מעטפת מחברת מבוך הסתירות 

כנראה אנו מצויים במקום שהמציאות מורכבת מעבר לחוקים שמעבר לים הלכך ולפיכך ההצעה המסכמת קובעת דרך ארוכה שהיא קצרה בנוסף להבהרה דנן דעסקינן בבית מחוקקים נוסף על הכנסת בית עליון ובו יכונו אלו השיטות המוצעות בית זה יעסוק בחוקה הנימוסית ואו ההסכמית נוסיף עוד מערכת משפט בפורמציה שונה אשר תתאים לחוקה השניה,ואף אם ענין זה יקח זמן רב מ'מ ראוי להקדיש לו פרק יסודי ואוסיף בכאן שוב את הסיכום[אפילו מבחינת נושא לדיון תדרש איפוא חלופה עד שיוסכם על משהוא לכך דרושה תחילה איבחון הבעיה כלומר בעיית אי ההסכמה מנושאי החקיקה ותולדותיה המשטר המוחלש,אינו נובע ביסודו משיטה דמוקרטית זו או אחרת ,הנושא עמוק יותר ,מקורו בחוסר הקדמות מושכלים אשר הם עצמם אינם חוקים אלא כיסודות חשיבה מוסכמים כלי העזר למחוקק כללים אלו לא יוכלו להתקבל כמוסכמות ע'י דיונים רגילים אלא ע'י גוף אשר רוב עסקו יהיה בשטח הפילוסופיה החוקתית והרני מסתיג בשלב זה מהגדרתו כבית משפט לחוקה אמנם בית משפט לחוקה במובן הנ'ל יוכל להיות מעין גוף שופט פסיקתי ,בסגנון מבנה מערכת המשפט האמריקנית וכפי שהוצע ע'י הנשיא לשעבר אהרן ברק,אמנם חבר המושבעים יצתרכו להיות אנשים בעלי שיעור קומה מתאים,ונחזור לענין הנה, לגבי חלות הכללים הנזכרים ''כמו כן כללים אלו יהוו ביטוי לבעית זהותה היהודית של המדינה '' עניין שיכול לפטור הרבה מן הבעיות המצוית כיום ונכנה אותם בפרט ''כללי החותם'' והם ל'ב הגוף אמנם ידוע כי הם כמה מיני חותם וזה החותם הוא החיצוני מכולם אמנם ישנם עוד חותמות,ולא נבאר כאן אלא הפנימי מכולמ והוא חותם הצלם,ואף על פי שאין מקומו בכאן שהרי שייך הוא למערכת כוללת משלימה ונוספת כפי שביארנו בענין הזהות המשתקפת בתוך ''חותם הל''ב''ומתוכו ואמנם ישנו חותם החיצון כידוע למבין ומה עניינו והבן היטב[ לעשרים ואחד חלקים6 ואלו הן: תוספתא וברייתא, פירוש, שאלה ותשובה, וקושיא ופירוק, ותיובתא, וסיוע, ורמיה והתקפתא והצרכה ומעשה ושמעתא וסוגיא והלכה ותיקו והגדה והוראה ושיטה ושנוי".]והנה החותם עניינו בהקשר הדמוגרפי והבן היטב. ,מכל מקום עזר גדול הוא בהבנת התמונה הכללית הסופית הנרצית,אוצר עדן גנוז .עמוד 181 ובו נבאר ענין הנוגע לפתרון הסוגיה שהוצע .בשילוב השיטה הבלגית וכו' ויתחייב משינוי החוקים החדשים עניין נוסף מעבר להחיאת השפה העברית .חידוש הלשון מצד מהותו, עם היותה נמשכת אחר הקודמת מצד צירוף האותיות המוטבעות במבטא.והוא בחיבור אותיות חדשות שלא חברם הראשון והמשל בזה "שהאחד לקח שלש אותיות והם אל'ף דל'ת מ'ם ,וקרא שם זה האיש המחובר מאלה האיברים הרבים עם כל כחותיהם החיצונות והפנימיות בשם שיורו על זה האיש,והנה הוא שם אד'ם והנעלם מן אל'ף דל'ת מ'ם אצלנו סודו מתפל'ל ,פנים ואחור,מפני שהוא מד'ם ממלל אל'ף דל'ת מ'ם פנים ואחור,ונמצא אדם מתמלל. וקם השני ולקח טבע האותיות וחדש שם לזה האיש הנמצא בעצמו,וקראו את'ר פו'ש והוא בלשון יון,ור'ל אדם,ובא אחר וכו' וכן במספר וכו' ודע שכל הלשונות באמת הנדברות על דרך חיבורי האותיות מוסכמים כאלה הנזכרים,הן הסכמיות.אבל כמו שמציאותם במבטא הוא שוה לכל שהם בדיבור מוטבעות,כן צירוף האותיות,ר'ל בזה המקום צירוף הענינים הנמצאים הטבעיים הוא נכון,מוטבע לא מוסכם.ועל כן לא ישתנו העניינים בשינוי שמות נמשכים כי הם שמות רבים לנמצא אחד בין יהיה בלשון אחד בין בלשונות רבים.ומזה הצד נאמר אנחנו וכל הנמשכים אחר קבלתינו המושכלת בנבואה שצירוף האותיות יורנו אמיתת המציאות כמו שהיא,יותר בקלות משום דרך בעולם.עם היות ידיעת אמתת המציאות ניכרת ברוב מחשבה,אבל המביא אליה הוא הצירוף,והצירוף קרוב להשגה בכח קרוב בקירוב הנער הלומד המקרא להיכנס במשנה ובגמרא שיגיע אל זה מהרה בלא ספק עם ההשתדלות הטוב מכל מחשבהויתחיב מחכמת ההנהגה שיורה מה שיורהו במכתב כמו שהורהו במבטא.וישתנה הכתב כמו שינוי הלשון וכו' יעוי'ש באורך.והנה כל זה הוא לחזוק ההנהגה הרצויה לתכלית המכוונת .עם הכוונה להשאירה תמיד.כדי שישאירום וינחילום לבאים אחריהם בהנהגה עד שישלם תכלית הענין המכוון מתחילת ראשית המחשבה וכו, ויש להבין בדברים המצורפים יהיו מה שיהיו ובאיזה לשון שיהיו כי כל הלשונות יש להשיבם אל חמרם הראשון וכו'ובגלגל האותיות מפה ומפה יגיע בהם עד הכוונה אחת ראשונה וכו' יעוי'ש והוא ענין השער הנז' וכו'[ ומכאן הוא ענין צלמי המוחין] ותכיר הפעל האמיתי ותבין ממנו מ'י א' ט"ם דמ"ו של אד"ם עד שישב ט"מא' על פי מד"ה אח"ת ראשונה שהיא אחרונה כסוד או'ר יה'י ,אחרו"ן והו'א ראשו"ן ,ויה"י אחרו"ן,והוא ראשון וכו' יעויש באורך הענין .ויעוין בספר יצירה פירוש הרס"ג .פרק ראשון משנה א' עמוד מ'ח ואמרו "ברא עולמו בשלושה ספרים וגו' -רצה בזה שכל הדברים יש להם שלשה ספרים(חיבורים) ומצאנו שהחכמים רכזום בארבעה,באמרם כי הדברים נמצאים בארבעה ענינים.בעצמותם כמו שאנו רואים אדם,ובדיבור כמו שאנו אומרים אדם ובמכתב כמו שאנו כותבים אל'ף דל"ת מ"ם ובמחשבה כפי שאנו מציירים בליבנו עניין אדם וכו' ועל ארבעה אלה רומז הכתוב "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" איוב כ'ח -כ"ז כוונתו באמרו ראה,העצמות הנראית.ובאמרו ויספרה המילים שמדברים בהם .ובאמרו הכינה הכתב הנקבע .ובאמרו חקרה התבונה המבחנת החוקרת וכו יעו'ש באורך,ולא חדלו חכמים מלעשות כן (להשוות במהות ובביטוי ובהגיה) וכו' יעוי'ש הענין .נמצא שביאר כלל הענין בג' חלוקות כוללותואלו החלוקות הג' הנוספות הכוללות הם אשר הערנו עליהם מספר אוצר עדן הגנוז והבן היטב.והנה יש למתבונן להבין בזאת כי מ'ש המורה נבוכים ב' פירושים בענין צלם בפ'א -ח'א הנה ענין פירוש הראשון הוא כפי מה שנתבאר בענין "שצריך שישיב הלשונות אל חמרם הראשון" אמנם לפי הפירוש השני הנה הוא צירוף הלשונות אמנם בלא ההגעה אל התכלית המכוון והוא "הכרת הפעל האמיתי ,ואפשר שלפי זה יתבאר מדוע עסק בפרק הנז' בשני ענינים צלם ודמות שהיה לו לפי הענין שהתבאר כי ענינים אלו יש להם קשר בענין ובבנין כפי מה שנרמז בפסוק ואין להקשות מענין הצורך להורות שאין ענין צלם ודמות נופל על שם תמונת הדבר ותוארו להורות על שלילת התוארים שזה נתבאר כבר בענין סיבת הסתירות בסיבה החמישית אשר חוברה לה כאן גם השביעיתותדע.שכן פירש'י פרשת תולדות וז'ל מה עשה הקב'ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם וכו' שם כ'ה-י'ט ולא זו אף זו שכן הביא לשון זו האבן עזרא ואין לומר שנעלם מרבינו דברי המדרש .וכן ביאר האבן עזרא בפשטות בפסוק בבראשית ."וחלילה וחלילה להיות דמות לשם,והבן היטב שהנה שם נרמז ענין שלישי בכוונת המורה נבוכים ,ורמזו בלשון מחוכמת במ'ש בפ'א וז'ל "והיה מה שהוא, והוא אמתתו,ופירש האברבנל -ועכ'ז לא נקרא צלמו אמתתו לפי שהצורה הטבעית העצמית היא מהות הדבר ועצמותו כבר תהיה כוללת בצורה הצומחת או החיונית באדם וכו' הנה להבדילה מזאת הצורה הטבעית העצמית הכוללת אמר הרב עוד" והיא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא"ר'ל שהיא הצורה האחרונה מחדשת המין.וזאת הצורה המיוחדת לבדה נקראת צלם וכו' וזכר הרב העניןוזכר הרב הענין הזה בפרט באדם,וזהו אמרו "מאשר הוא הנמצא ההוא" ולפי שכל זה דבר הרב על דרך כלל בכל צורות הדברים מיחדות המינים זכר הענין הזה בפרט באדם.וזהו אמרו"אשר הענין ההוא באדם הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית" והבן עניינים אלו היטב שהנה הענין שביארנו בתחילה בכוונת הרב עולה עם מאמרנו מספר אוצר עדן הגנוז ופירושו שאח'כ עם מאמר הרס'ג בכללות וענין זה השלישי כדברי האבן עזרא הוא כפי הסתירה החמישית לשיטת האברבנל בפירוש הסתירות.ולכך לא יקשה לנו מדוע נקט לשון "דומה" בפירוש פסוק צלם ודמות "שהכוונה בהם הסתרת זה הענין ,והבן.ע'כ ונחזור לעניין שאנו בו ונאמר כאמור גוף זה או ב גופים הללו יוכלו להגדיר תהליכי התהוותם בפועל של החוקים וכן את דרכי הטויית המשא ומתן החוקי בכללים ברורים כמובן שפסיקת החוק תיעשה ע'י המחוקקים עצמם נמצא כי המטרה עצמה היא הסדרת הליכי החקיקה מערכת כזאת תמעיט את הדיונים שאינם לגופו של חוק ויתן כלים ברורים למחוקק דבר שלכשעצמו יביא ליציבות שילטונית לאמור מה שרצינו שיתקבל בדעת הקהל יתקבל לא רק בדעת אלא במציאות כמו כן אפשר במקביל לכונן כמה שיטות מעין בניני אב המגדירות סדרי חקיקה ותהא אפשרות לכל סיעה לבחור שיטה מחייבת דבר שעשוי ליתן מרווח למחוקק ופריון חוקתי כמו כן על גוף זה להיות גוף בפני עצמו מכוח עיקרון הפרדת הרשויות ,נושא אשר הפופוליזם התקשורתי כמעט מחה מעל פני האדמה, בנוסף ליתרונות דלעיל אפשר שיחסך מאיתנו ענין המחלוקת בנושא החוקה עד לזמנים יותר נעימים ] וראיתי להרחיב מעט בתכלית העניין המכוון לטווח הרחוק בדרך אפשרות ואפשר להחליף העניינים שאינם אלא על דרך המוסכמות ,כפי הסכמת הלשונות השונים אולם ימצא פעם זה ראוי מזה ופעם זה מזה 4]ההקדמה הרביעית התחלת החוקה הנימוסית ושרשיה הן,הבחירה והתכלית וזה גלוי ומבואר ,כי המניח נימוס למה יניח העונשים לעוברי על דבר הנימוס אם אין העובר ברשות עצמו לעשות מה שירצה ,וכן המושל או השופט את המדינה היאך היו יכולים להכריח האנשים על עשיית הפעולות הטובות אם אין האנשים ברשות עצמם להרע או להיטיב ואף המכחישים השכר והעונש הנפשי יודו על היות הבחירה מוחלטת ביד האדם ושאין לו מעיק עליה ,ובה יוכל לבחור מה שירצה ולכווין פעולותיו אל תכלית מה,ולזה יאמרו שהוא מן ההכרח שיסודר חוקה נימוסית מחכם או חכמים,להגביל הנאה והמגונה והעוול והיושר בין אנשי המדינה ,וישים עליהם קצין שוטר ומושל להכריח העם על התמדת הישוב בין האנשים ואמרנו הבחירה הוא כי כמו שכל פועל איזה דבר מדעתו ומרצונו אמנם יפעל זה מצד שהוא מכוון אל תכלית מה ,הן שיהיה התכלית ההוא טוב בעצמו או דבר שידומה אליו שהוא טוב כן מניח הנימוס יכווין במה שהוא מניח מן הציווים והאזהרות אל שישיגו האנשים בפעולותיהם תכלית מה ,הוא הישרת האנשים וטוב היותם במה שיושלם בו הקיבוץ המדיני ולזה מבואר הוא ג''כ שהתכלית חלק מחלקי החוקה הנימוסית והוצרכנו לומר דברים אלו לבטל דברי האומרים כי אין הבחירה נמצאת ביד האדם[מטעמים רבים ושונים לא נזכרם כאן]וכן דברי האומרים לבטל עניין התכלית לפי שהן מבטלות כל פעולה אנושית הנה החוקה הנימוסית תחלק לששה עיקרים יסודיים ואף אם ימצאו עוד כמה לא נחוש להם בכאן שאין דעתינו אלא לבאר הכלל העיקרי והאחד,,הוא מה שאמרנו כי הנימוסית תתקן פעולות האנשים באופן שיתוקן הקיבוץ המדיני ותקיף בנאה ובמגונה שהם המידות ותבחין בין האמת והשקר שהן הדעות ונביא בכאן הצעת העניין הכללי כפי הראוי בדרכי הכללים המוצעים לעיל רב התאורטיקנים הסכימו עם התפיסה, שהבנת המטאפורות והצורות הדומות להן היא תנאי להבנת הטקסט, ובמיוחד להבנת הטכסט של דברי שירה. חידתן וסודן של פיגורות הלשון כגון המטאפורה, המטונימיה, הסינקדוכה והאלגוריה, הם גם חידתה וסודה של היצירה, ובעקיפין הם גם חידתם וסודם של העולם סביבינו, ולכן הם משמשות אותנו כלי לפרשנות. מבחינת הרכבן ומהותן הן מחזירות אותנו שיבה ברורה אל התפיסה של ארנסט קסירר ועל תפיסת התרבות שלו בספרו "מסה על האדם" ובספריו על "הפילוסופיה של הצורות הסימבוליות", שהסבירו את התרבות באמצעות הראיה הסימבולית המייחדת את היצירה האנושית. פיתוח הרעיונות של קסירר בתפיסתו הבסיסית של ריצ'רדס, על האנליזה המהותית של המטאפורה ושל הסמל פתחה דרך לשימוש מעשי לניתוח הלשון ולפרוש העולם התרבותי של האדם. סוף סוף ריצרדס הוא שכתב את הספר הקטן אך המעמיק על הלשון הפיגורטיבית, בשם The Philosophy of Rhetoric, שבו התווה את הדרך לכל ניתוח פיגורטיבי בעתיד. דרך זו כוללת עולם ומלואו הודות לגיוון הרב של פיגורות הלשון, והודות למשמעויות המגוונות המופקות מהן. בד בבד עם הופעת ספרו של ריצ'רדס פותחו ופורטו רעיונות קרובים על ידי אמפסון, ולאחר מכן על-ידי ברוק-רוז, שטייגר, ווילוורייט, ס. ד. לואיס, לוי-שטראוס, ברט, טודורוב, פול ריקיר, עד שאומברטו אקו הודה, שכל התיאוריות המגוונות לא התרחקו בהרבה מתפיסות היסוד של אריסטו. בגלל רבוי הדברים שנאמרו על הנושא, לא נוכל לתת כאן אפילו את מקצת תאורן של השיטות השונות, ונסתפק בדיון מכליל במטאפורה ובסוגים הקרובים אליה שנזכרו לעיל, בתוספת מספר קביעות עקרוניות ביחס אליהן. ועם זה ברור, שהשיטות השונות נתנו לנו אפשרויות רבות להבין את מנגנון החשיבה הסימבולית, ולהשתמש בו כדי לפרש את הטקסט האמנותי הסימבולי, ובאמצעותו את תרבות הסמלים של האדם ועולמו.ע'כ הענין אמנם אלו הששה עיקרים הם מה שצריך שישמר מהם מאחר ומסדרה האנושי מוגבל לכך יועתקו אליה גבוליו ועם כל זאת תצתרך אל הבירור והליבון המתמיד מצד ששת היסודות 1]הראשון,שהיא לא תוכל להפריד הנאה מן המגונה בכל הדברים כי כמו שאי אפשר שיולד בתחילת עניינו שלם בכל המלאכות המעשיות אף אם יהיה מוכן בטבע אל קצתם כן אי אפשר שיולד האדם שלם בכל המעלות והשלמויות אבל כבר יהיה מוכן אל מעלת מה או שלימות מה יותר מזולתו,ויתבאר מזה שאי אפשר לשום מסדר אנושי שלא יטה בטבעו לצד איזה פחיתות וישפוט על הנאה שהוא מגונה ועל המגונה שהוא נאה וכבר גנה אריסטו דעת אפלטון בזה ולזה לא תהיה עדותו על הנאה והמגונה נאמנה בכל הדברים והנה אפשר שמבנה הדיון הלשוני בעניינים הנכללים תחת זה העניין יעשו במטאפורה המטאפורה (והצורות הדומות לה) מתגלות לנו על-ידי כך שמובנם הפשוט אינו הולם את הקונטכסט, אינו משתלב בו, והוא אפילו יוצר עמו התנגשות פרדוכסלית. האומר "אשתו זו ביתו" השמיע פרדוכס כי בית לעולם איננו אישה ורק הסבר מיוחד של הביטוי המיטונימי יכל להצדיק את השימוש בניב זה. מכאן עולה, כי בקונטכסטים שונים יכולה המטאפורה לספוג משמעויות שונות כגון המיטאפורה "אור" בשירת ביאליק, שלפעמים היא מיצגת השכלה, כמו בפסוק "וכשכלה לבבי לחלון לאור" בשיר "לבדי", ופעמים אחרות היא מיצגת את עולם הרוח, כגון הביטוי "מגופו של עולם אל אורו ארגתי" בשיר "זהר", ולפעמים את כוח היוצר של האמן כגון בשיר "לא זכיתו באור מן ההפקר". משמעות הדברים היא גם שבלי העימות עם הקונטכסט אין מטאפורה, ומלה בלי קונטקסט משמשת כמו במילון במשמעה הפשוט הדינוטטיבי בלבד. בפרשנות אנו יוצאים מן הדבר [נניח "אילה"], שהוא המשמע הדנוטטיבי הראשוני של המטאפורה [ה - vehicle ], בודקים את התכונות של אותו דבר [אילה, שהיא עדינה יפה, חיננית ונשית] ומגיעים למסקנה, שבאמת מדובר כאן בנערה [טנור] ולא באילה. מכאן אנו מגיעים תוך התחשבות באסוציאציות של התרבות, במטען הרגשי, בקונוטציות ובקונטכסט, למשמעותה המלאה של המטאפורה. הואיל והמטפורה ודומיה בנויות על מילה בעלת רגשות ובעלת חוייות סוביקטיביים העוברות יחד עם משמע המילה, ועם האסוציאציות שלה, וכן עם מטענה הרגשי ועם הקונוטציות שלה, מן התמונה הראשונית (הוהיקל-למשל "נחל") אל המרכיב המושווה (הטנור, וב0משל שלנו הזמן הזורם), והואיל ובמטאפורה ובדומיו נעה המשמעות ממקומה, והופכת למשמעות אחרת (הנחל הופך לזמן) אנו קוראים לצורות אלו מעתקים. לפי זה אחת התכונות הדומיננטיות במטאפורה ודומיה היא הדינמיות. סך המובנים הנוצר מהעברת התכונות מן הוהיקל אל הטנור ומן הטנור אל הוהיקל נקרא בשם "משמעות". משמעות זו של הפיגורה הבודדת מרמזת לרוב למשמעותה הכוללת של היצירה. למשל בשיר "אילה אשלך אותך" רומזות תכונותיה של המטפורה "אילה" לכך שמדובר בנערה תמימה הנכנעת לפיתויים, ונאלצת לאחר מכן לשאת בתוצאות. יתכן גם שהמשמעות רחבה יותר, ומכוונת לעולם הנשים בכלל, או לעולם של רגשות או לרעיונות של העדינות, היופי החן הנשיות ודומיהם. ההבחנה המדויקת בין גווני הטקסט השונים, ובין המהויות הפנימיות הרוחניות של המטאפורה, וכן בין מרכיביה הרבים משפיעה ביותר על כל פרשנות, וגורמת לה לתת לנו תמונה עשירה והבנה מעמיקה ביותר. כאשר דוד המלך שר לה' על הצלתו ואומר "סלעי ומצדתי ומפלטי לי (שמ"ב כ"ב, ב, וכן בתהילים י"ח, ג) הביטוי "סלע" בא לומר שה' הנו כח חזק מאד שבכוחו להציל את האדם באמצעות הטבע. הסלע בפסוק זה שוב אינו סלע פשוט, אלא עצם פיזי טבעי בעל עצמה אדירה שבא לידי התמזגות עם הכוח האלוקי המוחלט. מלבד ערוב המשמעויות יש כאן כמובן גם שינוי במשמעות (הסלע הופך כוח מגן), אך יש כאן גם העברה. מצד אחד, כוח פיזי אדיר מועבר כאן כביכול מעולם החומר לעולם הרוח , ומצד אחר כוח עצום מועבר מעולם הרוחני אל העולם החומרי. הסלע באופן זה שוב אינו אותו הסלע שאנו מוצאים במילון תחת האות סמ"ך, ואשר משמעותו הראשונית הדינוטטיבית היא אבן גדולה וחזקה מאוד, אלא הוא מייצג כח אדיר הנותן לאדם את בטחונו ואת שלוותו בעולם מלא פגעים. שם העצם הסטטי "סלע", זכה לפתע בדינמיות, ומשמעותה של המילה זזה ממקומה והתרחקה מן המשמע הדנוטטיבי של אבן גדולה. היינו סבורים שאנו מבינים בדיוק את המילה סלע, ולפתע התברר שהכל השתנה, וסלע שוב אינו סלע, אלא מין כוח מגן אלוקי המעניק בטחון לאדם בלי לבקש השתתפות או תמורה. באופן דומה לזה אפשר להסביר גם את הביטוי "מצדתי". אמנם "מצודה" שונה מעצם מהותה מ"סלע" המייצג את הכוח הפיזי הטבעי שבעולמנו, כוח שנברא עלידי ה' מימי בראשית בלי כל השתתפות מצד האדם. לעומת זה "מצודה" לפחות לפי הבנתנו היום, היא בנין חזק המשמש מחסה מפני האויב. אמנם לפי פשטי המקראות "מצדתי" מקבילה ל"סלעי", כמקום מקלט טבעי, וכך פרשוהו יהודה קיל ועמוס חכם בפרוש "דעת מקרא" על ספר שמואל ועל ספר תהילים. והנה רש"י פרש "לשון מבצר" והביאור של יואל בריל על תהילים הלך בעקבותיו. כך כתב גם המלבי"ם "המצודה הבנויה עליו" (על הסלע). אפשר שכל המפרשים "מצדה" כבנין חזק, סומכים על מעט הפסוקים שכבר בהם יש מקום ברור לפרש "מצודה" כבנין. כך למשל המובן בפסוק, "וילכד דוד את מצודת ציון" (שמ"ב ה' ז'), וברור עוד יותר בפסוק, "היה לי לצור מעוז לבית מצודות להושיעני" (תה' ל"א ג'). אפשר שנרמז בזה שאין האדם רשאי לצפות שהישועה תבוא מאליה, אלא חייב הוא להשתדל ולהשתתף בבניין מצודתו, על- ידי שיהיה ראוי לעזרת ה'. הנה התבררו לנו המשמעויות הקרובות, ועם זה נבדלות מעט של הביטויים "סלעי" ו"מצודתי". ביטויים אלה הנם דינמיים, כי אנו מוצאים בהם שינוי של משמעויות, והמשמעות הראשונית מחוברת אל זו החדשה באמצעות תכונה אנלוגית (התכונה של כוח המגן). לצורה זו של הביטוי הפיגורטיבי נוהגים לקרא בשם מטאפורה, בתנאי ששני מרכיבי היסוד (הסלע המוחשי והחומרי וכוח המגן הרוחני) באים, כמו במקרה שלנו, מתחומים רחוקים, והם אנלוגיים ביניהם, כגון עולם הדומם החזק מזה ועולם הרוח בעל העצמה מזה. הפסוק מיחס אם כן חשיבות רבה לצרוף השתדלותנו העצמית, למעשה ההצלה של הבורא כפי שעשה זאת פעמים רבות המלך דוד, שהיה אחד "המשתדלים" הגדולים שבתולדות עמנו. הלשון הפיגורטיבית- הסימבולית היא כלי תקשורת דו-אנפית המשמשת מצד אחד כיסוי לעולמו האנושי הרוחני והחוויתי של האדם, ומצד אחר היא חושפת אותו, את קיומו, את מהותו ואת משמעותו המבצבצים מבעד לכיסויים. פרט לדרגות הקושי של הפענוח הקיימות בכל צורה פיגורטיבית-סימבולית , ומלבד לגדלים השונים של הפערים בין התפיסות, המודלים ועולם הסימנים של המוען, לאלו של הנמענים, נחלקת הפיגורציה לשלש קטגוריות שהן שלש דרגות כיסוי. דרגות אלו הן הסימבולי (המטאפורה), האלגורי והדנוטאטיבי המתארגנים בשלשה מעגלים קונצנטריים. המעגל החיצוני המקיף הוא המעגל של הכיסוי המלא, או המעגל של המטאפורה הסימבולית. במטאפורה מכוסה המשמעות הפנימית לחלוטין, ואין היא מתגלה אלא בעזרת הקונטקסט, שבלעדיו אין קיום למטאפורה. משמעות המטאפורה "אילה" המופיע בשיר של אמיר גלבוע "אילה אשלך אותך אל הזאבים לא ביער הם // גם בעיר על מדרכות תנוסי מפניהם בהולת"// וכו', מבצבצת רק מתוך הניגוד הקונטקסטואלי של הזאבים, ניגוד שממנו אנו לומדים על הסיכון המאיים על האיילה, ורק מתוך הקביעות "לא ביער הם", ו"גם בעיר על מדרכות תנוסי..." אנו לומדים על כך שבעצם מדובר על יצור אנושי המתגורר בעיר, ורק מתוך הביטוי "עיניך יפות" אנו נרמזים שמדובר בנערה. בלי הקונטקסט המתואר אין למלה איילה קיום מטאפורי-סימבולי. במטאפורה "אילה" לכשעצמה הכל מכוסה לחלוטין. משל לדבר הוא נערה עטופה בשמלה רחבה בעלת צורה ישרה או בעלת צורה של פעמון שאינה מגלה ולא כלום מקו המתאר של הנערה. המרחק הרב בין המרכיבים האנלוגיים, תלותם בקונטקסט והכיסוי שלהם יוצרים בהגלותם הפתעה פתאומית. אופי מפתיע זה הוא אחת מתכונות היסוד של המטאפורה הספרותית. דרכה של הפתעה זו מתגלה בדוגמה הבאה. הביטוי "שלחן ערוך" הוא דינוטטיבי וחד משמעי כאשר הכוונה לשולחן שסדרו עליו קערות, צלחות וסכום לקראת הסעודה. תלמיד חילוני שמעולם לא למד דבר ממקורות היהדות יופתע למדי כאשר יגלה שהביטוי "שלחן ערוך" פירושו ספר שדיני היום יום הדתיים של היהודים ערוכים בו לפי הסדר. בשבילו ישמש הביטוי "שלחן ערוך" כפיגורת לשון סמלית חדשנית מלאת רגש ומלאת מקוריות. תלמיד זה יהנה בלא ספק הנאה אסתטית רבה מן ההעזה שבצרוף שלחן=ספר, במיוחד כאשר יגלה שהאנלוגיה בין שני המרכיבים (שלחן=ספר) היא ששניהם ערוכים ומסודרים בסדר המהנה את העין. לעומת התלמיד החילוני, תלמיד חכם מבוגר שתורתו אומנותו, והוא משתמש בביטוי "שלחן ערוך" יום אחר יום ואפילו שעה אחר שעה, לא יחוש כלל שיש כאן ענין לשלחן. בשבילו "שלחן ערוך" הוא ספר ככל הספרים. לפנינו אמנם מטאפורה, אבל זוהי מטאפורה "מתה", שיותר משהיא מעתק, היא מלה דנוטטיבית, המשתמשת במשמעותה החדשה באופן חד משמעי. לצורה אחרונה זו של ביטוי חד משמעי הבא מביטוי מטפורי של מעתק, אנו נוהגים לקרא בשם "מטאפורה מתה". לפי כל האמור נוכל אם כן להגדיר מטאפורה כפיגורת לשון הממזגת מרכיבים הבאים מתחומים רחוקים זה מזה, והיא עושה כן על יסוד האנלוגיה (דמיון חד תכונתי) האובייקטיבית או הסובייקטיבית שבין מרכיבים אלה. בקטע משירו של א' גלבוע "אילה אשלח אותך אל הזאבים לא ביער הם גם בעיר על מדרגות תנוסי מפניהם" ברור כי הן "אילה" שהיא אנלוגית ובעלת תכונה המשותפת עם תכונה מתכונותיה של נערה צעירה, והן "זאבים" האנלוגיים לגברים תוקפניים (טורפים), ממזגים תחומים רחוקים, כי הם בונים גשר בין אילה לנערה מזה, ובין זאב לגבר מזה. כל זה מבוסס כמובן על התפיסה התרבותית האומרת, כי ההבדלים בין האדם לחיה גדולים. יש כאן כמובן ביטוי גם למרחק במקום, שהרי איילות וזאבים שרויים ביער, ואילו נערות וגברים יושבים בעיר. נראה שמרחק זה בין אדם לחיה אינו פחות מן המרחק שבין "אבי הנחל" למצב המפשט של "שלוה נפשית, כפי שזה מוצג ב"ספיח" של ח"נ ביאליק. ,2]והשני הוא כי החוקה הנימוסית לא תוכל לשמח לב המתנהגים על פיה לפי שכל מי שהוא מסופק בדבר שהוא פועל אם הוא מספיק להגיע אל התכלית המכוון איננו שמח בפעולתו והמתנהג על פי הנימוס להיותו מסופק אם הישר המוגבל בו הוא יושר באמת או אינו יושר אלא כפי הנראה איננו שמח בפעולתו השלישי.3]שלא תוכל להגביל פרטי הפעולות שראוי שיופעלו בכל מעלה ומעלה ,לפי שהיא לא תודיע אלא הכוללים כמו שהגדרים אינם אלא לדברים הכוללים כי הפרטי אין לו גדר כן הפעולות הפרטיות אי אפשר שתגביל אותם החוקה הנימוסית 4]והרביעי,להיות מסדר החוקה בן אדם אי אפשר לו שישער הנאה והמגונה בכל הזמנים כי אפשר שישתנה המפורסם בעת מה וישוב הנאה מגונה והמגונה נאה ולזה ניחד סגנון לשון ה , והחמישי,5]בשהיא לא תוכל לתת לאיש לי וסימבוליסטי הסימבולי, או הסמלי, הוא אם כן הביטוי המכוסה, העטוף כביכול בשמלה רחבה, שאינה מגלה למתבונן לא צורה, לא צבע, לא תוכן ולא גוף. היא מסתירה את הכול, אבל רומזת שמתחת לשמלה הרחבה מסתתר משהו נעלם שיכול להתגלות כבעל פנים אחדות. לכן הביטוי הסימבולי הוא בעל מגוון רחב של משמעויות, וגילוי משמעויות אלו מלווה בסימבולי בתחושת חידוש ולעתים אפילו בהפתעה מדהימה. תכונות אלו של הסימבולי גורמות לו לשמש כלי פרשני ממדרגה ראשונה. יש להבחין בין הסימבולי (או הסמלי) לסמל. הסמל הנו עצם או ביטוי בעל משמעות קולקטיבית, קונבנציונלית וקבועה, ובזה הוא דומה לאלגוריה, אבל לעתים אין משמעותו אנלוגית לביטוי או לעצם, אלא שרירותית וחד-משמעית, ונקבעה על-ידי סמכות דתית או פוליטית. לעומת זה, הסימבולי הוא התכונה של המשמעויות הגמישות, הרב-ממדיות והרב-אנפיות, המתגלמות תחת הכיסוי הרחב המסתיר אותן. כך הדבר למשל בשיר "צנח לו זלזל", שבו הזלזל שצנח הוא כנראה פרט קטן וצעיר מן העץ, המייצג את הכלל. זלזל זה יכול לרמז לנער עברי צעיר, תלוש ממשפחתו ומבית אביו, אבל הוא יכול לרמז גם לקבוצת נערים תלושים מעמם ומתרבותם, וכן יכול לייצג גם אדם חסר ניסיון, החי בבדידות, או אומה מבודדת בין משפחת האומות, הסובלת את צער העולם ואת עוינותו הלאומית, הפוליטית והתרבותית. ברמה נוספת, יכול הזלזל שצנח לסמל את הניתוק המטפיזי שנוצר בעולם המודרני בין אדם לאלוהיו. כפי שמעידה דוגמת הזלזל, הסימבולי איננו יוצר בליל כאוטי של פירושים, אלא מוגבל הוא לנקודה מרכזית של הפירוש הדנוטטיבי, שסביבו מתרחבים הפירושים השונים במעגלים קונצנטריים. בדרך זו פרה חולבת יכולה לייצג בשלב הראשון הדנוטטיבי פשוט את עצמה, ובשלב השני היא תייצג הורים הנסחטים על-ידי ילדיהם, ובשלב השלישי חברה כלכלית המנוצלת על-ידי אחד המנהלים לטובתו הפרטית. בשלב הרביעי יכולה הפרה החולבת לייצג מדינת סעד, שקבוצות אזרחים אחדות חיות על חשבונה. מכל האמור מתברר, שהן האלגורי והן הסימבולי בנויים על תהליך של שאילה, שבה א' מייצג את ב' בגין האנלוגיה שביניהם או בגין קרבה כלשהי בין מרכיביהם, וההבדל ביניהם הוא רק בגמישות של הפרוש. בדיון על הפרשנות הסמבוליסטית ראוי להבחין בין הסימבולי לסימבוליסטי. ייחודו של הסימבולי או בלשון העברית הסמלי, נשען על העובדה שקבע כבר ארנסט קסירר (בספרו "מסה על האדם" הוצאת עם עובד, תל אביב תשט"ו) האומרת כי החשיבה האנושית רואה במושגים על יסוד האנלוגיה משמעויות שונות ממשמעותן המקורית. ראיה זו הרואה באריה סמל של כוח אכזרי ואומץ, אינו סוטה מן החשיבה האנושית המקובלת, והיא רק מוסיפה למושגים משמעות נוספת אנלוגית המתקבלת על הדעת, ועל כן נחשבת כפשט, כריאליסטי ואפילו רציונלי. לעומת זה מיחס הפרוש הסימבוליסטי לתוכן הטקסט, אך גם למילותיו ואף לאותיותיו כוח על טבעי אירציונלי. קשה מאוד לקבל את הפרשנות הסימבוליסטית, מפני שהיא, על-אף היותה מעוגנת בעולם החילוני, מפליגה בפרושיה מן העולם הריאלי המציאותי, אל עולמות אחרים על טבעיים. נראה אמנם שתפיסתם היא אתיאיסטית מצד אחד, אבל מצד אחר היא אלילית פנתאיסטית ביחסה לטבע. שיטה זו רואה בכל המרכיבים של עולמנו היום יומי החילוני, ובמיוחד בטבע, מערכות של סמלים שהאדם מתהלך ביניהם בתמהון ובתהיה על משמעותם המעורפלת. (וראה בשירו של שרל בודליר Correspondances ). הסימבוליסטים לא זו בלבד שהם האמינו בעל טבעי, אלא שהם האמינו אף בכוח המילה ובכוח התאור לעורר תגובות בתת מודע. פעמים שהם אף השתמשו בסמים, כדי לעורר תגובות כאלה. השירה נתפסה אצלם כאמצעי להתעלות מעל למציאות. בכל אלה קרוב הסימבוליסטי למיסטי, אך הוא גם שונה ממנו. בניגוד למיסטי, אין לפרוש הסימבוליסטי כל פרטנזיות דתיות, ואינו מערב בתפיסותיו את האל הדתי ואת הקדושה הדתית. נראה לכן שפרוש מיסטי לשירת ש' שלום מחטיא את המטרה ומסלפת את יצירתו. דבר זה נכון לא פחות ביחס לשירת משוררים אחרים. כדרכיו שוה בשוה ולשער העונשים במידה ובמשקל 6]והששי,שהחוקה הנימוסית שהנימוס האנושי אי אפשר לו להניח עונשים אלא על הנגלה כלומר על עניין הנגלה למחוקק ועל מה שלא ראה או לא שמע לא או לא שיער לא יוכל להניח נימוס .אולם עם כל חסרונותיה הנה היא משלימה לכלל הקיבוץ האנושי מדרגה נוספת על החוקה הטבעית[לדעתי חוקה זו באה כנדבך נוסף בשלבי ההתהוות החברה המדינית אחר שהורגל כבר למציאות חוקה וחוק] ולכך תהיה מתאימה לחברה מפותחת יותר ואולי שם נמצאת גם הדמוקרטיה האמיתית לא כפי שהורגלנו לחשוב שהדמוקרטיה היא מעין ברירת מחדל של ההנהגה האנושית
והנה בחלק גוף זה הנה זכרנו מענין ''החותם החיצוני'' ועיקר עניינו שייך ביצוג עניינינו התרבותי בצריח הרביעי כאשר זכרנו ונאמר בכאן את הצורך אשר הביאנו לכך ויש לשקול עניין זה ביסוד זה הגוף כפי שיש לשקול את זה הגוף ושלוחותיו ביסוד המצע דלעיל ואף זאת יש לשקול מתחילת העניין עד תכליתו הנרצית ממש כפי שהובא בענין חידוש הלשון וזה שייך יותר לכאן ונאמר כי האפיפיור בנדיקטוס ה-16 קרא לכל הדתות להתאחד כדי להילחם נגד הטרור ולפתור סכסוכים בדרכי שלום. "בעולם המאויים על ידי רשעים ואלימות חסרת הבחנה, הקול המאוחד של הדתיים קורא לאומות ולקהילות לפתור קונפליקטים בדרכי שלום, תוך התחשבות בכבוד האדם", אמר בנאום בפני מנהיגים מוסלמים ויהודים באוסטרליה. במרץ האחרון הסכימו מנהיגי הוותיקן ומנהיגים מוסלמים לייסד פורום קבוע שיופקד על דיאלוג בין הדתות.מלך סעודיה מכנס ועידה בינ"ל של המאמינים בא-ל אחד ביוזמה יוצאת דופן, מכנס מלך סעודיה עוד 10 ימים במדריד ועידה בין נציגי שלוש הדתות המונותיאיסטיות כדי להבטיח את שלום העולם על בסיס הערכים המשותפים למאמינים מאת :שמואל קופר יום ראשון,6 ביולי ,2008 ארמון המלוכה הסעודי פרסם היום (א´) הודעה, שמלך סעודיה, עבדוללה בין עבדול עזיז, מכנס ועידה בין דתית בספרד בעוד עשרה ימים. בהודעה שנמסרה ע"י סוכנות הידיעות הרשמית של ארמון המלוכה, נאמר שהמלך הסעודי "יחנוך את ועידת הדו-שיח הבינלאומי שתיערך תחת חסותו במדריד בין הימים 18-16 ביולי". סוכנות הידיעות מוסרת שהמלך יצא לביקור פרטי במרוקו, כהכנה לוועידה, שישתתפו בה נוצרים, יהודים ומוסלמים. כבר בחודש מרץ השנה, הציע המלך עבדוללה לערוך שיחות בין נציגי שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות. ביוני נמסר מטעם הליגה העולמית המוסלמית שבסיסה במכה, שוועידת מדריד תכנס נציגים מקרב "המצייתים לבשורת האל ומתרבויות אחרות". הוועידה "תדון בשיתוף פעולה בין קהיליות של דתות ותרבויות שונות אודות ערכים הומאניים משותפים", אמר מזכ"ל הליגה, עבדוללה אל-טורקי. מנהיגי דת מוסלמיים בכירים שנפגשו במכה בתחילת יוני הציעו אף הם ליצור מרכז שיקדם את היחסים בין הדתות. בחודש נובמבר האחרון, נפגש המלך הסעודי לראשונה עם האפיפיור במהלך ביקור ראשון מסוגו שלו בוותיקן. ביום 25.3.08, דיווחנו ב"צופר" שהמלך הסעודי הודיע כי הוא מזמין נציגים של שלוש הדתות המונותיאיסטיות - האיסלאם, הנצרות והיהדות - לדיאלוג כדי להבטיח את שלום העולם על בסיס האמונה בא-ל אחד. בנאום שנשא בריאד, אמר המלך הסעודי: "אני מזמין נציגים מכל הדתות המונותיאיסטיות להיפגש עם עמיתיהם לאמונה בא-ל אחד". המלך אמר: "בעזרת ה´, ניפגש עם עמיתינו מדתות אחרות, כולל המאמינים בתורה והנוצרים...כדי למצוא דרכים להבטיח את שלום האנושות". המלך הסעודי אמר כי פנייתו באה לאחר שקיבל את תמיכת ראשי דת בארצו לרעיון זה, "כבר לפני כשנתיים חשבתי שהאנושות ניצבת בפני משבר שפגע בשכל ובמוסר האנושי. לכן חשבתי על הרעיון הזה והצעתי אותו לחכמי הדת שלנו בממלכת סעודיה כדי לקבל מהם אור ירוק. השבח לא-ל, הם הסכימו לכך". לדבריו, "איבדנו את כנותנו, המוסר שלנו, נאמנותנו ואת הקשר שלנו לדת ולאנושיות. התפרקות המשפחה וצמיחת האתיאיזם בעולם - הם תופעות מבהילות שעל כל הדתות בעולם להתמודד מולן ולהדבירן". עבדוללה הוסיף כי בכוונתו לפתוח קודם כל בדיאלוג בין המוסלמים עצמם כדי להגיע להסכמות ורק אחר כך לפנות לבני הדתות האחרות. הוא יעץ לבני הדתות האחרות, קרי היהודים והנוצרים, לנקוט יוזמה דומה.כפי שזכרנו בענין כניסת המו'נ לפנטיאון הספרים האיסלמי כמובן שלטקסט המקראי יתכן להביא ראיות על קדמוניות החוקה באשר החוקה השמית הקדומה כאשר יתכן דיון אינטלקטואלי מכח אינטרס של שיתוף פעולה אזי יתכן לשייך את ענין הגבולות הקדומים ע'פ היקף החוקה הקדומה במבט רעיוני בלבד כאשר הביא י' קויפמן, דבר מסוג זה יוכל להוות פתח ללגיטימציה הדרוש למנהיגים בכדי להתחיל בחיים של שיתוף פעולה ללא מחלוקת על גבולות אלא פרובינציות ,לדוגמא, הממלכה היהודית-כוזרית חלשה על שטח עצום שכלל את דרום רוסיה של היום, מערב קזחסטן, מזרח אוקראינה, אזרביג'אן וצפון הקווקז. הממלכה הורכבה ממספר שבטי נוודים שהתגיירו לפני למעלה מאלף שנים ושלטו על הסחר בדרך המשי באזור שבין אירן לקווקז. לפי הידוע, הכוזרים התמחו בסחר של דבש, פרווה, משי, דגנים, דגים ועבדים.החלום של המלך בולאן רבי יהודה הלוי, כתב בשנת 1140 את "ספר הכו?זרי", שבמקורו הערבי נקרא "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה" [היהדות], ובו הוא מספר כי בעקבות חלום שחלם, ביקש בולאן, מלך הכוזרים, לזמן את נציגי הדתות השונות ובוויכוח שהתנהל בפניו שוכנע בעליונותה של היהדות והחליט להתגייר ולקבל עליו ועל עמו עול תורה ומצוות. בראשית המאה ה-11 חרבה הממלכה הכוזרית. הרוסים פשטו על עיר הבירה ושרפו אותה. חשיפת עיר הבירה הכוזרית, אטיל, עשויה לסייע לפיתרון התעלומה: האם רק המעמד השליט באימפריה הכוזרית התגייר, או שהעם הכוזרי התגייר בהמוניו בעקבות שליטיו. לשאלת היקף ההתגיירות יש השלכות ישירות לגבי השאלה, אם יהודי מזרח אירופה הם יהודים אותנטיים או צאצאי הכוזרים. מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים ימי קדם / ימי הביניים / העת החדשה / החיפוש אחר עשרת השבטים האבודים / קהילות יהודיות ועשרת השבטים / החיפוש נמשך / מקורות באינטרנט ימי קדם אחרי מותו של המלך שלמה (928 לפנה"ס בקירוב) נחלקה ממלכתו לממלכת ישראל ולממלכת יהודה. תחומה של ממלכת ישראל השתרע ברוב מרכז וצפון ארץ ישראל וישבו בו צאצאי עשרה מתוך שנים-עשר השבטים המקוריים שכבשו את ארץ כנען - הארץ המובטחת - בהנהגת יהושע בן נון: אשר, דן, אפרים, גד, יששכר, מנשה, ראובן, שמעון, נפתלי וזבולון. ממלכת יהודה שכנה בירושלים ובגבעות יהודה וישבו בה שארית השבטים יהודה ובנימין. ממלכת ישראל נכבשה על ידי האימפריה האשורית בשנת 721 לפנה"ס, וכחלק מהמדיניות, גורשו התושבים לאזורים אחרים באימפריה. עשרת השבטים נטמעו בעמים ושבטים אחרים או התמזגו עם שבט יהודה ובנימין. אלה האחרונים גורשו גם הם, למסופוטמיה, אחרי נפילת ירושלים בידי הבבלים תחת שלטון נבוכדנצר בשנת 586 לפנה"ס (יחזקאל ל"ז 21-23) היעלמותם המסתורית של עשרת שבטי ישראל הולידה את האמונה שבעתיד יתגלה מקומם והם ישובו לארץ ישראל כאבות היהודים צאצאי שבט יהודה ובנימין, כפי שעשו כשנחרבה בבל על ידי פרס. שורשיה של אמונה זו בפרשנויות לטקסט המקראי, בייחוד בדברי הימים א' (ה', 26) ונביאים (ישעיהו י"א, 11-12 וגם אחרים) וגם בכמה קטעים בספרים החיצוניים (עזרא ב', י"ג, 39-50). חכמי המשנה והתלמוד עסקו בגורלם של עשרת השבטים. דעתם נחלקה, היו שסברו, כמו רבי עקיבא, כי לא ישובו, ואחרים צידדו ברבי אליעזר שטען כי עשרת השבטים עתידים לחזור (משנה, סנהדרין 10:3; למראי מקום נוספים ראו תלמוד בבלי, שבת 147ב, ובמדבר רבא 9:7). הרבה השערות וניחושים נוצרו גם לגבי מקומם של השבטים, עד אשר נתגבשה אגדה כי עשרת השבטים חיים באזור שמעבר לנהר הפלאי סמבטיון, שזורם במשך ששת ימות השבוע, וחדל מזרימתו ביום השבת, כשעשרת השבטים מנועים מנסיעה. מראי מקום למוטיב זה אפשר למצוא במקורות יהודיים קלאסיים (בראשית רבא 73:6; סנהדרין 10:6/29ב). האגדה מוזכרת גם אצל יוספוס פלביוס (מלחמות: 7:96-97) ובכתבי היווני פליניוס הזקן (היסטוריה נטורליס 31:24). ימי הביניים מיתוס עשרת השבטים גרם לרבים, הן יהודים והן לא-יהודים, לצאת ולחפש את מקומם של השבטים, שכן חזרתם אל ארץ ישראל נתפסה כמשימה שתבשר את בוא המשיח, וכסימן לימות המשיח ולגאולה בכלל. אלדד הדני הוא הנוסע הימיביניימי הנודע ביותר שהכריז כי איתר את מקום עשרת השבטים. אלדד, נוסע יהודי בן המאה התשיעית, טען שהוא עצמו צאצא של שבט דן. הוא דיווח כי עשרת השבטים נמצאים "מעבר לנהרות חבש" על גדות הנהר סמבטיון. בנימין מטודלה, שיצא למסעותיו מספרד במאה ה-13, דיווח כי יהודי פרס האמינו שהשבטים אשר, דן, נפתלי וזבולון חיים בכמה עיירות מעבר לנהר גוזן, באזור הררי בשם ניסאבור, במרחק עשרים ימי מסע. השערות אלה התחזקו מכוחן של מסורות נוצריות על פרסטר ג'ון, שליט אדיר שחלש על אזורים נרחבים שלפי המאמינים היו במזרח הרחוק או באפריקה. רוב הפרשנויות הנוצריות מימי הביניים על פרסטר ג'ון מכילות גם התייחסות לעשרת השבטים, לרוב דומות מאד לתיאוריו של אלדד הדני. גם הרב עובדיה בן אברהם מברטינורו טען ששמע מיהודי עדן בתימן, וגם מסוחרים מוסלמים, כי השבטים האבודים חיים מעבר לסמבטיון, שאליו אפשר להגיע במסע של חמישים יום אל פנים מדבר עדן. העת החדשה כמה התפתחויות הולידו עניין מחודש בגורל עשרת השבטים. עליית הקבלה והמיסטיקה היהודית החל במאה ה-16; פעילותן של תנועות משיחיות, למשל זו של שבתאי צבי (1626 - 1676) שהייתה בעלת ההשפעה החזקה והנרחבת ביותר; התגליות הגיאוגרפיות הגדולות; והקשר שנוצר בין אירופה לבין ארצות ואוכלוסיות שלא היו ידועות קודם, כל אלה הגבירו את סקרנותם ותעוזתם של עורכי המסעות לגילוי עשרת השבטים. חכם הקבלה הירושלמי הרב אברהם בן אליעזר הלוי מתאר, במכתב משנת 1528, את יהודי אתיופיה כצאצאי השבטים דן וגד. במכתב שקיבל הרב ישראל אשכנזי מירושלים מוזכר אדם שטוען כי הוא מעשרת השבטים, ומעיד כי אנשי השבטים כלל לא שמעו על התורה שבעל פה. במאה ה-16 הצליח ההרפתקן דוד ראובני להתקבל לפגישה אצל הקיסר קארל החמישי ברגנסבורג, יחד עם משיח השקר שלמה מולכו (1500 - 1532), וטען שהוא מייצג קרוב משפחה של המלך יוסף, שליטם של שבט ראובן, גד וחצי מנשה. אחריתו של ראובני הייתה מוות בכלא ספרדי בשנת 1538, אך סיפורו יוצא הדופן דחף את אברהם בן מרדכי פריסול (1451 בקירוב - 1525), היהודי הראשון שהזכיר בכתביו את יבשת אמריקה שאך זה נתגלתה, להקדיש פרק שלם בספרו לנושא עשרת השבטים ("איגרת אורחות עולם", ונציה 1586). במאה ה-17 מיתוס עשרת השבטים האבודים הלך ונהיה לנושא מרכזי בתעמולה השבתאית של תומכי שבתאי צבי. משיח השקר שבתאי צבי מתואר כמפקדם של עשרת השבטים. הרב מנשה בן ישראל מאמסטרדם (1604 - 1657) בספרו "מקווה ישראל" (לונדון 1652) מביא עדות של בן האנוסים הפורטוגזי אהרון לוי שנקרא אנטוניו דה מונטזינוס. הוא סיפר שבמסעותיו לדרום אמריקה (אקוודור, פרו, קולומביה, ונצואלה) נפגש עם שבטי אינדיאנים שקיימו כמה מנהגים יהודיים, ואשר היו לכאורה צאצאי שבט ראובן ולוי. כשעתר מנשה בן ישראל (בהצלחה) להרשות ליהודים להיכנס אל אנגליה תחת שלטונו של אוליבר קרומוול, עשה שימוש באגדת השבטים האבודים. במאה ה-19 התחדשה בקרב יהודים ההתעניינות בגורלם של עשרת השבטים, וכמה קהילות יהודיות שלחו שליחים לתור ולחפש אותם. נוסעים אחרים נטלו על עצמם את משימת הגילוי באופן עצמאי. יוסף ישראל (1818 - 1864) היה הרפתקן יהודי יליד רומניה, ומעריץ מושבע של בנימין מטודלה, עד כדי כך ששינה את שמו ל"בנימין השני". בשנים 1845 - 1859 ערך מסעות לאיסטנבול, לטורקיה, למצרים, לסוריה, לארץ ישראל, לכורדיסטן, למסופוטמיה, לפרס, לאפגניסטן, להודו, ולצפון אמריקה (אחרי 1859), חיפש וחקר אודות עשרת השבטים האבודים. הוא פגש הרבה קהילות יהודיות שונות ואסף מידע חשוב על אורחות חייהן ומסורותיהן. בקרב קהילות אסיה פגש אנשים מ"בני ישראל" בהודו, אשר לדעתו התייחסו על עשרת השבטים. גם מארץ ישראל יצאו חוקרים ומגלים בעקבות השבטים האבודים, ביניהם הרב ברוך מפינסק, אשר יצא למסעותיו מצפת בשנת 1830, ונרצח בתימן; יצחק בן חיים ברוך הלוי (נפטר ב-1886) נסע מטבריה להודו בתקווה למצוא את נהר הסמבטיון; יחזקאל אש, רופא יליד גרמניה, עזב את ירושלים בשנת 1848 ונעלם באתיופיה אחרי מסעות במצרים ובתימן; והרב משה יפה מחברון נעלם במהלך מסעו השני להודו, בשנת 1848. הרב משה בן יצחק אדרי (1774 בקירוב -1842) יליד מרוקו, רב ומקובל שחי באמסטרדם ובלונדון ולבסוף בא לארץ ישראל, חיבר שתי יצירות על החיפוש אחר השבטים, "מעשה נסים" (יצא לאור בעברית ובגרמנית באמסטרדם 1809, ואחר בלונדון ב-1834), תיאור מיתי של נהר הסמבטיון, ומאמר בשם "דין וחשבון היסטורי על עשרת השבטים שהתיישבו מעבר לסמבטיון במזרח ועוד נושאים מעניינים על מצבם של בני ישראל במקומות שונים בעולם" (לונדון 1836). לא רק יהודים, גם נוצרים ומוסלמים חיפשו אחר עשרת השבטים, כמעט בכל מקום בעולם. למעשה, במאות האחרונות נהיה החיפוש למוטיב חוזר אצל הרבה עורכי מסעות נוצרים, מיסיונרים, סופרים ומגלי ארצות מהכנסייה הקתולית וגם בקרב פרוטסטנטים. בקרב החוקרים התרחשו חליפין של מוטיבים, מנהגים, רעיונות ותפיסות ששאלו היהודים מהלא-יהודים, וגם להפך. בתקופות שונות, לא מעט שבטים ילידיים, קבוצות אתניות ועממים בכל היבשות זוהו כצאצאים אפשריים של עשרת השבטים, בין היתר באסיה - אפגניסטן, אזרביג'אן, בורמה (מאינמאר), כורדיסטן, קשמיר, סין ויפן. במערב אפריקה - מאלי, גאנה וניגריה. באפריקה הדרומית - זימבבווה, לסוטו, דרום אפריקה ומוזמביק. במזרח אפריקה - אוגדה, אתיופיה ואריתריאה. באירופה - הקלטים באיים הבריטיים. באוקיאניה - הילידים בניו זילנד. בדרום אמריקה - אקוודור, קולומביה, ונצואלה. בצפון אמריקה - האמריקנים הילידיים והמורמונים. כל אלה נקשרו בזמן זה או אחר אל עשרת השבטים. לעתים קרה שאמונות שהפיצו נוסעים מאירופה, יהודים ונוצרים כאחד, נקלטו ונטמעו אצל אותן קבוצות אתניות, ולא אחת, אחרי שעברו גלגולים ועיבודים, נהיו לחלק בלתי נפרד מזהותן ומהאתוס שלהן החיפוש אחר עשרת השבטים האבודים אמריקה גילויה של יבשת אמריקה ושל האוכלוסייה המגוונת שבה, הוליד אצל יהודים ונוצרים גל חדש של השערות על אבות-אבותיהם העברים לכאורה של הילידים האמריקניים. הבישוף הספרדי ברתולומיאו דה לס קאסאס (1484 - 1566), שהגן בלהט על זכויותיהן של האומות הילידיות באמריקות, היה סבור שהאינדיאנים באמריקה הם צאצאי עשרת שבטי ישראל האבודים. אותו רעיון הגו גם מיסיונרים אנגלים. תומס ת'ורוגוד, מחבר הספר "יהודים באמריקה" (לונדון 1650), תמך בתפיסה זו, גם הוא חשב שהאינדיאנים מתייחסים על העברים הקדומים. אף כי התיאוריה של ת'ורוגוד עוררה כעס ומחלוקת מיד עם פרסומה, בין היתר מצד הכנסייה, בכל זאת משכה אחריה חוקרים ומגלים שחיפשו אחר עשרת השבטים, והמשיכו לפרסם עוד ועוד רעיונות חדשים על המוצא העברי של כל הילידים האמריקניים או של חלקם, בצפון אמריקה ובדרומה. בדרום אמריקה, המיסיון הספרדי הוא שדחף וקידם את ההנחה על מוצא האינדיאנים מעשרת השבטים. כמו כן, נוסעים ומגלים שנתקלו בשרידים ארכיאולוגים מרשימים מהציביליזציות הפרה-קולומביאניות, ואנשים שחקרו את אורחות חיים של שבטים, האמינו שקיים דמיון בין השבטים שפגשו לבין מנהגים שייחסו לתנ"ך או ליהדות. רוב העדויות בכתב מתייחסות לשבטים ילידיים באזור של בוליביה כיום, אקוודור, ונצואלה ופרו, וגם ארצות מרכז אמריקה, ובייחוד מקסיקו. בין הכותבים העיקריים בנושא זה היו האב דייגו דוראן (נפטר 1588 בקירוב), מחבר "האצטקים: תולדות האינדים בספרד החדשה", והאב גרגוריו גארסיה, מחבר "מוצא האינדיאנים בעולם החדש" (מדריד 1729). הנחת הקשר שבין עשרת השבטים האבודים לבין הילידים של צפון אמריקה זכתה לתמיכה הולכת וגוברת במאה ה-18, ככל שהעמיקו האירופאים לחקור את היבשת. ג'יימס אדאיר (1709 - 1783) שניהל קשרי מסחר עם האינדיאנים וחי בקרבם ארבעים שנים, היה מהראשונים שהאמינו בקשר בין עשרת השבטים לבין השבטי האינדיאנים של צפון אמריקה. הוא גיבש וניסח את התיאוריה בעניין בספרו "תולדות האינדיאנים האמריקניים" (לונדון 1775). באותה תקופה תמך בתיאוריה זו גם צ'רלס ביטי, מיסיונר בשטחים שממערב להרי אלגני, ששטח את דעותיו ב"יומן מסע בן חודשיים שמטרתו לקדם את הדת בקרב תושבי הספר בפנסילבניה ולהביא את הנצרות לאינדיאנים ממערב להרי אלגני" (לונדון 1768). במאה ה-19, המורמונים (אשר מאמינים בהתגלות ישו לפני "הקדושים המאוחרים") תמכו גם הם בתפיסה זו, והאמינו שהם צאצאים של כל שבטי ישראל, אם כי רובם מגדירים עצמם כבני אפרים (בן יוסף). גם א. בודינוט (1740 - 1821) , מחבר "כוכב במערב, או: ניסיון צנוע לגלות את עשרת שבטי ישראל האבודים מכבר, לקראת שיבתם לעירם האהובה ירושלים" (טרנטון, ניו ג'רזי, 1816), חשב שיש קשר בין ילידים אמריקנים לבין עשרת השבטים, וגם איתן סמית' (1762 - 1849), מחבר "על העברים" (פולטני, ורמונט, 1825), ישראל וורסלי (1768 - 1836), מחבר "על האינדיאנים האמריקנים, אופיים, מנהגים, לשונם, חגיהם, דתם, ומסורות שמוכיחות שהם צאצאי עשרת שבטי ישראל האבודים" (לונדון 1828). מרדכי מנואל נוח (1785 - 1851), עיתונאי יהודי אמריקני, ששמו ידוע בעיקר בשל הניסיון לייסד מדינה יהודית בצפון אמריקה בשם "אררט", היה גם הוא חסיד התיאוריה הזאת, ופרסם את רעיונותיו ב"הוכחה לכך שהאינדיאנים האמריקניים הם צאצאי עשרת שבטי ישראל האבודים, דברים שנישאו באזני איגוד הספריות המרכנתילי בקלינטון הול" (ניו יורק 1837) מרכז אסיה המסע המסורתי בעקבות עשרת השבטים התרכז במשך מאות שנים במרכז אסיה, על גבול האימפריה האשורית העתיקה, ולכן במשך תקופה ארוכה, הרבה קבוצות אתניות באזור קווקז, מרכז אסיה ואפגניסטן תוארו כצאצאים של עשרת השבטים. ג'יילס פלצ'ר (1548 - 1611), משורר אנגלי ושגריר בחצר המלכות הרוסית במוסקבה במחצית השנייה של המאה ה-16, הפיץ תיאוריה שהראתה כיצד מוצאם של הטטארים של מרכז אסיה מעשרת השבטים. היה זה בהמשך לאמונה הימיביניימית על מוצא הטטארים, שמופיעה לראשונה בעדותו של הנזיר האנגלי מתיו מפריז (נפטר ב-1259), ונזכרת שוב בחיבור מאת תומס בראדווארדין (1290 - 1349). ההסכמה על הקשר לכאורה בין עשרת השבטים לבין הטטארים נמשכה גם במאה ה-18, עם טיעוניו של אהרון היל האנגלי. בימי הביניים המוקדמים, דרום רוסיה ואזורים סביב הים הכספי היו במרכז הממלכה הכוזרית. התגיירותם של כמה שליטים כוזרים הייתה כר נרחב לניחושים על קשר אפשרי בין עם זה ממוצא טורקי-מונגולי לבין עשרת השבטים. גם קהילות יהודיות בקווקז, למשל יהודי גרוזיה ודגסטן, ("היהודים ההרריים"), נקשרו לעשרת השבטים. תיאוריות אלה פותחו במאה ה-19 על ידי הכומר יעקב שמואל, יהודי שהתנצר ונהיה מיסיונר בקרב יהודי הודו, פרס וערב. בעקבות מגעיו עם יהודי דגסטן, טען שמואל כי הם צאצאי עשרת השבטים, למרות שהם עצמם (לטענתו של שמואל) לא האמינו כך. דעותיו נתפרסמו ב"בשם היהודים הפזורים בהודו, בפרס ובערב" (לונדון 1840) אולם רק כעבור כמה עשורים, לקראת שלהי המאה ה-19, אימצו יהודי דגסטן את גישתו, בעקבות התיישבותם של יהודים רוסים שסיירו והחלו להתיישב בקווקז, והאמינו מאד בטיעוניו של יעקב שמואל. אפגניסטן נתח גדול מתשומת לבם של מחפשי עשרת השבטים קיבלו שבטים אחדים באפגניסטן, בייחוד הפתנים. התיאוריה על מוצאם מהשבטים פותחה תחילה על ידי נוסעים אירופאים ואחר כך התקבלה גם אצל יהודים. גם מוסלמים האמינו, כי אפגניסטן היא המקום המתאים ביותר לחיפוש אחר השבטים. כבר בשלהי המאה ה-18 הגה את הרעיון, שמוצא שבטים אפגניים הוא מעשרת השבטים, סיר ויליאם ג'ונס (1746 - 1794), חלוץ בחקר לימודי הודו, בהקדמה שחיבר לתרגום האנגלי ל"סודות האפגנים" מאת הנרי ואסיטארט (1732 - 1770) הבריטי, מושל בנגל, שהיה מהאירופאים הראשונים שהתעניינו בתולדות אפגניסטן ובמסורותיה. גם הנרי ולטר בלו (1834 - 1892), מנתח אנגלי יליד הודו, שהיה אדם מצליח במינהל הבריטי בהודו, האמין ברעיון זה, והרבה לעסוק באפשרות הקשר בין קבוצות באפגניסטן לבין עשרת השבטים. אחת הדרכים בהן ניסה להוכיח זאת, היא הדמיון שבין שמות-מקומות, שמות-אנשים ומלים עבריות לבין מלים ושמות מקומות בלשונות וניבים אפגניים. כמו כן טען שיש דמיון במנהגים ובאורחות, וגם דמיון בפיזיונומיה בין שבטים באפגניסטן לבין הגזע היהודי (הטענה האחרונה אופיינית מאד לחוקר במאה ה-19). בעקבות בלו באו נוסעים וחוקרים רבים והרבו להביע ולהציע רעיונות חדשים בדבר הקשר שבין שבטי אפגניסטן לבין עשרת השבטים האבודים יפן נוסעים ומגלים היו סבורים כי היפנים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים. נ. מקלאוד, מיסיונר סקוטי שהגיע ליפן בשנת 1867, גיבש לראשונה סברה זו, ופירט את תצפיותיו, פרשנותו והשערותיו בספר "עיקרי ההיסטוריה העתיקה של יפן", שיצא לאור בנגסאקי בשנת 1875. הוא הוכיח (לשיטתו) כי מוצא היפנים מעשרת השבטים. באופן מתוחכם ניסה להסביר ולבנות מחדש את ההיסטוריה העתיקה של יפן, כך שתתאים לפרשנות שלו למקרא. רעיונותיו של מקלאוד אומצו על ידי כמה מיסיונים באירופה, וצברו פופולאריות גם בקרב יפנים מסוימים, בייחוד כאלה שהתנצרו. הבישוף ג'וג'י נאקאדה (1869 - 1939), מתנועת "כנסיית הקדושה", ד"ר זניאיצ'ירו אויאבה וד"ר צ'יקאו פוג'יסאווה, מרצה באוניברסיטת ניהון, ואחרים, תמכו בגלוי בתיאוריה על הקשר בין מוצא העם היפני לבין עשרת השבטים, ופרסמו את ממצאיהם ואמונתם בספרים שיצאו לאור ביפן במחצית הראשונה של המאה העשרים. האיים הבריטים הקשר לכאורה בין עמי האיים הבריטים לבין עשרת השבטים האבודים ראשיתו ברעיונותיו של ריצ'רד ברת'רס (1757 - 1824), אשר טען שהוא נביא. את שנותיו האחרונות בילה ברת'רס עצור בבית מחסה לחולי נפש. בשלהי המאה ה-18 יסד תנועת מילניום שמשכה הרבה חסידים. ברת'רס טען שהגאולה תתרחש כשישובו היהודים לארץ ישראל, ובכלל זה שיבתם של עשרת השבטים. לדעתו, צאצאי עשרת השבטים מצויים בקרב תושבי האיים הבריטים. בהמשך הרחיב את הרעיון ג'ון פינליסון, עורך-דין סקוטי, בספר שפרסם בשנת 1849 , וגם וויליאם הנרי פול (נולד 1820) ב "אנגלו-ישראל: הוכחה כי הגזע הסקסוני הוא עשרת שבטי ישראל האבודים" (טורונטו 1889), וראלף ודג'ווד בספר מ-1814. אולם, היה זה ג'ון וילסון (נפטר ב-1871) האירי, שהפך את הרעיונות לתנועה של ממש, ששמה "בריטיש איזראליזם". הוא ותומכיו שאפו לחקור ולהוכיח את הקשר ההיסטורי בין עשרת השבטים לבין העם הבריטי באמצעות גלי הגירה ממרכז אסיה לחופים הצפוניים של הים השחור, ולבסוף לבריטניה. לתנועה היו חסידים רבים בבריטניה, ובהמשך התפשטה לארצות אחרות דוברות אנגלית, ובייחוד לארצות הברית. היא המשיכה לפרוח בראשית המאה העשרים, ואפילו היום יש לה חסידים בארצות רבות. קהילות יהודיות ועשרת השבטים האבודים מסורות ואגדות אודות מוצא מעשרת השבטים יש בקרב כל מני קהילות יהודיות בתפוצות, ובקרב עולים בישראל. בעת החדשה, הקשרים שנוצרו בין קהילות יהודיות אירופאיות לבין קהילות באסיה ובאפריקה, הולידו סקרנות גוברת על מוצאן של קהילות שבימי הביניים ובראשית העת החדשה נמצאו בשולי העולם היהודי. למשל, יהודי בוכרה שבמרכז אסיה (אזור שעבר בתחילת המאה ה-19 תחת שלטון רוסי), קיבלו ב-1802 מכתב מיהודי העיר שקלוב בליטא (אז חלק מהאימפריה הרוסית) ובו נשאלו האם הם צאצאי עשרת השבטים. דוגמא נוספת היא קהילת "בני ישראל" בהודו. על פי מסורת אחת שלהם הם צאצאי שבט יהודה, ועל פי מסורת אחרת - צאצאי שבט זבולון. ובמקרה של יהודי קוצ'ין, הודו, מבקרים מבחוץ (במאה ה-19) הם שתיארו אותם כצאצאי השבטים, בעוד שהם עצמם אינם מאמינים בכך. אצל יהודי גרוזיה, אחת הקהילות היהודיות הקדומות בתפוצות, מתועדות מסורות ואמונות בדבר הקשר עם עשרת השבטים. בשלהי המאה ה-18 ניסו אחדים מבני הקהילה הקראית של קרים להוכיח כי הם צאצאי עשרת השבטים וכי התיישבו באזור קרים כבר במאה השביעית לפנה"ס. מטרתם הייתה להשיג פטור ממס ומשירות צבאי מהרשויות הצאריות על ידי שיטענו שאין להאשימם במותו של ישו משום שאינם שייכים ליהודים הרבניים. הנציג המובהק של תפיסה זו היה אברהם בן שמואל פירקוביץ' (1786 - 1874), מלומד קראי שבמאמציו להוכיח את עתיקות הקראים בקרים, אפילו זייף מסמכים וממצאים ארכיאולוגים. את הדוגמא המובהקת ביותר למסורת פנימית בדבר מוצא מעשרת השבטים, מוצאים אנו בקרב יהודי אתיופיה. קהילת "ביתא ישראל" מייחסת עצמה על שבט דן. יש לציין כי בשנת 1973, כאשר הכיר הרב הראשי הספרדי דאז, עובדיה יוסף, ביהדותם של יהודי אתיופיה, טען גם הוא בתוקף שהם צאצאי שבט דן האבוד. מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים הוא נושא חוזר בפולקלור של קהילות ישראל בתפוצות. אגדות על גורל השבטים, על צאצאיהם, על מפגשים עמם, או על מקומו ותיאורו של נהר הסמבטיון, ועל האמונה שישובו לבסוף אל ארץ ישראל, חוזרות ומופיעות במסורות יהודיות במרוקו, בתימן, במזרח אירופה, ועוד. החיפוש נמשך המאורעות העיקריים בחיי העם היהודי במאה העשרים הניעו מחדש את תנופת החיפושים אחר עשרת השבטים האבודים. ההגירה המוגברת ופיזור היהודים בכל פינות תבל, השואה, הקמתה של מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות הגדול - רבים (יהודים ולא-יהודים) רואים בכל אלה שלבים בתכנית אלוהית לגאולת העם. לפי תפיסתם, גאולת אמת תהיה שלמה רק עם שיבתם של עשרת השבטים לארץ ישראל. ולכן גם בימינו ממשיכים חוקרים לחפש אחריהם במסירות, במקומות שונים ובקרב קבוצות אתניות שונות. מבין העוסקים בנושא, ארגון "עמישב" בירושלים, בהנהגת הרב אליהו אביחיל, פעיל מאד ושולח שליחים מטעמו לאזורים מרוחקים באסיה, באפריקה, ובאמריקה הלטינית, בעקבות צאצאים של עשרת שבטי ישראל האבודים. התערוכה "מעבר לסמבטיון: המיתוס של עשרת השבטים האבודים" הוצגה בבית התפוצות בשנת 1991. אוצרת אורחת: ד"ר שלוה וייל; אוצרת אחראית: שרה הראל חושן קטלוג התערוכה "מעבר לסמבטיון: המיתוס של עשרת השבטים האבודים".מאמר: ד"ר שלוה; וייל עורכים: שרה הראל חושן, יוסי אבנר. תל אביב: בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן, 1991. 104 עמ', כריכה רכה, 21X27 ס"מ. ח"ג עברית: דפ"פ מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים מקורות באינטרנט אוגנדה ילידים-אמריקניים אפגניסטן אקוודור ארצות-הברית בורמה בריטניה גאנה דרום-אפריקה זימבבווה יפן ישראל מאלי סין פקיסטן קשמיר תימן כללי אוגנדה אבאיודאייה - יהודי אוגנדה אבאיודאייה - יהודי אוגנדה, הספרייה היהודית הווירטואלית תולדות ה"אבאיודאייה", יהודי אוגנדה, מאת אריה עודד, שגריר ישראל בקניה אבאיודאייה, יהודי מ?ב??אל?ה, מאת הנרי לו?ב??גה אבאיודאייה באוגנדה, יהודי אפריקה אבאיודאייה - ויקיפדיה יהודי אוגנדה, מתוך ה"ג'ואיש פוסט" ילידים-אמריקניים עיקרי האמונה של המורמונים חברי כנסיית המורמונים מאמינים כי האמריקנים הילידיים הם שבט עברי אבוד שאבותיו הפליגו אל אמריקה לפני חורבן ירושלים בשנת 586 לפנה"ס אינקה והיהודים - מחלקת ההגשמה של הארגון הציוני העולמי יהודי אוגנדה, צילומים של ריצ'רד סובול אפגניסטן ראו גם: קשמיר שבטי ישראל האבודים - יהודים אמריקנים ומערביים טוענים כי מוצא האפגנים מהיהודים המסתורין של עשרת השבטים: אפגניסטן, מאת הרב מרווין טוקאייר מאמר: שבטי ישראל האבודים הם המוסלמים של אפגניסטן וקשמיר - הוכחות מהמקרא ומההיסטוריה . מטרת המאמר להמחיש כיצד נבואות אודות השבטים האבודים מהברית הישנה והחדשה הוגשמו באמצעות הנביא מוחמד (אתר מוסלמי) המסתורין של עשרת השבטים, הפתאנים (עם המונה ה-15 מיליון אנשים) באפגניסטן ופקיסטן, מאת הרב מרווין טוקאייר אפגניסטן: ביתם של עשרת שבטי ישראל? - "אור שמח" על הפתאנים, מאת אלבר סועד (צרפתית) מוצאם העברי של שבטי הפתאנים, מאת יששכר קציר (עברית) אקוודור המסתורין של עשרת השבטים האבודים, אקוודור, מאת הרב מרווין טוקאייר ארצות-הברית וישראל ראו גם: אמריקנים-ילידיים "הכושים העבריים" כאלפיים אפריקנים-אמריקנים שגורשו מדטרויט ומשיקגו חיים כעת בדימונה, בערד ובמצפה רמון, ישראל. הם מאמינים כי הם צאצאי שבט יהודה. הכושים העבריים - הספרייה היהודית הווירטואלית היהודים האפריקניים של ירושלים בשנת 1966 נגלה חזיון למנהיגנו בן עמי, ובו הגיע זמנם של בני ישראל באמריקה ארץ שביים לשוב לארץ הקודש, ארץ מוצאם. "השבט האבוד" משיקגו? - מאת ריק רוס "הכושים העבריים" באו לישראל בשנת 1969. הם טוענים כי הם צאצאי שבט יהודה, אשר גורשו מירושלים במאה הראשונה. להיכן נעלמו שבטי ישראל האבודים? - מאת מגן גולדין "הכושים העבריים" טוענים כי הם צאצאי שבט עברי קדום אשר הוגלה אל מערב אפריקה, משם נלקחו אבותיהם לעבדות על ידי האמריקנים. "הכושים העבריים" - מכון ריק א. רוס בורמה (מיאנמר) בני מנשה בצפון-מזרח הודו, בין מיאנמר (לשעבר בורמה) לבין בנגלה-דש, חיה קבוצת אנשים קטנה שמקיימת אורח חיים יהודי כבר 25 שנים ויותר. הם מכנים עצמם בני מנשה, צאצאי שבט מנשה, אחד מעשרת השבטים, ונקראים גם בשם שינלונג. הם מספרים כי אבותיהם גלו מצפון ממלכת ישראל בשנת 721 לפנה"ס, בדרך המשי, עד שלבסוף הגיעו להודו ולמיאנמאר. המסתורין של עשרת השבטים, בורמה - בני מנשה, מאת הרב מרווין טוקאייר השורשים העבריים של קוקי, צ'ין, מיצו-חמאר: מיתוס או אמת? מאת לאל דנה על המיצו והשינלונג, מאת אלבר סועד (צרפתית) בריטניה שמות קלטיים בעקבות שמות עבריים, מאת יאיר דווידי סקוטלנד ושבטי ישראל האבודים כיצד נכנסה דוקטרינת "אנגלו-ישראליזם" לכנסיות האל. תולדות הנושא 1800 - 1995, חלק I: מג'ון וילסון ועד ג'. ה. אלן. גאנה הקהילה היהודית-אפריקנית בס?פ?ווי ויאווסו, גאנה קהילת "בית ישראל", גאנה, יהודי אפריקה "בית ישראל" בספווי ויאווסו ובספווי סואי במערב גאנה, היא קהילה חדשה יחסית, אלא שעל פי מסורת מאמיניה היא דווקא עתיקה מאד. הם מאמינים כי אבותיהם היו צאצאי יהודים שבאו לדרום דרך חוף השנהב. הקהילה הנוכחית נוצרה לאחרונה בעקבות חזיון של אחד המנהיגים הרוחניים. דרום-אפריקה בני הל?מבה הלמבה, שהתנצרו, חיים בדרום אפריקה, בייחוד באזור ונדה. הם טוענים כי אבות אבותיהם היו העברים הקדומים. הלמבה של אפריקה הדרומית - היהודים של אפריקה הלמבה - היהודים השחורים של דרום אפריקה הלמבה, שבט דובר באנטו, טוענים שהם ממוצא יהודי. יש להם מנהגים שמיים רבים, כגון שמירת כשרות ושחיטה, מילת גברים, ועוד. בני הלמבה על הלמבה, מאת אלבר סועד (צרפתית) זימבאבווה רוסאפה, זימבאבווה ברוסאפה, כשעתיים נסיעה מהרארה חיה קהילה שמגדירה עצמה יהודית, ולה סיפור היסטורי מיוחד במינו. מצד אחד הם מספרים כי הם צאצאים (רוחניים, אם לא ביולוגים) של השבט העברי האבוד שהגיע מהצפון, ומצד שני, הקהילה נולדה ממפגשם בשנת 1903 של עבד אמריקני לשעבר ששמו ויליאם סאונדרס קרודי, עם אלברט כריסטיאן, תלמידו צמא הרוחניות. יפן העברים הגיעו ליפן העתיקה לא מעט טקסים מסורתיים ביפן מלמדים כי עשרת השבטים הגיעו לארץ זו - ארימאסה קו?בו (יפני נוצרי) המסתורין של עשרת השבטים, מאת ארימאסה קו?בו היש קשר בין יפנים ליהודים? ישראל ראו: ארצות הברית מאלי יהודי טימבוקטו טימבוקטו, מאלי - יהודי אפריקה פורום סין המסתורין של עשרת השבטים, מאת הרב מרווין טוקאייר באזור ההררי של צפון-מערב סין, ממערב לנהר מין, על יד הגבול עם טיבט, חי בסצ'ואן עם עתיק שהסינים מכנים צ'יאנג או צ'יאנג-מין, שמונה כ-250,000 אנשים. שבט צ'יאנג-מין, מאת אלבר סועד (צרפתית) פקיסטן ראו:: אפגניסטן, קשמיר קשמיר ראו: אפגניסטן המסתורין של עשרת השבטים, קשמיר. מאת הרב מרווין טוקאייר השבטים האבודים, המקור העברי של העם הקשמירי, קבל ישו המשיח (אתר נוצרי) האם זה צירוף מקרים שכל כך הרבה שבטים וקבוצות נושאים שמות זהים לשמות תנ"כיים? או שמא יש קשר בין עמי אפגניסטן וקשמיר לבין עשרת שבטי ישראל? שבטי ישראל האבודים, מאת מ.מ. אחמד - הקהילה המוסלמית אחמדייה תימן יהודי ח'ימאר, מאת אלבר סועד (צרפתית) כללי Lost Tribes of Israel - Nova The Ten Lost Tribes of Israel: Looking for the Remnants - Hagshama Department of the World Zionist Organization Las tribus perdidas de Israel: busquedas y encuentros - Hagshama Department of the World Zionist Organization Lost Ten Tribes - JewishEncyclopedia.com Ten Lost Tribes of Israel - Encyclopaedia Britannica Online Mystery of the Ten Lost Tribes - Moshiach Online Kulanu The Exiled and the Redeemed By Victor Sharpe - Israel Hasbara Committee Les Dix Tribus Perdues - harissa.com Tribus perdues et retrouv?es - Albert Soued - Le coin de Janine at Sefarad.org Les Juifs Noirs - L'Amiti? Jud?o-Noire Traces juives en Afrique - L'Amiti? Jud?o-Noire Les tribus perdues - travers le monde - Reportage de Josy Eisenberg "source de vie" Sambatyon - Albert Soued Estudio sobre las tribus perdidas de Israel - M.I. Brito Steling - Kalathos, Revista cultural, Venezuela Tribes of Israel Lost & Found / Ancient & Modern - By Rabbi Yaakov Kleiman L'exil d'Isra?l vers l'Afrique - l?exil des dix tribus d?Isra?l vers l'Afrique, dont la tribu de Dan Lost Tribes Info - About possible Jewish origins of Native Americans in Latin America Countries Lost Ten Tribes, also referenced as the Ten Lost Tribes or the Lost Ten Tribes of Israel BRIT-AM BRIT-AM GENEALOGY for the LOST TRIBES OF ISRAEL ASK - Associates for Scriptural Knowledge / Portland, OR Who Are the Northern Ten Tribes of Israel Today? - Ernest L. Martin Mystery of the Myth: The Ten Lost Tribes by Chuck Missler at Koinonia House Online Saga of The Lost Tribes Of Israel - Shri Adi Shakti: The Kingdom Of God United Israel World Union Lost Ten Tribes - Answers.com The Ten Tribes - by Jeffrey J. Harrison - To the Ends of the Earth (Christian) בעקבות עשרת השבטים ד"ר יו"ט לוינסקי - דעת - מרכז לימודי יהדות ורוח The Ten Lost Tribes of Israel by Tony Warren - The Mountain Retreat Center for Biblical Theology and Eschatology (Christian) Who are the Lost Tribes? - Studies in the Word of God (Church of God - Christian) Lost tribes of Israel - TheFreeDictionary.Com by Farlex A combined chart of The Ten Lost Tribes of Israel and the House of Judah - Cryloud The Lost Tribes of Israel - Catholic Answers The Twelve Tribes of Israel By H. Meij - (Masonic) Finding the Lost Tribes - Traces of the Tribes are popping up all over - David Margolis Journalism Lost Tribes of Israel - World Alpha Omega (Christian) Beyond Arsareth: The Twelve Tribes of Israel Today By David Stewart - The Cumorah Project International Resources for LDS Missionary Work (Mormon) Introduction to Finding the Lost Tribes of Israel - BibleTime.com (Christian) The Secret of Israel's 12 Tribes - Occult-Advances.com (Mystical) Migrations of the Lost Tribes of Israel - by F.M. Nithsdale - Orange Street Congregational Church (Christian, British Israelite Cult) פרופ' בר-אילן: אשכנזים אינם כוזרים העיתונאי אהוד יערי, ביים וערך לפני עשור סדרה שעסקה בשורשיו בממלכת כוזר. גם כיום נשמעות טענות במדינות ערב ואצל הפלשתינים, כי ליהודי אשכנז אין זכות על ארץ ישראל מכיוון שמוצאם הוא בשבטי הכוזרים. ההיסטוריון מאיר בר-אילן מסר ל-Nfc: "אין היום אף היסטוריון מקצועי הסבור כי מקורם של יהודי אשכנז הוא בכוזרים". לדבריו, "עיקר הגידול של יהודי אשכנז הוא מן המאה ה-16 ואילך, בעוד שהכוזרים נעלמו מן המפה מאות שנים לפני כן. פער זה אינו ניתן לגישור כאילו תופעה אחת נובעת מהשנייה". כי ''חלקו השלישי של פרוייקט הרמב''ן עיקרו להפוך את מדינת ישראל לעיר הבירה של שלשת התרבויות הנז ויתכן כי בפרובינציות העתידיות ינתן מעמד הילכתי כל שהוא לפלגים רפורמיים בצד הפלגים המסורתיים כמובן בהסכמת המערכת האמורה לכפוף תחתה את כלל הזרמים בארץ דהיינו פרוייקט חלק החוקה השלישית אשר הוא חלק מפרוייקט הרמב'ן לטווח הרחוק הכולל עניין בית מחוקקים עליון שלישי האמור לייצר תכנית כללי פסיקה לא פסיקה בפועל לבית העליון השני ובזאת יושלם עניין קביעת זהות המדינה ע'י שלושת החוקות בשלשת הבתי מחוקקים תוך כדי מתן מרווח לכל אוכלוסיה למצוא את מקומה ושיטה זו היא הדמוקרטיה המתאימה לצורן פרויקט חומש השלם המביא בחשבון כמה מאות שנים בעתיד הרחוק עד כדי מצב שהוז' לעיל הענייו מעמד א'י כבירת שלשת התרבויות המונו תאיסתיות וההצעה כי בירדן יכון בית עליון שלישי בינ'ל הכולל את שלשת התרבויות ואת תרבות המזרח הרחוק תוסיף יתר לגיטימציה לעניין קביעת הבירה הנז' ' והבן היטב [תורת נח בצד תורת ישראל]ולזה תמצא שתורת בני נח ותורת משה, עם שהם חלוקות בעניינים פרטיים כמו שיבוא, (מאמר ג' י"ג) הנה הם מסכימות בעניינים הכוללים אשר מצד הנותן, ושתיהן נמצאות בזמן אחד. שאפילו בזמן המצא תורת משה לישראל, הייתה נמצאת תורת בני נח לכלל האומות, והיו מתחלפות כפי התחלפות הארצות, רצה לומר: ארץ ישראל מחוצה לארץ, וגם כפי התחלפות האומות זו מזו מצד האבות. ואין ספק שהאומות היו מגיעות ע"י תורת בני נח, אחר שהיא אלוהית, להצלחה האנושית, עם שלא הייתה במדרגת ההצלחה המושגת לישראל מצד התורה. אמרו רבותינו ז"ל: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. וזה מה שיורה שאפשר שימצאו שתי תורות אלוהיות בזמן אחד לאומות מתחלפות, וכל אחת מהן מגעת המתנהגים על פיה אל ההצלחה האנושית, אף על פי שיתחלפו במדרגת ההצלחה המושגת מצד שתי התורות. וההתחלפות הזה בתורות אי אפשר שיבוא בעיקרים ולא בשורשים המסתעפים מהם. ולזה תישאר הבחינה אשר לתורה מצד עצמה תמיד על עניין אחד ,וכתיב ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד וגו'[הערה,לבדוק למי נשלח פסוק זה,ומתי,ואיזה מתנה הוא קיבל לפורים ומתי] , ומאי יתרון, מקום שמשם נחצב הארץ, והוא יתרון ממה שהיה, ומאי ניהו יתרון כל דבר שבעולם כשאנשי העולם ראוים לקחת מזיוו אז הוא יתרון: צו. ומאי ניהו ארץ שנחצבה ממנו שמים והוא כסאו של הקב"ה, והוא אבן יקרה, והוא ים החכמה וכנגדה תכלת בציצית, דאמר ר' מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (שמות כ"ד י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, ואומר (יחזקאל א' כו) כמראה אבן הספיר דמות כסא: ,אמנם המו'נ וספרי המסגרת הנה הם עניין ''התורה'' ומה שנתחדש במתן תורה ע'כ, ודי למבין בענין שרשי העניינים באומות וטענת מי קדם למי התרנגול או הביצה,והנה כשקוראים את "מלאכים אינם חולמים" אי אפשר שלא להבחין בקיומם של רעיונות מקבילים בין משנתו של אבן ערבי (אחרי "ספר הבהיר", אך לפני ה"זהר") לבין הקבלה וספרות ימי הביניים, שמקורם באותו אקלים תרבותי. עם זאת, חשוב לציין כי בניגוד לדתות הממוסדות, הנוטות להבליט את השונה עד למלחמות חורמה עקובות מדם, בין תורות הסוד של הדתות הממוסדות שוררת קרבה רבה, ונראה שהן מצביעות לאותו מקום שהוא מעבר למפריד והנה בשטח זה של הפילוסופיה המופשטת יש להכין את השטח לדיאלוג בין שלשת התרבויות המונותאיסתיות ויש לשאוף לגוף העוסק בחלק החוקה השלישי אשר ירכז תחתיו את כלל הסמכויות כגון הרבנות ,הישיבות הכוללים [תארו לכם אוטונומיה של פקידים לענייני דת דבר העשוי ליתן אינטגרציה בין הציבור הדתי באשר נמצא מקום תרומתו לחברה בכלל] וכן את התיאום והפיקוח בין כלל העדות והחצרות למיניהם וכפי שהערנו כי יש להציג שיטה סוציולוגית מתקדמת אשר בנויה על תפיסת הזהות הכללית והפרטית , ומתוך כך תתאפשר היציאה מן הגטו ,כ'כ גיבוש שיטות לימוד , וכיו'ב והוא פרויקט הרמבן לטווח הארוך.וכמובן פתרון סוגיות הליבה ,ואין צריך לומר שידרוג מעמד הדמוקרטיה הישראלית במימדים מעוררי השראה,דבר שישדרג את מעמדה של ישראל בעולם כולו כמעצמת תיכנון שילטוני וכמובן את כח השפעתה בעתיד המדיני התרבותי והכלכלי, תארו לכם כמה שיתוף פעולה יתקבל אם ע'כ בעניין ג' בחי' חכמה אשר בגולם כאשר זכרנו עניין ג' בחי' דעת בכמה מקומות והוא בחי' הצלם דאור חוזר המקיף הכולל הנקרא בחי' חיה ונחל עתה בעניין דרושי המוחין ונאמר כי והנה אחר ביאור ענין הסתירות החמישית והשביעית הנז' בדברי המו'נ,ואשר ביאור הענין על מתכונתו הוא הקדמה לענין הנרצה ,נבאר עוד עתה מה שזכרנו כבר מפירוש מהמילות הזרות אשר זכר הא'ת וכוונתינו שזכר פעם ענין העצם והמקרה,[הכולל התשעה יחד]בכללות בפירוש המלה איכות ואח'כ שב וביאר עניניהם בפרטות והערנו שם הראוי להעיר בטעם דבריו ,אמנם עתה נבאר הראוי לבאר כפי מה שהקדמנו בביאור הסתירות וכפי מה שהקדמנו בענין שיטת העיגולים ויושר למו'נ ולרס'ג בתירוץ ענין מעמד העולמות הנז' בכממה מקומות בדברי המהרח'ו ז'ל וראוי שיתבונן המתבונן כי שני אלה הם מבוא אל הענין שנבאר עתה .וכן יש למתבונן לעיין היטב במה שהבאנו מדרוש תכלית בריאת העולמות העניינים הנדרשים לכאן ועוד יש למעיין להבין בדרוש שאח'כ העוסק בזמן בריאת העולמות מדוע נבראו בזמן שנבראו איך לכאורה התירוץ אינו עונה על הענין ,וממה שנבאר יתבאר כוונת הרח'ו ז'ל על מתכונתו,והבן זאת היטב.וראוי שנקדים עוד ונאמר.כי עניינינו כולל עניינים רבים ולא ממורה נבוכים בלבד עד שיחובר עם ספר יצירה עד שיחוברו כלל עניני אלו הספרים יחד והחכמות יחד אל אחת מיוחדת .והנה הביא בס'י "שתים רוח מרוח חקק וחצב בה עשרים ושתים אותיות שלש אמות.שבע כפולות.ויב פשוטות ורוח אחת מהן" והנה זכר בספירה הזאת חקיקה וחציבה וכן בשלישית וכן ברביעית בלבד אבל בראשונה ובחברותיה מחמש ועד עשר לא זכר בהם לא חקיקה ולא חציבה.ואמנם אמר כי הראשונה שהיא אחת היא רוח הקודש וקראה ספירה אחת,ועם השנית היה סימנם א"ב ומן הג' עד הי' היה סימנם ב"ן שסימנם אדנ"י בכלל,ומי שחושב זולת זה מקצץ בנטיעות שהנה הנטיות בגלגל הם נטועות והוא שרשם ,והנה עניין הזמנים אשר זכרנו הם ארוגים .והכל נפעל לפי ספירות התנועות בנקודות אשכילך ואורך כמה גדלה רעת האדם בעשותו אחת מכל מצות השם שס"ה מצות אשר לא תעשינה, או בהמנעו מלקיים אחת מרמ"ח מצות עשה אשר נצטוה בהן לעשותן: נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, ועוד כתיב (שמות ל' ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו', נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג' ד') הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות, הוא הנקרא חלוקא דרבנן: וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף כן עשה הוא יתברך את הגוף שהוא לבוש הנפש בתבנית דיוקן הנפש ברמ"ח אברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האברים, ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאבר אל אבר כדמיון צנורות, ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים, של הגוף ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו, והראיה לזה כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש חשכו הרואות בארובות ונתבטלו כל החושים מרמ"ח אברים: ועל דרך זה שס"ה גידים רוחנים של הנפש מתלבשין תוך שס"ה גידים שבגוף וממשיכין מזון הגופני שהוא הדם אל רמ"ח איברי הגוף עם מזון הרוחני פנימי בתוכו לפרנס רמ"ח איברי הנפש, ואחר הפטירה אין שום חיות נשפע, וגידי הגוף גם כן מתפרקין ומתרקבין כמו רמ"ח האיברים והיו כלא היו, נמצא כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף הנקרא לבוש שלה בעולם הזה: ודע כי אחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע, חוברו נפשו וגופו גם הם כל אחד מטוב ורע, וזו היא ענין זוהמת הנחש שהטיל בחוה ובאדם, ועל ידי הרע והזוהמא שהטיל בהם גרמו להם חלאים ונגעים ומיתה לנפשם ולגופם, וזהו שכתוב (בראשית ב' י"ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מיתת הנפש ומיתת הגוף: ונבאר מה ענין הטוב והרע שנתערב בהם, ועיין מה שנכתוב לקמן בחלק ג' שער שני ושלישי ותבין מה שאנו כותבין בשער הזה. הנה כאשר חטא בעץ הדעת טוב ורע, גרם תערובת הזה בכל העולמות ואין לך דבר שאינו כלול מטוב ורע: ונמצא כי גוף האדם הנוצר מארבעה היסודות התחתונים, והנה הם כלולים טוב ורע, וגוף האדם נוצר מן הטוב שבארבעה יסודות - אש, רוח, מים, עפר, אמנם מן הרע שבהם נוצרו בגוף ארבע מרות שהם - הלבנה, והשחורה, והאדומה, והירוקה. וכאשר תתגבר איזה מהם מבחינת הרע שבהן, על בחינת הטוב שבהן, באים חלאים ונגעים על האדם, ואם תתגבר ביותר תמית לגוף האדם: וכבר נתבאר כי בכל העולמות היה עירוב טוב ורע, ונמצא כי גם בנפש האדם היה כן, כי הלא חוצבה מן ארבע יסודות רוחנים שמהם נוצרו כל העליונים והם ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ועל זה נאמר (יחזקאל ל"ז ט') מארבע רוחות בואי הרוח וגו' וזו הנקרא נפש האדם עצמו מצד הטוב. והנה גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והוא הנקרא - אדם בליעל, כולל ארבעה אבות נזיקין, וארבעה מראות נגעים, מן ארבעה יסודות הרעים ומשם נמשכה נפש רעה אל האדם הנקרא יצר הרע, וכשתתגבר נפש זו על נפש הטובה יבואו אליה נזקין ונגעים וחלאי הנפש, ואם תתגבר יותר תמיתנו: והנה נפש הטהורה שהיא הפרי כלולה מתרי"ג אברים וגידים, מתלבשת תוך תרי"ג אברים וגידין של נפש הטמאה הנקראת קליפת הפרי, ושתיהן יחד מתלבשות בתרי"ג אברים וגידים של הגוף, ונמצאו איברי נפש הטהורה תוך איברי נפש הרעה, ואברי נפש הרעה תוך איברי הגוף. והנה כל אחת משתי נפשות אלו צריכה מזון רוחני להתקיים, ואמנם מזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצות כדמיון תרי"ג אברי הנפש גם הם ונקרא לחם, כמו שכתוב (משלי ט' ה') לכו לחמו בלחמי, וכל אבר מן רמ"ח איברים נזון ממצוה פרטית המתיחסת לאותו אבר וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה, גם האבר הפרטי המתיחס למצוה יחסר ממנו מזונו הנמשך לו מארבע אותיות ההוי"ה כמו שכתוב (נחמיה ט' ו') ואתה מחיה את כלם. ובהם תלוים כל המצות כמו שאמרו רבותינו ז"ל, (בהקדמת התיקונים) י"ה עם שמי שס"ה ו"ה עם זכרי רמ"ח: וכמו כן מהם נמשכים ארבעה שרשי יסודות נפשו הקדושה כנזכר לעיל, ונמצא שהאבר ההוא מת לגמרי. ובהסתלק הקדושה ממנו אז יתלבש בו רוח הטומאה מן הארבעה יסודות נפשו הטמאה בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ונמצא האבר ההוא נזון לחם טמא מגואל משם: וזהו ענין הרשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות דף י"ח ע"ב) כי נסתלק מהם נפש הקדושה מאלהים חיים ושרוי עליו המות הנקרא אבי אבות הטומאה, וכמו כן כאשר יקיים האדם שס"ה מצות לא תעשה בהמנעו מלעשותם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין דף ל"ט ע"א) ישב אדם ולא עבר עברה נותנים לו שכר כעושה מצוה, יש כח אל המזון הרוחני הנזכר בקיימו מצות עשה להמשך דרך צנורות שהם שס"ה גידים של הנפש להחיות הרמ"ח איברים שלה, וכאשר יעבור על איזה עבירה מהם אז יסתם הצנור הפרטי ההוא המתיחס אל אותה העבירה על ידי הזוהמא של מזון הקליפה הנדבקת שם וכשיבש הצנור גם כן מתיבש האבר ההוא אף על פי שלא יוסר לגמרי כענין מי שיחסר ממנו איזה מצות עשה אמנם יפול בו מום: ולכן צריך האדם לחפש בכל כחו לקיים כל תרי"ג מצות, וכאשר יקיים איזה מצות עשה יכוין להסיר מהאבר הפרטי של נפשו המתיחס אל המצוה ההיא זוהמת הקליפה ההיא ואזי תחול עליו אבר המצוה הקדושה ההיא אחר הסתלק הזוהמא, בסוד (יחזקאל ל"ב כ"ז) ותהי עונותם על עצמותם, כי כשזה קם זה נופל. וכמו כן כאשר תבוא לידו איזו עבירה, ימנע מלעשותה ויכוין שעל ידי כן יסלק הזוהמא אשר בגיד הפרטי של הנפש המתיחס לאותה עבירה ואז יוכל להמשך שפע הרוחני הנמשך דרך הצנור הרוחני, ועל ידי כן נעשית נפשו כסא ומרכבה אל קדושתו יתברך וזהו סוד האבות הן הן המרכבה. (בראשית רבה מ"ז ו', זוהר ח"א דף קע"ג):והוא הענין שצריך שיובן תחילה כדרך הענין שזכרנו לעיל באופן הלשונות שצריך להשיבן אל חמרם הראשון וכו' כן ממש הוא הענין בין החוקה השמית הקדומה ובין התורה שהיא אחר הצירוף