דרך, הינה כולה אחיזת עינים אם במודע ואם מאווילות שורשית.
פיתרונה של מר"צ לבעיה הוא פשוט להפליא, ממש גאוני. נפנה שטחים, נימסור ללא תמורה וללא ביטחונות אמת את כלל השטחים עד הקו הירוק ובא לציון שלום. העובדות הסובבות אותנו אשר נוסו כבר והמוכיחות כי זהו הפיתרון לחורבנה של ישראל אינו מענינם. יש להחזיר שטחים, נקודה. העובדה כי הפיתרון המוצע על ידם אפשר וימצא מזור לשלשה מליוני פליטים פלסתינים אך יצור יגון צער ושכול לששה מליון פליטים יהודים חדשים (כלאמר לאלו שישרדו), משול ככליפת השום בעינהם. הללו כה מאוהבים במשנתם עד כי יעמלו קשות להפיצה על מנת להוכיח צדקתם, גם במחיר קיום העם.
למה הדבר דומה, לביקורנו ליד כלוב האריות בגן החיות. כל זמן שהאריות בכלובם ואנו בחוץ הרי שרווח לנו. גם המצב ההפוך בו אנו נימצא בכלוב והאריות יטיילו סביבו חופשים עדיין מבטיח ביטחוננו. אך באם נשחרר האריות החוצה בעודנו בחוץ, ניטרף. מר"צ מציעה לנו לשחרר האריות בקהלנו ולהיטרף, חד וחלק. בכך שמר"צ מציעה לסיים את "הכיבוש" בלא להביא חלופות ובטוחות לנו כולנו הריהי טועה ומטעה בפירוש ובריש גלי את הציבור בישראל. אין תמא איפה כי הציבור גומל לה כגמולה.
ומכאן היכן היא האמת? האמת נעוצה בעובדות הגיאו-פוליטיות הסובבות אותנו. לא ישראל אשמה במלחמת התרבויות הניטשת בין האיסלם המיליטנטי למערב. מאידך, לא יהיה שלום באזורינו עד שסיכסוך גלובלי זה לא ייושב. גם אם נחזיר את כל שיטחי איו"ש, גם אם נחזיר את כל שפלת החוף, נחתום על קלסרי ניירות עבי כרס של חוזי שלום, לא יהיה כאן שלום, לא בימינו. מסקנה זו הינה מדכאת, המחשבה כי יחלפו עוד עשרות בשנים עד שנשיג שלום אמת באזורנו אינה מלבבת אך זו המציאות ואין בילתה.
עד אז, עלינו להחזיק מעמד, לבצר את רווחתנו מבפנים, להיות מלוכדים, להיות נחושים, לעמוד על זכויותינו הלאומיות, לשמור על נכסינו האסטרטגים ולא להסגירם תמורת נזיד הבטחות פורחות באויר, הן מצד אויבים, הן מצד ידידים והן מצד ידידים לכאורה. עד אז עלינו לנסות ולהדבר עם אויבינו אך מעמדת הכרתנו בזכויותינו הלאומיים, הביטחוניים, החברתיים והכלכליים.
חזרה למר"צ. מפלגה זו ניסתה לשחק במגרש שאינו שלה. עניני מדיניות היפים למפלגות אחרות אינם נאותים למפלגה פוסט-ערכית ופוסט-אידאולוגית כמר"צ. זו התעלמה מבסיסה האידאולוגי השורשי בו הינה במיטבה ופרשה לה לרעות בשדות זרים. מר"צ, כענין של אסטרטגיה מפלגתית כוללת, נטשה, הלכה ולמעשה, את הנושא הסוציאליסטי ועסקה למצער ובלבדית בנושא המדיני וגם זאת תוך הטייה מרעימה וחד צדדית לכיוון הפלסתיני. זו טעות שאפשר ותעלה לה בקיומה הפוליטי. צעירי מר"צ טועים כאשר אומרים כי הציבור הוציא למר"צ כרטיס אדום" הציבור, נקעה נפשו מדרכה של מר"צ, אך מאידך, קיימת הערכה רבה למפלגה אידאולוגית זו ובאם אך תיתקון דרכיה תחזור להיות רלוונטית.
ניצן הורוביץ, הרכש העיתונאי החדש של מר"צ צדק בחלקו, אם גם טעה בכיוון העקרוני. ניצן הימליץ למפלגה, כמסקנה המתבקשת בעיקבות התבוסה בקלפי, לערוך סיבוב פרסה ולהתמקד בעניני הסביבה הירוקה. ניצן צודק בצורך לשינוי כיוון אך לא במיקוד הנושא. מר"צ חייבת להתמרכז בנושא החברתי-סוציאליסטי על כלל השלכותיו למדינה ולציבורה, אשר יכלול בין השאר גם את נושאי הסביבה. בכך תראה המפלגה לציבור את פניה האמיתיות, היפות, הנאורות בלא שתיצור אנטגוניזם ציבורי עקב הטיתה המדינית-פוליטית השגויה בעליל.
המפלגה חייבת לחרוט על דיגלה שוב את הדאגה לחלש, לעני, לקשיש, לגר וליתום. עליה לדרוש ולקיים נאות. עליה לחדול מלדוש בלבדית בעניני מדיניות והסיכסוך האזורי, היא כושלת בכך שוב ושוב. עליה להוכיח לעם בישראל כי למרות שמאליותה ואולי אף בזכות שמאלניותה, הינה מפלגה ציונית אוטנטית כי הינה תומכת בקיום ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית השמה דגשים מיוחדים על הנושא הסוציאליסטי.
עליה להבהיר כי היותנו דמוקרטים אינו סותר את חובתנו להגן על אזרחינו אפילו ועקרונות "הדמוקרטיה האוטופית" חייבים להתכופף מעט ובאורח מאוזן, עד יעבור זעם, בהתאם לעקרונות "הדמוקרטיה המתגוננת".
צודק חיים אורון (ג'ומס) השם דגשים על נסיונות התקרבות מחודשים לישראליות השורשית הציונית, דומה והוא חש את שנידרש לעשותו אך לא היה הסיפק בידו להעצים את הדגשים הסוציאליסטים מבעוד בחירות. ואכן עליו לעמול בכך כל השנה ולא אך לקראת בחירות. מאידך, טעה חיים אורון בהנחה כי קיבוצם של "מי שהיו", אלו המהווים דגל אדום / שחור בעבור מרבית הציבור בישראל, יהווה תחליף מתאים להזרמת דם חדש, צעיר ורענן למפלגה, כמו גם ריענון דרכה אידאולוגי.
על מר"צ להשאיר נושאי מדיניות מרכזים לאחותה הבחירה, מפלגת העבודה, אשר גם היא חייבת בשידוד מערכות מדיני וערכי כולל ולא תיגווע לאיטה גם כן. על מר"צ להתרכז בלחצם, דחקם ועוניים של רבים מהציבור הישראלי אשר כשליש ממנו סובל מאי צדק סוציאלי הזועק לשמים. על המפלגה להתרכז בקידום צדק משפטי ושילטוני לאזרח, נושא המוזנח קשות בהוויה הישראלית מזה שנים עקב תופעת התקינות הפוליטית.
על המפלגה למצוא את המכנה המשותף בינה לבין הציבור הדתי ולפתוח בדיאלוג אמת אשר יכבד את שני הצדדים. מלחמתה של המפלגה בציבור הדתי הינה מלחמה אבודה. בתוך מספר עשרות בשנים זעום, עקב ילודה מוגברת בקרב הדתיים, כבר לא ישנה מה תעשה המפלגה, היא תיכשל ומוטב לה לכן לנקוט חוכמה, היום.
על המפלגה לקרוא לסדר את ח"כ לשעבר זהבה גלאון אשר בבירור סיבכה אותה עם בוחריה האפשריים והירחיקתם עקב התנהלותה הקיצונית. גלאון היקצינה שמאלה את כיוון כלל המפלגה באופן מיליטנטי ומוחצן, ובכך גררה את כלל המפלגה אחריה לתהומות החידלון. היא זו שגם האכילה המפלגה מרורים וגם גורשה מהעיר. על המפלגה להחליט באם ברצונה להיות סניף נירצע של אירגוני הנשים המיליטנטים, אלו אשר לגישתם טובת ישראל תופסת ספסלים אחוריים לעומת מילוי מאוויהם האנוכיים-מגדריים. המפלגה אינה מפלגת מיגזר או מגדר, היא מפלגתו של כלל עם ישראל. גלאון היא המחסום לכך.
אין תפארתה של מר"צ על אותם עבשים, "אנשי הרוח" אשר זה לא מכבר צורפו "למפלגה החדשה" והמהווים, ללא כל ספק, נטל איכותי ואלקטורלי על כתפי המפלגה. העובדה כי אנשים כאברהם בורג, אשר גישתו האידאולוגית מחרישה כל אזני שומעיה, הנימצאים במקום טוב באמצע שם, מרחיקה ממנה בוחרים ותומכים מן השורה כמו מאש. גם שאר המצטרפים החדשים "הנאורים" ניתפסים בציבור כהזוהים חסרי קשר למציאות הממלמלים דרכם לכיתביהם, בהם הינם מצטינים, אך רחוקים ת"ק פרסה מהוויות העולם ובכך אינם בעלי יכולת להרים משאה של מפלגה ציונית לאשורה.
אהרון רול
amroll@rogers.com
www.aaronroll.com
http://www.global-report.net/aroll/
